אריאל טופז

בבית קטן, עוטף ירוק בפרדס חנה כרכור, נולד אריאל טופז ביום אביבי, ט"ו בניסן תש"ס, העשרים באפריל שנת אלפיים. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, והאוויר עוד היה צלול ורענן, נושא עמו ריח אדמה לחה ופריחה, הבטחה לשפע של ימים. הוא היה בנם של הדס וגיל שלמה, מתנת שמיים שהצטרפה למשפחה שכבר התחילה לבנות את קנה, עם אחות גדולה, עדי, שהמתינה לו בקוצר רוח בבית, ובהמשך יצטרפו אליו עוד טל, רותם ושירה, קבוצה תוססת של אחים ואחיות שילמדו אותו את משמעות הקשר הבלתי נפרד, את הכוח של חבורה קטנה ותומכת בתוך העולם הגדול. הבית, שהיה תמיד מלא בצחוק, בשיחות מתמשכות ובריחות של בישולים ביתיים, קיבל את אריאל בזרועות פתוחות, והוא, מיום היוולדו, התחיל למלא אותו באור מיוחד משלו. כבר כתינוק, עיניו הגדולות והסקרניות סרקו את הסביבה, כאילו מנסות להבין את סודותיה, וחיוכו הקטן, שהפך במהרה לסימן ההיכר שלו, היה מדבק, מסוגל להמיס כל לב ולפתוח כל דלת.

הילדות של אריאל בפרדס חנה כרכור הייתה שזורה בחוטים של חופש, טבע וקהילה חמה. בבוקר היה מתעורר לקול ציוץ הציפורים ורשרוש העלים ברוח, לאוויר שהתמלא בריח בתי קפה קטנים שפתחו את שעריהם ובריחות חקלאיים שהגיעו מהשדות הסמוכים. הוא שיחק שעות ארוכות בחצר, מתחת לעץ התות הגדול שהיה ליד ביתם, ידיו הקטנות מתלכלכות באדמה, בונה מבצרים מחול, רודף אחרי חיפושיות ופרפרים. בבית הספר היסודי באזור מגוריו, אריאל לא היה רק עוד תלמיד. הוא היה הילד שתמיד ידע לענות על השאלה המאתגרת ביותר, אבל גם זה שתמיד דאג לחבר הביישן בפינה, או לחלוק את הכריך שלו עם מי ששכח להביא. המורים ראו בו ניצוץ מיוחד – שילוב נדיר של אינטליגנציה חדה ורגישות עמוקה. הוא הצטיין בלימודים, אך מעבר לציונים, הוא הצטיין ביכולתו לחבר בין אנשים, להרגיע רוחות ולגרום לכולם להרגיש שייכים. כשהיה חוזר הביתה, עמוס בסיפורים מהיום, סרגל מרוח בצבעי גואש וספר לימוד מקומט, היה נזרק על הספה בסלון, חיוך גדול על פניו, ומיד מתחיל לספר לאימו על ההרפתקאות הקטנות של היום, על הבדיחה שסיפר למורה, או על הילד החדש שהגיע לכיתה ואיך עזר לו להשתלב.

ככל שגדל, התפתחה אישיותו המיוחדת. הוא המשיך ללימודי חטיבה ותיכון ב"אורט חקלאי" ביישוב, מוסד ששילב בין לימודים עיוניים למעורבות עמוקה בעבודת האדמה. עבור אריאל, הבחירה בבית הספר הזה לא הייתה מקרית. הוא אהב את האדמה, את המגע הישיר עם הטבע, את הידיים שחורות מעפר, את הריח המתוק של עשבים טריים בשמש. בשש בבוקר, כשעוד היה קריר, רגע לפני שהשמש טיפסה במלוא עוזה, היה כבר בין הערוגות, רעש המנוע של הטרקטור ברקע, או עובד עם המעדר, מרגיש את האדמה הלחה בין אצבעותיו, נושם עמוק את האוויר המלא באבקנים, וחש סיפוק עמוק מכל שתיל שנטע, מכל ערוגה שעיבד. הוא למד להכיר את מחזוריות החיים, את הצרכים של כל צמח, את הסבלנות הנדרשת כדי לראות פריחה וצמיחה. אהבתו לחקלאות לא הייתה רק תחביב, אלא דרך חיים שעיצבה את תפיסת עולמו: עבודה קשה, מסירות, הבנה עמוקה של תהליכים והכרה בכך שכל דבר דורש טיפול ותשומת לב כדי לפרוח. הוא היה מגיע הביתה בסוף יום, מותש אך מאושר, עם סימני שמש על פניו וריח אדמה בבגדיו, ומיד היה משתף את בני משפחתו בחוויות מהחממה או מהשדה, בעיניים בורקות. "אמא," היה אומר פעם אחת לאימו, כשהיה מראה לה עגבנייה קטנה ובשלה שקטף במו ידיו, "תראי איזו יפה. כל כך הרבה עבודה, אבל שווה את זה." והדס הייתה מחייכת, יודעת שמעבר לעגבנייה, הוא מראה לה את הלב שלו, את תמצית אופיו.

הכינוי "שמש של כולנו" לא הגיע לחינם. הוא היה נער חכם, שמחייך חיוך כובש, ובעל קסם אישי רב, מלווה בחוש הומור ייחודי, שגרם לאנשים סביבו להרגיש קלילים ומאושרים. הוא היה מספר בדיחות בטיימינג מושלם, ומוצא דרך להאיר כל שיחה, גם את המורכבת ביותר, במילה טובה או הערה שנונה. אבל מעבר לכך, אריאל בלט באנושיותו וברגישותו העצומה לזולת. הוא היה מסוגל להאיר פנים לכל אדם, ללא הבדל, ללא שיפוטיות או ביקורת. הוא ראה את האדם שלפניו, על כל מורכבותו, ותמיד ניסה למצוא את הדרך להיטיב, לסייע, לתמוך. אם חבר היה נראה עצוב, אריאל היה הראשון לגשת, לשאול, להציע כתף או סתם לשבת בשקט לידו. אם מישהו היה זקוק לעזרה בלימודים, הוא היה יושב בסבלנות ומסביר שוב ושוב, עד שהחומר היה מובן. הוא היה "רואה את הצרכים של האחר קודם לצרכיו שלו" – משפט שלא היה רק סיסמה אלא דרך חיים עבורו. פעם אחת, כשחבר לכיתה שכח את הארנק ולא היה לו כסף לארוחת צהריים, אריאל, בלי לחשוב פעמיים, פשוט קנה לו ארוחה משלו, ורק כשחברו ניסה להחזיר לו את הכסף למחרת, אריאל ביטל את זה במחי יד ובחיוך, "שטויות, מה עכשיו חשבונות בינינו? העיקר שאכלת." זו הייתה המהות שלו: נתינה טהורה, ללא ציפייה לתמורה.

הקשר שלו עם בני משפחתו היה קרוב ואוהב, מעין עוגן יציב בחייו הסוערים לעיתים של נער מתבגר. הוא אהב עד מאוד את זמני האיכות המשפחתיים: ארוחות שישי שבהן כולם התאספו סביב השולחן, סיפורים עברו מיד ליד, צחוקים ודיונים שהתמשכו אל תוך הלילה. טיולי שבת בטבע, בנחלים ובשדות הקרובים, שבהם צעדו כולם יחד, אריאל לעיתים קרובות מוביל את הדרך, מגלה שביל חדש או מסביר על סוגי צמחים. הוא היה אח גדול תומך, אוזן קשבת לאחיותיו ואחיו הקטנים, מתווך בסכסוכים, מציע עצה, ובעיקר, נותן אהבה ללא תנאי. כשטל, אחיו הצעיר, היה מתקשה במשהו, אריאל היה לוקח אותו לצד, "בוא שב רגע, תספר לי מה קרה," והיה מקשיב בסבלנות, לא שופט, רק מנסה להבין ולעזור. הוא היה גם ילד של הוריו, שותף סוד, חבר קרוב. הדס וגיל ראו בו את כל הערכים שחינכו עליהם – יושר, טוב לב, אחריות ואהבה עמוקה לאדם ולמקום.

ב-26 בנובמבר 2018, הגיע הרגע שאריאל המתין לו בכיליון עיניים: הגיוס לצה"ל. הוא התנדב לשרת כלוחם בחיל השריון, בחירה נועזת ופיזית, שהפתיעה אולי חלק מהסובבים שראו בו בעיקר את הצד האינטלקטואלי והרגיש. אבל אריאל ידע בדיוק למה הוא נכנס. הוא רצה לתרום באופן ממשי, להיות חלק מהכוח המגן, לחוות את השירות המשמעותי ביותר. הפרידה מהבית הייתה מלווה בחיבוקים ארוכים ודמעות שקופות של אימו, מילים חמות של אביו, והבטחות הדדיות לשמור על קשר קרוב. כשהאוטובוס הצבאי הסיע אותו הרחק מפרדס חנה, הוא הביט בחלון, יודע שפרק חדש, מאתגר, מתחיל בחייו. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. האבק, הריצות, המסעות הארוכים, הצעקות של המפקדים – כל אלה היו ניגוד מוחלט לשקט ולרוגע של פרדס חנה. אך אריאל לא נרתע. הוא הפגין חוסן והתמדה יוצאי דופן. הוא היה הראשון לעזור לחבר שקרס תחת הנטל, האחרון להתלונן על הקושי. הוא למד את המערכות המורכבות של הטנק, את הטקטיקות, את הדינמיקה של צוות לוחם. הוא הפך לחייל מקצועי ומסור, שכל מפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחווה שנבנתה בין הלוחמים בשטח, את הריח הייחודי של סולר ומתכת חמה שהיה עולה מהטנקים לאחר יום אימונים ארוך.

לאחר שסיים את הכשרותיו כלוחם שריון, יצא אריאל לקורס מפקדים. זו הייתה התפתחות טבעית עבורו. עם יכולותיו להנהיג, לרתום אנשים למשימה, ובעיקר, עם רגישותו לצרכי הפקודים, הוא היה מפקד מלידה. הוא שימש כמפקד צוות, והיה ידוע כמפקד שרואה את האנשים שלו, לא רק את החיילים. הוא ידע מתי ללחוץ ומתי להרפות, מתי להקשיב ומתי לדרוש. "המפקד טופז," היו אומרים עליו, "הוא קשוח כשצריך, אבל תמיד אנושי. הוא ידאג לך לפני שהוא ידאג לעצמו." הוא דרש מצוינות, אבל גם ידע להציע תמיכה ואוזן קשבת למי שהתקשה. הוא זכר את שמות ההורים של החיילים שלו, ידע על החברות שלהם, על החלומות שלהם. הוא בנה צוות לכיד, כזה שסומך אחד על השני, כזה שילך אחריו באש ובמים.

השלב הבא במסלולו הצבאי היה קורס קצינים, ולאחריו השלמת קציני מודיעין גדודיים. זה היה שינוי כיוון משמעותי, מהלחימה הפיזית והישירה של השריון אל העולם המורכב והעדין של המודיעין. המעבר דרש ממנו לפתח יכולות אנליטיות חדות עוד יותר, ללמוד לנתח מידע, לקשר בין פרטים, לראות את התמונה הרחבה מתוך אלפי פיסות פאזל קטנות. הוא התמודד עם האתגר בנחישות, כהרגלו. שעות ארוכות של לימוד, של ניתוח מפות, של הבנת דפוסי פעולה. הוא גילה עולם מרתק, שבו כל פיסת מידע יכולה להיות קריטית, וכל החלטה מבוססת על המודיעין יכולה להציל חיים.

בתום הקורס, שובץ אריאל לתפקיד קצין מודיעין ביחס"ר (יחידת הסיור המדברי) הבדואי. זו הייתה חוויה ייחודית, שבה נחשף לתרבות שונה, לנופי מדבר צחיחים ורחבי ידיים, ולדרך חיים מיוחדת. הוא למד להכיר את אנשי היחידה, את המסורות שלהם, את הקשר שלהם לאדמה ולגבול. הוא הביא ליחידה את יכולותיו המודיעיניות, אבל גם את אנושיותו ואת יכולתו לחבר בין אנשים. הוא יצר קשרים חזקים עם מפקדיו ועם פקודיו, והפך לחלק בלתי נפרד מהיחידה. הלילות במדבר, תחת שמיים זרועי כוכבים, היו רגעים של שקט ושל חשיבה עמוקה, רחוק מההמולה והרעש, קרוב יותר לעצמו ולמהותו.

בהמשך, עבר אריאל לבצע תפקיד בענף הדיגיטל של מודיעין פיקוד צפון. זה היה עוד צעד קדימה לעבר עולם המודיעין הטכנולוגי, שבו הנתונים זורמים בקצב מסחרר, ונדרשת יכולת עיבוד וניתוח מהירה ומדויקת. הוא צלל לעולם של קודים, אלגוריתמים, וטכנולוגיות מתקדמות, וגילה עוד פן ביכולותיו. הוא התמודד עם אתגרים מורכבים, פרויקטים טכנולוגיים שדרשו חשיבה יצירתית ופתרונות חדשניים. גם כאן, הוא בלט במקצועיותו ובמסירותו. הסתיו של 2023, בספטמבר, מצא אותו מתחיל תפקיד חדש ומשמעותי עוד יותר: קצין פרויקט בחטיבת המחקר, אחת מהיחידות המודיעיניות המרכזיות והחשובות ביותר בצה"ל. זה היה שיא בקריירה הצבאית שלו, משרה שדרשה ממנו להפעיל את כל הידע והניסיון שצבר, לנהל פרויקטים אסטרטגיים, ולעבוד עם קצינים וחוקרים מהשורה הראשונה.

מפקדיו בחטיבת המחקר תיארו אותו כקצין ערכי ומקצועי ששאף למצוינות בכל דבר שעשה. הוא לא הסתפק ב"מספיק טוב", אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל, להגיע לתוצאות הטובות ביותר. הוא הפגין חוסן נפשי והתמדה גם תחת לחץ עצום, ולא נרתע לעולם מאתגרים, אלא ראה בהם הזדמנות לצמוח וללמוד. הוא הציב לעצמו יעדים ברורים, הן אישיים והן מקצועיים, ועבד ללא לאות כדי להשיג אותם. "אריאל היה מהקצינים האלה שאתה יודע שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות," אמר עליו אחד ממפקדיו. "הוא לא רק עשה את העבודה, הוא נשם אותה, חי אותה. תמיד עם חיוך, תמיד עם נכונות לעזור." הוא היה דמות אהובה ומשמעותית בקרב חבריו ליחידה, לא רק בגלל מקצועיותו, אלא גם בגלל אופיו. הוא סייע, תמך והיווה עבורם אוזן קשבת, הן בנושאים מקצועיים והן בעניינים אישיים. הערבים הארוכים בבסיס, כשהיו יושבים יחד לשתות קפה ולחלוק חוויות, היו רגעים יקרים שבהם אריאל היה נוכח במלואו, מקשיב, מייעץ, ובעיקר – מעניק תחושה של משפחה שנייה.

ואז הגיעה השבת ההיא. כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. השמש עוד לא הספיקה לטפס במלוא עוזה, והשקט של בוקר חג שרר באוויר. לפתע, נשמעו אזעקות. לא אחת או שתיים, אלא מטח אינסופי של טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה וכיסה אזורים נרחבים בארץ, מהדרום ועד המרכז. אבל זו הייתה רק ההתחלה. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך הגדרות הפרוצות, ימית דרך הים, ואווירית דרך רחפנים וגלשני רוח – והחלו במתקפת פתע רצחנית. יישובי עוטף עזה הפכו לזירת אימה: קיבוצים, מושבים, עיירות כמו שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים פרצו לבתים, רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וזקנים, נשים וגברים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, התחולל טבח המוני. בסיסי צה"ל הותקפו, חיילים נהרגו וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב כשניסו להגן על בתיהם וקהילותיהם. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב עקוב מדם. בבוקר זה, בבת אחת, נפתחה מלחמה, והמציאות הישראלית השתנתה ללא הכר.

הטלפון של אריאל צלצל מוקדם באותה שבת, קולו של המפקד שלו נשמע מתוח, דחוף. "אריאל, כולם לבסיס, עכשיו! יש אירוע רב זירתי, חדירת מחבלים, המצב קטסטרופלי." אריאל, שהיה בביתו בפרדס חנה, קפץ מיד. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שכל שנייה קובעת. בנסיעה לבסיס, כשהוא מנסה לעקוף פקקים ולהגיע במהירות האפשרית, הקשיב לחדשות ברדיו, וכל דיווח היה מזעזע יותר מקודמו. כשהגיע לחטיבת המחקר, הבסיס כבר היה הומה אדם, כולם במדי עבודה, פנים מתוחות, עיניים ממוקדות במסכים. האווירה הייתה טעונה, תערובת של הלם, זעם ונחישות. עם פרוץ המלחמה, נרתמו אריאל והיחידה כולה לסייע ללוחמים בשטח. הם עבדו לילות כימים, בלי הפסקה, כמעט בלי שינה, כדי להביא מודיעין איכותי מהשטח. המסכים האירו את פניהם העייפות, קפה שחור זרם כמים, וריח של מתח וריכוז מילא את החללים. אריאל, כקצין פרויקט, היה במרכז העשייה. הוא ניתח תמונות לווין, פענח הקלטות, קישר בין פיסות מידע שנאספו מכמה מקורות, וסיפק הערכות מודיעיניות קריטיות שהועברו ישירות לכוחות הלוחמים בשטח. הוא הרגיש את כובד האחריות על כתפיו, את הידיעה שכל פרט שהוא מפספס, כל ניתוח שגוי, יכול לעלות בחיי אדם. היו רגעים של ייאוש, של תסכול מהיקף האסון, אבל אריאל לא נתן לזה לשבור אותו. הוא היה ממוקד מטרה, מקצועי, ונחוש להביא את המידע הטוב ביותר, המדויק ביותר, בזמן הקצר ביותר. הוא ראה את חבריו ליחידה, את העיניים האדומות מחוסר שינה, את הידיים הרועדות מעייפות, אבל גם את הנחישות הבלתי מתפשרת שלהם. הם היו משפחה, עכשיו יותר מתמיד, והם עבדו יחד, כל אחד תורם את חלקו, כדי להגן על הבית.

השבועות והחודשים שחלפו מאז אותה שבת שחורה היו אינטנסיביים וקשים. המלחמה נמשכה, והעבודה המודיעינית לא פסקה לרגע. אריאל המשיך לתפקד ברמה הגבוהה ביותר, למרות העייפות המצטברת והכאב שריחף באוויר. הוא היה מעורב בפרויקטים מודיעיניים מורכבים, שנועדו להבין את האויב, לסכל פיגועים, ולהביא לניצחון. הוא הפך להיות מומחה בתחומו, קצין בעל ידע עצום וראייה אסטרטגית. הוא היה חוזר הביתה לעיתים רחוקות, מותש, אבל תמיד מנסה להקרין אופטימיות ולחייך. הוא ניסה לחזור לשגרה כלשהי, לרוץ כמה קילומטרים כדי לנקות את הראש, לשבת עם משפחתו לארוחה קצרה, לשתות קפה עם חבר. אבל המלחמה הייתה נוכחת תמיד, ברקע, בחדשות, בשיחות. הוא נשא אותה עמו, את משקלה, את האחריות.

ב-14 ביולי 2024, יום קיץ חם ולח, עת המתין אריאל בתחנת אוטובוס בצומת ניר צבי, בסמוך לבסיס צריפין במרכז הארץ, הוא עמד שם, אולי שקוע במחשבות על המשימה הבאה, אולי מדמיין את החופשה המיוחלת, או סתם מתכנן את ארוחת הערב עם המשפחה. השמש יקדה בעוז, והוא חיכה באורך רוח לאוטובוס שייקח אותו הביתה או לבסיס. לפתע, הבחין באישה הרה עומדת לידו, פניה סמוקות מעט בחום, נראית עייפה. בלי לחשוב פעמיים, מתוך אינסטינקט טבעי של אדיבות ואנושיות שכה אפיינה אותו, קם אריאל ממקומו והציע לה לשבת. "קחי, בבקשה," אמר בחיוך, "את נראית עייפה, תשבי." האישה הודתה לו במבט מוקל ואסירי תודה, והתיישבה בכיסא שהתפנה. דקות ספורות לאחר מכן, השתנתה השגרה הבנאלית של תחנת האוטובוס באחת. פיגוע דריסה אכזרי התרחש. רכב הסתער על התחנה, זורע הרס ופציעה. אריאל נפצע באורח קשה מאוד. מעשה האצילות שלו, פינוי המקום לאישה ההרה, הציל באותו רגע את חייה ואת חיי עוברה. הוא, לעומת זאת, נפגע קשה, ונפל על הקרקע המרוחה בדם ובאבק.

הצוותים הרפואיים הגיעו במהירות, והוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. במשך עשרה ימים ארוכים, קשים ומורטי עצבים, נלחם אריאל על חייו. עשרה ימים שבהם משפחתו, הוריו הדס וגיל, ואחיו ואחיותיו עדי, טל, רותם ושירה, ישבו ליד מיטתו, מחזיקים את ידו, לוחשים לו מילות אהבה, תקווה ועידוד. הם עקבו אחר כל תזוזה קטנה, כל סימן של שיפור, נאחזים בכל בדל של תקווה. חבריו מהיחידה, מפקדיו ופקודיו, הגיעו לבקר, עיניהם מלאות דאגה, מתפללים לשלומו. בבית החולים, מעל לחדרו, ריחף שילוב של ריח חיטוי חריף וריח של ייאוש ותקווה. הדי המלחמה בחוץ נשמעו עמומים, אך בתוך קירות בית החולים, התנהל קרב פרטי על חייו של אדם אחד. אריאל, הלוחם והקצין, איש המודיעין, "השמש של כולנו", נלחם בכל כוחו. אבל הפציעות היו קשות מדי. ביום י"ח בתמוז תשפ"ד, העשרים וארבעה ביולי 2024, מת אריאל מפצעיו. הוא היה בן עשרים וארבע בנופלו.

ההודעה על מותו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו ועל כל מי שהכיר אותו. השקט בבית בפרדס חנה הוחלף בבכי ושברון לב. סגן אריאל טופז הועלה לאחר מותו לדרגת סרן, הכרה נוספת במסירותו ובמקצועיותו, אך תואר זה, כמו כל תואר אחר, לא יכול היה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו.

אריאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה. יום ההלוויה היה קשה מנשוא. שמי הקיץ היו בהירים, אך האוויר היה ספוג בכאב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים מפרדס חנה, חברים מהתיכון, מפקדים ופקודי מכל שלבי שירותו הצבאי. דגלי ישראל התנופפו ברוח, וההמון עמד בדממה כואבת. קול בכיו של חלילן צבאי נישא באוויר, מלווה את ארונו. אריאל הותיר אחריו הורים שבורים, הדס וגיל, וארבעה אחים ואחיות שאיבדו חלק מנשמתם.

הדס אימו ספדה לו, קולה רועד אך מלא אהבה שאין לה קץ: "אהוב שלי, יפה שלי, מי שמכיר אותך ואותי יודעים איזה קשר עמוק היה לנו. הקשר המיוחד שלנו. אתה בדרכך למקום טוב, מקום אחר. במותך כמו בחייך היית נסיך. הצלת שתי נפשות בישראל, אישה והעובר שלה. תמיד עשית את הדבר הנכון. נתת וקיבלת בעשרים וארבע שנות חייך אהבה ללא תנאי. זכינו בך ועכשיו תלך בדרכך החדשה. ילד שלי, עוף גוזל שלי, חתוך את השמיים וצא לדרכך החדשה. אני פה תמיד בשבילך." מילותיה של הדס ריחפו מעל קברו הטרי, עדויות ללב הענק של בנה, למעשה הגבורה האחרון שלו, שבו, גם ברגעיו האחרונים, בחר בנתינה ובחיי אחרים. היא נזכרה באותם רגעים קטנים ואינטימיים, בשיחות האינסופיות, בחיבוקים החמים, בהבנה שקטה שחלפו ביניהם ללא מילים. "עוף גוזל שלי," לחשה, כאילו רואה אותו ממריא מעל העצים, משאיר אחריו שובל של אור.

גיל אביו, קולו נשבר לרסיסים, אך מילותיו היו חדות ונוגעות ללב: "אריאל היה ילד מאוד מיוחד. חגיגה. ולפעמים החגיגה נגמרת. אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. לקום מחר בבוקר ולקום מבראשית. אריאל צא למסע שלך וניפגש." מילותיו של גיל תיארו את אריאל כילד של שמחה, של אור, של חגיגה מתמדת. הוא דיבר על סוף החגיגה, על האשמורות של הלילה, ועל התקווה, על הצורך לקום מחדש, למצוא את הכוח להמשיך, גם כשהכאב בלתי נסבל. "צא למסע שלך וניפגש," הבטחה עתיקה, נצחית, שהזמן לא יכול להפר. ההורים דיברו על האהבה ללא תנאי שאריאל העניק וקיבל, ועל כך שלמרות הכאב, הם זכו בו, זכו ב-24 שנים מלאות באור, בחום, ובטוב לב.

זכרו של סרן אריאל טופז אינו רק נחמה, אלא מגדלור של ערכים. הוא מונצח באתר ההנצחה לחללי קהילת המודיעין בבסיס גלילות, בין שמותיהם של גברים ונשים ששירתו בנאמנות ובמסירות, והקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה. אבל מעבר לאתר ההנצחה הרשמי, אריאל חי בלבבות כל מי שהכיר אותו. בסיפורים שסופרו עליו, בצחוק שהדהד בחדרים, במעשים הקטנים של חסד שהוא זרע סביבו. חבריו ליחידה ממשיכים את דרכו, נושאים את מורשתו – של מצוינות, של אנושיות, של דבקות במטרה. משפחתו, למרות הכאב העצום, מוצאת כוח בסיפור חייו, במעשיו, ובאהבה שחילק לכל עבר. הם ממשיכים לחיות, לזכור, ולספר על אריאל, "השמש של כולנו", הילד מפרדס חנה שאוהב את האדמה, הלוחם והקצין שתרם ממוחו ומליבו, והאדם שגם ברגעיו האחרונים, בחר להציל חיים. סיפורו של אריאל טופז הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבה ללא תנאי, ושל נתינה שאינה יודעת גבולות, סיפור שיישאר חקוק בזיכרון הישראלי, כעדות לאור שאדם אחד יכול להפיץ בעולם, גם כשהוא איננו עוד. והשמש, למרות שהלכה, עדיין מאירה.