אריאל לובלינר

בסמטאות המפותלות של שכונת אמיגוס בברזיל, תחת שמיים כחולים שהבטיחו תמיד קיץ נצחי, החל סיפורו של אריאל לובלינר. ביתם של קטיה ופאולו, שהיה תמיד פתוח ורוחש חיים, שכן בין עצי מנגו שופעי פירות ושיחי היביסקוס ססגוניים, וריח הקפה הטרי התערבב באוויר עם ניחוח האדמה הלחה אחרי גשם טרופי קצר. שם, ביום י"ג באלול תשנ"א, עשרים ושלושה באוגוסט 1991, נולד אריאל, בן שני מתוך ארבעה ילדים – אח צעיר לפרסיליה, ואח בכור לאיזבלה וגוסטבו. הבית היה תמיד מלא בצחוק, בשיחות קולניות, ובחום אנושי עוטף, שעיצב את ליבו הרחב ואת נשמתו האופטימית של אריאל הצעיר. הוא גדל כילד חייכן, שובב במידה, אך תמיד עם עיניים בוחנות, סקרניות, כאילו העולם כולו היה חידה מרתקת שרק חיכתה לפיצוח. הוא אהב לרוץ יחף בחצר, לטפס על עצים, ולשחק כדורגל עם חבריו עד שהשמש צבעה את השמיים בארגמן עמוק, וקריאתה של אמו דרך החלון הייתה אות לחזור הביתה, אל שולחן האוכל המלא.

כבר בילדותו, ניכרה בו אותה נכונות לתת יד, להושיט עזרה, שהפכה לסימן ההיכר שלו. כשאחיו הקטנים היו זקוקים לעזרה בשיעורים, אריאל, למרות שלא תמיד היה התלמיד המבריק ביותר, ישב איתם בסבלנות אינסופית, מסביר, מפרק את הבעיה לחלקים קטנים וברורים, עד שההבנה נדלקה בעיניהם. כשאחת השכנות הקשישות התקשתה לסחוב את קניותיה מהשוק, הוא היה הראשון להציע את עזרתו, נושא את השקיות הכבדות במעלה הגבעה, וזוכה לחיוך אסיר תודה וללחיצה חמה על כתפו. היכולת הזו לראות את הצורך של האחר, ולפעול למענו ללא ציפייה לתמורה, הייתה טבועה בו עמוק, והיא ניזונה מהחום המשפחתי שספג, ומערכים של נתינה וקהילתיות שספג בכל נשימה. הוריו, קטיה ופאולו, השקיעו בו ובאחיו אהבה ללא גבול, וחינכו אותם לאחריות אישית ולדאגה הדדית. אריאל, שהיה כמעט תמיד מוקף באהבה ותמיכה, פיתח עם השנים חוש הומור קליל ונועם הליכות, אך מתחת למעטה העליז הזה, פעם לב רגיש, עמוק ונחוש, שדבק במטרותיו ופעל מתוך רצון עז להצליח ולא לוותר, גם כשהדרך נראתה ארוכה ומאתגרת.

ככל שהתבגר, התעצמה בו התחושה של חיפוש משמעות עמוקה יותר, מעבר לגבולות המוכרים של עיר הולדתו. כשהיה בן עשרים ושלוש, בשיא בגרותו הצעירה, קינן בו רעיון שלא הרפה – עלייה לישראל. זו לא הייתה החלטה של מה בכך; הוא ידע שהוא עוזב מאחוריו משפחה חמה ואוהבת, חיים נוחים, ושפה מוכרת. אבל בליבו בערה תחושת שליחות, ציונות עמוקה ואהבת הארץ, שדחפו אותו קדימה. הוא קרא ספרים על ההיסטוריה של ישראל, צפה בסרטים תיעודיים, ודמיין את עצמו חלק מהסיפור הגדול הזה. השיחות עם הוריו היו ארוכות ומורכבות, מלאות בגעגוע עתידי ובחששות טבעיים, אך גם בגאווה על נחישותו ובחירה בדרך יוצאת דופן. אריאל ניגש לתהליך העלייה בנחישות שאפיינה אותו, ארז את מעט חפציו, ואת כל עולמו – זיכרונות, תקוות, וחלומות – בתיק גב אחד. רגע הפרידה בנמל התעופה היה קשה מנשוא; חיבוקים ארוכים, דמעות חמות, והבטחות הדדיות לשמור על קשר חזק למרות המרחק. הוא עלה למטוס כשליבו נצבט, אך גם מלא התרגשות ותקווה, אל עבר הלא נודע, אל הארץ שאליה נמשך בכל נימי נפשו.

עם נחיתתו בארץ, נקלט אריאל בקיבוץ נען – עולם חדש לחלוטין עבורו, שונה כל כך מהנוף העירוני הסואן של ברזיל. השקט של הקיבוץ, הריח של הפרדסים, והשפה העברית המתגלגלת על לשונם של האנשים, יצרו חוויה טוטאלית של זרות ושל התחלה חדשה. הוא הצטרף לאולפן ללימוד עברית, ובילה שעות ארוכות, ימים כלילות, בניסיון לפענח את סודותיה של השפה העתיקה-חדשה הזו. כל מילה שלמד הייתה ניצחון קטן, כל משפט שהצליח להרכיב היה צעד נוסף לעבר השתלבות. הוא התיידד במהרה עם שאר עולי האולפן, חולק איתם את הקשיים וההצלחות, את התסכול שבשפה ואת השמחה שבגילוי. בשעות הפנאי, הוא עבד בעבודות קיבוץ מזדמנות, התנסה במטבח, ברפת, ובגינון, וחש את האדמה הישראלית בין אצבעותיו – תחושה מוחשית של חיבור לארץ שכה אהב. לאט לאט, הקיבוץ הפך עבורו לבית, קהילה תומכת שהעניקה לו עוגן בימיו הראשונים בארץ. הוא למד לאהוב את השגרות החדשות, את ארוחות הערב המשותפות בחדר האוכל, ואת השיחות הארוכות על ספסל הגינה, תחת שמיים זרועי כוכבים, שהיו שונים כל כך מהשמיים של ברזיל, אך יפים לא פחות.

לאחר שהשלים את לימודי העברית והתאקלם בחיי הקיבוץ, הגיע הרגע שחיכה לו בכיליון עיניים – הגיוס לצה"ל. עבור אריאל, שירות צבאי לא היה רק חובה, אלא ביטוי עמוק של ציונות ואהבת הארץ, עמוד תווך בחזונו לבניית חייו כאן. הוא התגייס במעמד חייל בודד, מה שהעצים את האתגרים, אך גם את תחושת הסיפוק. בלי משפחה קרובה שתבקר בסופי שבוע, שתדאג לארוחות חמות או לכביסה נקייה, הוא נאלץ להסתמך על עצמו לחלוטין, ועל חבריו ליחידה שהפכו למשפחה חלופית. הוא שירת שירות מלא, במסירות ובנחישות, תמיד היה הראשון להתנדב למשימות קשות, והאחרון להתלונן. חבריו ליחידה העריכו את אופיו הנוח, את חוש ההומור שלו, ואת היכולת שלו להאיר כל מצב, גם הקשה ביותר, בחיוך ובמילה טובה. הוא למד מהי משמעת, מהי עבודת צוות, ומהי אחוות לוחמים. השירות הצבאי לא רק חישל אותו פיזית ומנטלית, אלא גם העמיק את שורשיו באדמת הארץ, חבר אותו לסיפורה, ולאנשיה. הוא הרגיש שהוא תורם באופן ממשי לביטחון המדינה, וכל יום במדים היה עבורו הגשמת חלום.

באותה תקופה בקיבוץ נען, בין שיעורי האולפן לבין עבודות הקיבוץ, וגם ביציאות מהצבא, פגש אריאל את ברברה. היא, כמוהו, הייתה עולה חדשה, מספרד, עם עיניים מבריקות ורוח חופשית, וסיפור חיים משלה, שגם הוא כלל נטישה של המוכר לטובת הלא נודע. המפגש ביניהם היה כמעט בלתי נמנע – שני עולים בודדים, שחיפשו את מקומם בעולם החדש, מצאו נחמה ושותפות גורל זה בזו. הם החלו לבלות יחד, לטייל בשבילי הקיבוץ, לשוחח שעות ארוכות על חוויות העלייה, על געגועים למשפחה, ועל חלומות לעתיד. אט אט, בין שיחות בספרדית ועברית מתחילה, בין צחוק משותף לבין שתיקות מבינות, נקשרה אהבתם. ברברה הייתה עבורו עוגן, מישהי שחלקה איתו לא רק את המציאות, אלא גם את החלומות. היא הבינה את הקשיים, את הבדידות לעיתים, ואת העוצמה שבבחירה לחיות בישראל. בשנת 2018, שבע שנים לפני נפילתו, נישאו אריאל וברברה בחתונה צנועה אך שמחה, כשהם מוקפים בחברים קרובים ובני משפחה שהגיעו מברזיל ומספרד לחגוג איתם את אהבתם ואת בניית ביתם המשותף בארץ. הם חלמו על עתיד משותף, על בית משלהם, ועל משפחה שתצמח ותפרח כאן.

שלוש שנים לאחר נישואיהם, הגשימו אריאל וברברה את חלומם ועברו לגור בבית משלהם בשכונת נאות אפק שבקריית ביאליק. זה לא היה קל; הם עבדו קשה, חסכו כל שקל, וזכו בהגרלת "מחיר למשתכן" – רגע של אושר ושל הקלה עצומה, שסימל עבורם את ההתבססות האמיתית בארץ. המעבר לבית משלהם, לאחר שנים של מגורים בקיבוץ ובדירות שכורות, היה אבן דרך משמעותית. הם השקיעו כל כך הרבה מחשבה ואהבה בכל פינה, בבחירת הצבעים, הרהיטים, בסידור הגינה הקטנה. הבית בנאות אפק לא היה רק ארבעה קירות ותקרה, אלא קן חם שבנו במו ידיהם, סמל לדרך שעברו, לנחישותם ולאהבתם. אריאל, ש"יצר את החיים שלו במו ידיו וכמעט לבד," הרגיש בבית הזה תחושה עמוקה של שייכות והישג. הוא אהב לשבת במרפסת בשעות הערב, לשתות קפה עם ברברה, ולדמיין את עתידם המשותף, את ילדיהם שירוצו בין החדרים, ואת הבית שיהיה תמיד מלא בצחוק ובחום. הקהילה החדשה בקריית ביאליק קיבלה אותם בזרועות פתוחות, והם יצרו במהרה מעגל חברים קרוב, שותפים לחיים, לחלומות ולשאיפות.

לאורך כל השנים הללו, אריאל לא הפסיק ללמוד ולהתפתח. הוא האמין בידע ככוח המניע לשינוי ולהצלחה, והשקיע את מרצו בלימודים אקדמיים. הוא השלים תואר ראשון בממשל באוניברסיטת רייכמן, ולאחר מכן המשיך לתואר שני באוניברסיטת חיפה. תקופת הלימודים הייתה מאתגרת, שילוב של לימודים תובעניים, עבודה וחיים משותפים עם ברברה, אך נחישותו הבלתי מתפשרת דחפה אותו קדימה. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי, את הדיונים המעמיקים, ואת היכולת לרכוש כלים חדשים שיפתחו בפניו אופקים. לאחר סיום לימודיו, ניתב עצמו לתחום ההייטק, שם מצא את מקומו הטבעי. היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, לפתור בעיות מורכבות, ולעבוד בצוות, הפכה אותו לעובד מוערך ואהוב. הוא לא ראה בעבודתו רק מקור פרנסה, אלא הזדמנות ליצור, לחדש, ולהשפיע. הוא הקרין נועם ושלווה גם בסביבת עבודה לחוצה, ותמיד היה שם כדי לעזור לעמיתים, להסביר בסבלנות, ולהפיץ את חיוכו המדבק.

בשבועות האחרונים לחייו, ביטוי נוסף ליצירתיות ולשותפות העמוקה בינו לבין ברברה הגיח לעולם. הם פיתחו יחד אפליקציה חדשנית, שנועדה לשפר את ההתארגנות הכלכלית של משפחות בתקופת החזרה ללימודים – תקופה עמוסה ומאתגרת כלכלית. זו לא הייתה רק עבודה, אלא פרויקט משותף ששאב מהם המון השראה וכיף. הם ישבו שעות ארוכות סביב שולחן המטבח, לוגמים קפה, משרטטים רעיונות, מתכננים ממשקים, ומתווכחים ברוח טובה על פרטים קטנים. ברברה, עם הגישה הפרקטית שלה, ואריאל, עם החזון הטכנולוגי והאופטימיות הבלתי נלאית שלו, יצרו יחד סינרגיה מושלמת. הפרויקט הזה היה סמל לבית שהם בנו יחד – בית של יצירה, של שיתוף פעולה, ושל דאגה לאחר. הם חלמו לראות את האפליקציה שלהם עוזרת לאלפי משפחות, מקלה עליהן את העומס, ומאפשרת להן להתמקד במה שחשוב באמת – זמן איכות משפחתי.

אריאל היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו. בסוף שנת 2024, נולד בנו הבכור, ליאור. הרגע שבו אחז את ליאור התינוק בזרועותיו בפעם הראשונה היה רגע של אושר צרוף, כזה שמגדיר מחדש את משמעות החיים. הוא הסתכל על פניו הקטנות, על האצבעות הזעירות שאחזו באצבעו הגדולה, וחש אהבה עמוקה, אינסופית, שמעולם לא ידע שקיימת. ליאור הקטן מילא את הבית באור חדש, בצחוק פעוטות, ובריחות של חלב וטלק. אריאל וברברה רקמו עתיד של אהבה, תקווה ובית חם, כשהם מדמיינים את ליאור גדל, צועד את צעדיו הראשונים, אומר את מילותיו הראשונות, הולך לגן, לבית הספר. כל רגע איתו היה יקר מפז, והוא הקפיד לבלות איתו כל דקה פנויה, לשחק, לחבק, לספר לו סיפורים, גם אם ליאור הקטן עדיין לא הבין את המילים. הבית בנאות אפק, שבנו במו ידיהם, הפך עכשיו לבית עם נשמה חדשה, הלב הפועם של משפחה שהחלה את דרכה.

גם לאחר הולדת בנו, כשהאחריות המשפחתית גדלה והתעצמה, המשיך אריאל בשירותו המסור במילואים. הוא ראה בכך לא רק חובה אזרחית, אלא חלק בלתי נפרד ממי שהוא, ומהערכים שהנחו אותו. כשאחרים אולי היו מנסים למצוא תירוצים כדי להשתחרר, אריאל התייצב, תמיד עם חיוך, תמיד עם נכונות לתרום. "ביחד אנחנו יכולים להיות שמחים, ואנחנו יכולים לנצח במלחמה," אמר, משפט שביטא את תמצית אופיו – היכולת לשלב בין אופטימיות ושמחת חיים לבין נחישות בלתי מתפשרת להגן על המדינה ועל עתידה. הוא ידע שהמילואים גובים מחיר ממשפחתו, מברברה ומליאור הקטן, אך הוא האמין שההקרבה הזו חיונית, שהביטחון של ביתו הפרטי כרוך בביטחון של הבית הלאומי כולו. הקשר העמוק שלו לארץ, אותו חיבור שדחף אותו לעלות מברזיל, התחזק עוד יותר עם כל יום שירות, עם כל משימה שביצע, ועם כל שיחה עם חבריו לנשק. הוא היה חלק ממשהו גדול יותר, והוא חש בכך בכל מאודו.

השקט היחסי ששרר בארץ נשבר באחת בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשאריאל וברברה וליאור הקטן ישנו את שנתם האחרונה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. צפירת האזעקה העירה אותם בבהלה. אריאל זינק מהמיטה, מנסה להבין מה קורה, כשהוא מחבק את ברברה ואת ליאור. הטלוויזיה התמלאה בדיווחים ראשוניים ומקוטעים, עד מהרה התבררה התמונה המחרידה: ירי מסיבי של טילים ורקטות מעזה, ודיווחים על חדירת מחבלים ליישובים. התמונות הראשונות שהחלו לזרום בווטסאפ היו בלתי נתפסות, קשות מנשוא. הלב נחמץ, והתחושה של איום קיומי ריחפה באוויר. כבר באותה שבת, בבוקר הנורא ההוא, כשהבלבול והבהלה אחזו במדינה כולה, גויס אריאל לשירות מילואים באגד לוגיסטי 6036, אוגדה 36. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שקראו לו, ושהוא חייב להיות שם. הפרידה מברברה ומליאור הייתה קצרה, מהירה, רווית דמעות וחיבוקים חזקים. "אני חוזר מהר," לחש לברברה, "תשמרו על עצמכם." הוא יצא מהבית אל הכאוס, אל הלא נודע, אל מלחמת התקומה שנפתחה לנגד עיניו.

מאז שבעה באוקטובר, התייצב אריאל לארבעה סבבי מילואים ארוכים ותובעניים. כל סבב היה קריעה מחדש מהבית, מברברה ומליאור, אך גם התייצבות איתנה מול המציאות המורכבת. הוא שירת באגד לוגיסטי, יחידה שאינה בחזית הלחימה הישירה, אך היא עורק החיים של הכוחות הלוחמים – דואגת לאספקה, לציוד, לתחמושת, למזון, ומבטיחה שהלוחמים בחזית יוכלו להמשיך בלחימה ללא הפרעה. עבודתו הייתה סיזיפית, לעיתים מייגעת, אך אריאל ראה בה חשיבות עליונה. הוא ידע שכל ארגז שהוא פורק, כל משאית שהוא מלווה, כל פרט לוגיסטי שהוא מסדר – כל אלו תורמים ישירות למאמץ המלחמתי. הוא עשה הכל בגבורה עצומה, בחיוך המסור שאפיין אותו גם כשהיה עייף, מותש, וגעגועיו הביתה היו בלתי נסבלים. הוא היה הראשון להתנדב למשימות, תמיד מחפש דרכים לתרום יותר, לעזור יותר, להקל על אחרים. חבריו ליחידה העריכו אותו עמוקות; הוא היה עמוד תווך של אופטימיות, של נחישות, ושל חברות אמת. הם סיפרו עליו שהיה "קסם של אדם," שתמיד הקרין נועם ושלווה, גם ברגעים המתוחים ביותר. הוא היה האוזן הקשבת, הכתף התומכת, וזה שהצליח להעלות חיוך על פניהם של כולם.

הסבב האחרון אליו גויס בחודש יוני, היה אמור להסתיים בקרוב. הציפייה לחזור הביתה הייתה גדולה במיוחד, שכן אריאל וברברה תכננו חופשה משפחתית לברזיל – ביקור אצל הוריו ואחיו של אריאל, שטרם זכו לפגוש את ליאור הקטן. החופשה הזו, שהייתה אמורה להיות איחוד משפחתי מרגש, הייתה תלויה באוויר, מתוכננת לפרטי פרטים, ומלאה בתקוות ובחלומות. הם דיברו על זה שעות ארוכות בשיחות טלפון קצרות ובודדות, וברברה שלחה לו תמונות של ליאור, מזכירה לו למה הוא נלחם, ולמה הוא חוזר. אריאל דמיין את הרגע שבו הוריו יראו את נכדם, את חיבוקי הגעגוע עם אחיו ואחיותיו. המחשבה על החופשה הזו נתנה לו כוח בימים הקשים, מעין אור בקצה המנהרה. הוא חשב על הטיסה הארוכה, על ריח הים הברזילאי, על המטעמים של אמו, ועל הרגע שבו יראה את משפחתו אחרי כל כך הרבה זמן, הפעם עם בנו בזרועותיו.

ביום שישי, העשרים ותשעה באוגוסט 2025, ו' באלול תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, אריאל נהרג. הוא היה בן שלושים וארבע במותו. הרגע שבו הגיעה הבשורה המרה לביתם בקריית ביאליק היה רגע שבו הזמן עצר מלכת. דפיקה בדלת, פנים חמורות סבר, והמילים הקשות שנאמרו בשקט קודר. העולם של ברברה התהפך באחת. התינוק ליאור, בן תשעה חודשים בלבד, שיחק באותה עת על השטיח, לא מודע לכך שחייו השתנו לעד. הכאב היה בלתי נתפס, חד, וקורע לב. אריאל, ה"קסם של אדם," שהיה כולו אור ושמחת חיים, שהקרין נועם ושלווה, שהיה עמוד תווך של אופטימיות ונחישות, נלקח בפתאומיות ובאכזריות. משפחתו בברזיל, הוריו, אחיו ואחיותיו, קיבלו את הבשורה בהלם מוחלט, מרחוק, כשליבם נשבר לרסיסים. אהבתם העוטפת, זו שחיממה את ליבו של אריאל גם ממרחקים, הפכה עתה לכאב עמוק ובלתי נתפס. הוא נפל כחלק מהמאמץ הלאומי לשמור על הבית, על המשפחה, ועל המדינה שכה אהב.

אריאל לובלינר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית ביאליק. מסע ההלוויה היה מלווה בשקט כבד, שהופר רק על ידי קולות הבכי וההספדים. ארונו, עטוף בדגל ישראל, נישא על כתפי חבריו לנשק, חבריו לחיים, כשהשמש הישראלית יוקדת מעל, והאדמה ספוגה בדמעות. ברברה, אשתו, עמדה ליד הקבר הטרי, אוחזת בליאור הקטן, כשהיא מנסה למצוא מילים שיבטאו את עומק הכאב והאובדן. "תודה שחלקת איתי אחת-עשרה שנים מהחיים שלך," ספדה לו בקול רועד אך איתן, "תודה שחיית את החיים בדרך שלך, עם החברים שלך, המשפחה, הלימודים, העבודה, ההתנדבויות, הצבא – את זה אלמד את ליאור, שיגדל, שיהיה חופשי, עצמאי, חבר טוב, בעל טוב ותלמיד טוב. אהובי, תגיד לי, איך אחיה בלעדיך? אלוהים החליט שזה הרגע שלך לנוח. נבוא לכאן כל יום, נעביר את הזמן כאן ביחד כולנו." מילותיה של ברברה, חדורות אהבה וכאב, שיקפו את מהות חייו של אריאל – אדם שחי חיים מלאים, עשירים, ומשמעותיים, אדם שהיה נאמן לדרכו, לחלומותיו, ולערכיו. היא הבטיחה לו ללמד את ליאור את כל מה שאריאל ייצג, להעביר הלאה את המורשת של איש חופשי, עצמאי, חבר טוב, בעל טוב ותלמיד טוב.

גם מפקד הגדוד ספד לו, בקול צלול ומרגש, וצייר מילים את דמותו של אריאל כפי שהתגלתה בשדה הקרב ובימי המילואים הארוכים. "ראית לנגד עיניך את ביטחון העם והארץ והתייצבת לארבעה סבבי מילואים," אמר המפקד, "במהלך המלחמה התייצבת פעם אחר פעם לשירות, עם החיוך המסור שלך. עשית הכול בגבורה עצומה. היית הראשון להתנדב. כששאלתי את חבריך איך היו מגדירים אותך במשפט, הם אמרו: 'בעלה של ברברה ואבא של ליאור'. כזה היית, איש משפחה למופת. אני מצדיע לך אריאל בדרכך האחרונה." המילים הללו, שהגיעו מפי מי שהכיר אותו בסביבה המאתגרת ביותר, הדגישו את השילוב המופלא שבאריאל: המחויבות הבלתי מתפשרת למדינה, לצד היותו איש משפחה בכל רמ"ח איבריו. הוא היה לוחם מסור, וגם אב אוהב ובעל תומך, שכל מעשיו נבעו מאהבה עמוקה לאנשיו ולמולדתו. הוא היה ההרוג ה-900 במלחמה, מספר שותק וכואב, המעיד על היקף האובדן הלאומי, ועל המחיר הכבד שגבתה "מלחמת התקומה."

השמש ששקעה באותו יום סתווי בקריית ביאליק צבעה את השמיים בגוונים של אדום וכתום, כאילו הטבע עצמו התאבל. אריאל לובלינר, שהגיע מברזיל הרחוקה מתוך תחושת שליחות וציונות, בנה את חייו במו ידיו, הקים משפחה בישראל, והפך לחלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית של המדינה. הוא חי חיים של נתינה, של אהבה, של אופטימיות ושל נחישות. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה בקרב, אלא סיפור של חיים שלמים שהוקדשו לבנייה, לעשייה, ולשמירה על הבית. ליאור הקטן יגדל וישמע סיפורים על אבא שלו, על האיש חייכן, הטוב לב, בעל הלב הרחב, שיצר את עולמו באהבה גדולה, ושהגן עליו בחירוף נפש. זכרו של אריאל, קסם של אדם, ימשיך להאיר את הדרך למשפחתו, לחבריו, ולכל מי שהכיר אותו. הסיפור שלו, כמו סיפורם של כל נופלי המלחמה, הוא פרק נוסף בספר ההיסטוריה של עם ישראל – פרק של כאב עמוק, אך גם של תקומה בלתי נמוגה, של גאווה ישראלית על אומץ לבם של בניה ובנותיה, ושל הבטחה להמשיך לבנות ולשגשג, למרות הכאב, ולמענם. יהי זכרו ברוך.