אריאל מרדכי וולפסטל

במורדותיו המוריקים של גוש עציון, בין טרסות אבן עתיקות ועצי זית ששורשיהם עמוקים באדמת ההר, נשם האוויר הראשון של אריאל מרדכי וולפסטל. זה היה ביום י' באייר תשנ"ה, 10 במאי 1995, כשהשמש כבר הייתה בעוצמתה המלאה והאביב פרח במלוא הדרו באלעזר, היישוב הקטן שהפך לביתו. ביתם של רחל ואליהו, חלי ו-וולי כפי שקראו להם בפי כל, היה תמיד מקום שוקק חיים, מלא בצחוק ילדים ובריחות של תבשילים ביתיים. חלי, שהגיעה מאלעזר עצמה, ואליהו, שורשיו נטועים עמוק בשכונת "הדגן", בנו כאן, בלב ההתיישבות, קן חם וחזק, שהיה עוגן לילדיהם ולכל מי שפקד את מפתן דלתם. אריאל היה אחד מחמישה – אח לחיה הבכורה, לנריה, לאורי ולעדי הקטנה – ונדמה היה שתמיד היה שם, במרכז ההתרחשות, חיוך קטן נסוך על פניו, עיניו החכמות סופגות כל פרט מסביב.

הילדות באלעזר הייתה ספוגה בריח האדמה אחרי גשם, ברוח המלטפת שנושאת איתה את סיפורי ההרים, ובקריאות הילדים המשחקים ברחובות הצרים. אריאל גדל בתוך קהילה צעירה ותוססת, כזו שידעה לחגוג יחד בשמחות ולתמוך זו בזו ברגעים קשים. הוא היה ילד סקרן, לא ממהר לדבר אך קשוב לכל. זיכרונות רבים נותרו מהימים ההם – כיצד היה יושב שעות ארוכות בחצר, מתבונן בנמלים הסוחבות פירורים, או עוקב אחרי מעוף הציפורים מעל ראשי העצים. הוא למד מהוריו את חשיבות הנתינה וההתנדבות, לא רק במילים אלא במעשים קטנים ויומיומיים. זכור למשל, איך פעם אחת, כששמע את השכנה המבוגרת, גברת שושנה, מתקשה לסחוב את קניותיה במעלה הרחוב התלול, רץ אליה בלי שאף אחד יבקש, תפס את השקיות הכבדות מידיה והמשיך איתה עד לפתח ביתה, מלווה את הדרך בשיחה קלה וחיוך מבויש. זו לא הייתה פעולה חד פעמית; זו הייתה מהותו, משהו שטבוע עמוק בנפשו, נתינה שקטה, ללא ציפייה לתמורה, רק מתוך רצון אמיתי להקל ולעזור. בבית, הוא היה האח המפשר, זה שתמיד מצא את הדרך להרגיע סערות קטנות בין האחים, עם מילה טובה או בדיחה קטנה. הוא היה נותן את הצעצועים שלו בשמחה, תמיד מוכן לחלוק את מה שיש לו, ועל פניו, תמיד, היה נסוך אותו חיוך מאיר פנים שהפך לסימן ההיכר שלו.

ככל שאריאל גדל, כך התפתחה אישיותו הייחודית. הוא לא היה הילד הרועש ביותר בכיתה, אבל נוכחותו הייתה מורגשת. חבריו אהבו להיות במחיצתו, שכן תמיד ידע להקשיב בסבלנות, להציע עצה הגיונית, או סתם להפיח אווירה טובה סביבו. הנערות ביישוב אהבו את החיוך הרחב שלו ואת עיניו שמלאו חכמה ועדינות, והוא מצידו, היה תמיד אדיב ומנומס, מקרין סוג של רוגע ושלווה נדירים לגילו. הוא למד במוסדות החינוך המקומיים, שם הצטיין לא רק בלימודים, אלא גם ביכולתו לחבר בין אנשים שונים, לגשר על פערים ולהיות כתף תומכת למי שנזקק. אחרי שעות הלימודים, הוא לא היסס להתגייס למשימות קהילתיות קטנות – לעזור לארגן אירועים ביישוב, לסייע לחבריו בשיעורי בית, או סתם לשבת עם זקני היישוב ולשמוע את סיפוריהם, עולם ומלואו של היסטוריה וחוכמה שהיה צמא ללמוד. הוא לא חיפש את אור הזרקורים; הוא פשוט עשה את מה שחשב שנכון וראוי, מתוך אמונה פנימית עמוקה בטוב שבאדם וביכולת להשפיע לטובה על הסביבה. ערכי הבית והקהילה, שהיו טבועים ב-DNA של אלעזר, חלחלו עמוק לנפשו והפכו להיות מצפן חייו.

המעבר מהנעורים אל שנות הצבא היה טבעי עבור אריאל. כמו רבים מבני גילו בגוש עציון, הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות גדולה להגן על הבית ועל המדינה. הוא התגייס לחיל השריון, חיל שהולם את אופיו – עוצמתי אך דורש דיוק, אחריות קפדנית, עבודת צוות בלתי מתפשרת ומנהיגות שקטה אך נחושה. הוא עבר את ההכשרה הקפדנית לקציני שריון, שם בלט לא רק ביכולותיו המקצועיות אלא גם ברוח הצוות שהפיח סביבו. בתוך טנק, בין פלדת שריון עבה ורעש מנועים, הוא מצא את מקומו. הריח החריף של סולר, המגע המחוספס של מתכת קרה, הראות המצומצמת מבעד לכוונת – כל אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו. הוא לא היה הקצין שצועק פקודות, אלא זה שמסתכל בעיניים, שמבין את הקושי, שדואג לחייליו כאילו היו בני משפחתו. הוא זכר את שמותיהם, את סיפוריהם, ותמיד דאג לוודא שכולם בסדר, גם אחרי מסע תובעני או אימון מפרך. הוא שימש דוגמה אישית, נכנס ראשון לכל משימה, ותמיד היה שם כדי להרים את המורל עם חיוך או מילה מעודדת, גם כשעייפות ותסכול החלו להשתלט על חבריו לצוות. הקצין הצעיר מאלעזר הפך להיות עמוד תווך בפלוגה, דמות סמכותית שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות.

לאחר שחרורו מצה"ל, אריאל לא בזבז זמן. הוא עבר מחיים של מדים לשולחן הלימודים, ובחר ללמוד כלכלה – תחום ששילב את אהבתו למספרים ולניתוח עם רצונו להבין את העולם ולתרום לו בדרכים מעשיות. הוא היה סטודנט רציני, קפדן, אבל גם כזה שהיה תמיד מוכן לעזור לחבריו ללימודים להבין חומר מורכב, מסביר בסבלנות ובבהירות. במקביל ללימודיו, הוא בנה את חייו האישיים, ובליבו נרקמה אהבה גדולה לספיר, אף היא בת היישוב אלעזר. ספיר ואריאל היו סיפור אהבה שהתחיל ביישוב הקטן ופרח אל עבר עתיד משותף. הקשר ביניהם היה עמוק, מבוסס על אהבה, כבוד הדדי, והבנה שקטה. הם חלקו את אותם ערכים, את אהבת הארץ, את החלומות על בית ומשפחה. חתונתם הייתה אירוע של שמחה צרופה באלעזר, כשהיישוב כולו התכנס לחגוג איתם. האוויר היה מלא בצחוק, במוזיקה ובריקודים, והחיוך של אריאל, רחב מאי פעם, הקרין אושר טהור. הוא וספיר תכננו את עתידם המשותף, דמיינו את הבית שיבנו, את הילדים שיגדלו, ואת החיים המלאים שיחיו יחד.

אבל אריאל לא הסתפק רק בלימודים ובבניית חייו האישיים; הוא המשיך להיות פעיל ופורה בקהילה. הוא הצטרף לגרעין של בית חב"ד לסטודנטים, שם מצא בית רוחני וחברתי. הוא לא היה שם רק כדי ללמוד או להשתתף, אלא כדי להיות חלק פעיל, לסייע בארגון אירועים, להפיץ אור ושמחה. הוא האמין בכוחה של קהילה ובחשיבותה של רוחניות בחיי היומיום, והיה דוגמה ומופת לחבריו. בנוסף לכך, הוא התנדב במסגרת פרויקט "גט חסד" עם ותיקי העיר, משימה שלקח על עצמו בלב שלם "לשם שמיים" – מתוך טהרת כוונה ואלטרואיזם מוחלט. הוא לא חיפש הכרה או תהילה; הוא פשוט ראה צורך ופעל. זכורים לילות רבים שבהם, אחרי יום לימודים מפרך או בילוי עם ספיר, היה מקבל שיחת טלפון מאיזה קשיש שזקוק לעזרה, ולא היסס לרגע. הוא היה מגיע לבתיהם של ותיקי העיר, עוזר להם עם קניות, מתקן תקלה קטנה, מלווה אותם לבדיקות רפואיות, או פשוט יושב איתם לשיחה, מקשיב בסבלנות לסיפורי חייהם. חיוכו תמיד היה שם, מפיג חששות ומפיח תקווה. הוא היה "מהזריזים לתת יד ולעזור, גם בשעות הקטנות של הלילה", כפי שהעידו עליו, והחסד שעשה היה צרוף ומושלם, נובע ממעמקי נפשו הטובה. הוא היה אדם נדיר, חייכן, מאיר פנים וטוב לב – תכונות שהתעצמו עם השנים והפכו אותו לדמות אהובה ומוערכת בכל מעגלי חייו.

השקט של החיים האזרחיים, של הלימודים, של בניית הבית עם ספיר, נקטע באחת בבוקר השבעה באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שהחל כשבת חורפית רגילה, התהפך במהירות ליום של אימה וטבח. הטלפון של אריאל, כמו של אלפי מילואימניקים אחרים, לא הפסיק לרטוט. הודעות הווטסאפ זרמו בשיטפון, קצרות וחמורות: "הקפצה", "להתייצב מיד", "מצב חירום". ספיר ואריאל קמו לבוקר מעורפל של דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, על יישובים מותקפים, על פלישה בדרום. האוויר בבית התמלא בדאגה, אך גם בהבנה מיידית של גודל השעה. אריאל לא היסס לרגע. החיוך הרחב שלו התכווץ מעט, אך נחישות פלדה מילאה את עיניו. הוא חיבק את ספיר חיבוק ארוך, חזק, כזה שמנסה להכיל את כל העתיד הלא נודע. "אני חייב ללכת," אמר לה בקול שקט אך נחוש, "זה הבית שלנו, ספיר. אין לנו ברירה." הוא נפרד מהוריה ומהוריו, שפניהם היו חרושי דאגה אך גם גאווה שקטה, ומהאחים שישבו המומים מול הטלוויזיה. ב-8 באוקטובר, יום אחד בלבד לאחר פרוץ התופת, כבר היה אריאל בדרכו לבסיס, מצטרף ליחידת המילואים שלו, גדוד 9206 בחטיבה 205 של חיל השריון. הוא חזר ללבוש מדים, לריח הסולר, לרעש הטנקים, הפעם לא לאימון, אלא למלחמה על הבית.

השבועות הראשונים היו מלאים באי ודאות, בהמתנה, בהכנות אינטנסיביות. אריאל וצוותו התאמנו ללא הרף, משייפים כל תנועה, כל פקודה, מתרגלים תרחישים מורכבים. הם ידעו שהם עומדים בפני משהו שונה מכל מה שהכירו. המעבר מדרום הארץ אל תוך רצועת עזה היה חד וברור. הנוף השתנה, האוויר התמלא באבק, בריח אבק שריפה, ובמתח בלתי פוסק. דרום רצועת עזה, עם צפיפותה, מבניה ההרוסים למחצה, ורשת המנהרות המסועפת, הציבה אתגרים עצומים ללוחמי השריון. אריאל, כקצין לוחם, היה בחוד החנית. הטנק, שהיה פעם רק כלי מלחמה, הפך עכשיו למבצר נייד, לבית שני, לחיים שלמים בתוך תא צר ולוהט. הוא ניווט את הטנק שלו בסמטאות צרות, מזהה איומים, מגן על כוחות חי"ר שנעו לצידו. כל יום היה רצף של החלטות קריטיות, של אומץ לב, ושל דאגה עמוקה לחייליו. הוא הקפיד על נהלי בטיחות, בדק כל פרט, ושידר רוגע וביטחון לצוותו, גם כשהתמודדו עם אש אויב כבדה. הוא זכר את הבית, את ספיר, את הוריו ואחיו, וכל פעולה שלו נבעה מהרצון להגן עליהם, להבטיח את עתידם, להחזיר את הביטחון ליישובים המותקפים. הגבורה שלו לא הייתה בצעקות או בהתלהמות; היא הייתה טמונה באחריות השקטה, בנחישות הבלתי מתפשרת, ביכולת להישאר צלול תחת אש ולפעול במקצועיות ובקור רוח.

ביום י"ב בשבט תשפ"ד, 22 בינואר 2024, התרחש הקרב בדרום רצועת עזה שהפך לנקודת האל-חזור. הפרטים המדויקים של אותו רגע נותרו חסויים, אך ברור שאריאל מרדכי וולפסטל נפל בקרב, כשהוא מגן על חבריו ועל מולדתו. הוא היה בן עשרים ושמונה בלבד בנופלו, עם חיים שלמים לפניו, חלומות שנגדעו באחת, ומשפחה שבורת לב. הידיעה על נפילתו הכתה באלעזר כמו רעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל בשעות הלילה המאוחרות, פניהם החיוורות של קציני צה"ל בדלת – אלו היו הרגעים ששינו את עולמם של ספיר, של רחל ואליהו, ושל חיה, נריה, אורי ועדי. היישוב כולו התכנס, כפי שעשה תמיד, אך הפעם לא לשמחה, אלא לאבל עמוק. דמעות זלגו ללא הפוגה, וקולות הבכי נשמעו מכל עבר. חיוכו המאיר של אריאל, שהיה כה מוכר ואהוב, הפך לזיכרון כואב, חרוט בלבבות של כולם.

אריאל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, על אדמת הגוש שכה אהב ושעליה הגן. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מילדות, חבריו לצוות מהצבא, חברים מהלימודים, שותפיו לפרויקט "גט חסד", קשישים שסייע להם, ומאות תושבי אלעזר והסביבה. השקט הכבד ששרר בהלוויה הופר רק בקולות הבכי וההספדים, שתיארו אדם מיוחד במינו, מלא טוב לב, נתינה ואהבת אדם. ספיר עמדה שם, שבורה אך איתנה, נושאת את כאב האובדן ואת הזיכרונות המתוקים של אהבת חייה. הוריו, רחל ואליהו, נראו מבוגרים בשנים, אך עיניהם שיקפו גם גאווה עצומה על הבן שהקריב את חייו למען הכלל. האחים עמדו צמודים זה לזה, מנסים למצוא נחמה זה בזה.

החלל שהותיר אחריו אריאל מרדכי וולפסטל היה עצום. הוא השאיר אישה, הורים ואחים שאהבו אותו אהבת נפש, חברים וקהילה שאיבדו עמוד תווך. חסרונו בעולם מורגש ללא ספק, ורבים ממשיכים להתגעגע לחיוכו, למילתו הטובה, לעזרתו השקטה. אך יחד עם הכאב העמוק, נותרה גם מורשת של חיים מלאי משמעות. מורשת של נתינה ללא תנאי, של חסד אמיתי, של אהבת אדם ואהבת הארץ. אריאל היה דוגמה ומופת לאיך לחיות חיים מלאים, משמעותיים, שמשאירים חותם. חיוכו תמיד יהיה מול עינינו, חרוט בליבנו, תזכורת מתמדת לטוב שבו ולגבורה שבמעשיו. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, וחייו, על אף שנגדעו בטרם עת, יהוו לעד מקור של השראה ותקומה, סיפור של אדם שבחר בטוב, ובחר להגן על הערכים שהיו יקרים לליבו, גם במחיר היקר מכל. זכרונו של סרן אריאל מרדכי וולפסטל ז"ל יישאר נצור בלב האומה לנצח, סמל לאומץ לב אנושי, לרוח בלתי מתפשרת ולכוחה של אהבה.