אריאל רייך

בירושלים נולד אריאל, הבן הבכור לאינב וניר, ביום קיצי של ג' בתמוז תשנ"ט, ה-17 ביוני 1999, כשהשמש שוטפת את רחובות העיר הקדומה באור חם ורך. הוא הגיע לעולם ומיד מילא את הבית בשמחה שקטה, עם חיוך כובש שנצרב בזיכרון של כל מי שפגש אותו, ועיניים שלמדו לצחוק עוד לפני שלמד לדבר. אחריו הגיעו יאיר, איתן וישי, וכך נרקמה להקת אריות קטנה בלב ירושלים, עם אריאל במרכזה, מגדלור של חום ותמיכה. הבית ברחובות ירושלים היה קרקע פורייה לערכים של יהדות שורשית, לאהבת הארץ והעם, ערכים שאריאל ינק מהוריו לא רק במילים, אלא במעשים קטנים ויומיומיים: ארוחות שישי שבהן ניגון זמירות עתיקות התערבב בצחקוקי ילדים, טיולים רגליים בשבילי העיר שחשפו את יופייה ההיסטורי, ושיחות עמוקות על משמעות החיים והשייכות, שהפכו את הבית לא רק למקום מגורים אלא לבית מדרש חי.

ילדותו של אריאל עברה בין סמטאות ירושלים, צלילי פעמוני כנסיות וקריאת המואזין שהתערבבו עם קדושת בתי הכנסת, ויצרו פסיפס תרבותי עשיר שעיצב את עולמו. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי "דוגמא עוזיאל", שם התגלה כילד טוב לב, שקט יחסית אך עם נוכחות חזקה. כבר אז בלטה בו אותה צניעות טבעית, שהתמזגה עם נכונותו להושיט יד ולעזור לכל חבר. מאוחר יותר, כשלמד בתיכון התורני "הימלפרב", בחר במגמת קולנוע, עולם שאיפשר לו לבטא את עולמו הפנימי העשיר ואת רגישותו לפרטים. חבריו לתיכון זוכרים אותו כנער שופע שמחת חיים, שהיה תמיד הראשון לרקוד, לשיר או לספר בדיחה טובה, אך בו בזמן היה גם "הדבק המחבר" של החבורה, זה שידע לאסוף את כולם סביבו, לדאוג שאף אחד לא יישאר לבד, ולפתור כל מחלוקת בחיוך ובהומור. הוא היה חבר ללא תנאי, כזה שאתה יודע שתמיד יהיה שם בשבילך, לא משנה מה.

מעבר ללימודים, אריאל היה פעיל נלהב בתנועת "בני עקיבא" בסניף בית וגן, תחילה כחניך שקלט כל ערך והפנים כל מסר, ובהמשך כמדריך שעיצב דור חדש של חניכים. הוא אהב את האווירה הקהילתית, את הטיולים הרגליים בטבע, את ה"שבת ארגון" המלאות בשירים וצחוק, ואת הדיונים הליליים סביב מדורה, שבהם נפתחו הלבבות ונדונו סוגיות של זהות ואמונה. הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו, ולא סתם ספורט – כדורסל היה אהבתו הגדולה. הוא שיחק בקבוצת "אליצור", וכל אימון וכל משחק היו עבורו הזדמנות לבטא את רוח הצוות, את הנחישות ואת היכולת לפרוץ גבולות. אריאל היה אוהד מושבע של קבוצת "הפועל ירושלים", וקשה היה למצוא אותו מחמיץ משחק. כשנכנס לארנה, הרגיש את הדופק של העיר, את שאגות הקהל, את המתח באוויר, והיה נסחף כולו לתוך החוויה. הוא היה יושב על קצה הכיסא, לוגם בירה קרה ומעודד בכל הכוח, חלק בלתי נפרד מההמון האדום שמילא את האולם.

אריאל היה בן מסור להוריו, ובעיקר אח אוהב ותומך לשלושת אחיו הצעירים. הוא היה מקור גאווה לאינב וניר, ומודל לחיקוי עבור יאיר, איתן וישי. ישי, אחיו הצעיר, נהג לספר איך אריאל דאג לו, שמר עליו מכל משמר, ותמיד מצא את הזמן לנהל איתו שיחות ארוכות, גם כשהיה נדמה שאריאל עסוק עד מעל לראש. הוא היה האוזן הקשבת, היועץ הנאמן, זה שתמיד ידע למצוא את המילים הנכונות כדי להרגיע, לייעץ או פשוט להחזיר את החיוך. "אריאל היה כמו עמוד התווך של הבית," נהג ישי לומר, "הוא היה שם בשביל כל אחד מאיתנו, בלי לשאול שאלות, פשוט נותן מעצמו."

אך לא הכל היה שמש וצחוק. בשנת 2015, כשאריאל היה רק בן שש-עשרה, נפטרה אמו האהובה עינב ממחלה קשה. המוות הכה במשפחה כרעם ביום בהיר, והותיר חלל עצום. חיוכו הכובש של אריאל עומעם באחת, ונדמה היה שחלק מהאור שבו כבה. הוא התמודד עם האובדן בזהירות ובעדינות, אסף את השברים לאט לאט, מנסה להרכיב מחדש את עולמו. למרות הכאב העצום, הוא מצא את הכוחות להיות חזק למען אחיו הצעירים. הוא נהג לומר להם, בטון רציני אך מלא תקווה, שבני משפחת רייך הם כמו להקת אריות – חזקים, מאוחדים, ושאף דבר לא יוכל לפגוע בהם באמת. הוא לימד אותם שהכאב הוא חלק מהחיים, אבל החוזק הפנימי והאחדות המשפחתית הם אלה שיעזרו להם לצלוח כל קושי. המילים הללו הפכו למנטרה משפחתית, עוגן בתקופה סוערת, והדגישו את תפקידו הבלתי מעורער כמנהיג המשפחה הצעיר.

לאחר סיום לימודיו בתיכון הימלפרב, המשיך אריאל לישיבת "מעלה גלבוע" אשר בעמק המעיינות, מוקף בנופים ירוקים ושקטים, המהווים ניגוד מוחלט להמולת ירושלים. בישיבה, בין ספרי גמרא לשיעורים על תורת ישראל, מצא אריאל מרחב להעמיק את שורשיו הערכיים והרוחניים. חבריו לספסל הלימודים זוכרים אותו כנער ערכי, בעל עמוד שדרה מוסרי חזק, שידע להוביל דיונים ולהביע את דעותיו בבהירות ובכבוד, גם כשהיו מנוגדות לדעות הרווחות. הוא היה ניצוץ של הומור בתוך קירות בית המדרש, כזה שידע לשבור את המתח בבדיחה שנונה או בסיפור מצחיק, מבלי לפגוע בקדושת המקום או ברצינות הלימוד. בישיבה התגבשה עוד יותר זהותו הציונית, והוא הבין שכציוני בכל רמ"ח אבריו, הוא שואף לשרת בצבא בתפקיד קרבי משמעותי, כזה שיאפשר לו להגן על הארץ ועל העם, ויבטא את אהבתו העמוקה למדינה. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות גדולה, ודרך להמשיך את המורשת של משפחתו ואת הערכים עליהם גדל.

עם בוא יום הגיוס, ב-3 בספטמבר 2017, עזב אריאל את נופי העמק השקטים של מעלה גלבוע והתייצב בבקו"ם, נרגש ונחוש. הוא ידע בדיוק לאן פניו מועדות – לחיל השריון, חטיבה 7, גדוד "סער מגולן" 77. כבר מיומו הראשון בצבא, במהלך הטירונות המפרכת, בלט אריאל במסירותו יוצאת הדופן, במקצועיותו ובמנהיגותו הטבעית. הוא לא היה צריך לדרוש כבוד, הוא פשוט הקרין אותו. המפקדים שלו זיהו במהרה את הפוטנציאל הגלום בו, והעריכו את יכולותיו הגבוהות. הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימות קשות, האחרון לוותר, והיה מודל לחיקוי עבור חבריו למחלקה. לא עבר זמן רב, ואריאל יצא לקורס מט"קים – מפקדי טנקים. בקורס, שבו נדרשו תעצומות נפש ויכולות טכניות גבוהות, אריאל פרח. הוא למד כל בורג וכל מערכת בטנק, הפנים את תורת הלחימה במהירות מסחררת, והפגין יכולת פיקודית מרשימה. הוא סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, והיה ברור לכולם שהוא מיועד לגדולות.

לאחר שסיים את קורס המט"קים בהצטיינות, אריאל לא שב ישירות לשטח, אלא שובץ כמפקד בקורס המט"קים הבא. הוא פיקד על שני מחזורי מט"קים, וזכה לקבל סיכת צפרגול מיוחדת – סיכת לוחם שריון בצבע ברונזה, המוענקת רק למפקדים שהעבירו שני קורסים ומעלה, אות של כבוד והערכה למסירותו וליכולותיו. הוא עמד מול חניכים צעירים, עיניו בורקות בלהט, והעביר להם לא רק ידע טכני וטקטי, אלא גם את רוח השריונר, את חשיבות האחריות, את המשמעת ואת הרעות. הוא ידע לגעת בכל חניך, לזהות את נקודות החוזק והחולשה, ולדחוף כל אחד מהם למצות את מלוא הפוטנציאל שלו.

במרץ 2021, הגיע השלב הבא במסלול הפיקודי של אריאל – קורס קצינים בבה"ד 1. הוא עבר את הקורס בהצלחה, וכשסיים אותו, שובץ כמפקד מחלקה (מ"מ) בקורס המט"קים, שם פיקד על מחלקה במשך שלושה מחזורים נוספים. אריאל היה קצין מוערך ונערץ. על תפקודו המרשים והמקצועי, זכה באות מצטיין האוגדה, הוקרה רשמית ליכולותיו הפיקודיות יוצאות הדופן. עמיתיו לקורס ומפקדיו סיפרו עליו כעל מפקד שהוביל את לוחמיו מתוך שליחות ומחויבות אמיתית, לא רק מתוך פקודה. הוא היה לוחם מקצועי לעילא, שפעל בקור רוח גם תחת לחץ, תמיד בצניעות האופיינית לו, ועם החיוך הקבוע על שפתיו. הוא גילה רגישות יוצאת דופן לחייליו, ידע להגיע לליבם של כל אחד ואחת, והשאיר חותם עמוק בכל פקוד שלו, לא רק כמפקד אלא כדמות אנושית שהיוותה עבורם עוגן ותמיכה.

באחת מהקלטות הקשר של הטנק מהקורס האחרון שבו פיקד, נשמע קולו הצלול של אריאל, מילותיו מהדהדות בקסדת הלוחמים, מעין צוואה פיקודית: "סוף סוף אומר שלום לפלוגה שהיא סיוט אבל גם חלום. שנמשיך לחיות את אחריות גודל המשימה שמונחת על כתפינו, נתאמץ להזיע ולהקיז דם למען עתיד החטיבה והחיל, ושתמיד נלך לישון בתחושה שעשינו את הטוב ביותר באמצעים הקיימים, ושאם אנחנו לא היינו עושים את זה אף אחד לא היה עושה זאת". המילים הללו, שנאמרו בסוף עוד מחזור אימונים מפרך, ביטאו את עומק תפיסת עולמו – את תחושת השליחות, את המחויבות הבלתי מתפשרת למקצועיות, ואת האמונה העמוקה בחשיבות תפקידם ובכוחם לשנות. זו לא הייתה סתם סיסמה, אלא דרך חיים, שהנחתה אותו בכל צעד ושעל.

לאחר תקופת הפיקוד על מחלקות בקורסי המט"קים, שובץ אריאל כמפקד מחלקה בגדוד 77, הגדוד שבו התחיל את דרכו כלוחם. הוא חזר לשטח, הפעם בתפקיד פיקודי בכיר יותר, והביא איתו את כל הידע והניסיון שצבר. לאחר מכן, קודם לסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בגדוד 75. מפקדיו, שהעריכו מאוד את יכולותיו הגבוהות ואת כישורי המנהיגות הטבעיים שלו, עודדו אותו להמשיך במסלול פיקודי. הם ראו בו עתיד מבטיח בצבא, קצין שיכול להגיע רחוק ולתרום רבות. אריאל, מצידו, שקל את הדברים בכובד ראש, ובסופו של דבר קיבל החלטה משמעותית: הוא חתם קבע לחמש שנים נוספות, התחייב למסלול צבאי ארוך טווח, והחל ללמוד במלט"ק – המכללה לפיקוד טקטי, צעד נוסף בפיתוח יכולותיו הפיקודיות והמקצועיות. במקביל למעבר למסלול קבע, עבר אריאל לגור בהרצליה, מחוץ לבסיס, כדי לאפשר לעצמו חיים אישיים עשירים יותר, איזון בין דרישות הצבא לבין הצורך במרחב פרטי ובקרבה לחברים.

גם מחוץ למדים, אריאל היה דמות מרכזית בחיי חבריו. הוא היה חבר טוב ונאמן, כזה שידע להקשיב באמת, להתעניין בכנות, ותמיד היה נכון לעזור בכל עת. אריאל ידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, לתת עצה טובה, מבלי להתנשא או לשפוט. הוא היה החבר שמצליח לאזן בצורה מושלמת בין אחריות ורצינות בצבא לבין חיים אישיים מלאי צחוקים ובילויים עם חברים. הוא היה חובב בירה מושבע, שאהב לטעום ולנסות טעמים חדשים, ולבלות שעות ארוכות עם חברים על כוס בירה צוננת, בשיחות עמוקות או סתם בצחוקים קלילים. בשעות הפנאי, מחוץ למסגרת הצבאית, אהב אריאל לטייל בארץ, לחקור פינות נסתרות, לצאת לשטח עם הג'יפ שלו, לעצור בתצפית מרהיבה או ליד מעיין צלול, להוציא פק"ל קפה או תה ולהתענג על הנוף הפתוח ועל החברה הטובה. הטיולים הללו היו עבורו מפלט, דרך להתחבר לאדמה, לטבע, ולשקט המרגיע, רגעים של שלווה אמיתית.

שנת 2023 הייתה שנה מכרעת בחייו של אריאל. הוא הכיר את נועה, ומהר מאוד ניצתה ביניהם אהבה עזה, יפה וטהורה. מכריהם סיפרו על זוגיות יוצאת דופן, על כימיה מושלמת ששררה ביניהם, ועל קשר עמוק שהתפתח במהירות מסחררת. "היינו הבית אחד של השנייה," סיפרה נועה, במילים שביטאו את עומק הקשר ביניהם. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בצחוקים, בתכנון עתיד משותף, כשהם רוקמים חלומות על בית, משפחה וחיים יחד. אריאל, שהיה אדם שלם ומחובר לרגשותיו, לא היסס. ב-2 באוקטובר 2023, ברגע קסום ומרגש, כרע ברך והציע לנועה נישואין. הלב פעם בחוזקה, האוויר עמד מלכת לרגע, ובתשובה "כן" נרגשת, נפתח פרק חדש ומרגש בחייהם. יומיים לאחר מכן, נערכה מסיבת אירוסיהם שמחה ורועשת עם בני משפחה וחברים, כשהשמחה ממלאה את החלל והציפייה לחתונה, שנקבעה לחמישה חודשים מאוחר יותר, מרחפת באוויר. הם היו על גג העולם, מאושרים ומלאי תקווה, כשהחיים נפרשים לפניהם כהבטחה מתוקה.

אך גורל אכזר הפריד בין החלומות למציאות. בשבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרצה מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים לישראל – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, אריאל ונועה שהו בבית משפחתו של אריאל בירושלים לרגל החג. בסביבות השעה 08:00, כאשר נודע לאריאל על המתקפה, לא היה לו צל של ספק. הוא מיהר לצאת יחד עם נועה לאסוף את חפציו, ונסע ישירות לגדוד 75 שבו פיקד, שהיה ממוקם בצפון הארץ. נועה, בלב כואב אך מבין, נפרדה ממנו בדאגה. "שאלתי אותך לאן אתה הולך ואמרת שאתה לא יודע," כתבה נועה לאחר מכן, "שתתחיל בנסיעה כי בטוח יצטרכו אותך איפשהו. כזה היית, אריאל - כשחסר גלגל, אתה תהיה הגלגל." והוא אכן היה הגלגל החסר, זה שתמיד מילא את החלל, זה שתמיד התייצב ראשון. הוא ידע שזקוקים לו, והתחושה הזו, של שליחות ואחריות, הניעה אותו לצאת במהירות לדרך, בלי לחשוב פעמיים על הסכנה.

למחרת, כשהוא כבר בצפון הארץ, אריאל זיהה חוליית מחבלים על גדר הגבול הצפונית. ללא היסוס, הוא הורה לירות לעברה, תוך שהוא נוקט בצעדים אקטיביים כדי לא לסכן את חייליו. המג"ד שתחקר את האירוע שיבח את החלטתו המהירה והנבונה, ואת תפקודו כמפקד שראה את התמונה הרחבה ופעל בנחישות. כעבור כמה ימים, כשהמלחמה הסלימה והצורך בכוחות היה עצום, ירד אריאל עם הגדוד לדרום הארץ, אל עבר הגבול עם רצועת עזה. כאשר שמע שנדרש מחליף לסגן מפקד פלוגה בגדוד 77 שנפצע, הוא התנדב ללא היסוס להחליפו, למרות שיכול היה להישאר עם גדודו. זו הייתה ההתגלמות של רוח השליחות שאפיינה אותו – הוא לא חשב על עצמו, אלא על המשימה ועל הצורך.

ב-29 באוקטובר 2023, פחות מחודש אחרי שהציע לנועה נישואין, אריאל וצוות הטנק שלו נכנסו לצפון רצועת עזה. מרגע זה ואילך, הם נטלו חלק בלחימה האינטנסיבית שהתחוללה בעומק השטח הפלסטיני. אריאל פיקד על חייליו בעוז ובגבורה, בקור רוח מרשים, תוך שהוא מקרין ביטחון ומובילות. הוא היה שם בשבילם, מכוון, מגן, מקבל החלטות קריטיות תחת אש. כל פקודה שלו ניתנה בבהירות, מתוך הבנה עמוקה של השטח ושל האויב, והוא שימש דוגמה אישית לכל לוחם ולוחמת בפלוגה.

יומיים לאחר מכן, ב-31 באוקטובר אחר הצהריים, קיבלו אריאל וצוותו משימה לבדוק פעילות חשודה במרחק של שלוש-מאות מטרים מהם. שני טנקים החלו להתקדם באיטיות ובזהירות לכיוון המטרה, כשהמתח באוויר ניתן היה כמעט למשש. הטנק של אריאל, שהיה בראש הכוח, נעצר לפתע. בשבריר שנייה, מחבל יצא מפיר מנהרה שנחפר מתחתם, בידו מטען חבלה. המהירות הייתה קטלנית – הוא מיקם את המטען בין הטובה לצריח, המקום הפגיע ביותר בטנק, והפעיל אותו. הפיצוץ רב העוצמה הרעיד את האדמה. מרסיסי הפיצוץ נהרגו במקום אריאל וחייל נוסף, רב"ט אסיף לוגר, ושני חיילים נוספים נפצעו באורח קשה. סגן אריאל רייך, בן עשרים וארבע בנופלו, נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד, ונקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בשיא פריחתו, כשהוא מותיר אחריו אב ושלושה אחים, וחלל עצום בליבה של ארוסתו נועה ובליבם של חבריו הרבים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן.

הידיעה על נפילתו של אריאל הכתה במשפחה ובחברים כרעם ביום בהיר. אביו, ניר, ספד לו במלאת שנה לנפילתו, ודבריו שיקפו את הכאב הבלתי נתפס: "אריאל, היום, שנה אחרי שנלקחת מאיתנו אני עומד כאן ולא מאמין. לא מאמין שאתה איננו. שנה בלעדיך ואני לא מצליח להתרגל לחסרונך. כל יום, כל שעה, כל רגע, אני מחפש אותך. מחפש את ההודעות שלך, מחפש את הצחוק שלך, את המבט, את האנרגיה שהייתה לך, ואתה לא כאן. מילים לא יכולות לתאר את הרגשת החיסרון, את החלל שנפער בחיים שלי אחרי לכתך. השקט הגדול שהשארת אחריך. היית כל כך הרבה עבורי. הבן הבכור שלי מבין ארבעה בנים. היית דוגמה מודל לחיקוי עבור אחיך. מנהיג מלידה, תמיד שואף לשלמות. גם כשהדברים לא הלכו בקלות והיה קצת קשה, אף פעם לא ויתרת עד שהצלחת. היית רגיש, אוהב לחבק, שמח ומצחיק, שטותניק וחבר טוב. מפקד שדורש מעצמו ומאחרים להיות הכי טוב הכי מקצועי שיש. היית משמעותי ולא רק בשבילי אלא גם בשביל כל מי שהכיר אותך... נתת הכול כדי שכולנו נוכל להיות בטוחים. אתה חסר לכולנו ולכל מי שפגש אותך בחייך הקצרים אך המלאים. היום, שנה אחרי, לצערי אני לא אוכל להחזיר אותך בחזרה אבל אני אוכל להמשיך לזכור אותך. להחיות את זכרך בכל יום. אני יודע דבר אחד, לא אשכח אותך לעולם".

גם נועה, ארוסתו, כתבה מילים קורעות לב, שחשפו את גודל האהבה והאובדן: "אריאל שלי, הראש מסרב להאמין. זה מרגיש כמו סיוט שלא נגמר, ואני רק מחכה שיגידו לי שהייתה טעות, שהתבלבלו. מי היה מאמין שרק לפני חודש חגגנו את אירוסינו? איזו שמחה זו הייתה. שמחה אמיתית וכל כך טבעית. הרגשנו על גג העולם, לא הבנתי איך זכיתי בך. תמיד אמרת שזה אנחנו נגד העולם, אבל אריאל שלי, הרוע של העולם ניצח אפילו אותנו. בשבת בבוקר, כשהכול התחיל, יצאת ישר, בלי לחשוב פעמיים. שאלתי אותך לאן אתה הולך ואמרת שאתה לא יודע. שתתחיל בנסיעה כי בטוח יצטרכו אותך איפשהו. כזה היית, אריאל - כשחסר גלגל, אתה תהיה הגלגל... אריאל, אני רוצה להגיד לך תודה. לימדת אותי מהי אהבה אמיתית, איך לשחרר ולסמוך עליך. הכול קרה כל כך מהר ובטבעיות. תמיד אמרת שאנחנו כמו פאזל. הבנת אותי גם ללא מילים. היית האהבה הכי גדולה וטהורה שיכולתי לבקש. אריאל שלי, כמה תוכניות היו לנו... אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם לחבק וללטף. כל כך רציתי להאמין ששומרים עליך מלמעלה. מצטערת שהעולם כל כך אכזר. אתה היית כל עולמי, ועולמי חרב, השמש שלי כבתה".

החלל שהותיר אריאל היה עצום, אך בני משפחתו וחבריו סירבו לתת לזכרו להתפוגג. הם הקימו דף אינסטגרם בשם remember_ariel וקבוצת פייסבוק בשם "זוכרים את אריאל", שבהם מועלות תמונות, זיכרונות ופעולות הנצחה, המאפשרות לכל מי שהכיר אותו להמשיך לחוות את נוכחותו. בפברואר 2024, נערך לזכרו טורניר כדורסל מרגש, ביוזמת עיריית ירושלים וקבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים", המועדון שאותו אהד בלהט כל כך גדול. האירוע היה מילוי של ממש באהבה, של חברים שהגיעו לשחק ולצפות, מחוברים יחד באהבה המשותפת שלהם אליו ולמשחק. לציון יום הולדתו של אריאל, הושקה בירה במהדורה מיוחדת, באירוע חברים ובני משפחה, כהנצחה לאהבתו לבירה ולבילויים עם חברים. הופקו גם אלבום, צמידים ומדבקות עם המשפט המזוהה עימו, זה שאמר לחייליו בקשר: "שתמיד נלך לישון בתחושה שעשינו את הטוב ביותר". מדבקה נוספת הופקה עם המילים שכתב בפוסט ליום הזיכרון כשהיה רק בן ארבע-עשרה, מילים שהדהדו בעוצמה מצמררת: "אל תחכו שהאדם ימות. תלכו אליו עכשיו. תעזבו הכול ותגידו לו כמה שאתם אוהבים אותו".

זכרו של אריאל הונצח על קיר הזיכרון בתיכון התורני "הימלפרב", וספר תורה נכתב לעילוי נשמת הנופלים בוגרי בית הספר, ובהם אריאל, באקט סמלי של המשכיות רוחנית. הוא הונצח גם באנדרטת חטיבה 7 "סער מגולן" ברמת הגולן, הבית הצבאי שלו, המקום שבו צמח והפך למפקד. חברים ובני משפחה השתתפו במרתון ירושלים 2025 לזכרו, רצים ברחובות העיר שבה גדל, כל צעד הוא מחווה לרוחו הבלתי נלאית. יהושע רוזנברג, קרוב משפחה, כתב במלאת שנה לנפילתו את השיר "כבר שנה בלעדיך", מילים שנגעו עמוק בלב: "כבר שנה אריאל / כבר שנה אינך מתהלך בארצות החיים / שבתות וחגים חדשים ומועדים נקפו / ריק הבית, נפקד מקומך סביב לשולחן / אך אתה איתנו כל הימים / בכל אשר אנו עושים / כמו לא עזבת אותנו מעולם / כבר שנה בלעדיך / שב היום אשר הלכת מעמנו / והיה היום הזה לנו לזיכרון / אבל אנו תמיד נזכרה, יהמה לבנו אליך / שעה שעה ערב ובוקר וצוהריים / לא יום של שנה נתנו לך. / כבר שנה אריאל / כבר שנה בלעדיך / באת אל המנוחה והנחלה / חרותות אותיות שמך על שיש / בציפורן שמיר חרוש שמך על לוח לבבנו / בעט ברזל צרוב בזיכרוננו / אל כל המקום אשר נלך, תלך אתנו... כבר שנה אריאל / כבר שנה בלעדיך והזמן לא מרפא געגועים / אינו מרגיע כיסופים".

חבר ילדותו, אמיר אבירם, יחד עם ישי אחיו של אריאל, כתבו את השיר "אריאל", שבו שולבו מילותיו של אריאל מהקלטת הקשר של הטנק, מעין צוואה אחרונה, הנשמעת בקליפ שהופק לשיר. מילות השיר, "אין ברירה אלא לחיות / להאמין בטוב / ללכת לישון / בתחושה שעשיתי הכי טוב / שאני יכול / העצב אין לו סוף / והלב עייף מאוד / אבל זה לא יעזור / אם גם אני אפול...", הפכו לביטוי כואב ומעורר השראה, המבטא את הצורך להמשיך ולחיות, להאמין בטוב, ולפעול מתוך תחושת שליחות, גם כשהכאב בלתי נסבל. אריאל רייך, סרן בחיל השריון, קצין מצטיין, בן, אח, ארוס וחבר אהוב, נפל בהגנה על הבית, אך מורשתו – רוחב ליבו, חיוכו הכובש, מקצועיותו הבלתי מתפשרת, אהבתו לארץ ולעם, ותחושת השליחות העמוקה – ממשיכה להאיר את דרכם של רבים, חרוטה בלבבות ומהדהדת במילים ובמעשים. זכרו הוא תקומה מתמדת, שגבורתה נובעת מעצם החיים שחי ומעצם הבחירה להגן עליהם, באנושיות עמוקה ובמסירות אין קץ.