אריה (אריק) קראוניק

השמש של אוגוסט, ביום י"ח באב תשכ"ט, שלחה כבר קרניים רכות מעל שדות הנגב המערבי, אל תוך בית החולים, שם נולד אריק (אריה) קראוניק, בנם השני של רגינה ויוחנן. הקיבוץ, בארי, היה אז עולם ומלואו עבור התינוק החדש, עולם של מרחבים פתוחים, של ריחות אדמה ופריחה, של קולות עבודה וצחוק ילדים. הוא הצטרף לאחותו רחלי, שהייתה גדולה ממנו באחד-עשר חודשים בלבד, וכבר מהרגע הראשון נרקם ביניהם קשר עמוק, כמעט טלפתי, שהתפתח לקשר של תאומים בנפש – הבנה הדדית שלא דרשה מילים, השלמה טבעית של תכונות ואופי, ומסלולי חיים שהצטלבו שוב ושוב לאורך השנים. בבית הזה, בקיבוץ הזה, גדל אריק לצד רחלי ולצד שלושת אחיו הגדולים מנישואיה הקודמים של אימו, זהבה, אבי ומאיר, חבורה שובבה שחלקה יחד חוויות ילדות שמחות, מרוצי אופניים בשבילי הקיבוץ, משחקים בין העצים וסיפורים שהתלחשו בלילות.

הלינה המשותפת, שהייתה חלק בלתי נפרד מילדותו בקיבוץ, לא הייתה עבור אריק רק סידור פרקטי, אלא כור היתוך חברתי אמיתי. שם, בין מיטות הילדים, לצלילי נשימות קצובות של חברים, למד את ערך הרעות והחברות. הוא ספג את תחושת הקהילתיות לא רק כרעיון מופשט, אלא כחוויה יומיומית של שיתוף, של דאגה הדדית, של שקט משותף ושל רעש משחקים מתפרץ עם בוקר. הערכים הללו, שנטעו בו עמוק כבר בילדותו, הפכו לחוטים בלתי נפרדים באריג אישיותו הבוגרת. הוא למד במוסדות החינוך של האזור, וגם שם, בין ספסלי הלימודים, במגרשי המשחקים ובחדר האוכל, בלט אופיו התוסס והחברותי.

מגיל צעיר, היה אריק מכור לספורט, ובמיוחד לכדורסל. קולות הקפיצה של הכדור על הפרקט, צליל הרשת המצלצלת אחרי קליעה מדויקת, הריח החריף של הזיעה והאדרנלין – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא היה שחקן מוכשר במיוחד, כוח עולה בקבוצת "הפועל בארי", שעלתה וירדה בין הליגות המקומיות. הכישרון שלו לא נעלם מעיני הסביבה, ועד מהרה הגיעה הצעה מפתה להצטרף לקבוצה בליגה הלאומית, הבטחה לקריירה מקצועית, לחלום שרבים אחרים היו קופצים עליו ללא היסוס. אך אריק, שאהבתו לקיבוץ ולחבריו הייתה עמוקה יותר מכל תהילה אישית, ראה לנגד עיניו את הפגיעה בקבוצת הבית אם יעזוב. הוא ויתר על החלום האישי, על האור הזרקורים, ובחר להישאר עם "הפועל בארי", להמשיך ולשחק עם חבריו, להזיע איתם באותה חולצה, ולחלוק איתם את הניצחונות וההפסדים. ההחלטה הזו, כה טיפוסית לאופיו הנאמן והקהילתי, הדהדה אחר כך בכל צומת בחייו.

כבר בהיותו נער בן שש-עשרה, זרע אריק את שורשיו עמוק באדמת הקיבוץ, כשהחל לעבוד בענף גידולי השדה, בפלחה. הוא לא חשש מעבודה קשחה, מידיים שמתלכלכות באדמה הלחה עם שחר, מריח הסולר של הטרקטורים שמבקיע את קרירות הבוקר. הוא אהב את תחושת הסיפוק של יום עבודה ארוך בשמש, את המאמץ הפיזי, את הראייה הישירה של פרי עמלו. בגיל שמונה-עשרה, רגע לפני גיוסו לצה"ל, כבר ניהל את ענף הפרדסים, מראה של בוסר מתוק על העצים, ריח הדרים באוויר, והבנה עמוקה של צרכי האדמה והעצים. היה זה פרק חיים קצר אך משמעותי, שחיזק בו את הקשר לאדמה ולעשייה חקלאית.

עם הגיעו לגיל גיוס, למרות היותו ספורטאי מצטיין שיכול היה לזכות במעמד שיאפשר לו שירות קל יותר, אריק לא היסס. הוא בחר לוותר על הפריבילגיה הזו לטובת שירות קרבי משמעותי. הוא שאף להגיע לפלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים, יחידה שדרשה כושר פיזי יוצא דופן וחוזק מנטלי, ואכן, לשם שובץ. הריצות המפרכות, מסעות הניווט הארוכים, האימונים האינטנסיבי – כל אלה לא שברו את רוחו, אלא רק חיזקו את נחישותו. בסוף מסלול ההכשרה, עבר לגדוד "צפע", שם המשיך לשרת בנאמנות ובמקצועיות. לאחר שירות צבאי מלא, כשהוא עמוס בחוויות ובתובנות, השתחרר לחיים האזרחיים. הוא בילה שנה בקיבוץ גשר שבעמק הירדן, שם המשיך לעבוד ולספוג עוד מנוף הארץ, ומשם יצא למסע גדול לדרום אמריקה, טיול של חופש, גילוי עצמי וחשיפה לתרבויות חדשות.

כששב ארצה, עם תיק מלא בזיכרונות וראש גדוש ברעיונות, שב אריק אל קיבוצו בארי. הוא מצא את ייעודו האמיתי כשמונה לרכז הנעורים. במשך עשר שנים, שהיוו פרק מכונן בחייו ובהיסטוריה של הנוער בבארי, שינה אריק את התחום מקצה לקצה. הוא לא היה רק מנהל, אלא מנטור, חבר ודמות אב. הוא השקיע את כל כולו, התאמץ בכל מאודו, יצר קשר בלתי אמצעי עם הנערים והנערות, דאג לכל צורכיהם, ידע לשוחח איתם בגובה העיניים, לא פעם כשהוא נשען על אדן החלון או יושב על הרצפה במרכז הנוער. "אריק ונוער זה היה מגנט," אמרו עליו, והתיאור הזה תפס את מהות היכולת שלו למשוך אליו צעירים, להקשיב להם, להבין את עולמם המורכב. הוא השפיע עליהם לטובה, דרבן אותם למצות את יכולותיהם, לא לוותר לעצמם. "מי שלא מצליח זה מי שלא רוצה," נהג לומר להם, משפט שהפך למוטו עבור רבים מהם, דוחף אותם קדימה. הם אהבו וכיבדו אותו, וגם כשבגרו והתגייסו לצה"ל, שמרו על קשר הדוק איתו, חוזרים לקיבוץ לספר לו על חוויותיהם ולבקש עצה.

לאחר שסיים את תפקידו כרכז נעורים, עבר אריק לתפקיד רכז התרבות של הקיבוץ. גם כאן, הכניס את כל האנרגיה והתשוקה המאפיינות אותו. הוא ארגן אירועים, חגים, מסיבות וטקסים, וביכולתו הטבעית והכובשת, רתם את כולם לעשייה. לא היה כמעט מי שיכול היה לסרב לבקשתו, כשעיניו בורקות וקולו העמוק והמיוחד מציע רעיון חדש. הקיבוץ כולו הרגיש את נוכחותו, את האנרגיה החיובית שהפיץ סביבו, ואת הרצון שלו לחבר בין אנשים דרך חוויה משותפת, דרך שיר ודרך חגיגה.

שנת 2000 הביאה לחייו של אריק שינוי משמעותי, כשהכיר את סיגל בהתכתבות בצ'ט אינטרנטי. באותה תקופה, עולם המפגשים המקוונים היה עדיין בחיתוליו, אך זה לא הפריע לשניים לגלות עולמות משותפים דרך המילים הכתובות. את פגישתם הראשונה קבעו בפארק הלאומי ברמת גן, מפגש שבו המילים הפכו לבשר ודם. סיגל התרשמה עמוקות מנוכחותו הכובשת, מהערכים המוצקים שייצג, מהעוצמות שאצרו כתפיו הרחבות ומההתלהבות הסוחפת שלו מקיבוצו ומקהילתו. הם גילו מכנה משותף עמוק – אהבה לאדם, סקרנות אינסופית, ורצון עז להשפיע ולתת משמעות לחייהם. כעבור חודש אחד בלבד, כשסיגל כבר ידעה שמצאה את בן זוגה לחיים, היא הציעה לו להינשא לה. ההחלטה הייתה מהירה וטבעית, והם נישאו וקבעו את ביתם בבארי, בית שהפך למרכז חום ואהבה. אריק היה עבורה בן זוג אוהב וקשוב, כתף רחבה להישען עליה, מכיל ותומך, כזה שידע להתגמש כשהיה צריך, ומכיר תודה על כל עשייתה.

בביתם המשותף נולדו לבני הזוג בן ושלוש בנות – חן, תמר, הגר ונועה. אריק, שהיה איש משפחה מסור ונאמן ואב למופת, הנחיל בילדיו את דרך הארץ ואת הערכים שבהם האמין בכל ליבו: אהבת המולדת, דחף בלתי מתפשר להתקדם ולהצליח, והחשיבות של קשר אמיתי עם האנשים סביבך. הוא פיתח קשר מיוחד עם כל אחד מילדיו, קשר שהיה תפור במיוחד למידותיו ולצרכיו של כל ילד. עם חן, בכורו, שוחח שעות ארוכות על החיים, על אתגרים ועל חלומות, שיחק איתו כדורסל עד שהחשכה ירדה על המגרש, הסיע אותו לאימונים, ניתח איתו מהלכי משחק ודרבן אותו לשחק ברמה מקצועית. גם כשחן שבגר ועבר להתגורר ולשחק בעמק יזרעאל, אריק לא ויתר על הקשר, ונסע אליו פעמיים בשבוע כדי לראות אותו משחק ולהיות שם עבורו. את תמר, בתו האתלטית המצטיינת, לא הפסיק לעודד בכל צעד ושעל, וכשיצאה לקורס קצינים, ליבו התמלא בגאווה גדולה, חלום קטן שלו התגשם לראותה מפקדת. עם הגר, בילה שעות רבות בצפייה במשחקי כדורסל של "הפועל באר שבע", אם באולם או מול מסך הטלוויזיה, חולקים יחד את המתח וההתרגשות. וגם נועה, בתו הצעירה, עוררה בו גאווה בדרכה הספורטיבית בענף הכדורשת, והוא בילה עימה שעות רבות, יצא איתה כהורה מלווה לטיולי בית ספר, תמיד שם, נוכח, תומך ומעודד.

מוזיקה הייתה חלק חשוב ובלתי נפרד מחייו של אריק. הוא אהב את הצלילים, את המילים, את היכולת של שיר לחבר בין אנשים. הוא ארגן ערבי שירה בציבור בקיבוץ, אירועים שבהם קולו העמוק והחם מילא את החלל, והוא הוביל את כולם בשירה משותפת. אפילו ביום הולדתו החמישים, בחר לחגוג בערב שירה כזה, מוקף בחברים ובני משפחה, כולם שרים יחד. הוא האזין למוזיקה ברדיו, ידע את מילותיהם של שירים רבים בעל פה, ובמיוחד אהב את שירי ארץ ישראל הישנה, קלאסיקות ישראליות, ובראשן שיריו של הזמר אריק איינשטיין, ששיקפו בעיניו את פשטות החיים ואת יופיים. לצד זאת, אהב להאזין גם למוזיקה בסגנון ים-תיכוני, והיה מעריץ נלהב של "הפרויקט של רביבו".

הספורט, אותו יסוד מכונן בחייו מילדותו, המשיך ללוות אותו בכל שנותיו הבוגרות. הוא בא לידי ביטוי לא רק במשחקים ובתחרויות, אלא גם בחינוך ילדיו, בהקפדה על אורח חיים פעיל ובריא. הוא צפה במגוון ענפי ספורט, מטניס ועד כדוריד, והמשיך לנסוע למשחקי כדורסל, בין אם של קבוצות מקומיות ובין אם של קבוצות ליגה. הוא עצמו המשיך לשחק כדורסל, שומר על כושר ועל התשוקה למשחק. בעונת 2007–2008, ובמשך שלוש שנים לאחר מכן, שימש כעוזר מאמן ב"הפועל בארי", וראה בגאווה כיצד הקבוצה, בה היה כל כך מעורב, העפילה לליגה הלאומית – הישג משמעותי עבור הקיבוץ הקטן.

אריק היה תאב חיים במלוא מובן המילה. לכל מקום שהגיע, הכניס אנרגיה מתפרצת, השאיר חותם ייחודי וטביעת אצבע שאי אפשר היה לטעות בה. הוא בורך בקול רם, קול ייחודי, שנאמר עליו כי היה ביטוי לרוחב ליבו ולנתינתו האינסופית. כל אימת שהתבקש לעזור, השיב בחיוב עוד לפני ששמע את הפרטים המלאים, תמיד מוכן להושיט יד, תמיד שם. הוא ניסה לאחד אנשים, לגשר על פערים, ולהגיע אל ליבם של כולם. את ביתו פתח בנדיבות לא רק לבני משפחתו וחבריו הקרובים, אלא גם לעובדי הקיבוץ שאינם תושביו, ולחיילים ששירתו בגזרה, אירח אותם כיד המלך, דאג לכל מחסורם. "הכול עושים עם חיוך, הכול עושים באהבה," נהג לומר, ומשפט זה היה לא רק מנטרה, אלא דרך חיים שלמה עבורו. כאדם חכם, נחוש ואידיאליסט, שדגל בציונות ובערכים הומניים, ידע אריק להביע את דעתו בביטחון בכל תחום, להגן על עמדותיו בלהט אך בכבוד. הוא אהב את ארץ ישראל בכלל, ואת קיבוצו בארי בפרט, אהבה עמוקה שחדרה לכל תא ותא בגופו. מעולם לא ויתר לעצמו, וכך חינך גם את ילדיו, לדבוק במטרותיהם, להאמין בעצמם ולא לוותר על שום דבר שהם באמת רוצים להשיג.

בחודש מרץ 2019, קיבל אריק על עצמו תפקיד חדש, שהתברר בדיעבד כמשמעותי מכל. הוא התמנה לרכז הביטחון השוטף צבאי (רבש"ץ) של הקיבוץ, תפקיד שכפוף לחיל הגנת הגבולות בצה"ל. אריק לקח את התפקיד ברצינות רבה, כפי שלקח כל תפקיד בחייו, אך כאן, היה מדובר באחריות על חיי אדם, על ביטחון הקהילה כולה. הוא אימן היטב את כיתת הכוננות, דאג לחיבור ולגיבוש בין חבריה, יצר מהם יחידה לוחמת ומלוכדת. הוא וידא שיהיה להם את כל הציוד הנדרש, אך לא הסתפק בכך – הוא עשה גם מעבר לנדרש. הוא דאג שיחידות עילית של צה"ל יתאמנו בבארי, כדי שהקיבוץ וחברי כיתת הכוננות יהיו מוכנים לכל תרחיש. הוא יצא לקורסים של מערך כיבוי האש, של מגן דוד אדום ושל משטרת ישראל, רכש ידע וכלים שיאפשרו לו לתת מענה רחב ככל האפשר. לכן, גם סייע בכיבוי שרפות שפרצו שוב ושוב בעקבות הצתות על ידי עפיפונים ובלוני תבערה מרצועת עזה, סייע בחילוץ של רוכבי אופניים שנפצעו ברכיבתם בשבילים שבאזור הקיבוץ ובטיפול ראשוני בהם. הוא הסתובב בין הבסיסים בגזרה, פינק את החיילים בשמירות עם סחלב חם ופיצה, ובימי שישי הקפיד להביא להם שתייה וחטיפים לשבת, מראה להם שהוא רואה אותם, דואג להם, מעריך את עבודתם. "הכול נעשה בחום, בקלות ובפשטות, כמו שידע לעשות כל דבר," תיאר חבר כיתת הכוננות, והדברים שיקפו את הגישה הבלתי אמצעית והאנושית שלו. חברי הקיבוץ כולם חשו שהוא דואג לביטחונם, שהוא שומר עליהם מכל משמר, ושהוא כתובת אמינה לכל שאלה או חשש. באפריל 2022, פועלו המסור והמקצועי זכה להכרה רשמית, כשהוענק לו אות הצטיינות ממפקד אוגדת עזה.

בתקופת חגי תשרי תשפ"ד, כמה שבועות לפני האסון הגדול, נסע אריק לירושלים עם משפחתו למופע "סליחות" של "הפרויקט של רביבו", ההרכב שכה אהב. היה זה ערב של שמחה, של מוזיקה סוחפת ושל חיבור עמוק לשורשים. שם, בין המוני החוגגים, הוא רקד ושר, מאושר ומלא בשמחת חיים, נותן למוזיקה לסחוף אותו, לרגש אותו, לרומם את רוחו. מי יכול היה לשער שזו תהיה אחת החוויות האחרונות שלו, רגע של אושר צרוף לפני שהעולם יתהפך על פניו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השגרה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. קולות נפץ של טילים ורקטות שיצאו מרצועת עזה ופגעו באזורים נרחבים בארץ, היו רק הפתיח. בחסות ירי הטילים המסיבי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

קול נפץ הטילים העיר את אריק משנתו. הוא, כרבש"ץ הקיבוץ, ידע מיד את משמעות הדבר. בנחישות, הורה לבני משפחתו להיכנס למרחבים המוגנים. רעייתו סיגל ובתו הצעירה נועה היו איתו בבית, ויתר הילדים היו בדירות אחרות בקיבוץ. רשת הקשר של הרבש"צים באזור החלה לגעוש, קולות מתוחים ודחופים דיווחו על ירי בתוך היישובים. אחותו רחלי, ששימשה ראש צח"י (צוות חוסן יישובי) בקיבוץ, הקפיצה אותו לשטח. רגע לפני שיצא, כשהוא חמוש באקדח וברובה אם-16, הביט אריק ברעייתו. הוא השתהה לרגע, מבט בעיניים, והצליח לומר רק שתי מילים, "להתראות", מילים שצרובות בזיכרונה לנצח. בחוץ כבר שמע צרורות של ירי קרוב, קולות של מלחמה של ממש.

אריק לא המתין לחברי כיתת הכוננות. הוא ידע שכל שנייה קריטית. מונע מתחושת אחריות עמוקה ודחף בלתי נשלט להגן על ביתו ועל קהילתו, חש לשער הקיבוץ. רחלי דיווחה לו ברשת הקשר שבן הקיבוץ ראה אנשי חמאס חמושים רוכבים על אופנועים, נכנסים לקיבוץ. "תקפיצי את כיתת הכוננות לנשקייה, עכשיו!" האיץ בה אריק בקולו המוכר, אך הפעם עם דחיפות קטלנית. הוא נקלע לקרב קשה ועיקש מול מחבלים, כשהוא לבדו מול כוח עדיף. בנחישות ובגבורה עילאית, הצליח לחסל שבעה מהם. לאחר מכן, תחת אש בלתי פוסקת, הזהיר את תושבי הקיבוץ, הורה להם לנעול את דלתות המרחבים המוגנים בבתים, וניסה בכל כוחו ליצור קשר עם צה"ל, לדווח על האירוע ולהזעיק עזרה. בעודו עושה זאת, כחצי שעה מפרוץ האירועים, הגיע מולו כוח של עשרות מחבלים. אריק, שזיהה את המצב הקריטי ואת הצורך הדחוף בציוד ובתגבורת, עלה על הרכב, ככל הנראה כדי להביא אמצעי לחימה נוספים או כדי לנסות ולגייס עזרה מנקודה אחרת. בדרכו, בתוך התופת המתחוללת, הוא נורה למוות.

אריק הגן על הקיבוץ באומץ לב נדיר, בנחישות בלתי מתפשרת ובמסירות נפש עילאית. הוא היה הראשון להסתער מול האויב, והראשון בקיבוץ שנפל בקרב הגנה על ביתו. בזכות פועלו, בזכות העמידה האיתנה שלו מול פני הרשע, ניצלו רבים מחברי הקיבוץ. רב-סמל ראשון אריק (אריה) קראוניק נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן חמישים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד, אך ביום ח' בתשרי תשפ"ה, עשרה באוקטובר 2024, הועבר ממקום קבורתו הזמני לבית העלמין בקיבוץ בארי, חזר הביתה, לאדמה שכה אהב ושעליה הגן בגופו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, בן ושלוש בנות, ושני אחים ושתי אחיות, וחלל עצום בלב הקהילה כולה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם (רס"ם).

בטקס הקבורה השני, כשגופו של אריק שב הביתה לבארי, עמדה בתו תמר, קצינה במשמר הגבול, וספדה לו בקול רועד אך איתן. "אני עומדת פה היום בבארי, בקיבוץ שכל כך אהבת," אמרה, "בכדי להגיד שוב כמה היית גיבור, הצלת כל כך הרבה אנשים, נגעת בכל כך הרבה אנשים, וכולם הגיעו ללוות אותך, הפעם בדרכך האחרונה. אבא, אולי אתה לא יודע, אבל בזכותך סיימתי קורס קצינים בדיוק לפני שנה… כיום אני משרתת במשמר הגבול כקצינה… אני יודעת כמה שזה היה חשוב לך, מקווה שהצלחתי להגשים לך חלום… אבא, אני מקווה שאתה מסתכל עליי מלמעלה ורק מלא בגאווה, שאתה שמח על הדרך שעברתי בזכותך." מילותיה של תמר שיקפו את המורשת העצומה שהשאיר אחריו, את ההשראה שהיה ועודנו עבור ילדיו.

מאז נפילתו, הפכו רעייתו סיגל ובנו חן לשגרירים של דרכו וערכיו. הם מעבירים הרצאות וסיורים, מספרים את סיפורו, מנחילים את הערכים שבהם דגל, את מסירות הנפש שלו, את דמותו כפי שהייתה, ואת המסר המרכזי שמוביל אותם: "הטבע תמיד צומח מחדש." הם מספרים על אריק שלא ויתר, על אריק שאהב, על אריק שהיה כולו נתינה. בדצמבר 2023, לפני משחק בליגת העל בכדורסל של קבוצת "הפועל באר שבע" מול "מכבי תל אביב", התקיים טקס מרגש לזכרם של שני אוהדי "הפועל" שנפלו, וביניהם אריק, שקולו הרם היה חלק בלתי נפרד מאווירת המשחקים. במאי 2024 התקיימה צעדה לזכרו ביער בן שמן, שם צעדו רבים בדרכים שבהן אהב לטייל. ובמופע קבלת שבת של "הפרויקט של רביבו" באותו החודש, הוקדש לזכרו השיר "אבא", כשהמילים והצלילים מילאו את האוויר בתחושת געגוע עמוקה. מוקירי זכרו הוציאו מדבקות הנושאות את תמונתו ואת הכיתוב שכל כך אפיין אותו: "עושים הכול בחיוך ובאהבה", משפט שהפך לצוואה רוחנית. דפי אינטרנט לזכרו של אריק הועלו באתר של קיבוץ בארי, באתר "גלעד לזכרם" של המועצה האזורית אשכול ובאתר "מכביפדיה" של קבוצת "מכבי תל אביב", שאותה אהד, שכולם מספרים את סיפורו, מנציחים את גבורתו ואת אנושיותו. אריק קראוניק, רבש"ץ בארי, גיבור ישראל, ממשיך לחיות בלבבות אהוביו, בסיפורים שמסופרים, ובתקומה של הקהילה שעל ביטחונה הקריב את היקר מכל. הוא היה ונשאר סמל לאהבת אדם, לאהבת אדמה ולאחריות אינסופית.