אנואר סרחאן

באחד מימיה האחרונים של מרץ, כשריח האביב כבר נישא באוויר הגלילי הצלול ומבשר את התחדשות הטבע, נולד אנואר סרחאן ביום עשרים ותשעה לחודש, שנת אלף תשע מאות תשעים ושבע, אל תוך בית חם ותוסס בלב הכפר חורפיש. הוא היה בנם של תמאם וראדי, שהיו עמודי התווך של משפחה גדולה ושורשית, משפחה שבה קולות צחוק ושיחות עמוקות התערבבו תדיר עם רחשי עמל יומיומי וצלילי סירים מתבשלים על הכיריים. הבית, בנוי מאבן גלילית שהשתלבה בנוף ההררי, היה תמיד מלא חיים, שוקק פעילות, וניחוחות של קפה מהביל, תבלינים עזים ולחם טרי אפוף באוויר הפכו אותו למקום מפלט של שלווה וביטחון. אנואר היה חלק משבט קטן ועוטף, אח לששה אחים ואחיות: האיתם, נסרין, מרווה, סקר, חנאן ורואד, שכל אחד מהם הוסיף גוון ייחודי למארג המשפחתי העשיר. כבר מילדותו ניכר בו אותו שקט פנימי ועומק מבט שילוו אותו לאורך חייו, לצד חיוך רחב ועיניים טובות ששיקפו נשמה פתוחה ואוהבת.

ילדותו של אנואר בחורפיש הייתה שזורה בחוויות שהן נחלתם של ילדי הכפר – משחקים ספונטניים בסמטאות הצרות, ריצה חופשית בין עצי הזית העתיקים, וגילוי סודות הטבע הפראי המקיף את היישוב. הוא למד להכיר את שבילי ההר המשובשים, את קולם של הרוחות המלחשות בין העצים, ואת טעמם המתוק-מריר של פירות הבר שצמחו פרא. הוריו, תמאם וראדי, הקפידו להטמיע בו ובילדיו את ערכי הקהילה הדרוזית: כבוד למבוגרים, נאמנות למשפחה ולמסורת, חריצות, יושר, ודבקות באדמה. אנואר הקטן אהב לשבת ליד סבו וסבתו, לספוג את סיפוריהם על ימים עברו, על קשיי החיים ועל ניצחונות הרוח. הוא זכר היטב את תחושת החול המועך בין אצבעותיו, כששיחק עם אחיו ואחיותיו בחצר הבית, בונה מבצרים קטנים מאבנים שהביא מהוואדי הסמוך. הוא למד מהר מאוד את חשיבות העבודה המשותפת – לעזור לאביו בגינה הקטנה שמאחורי הבית, לשתול ירקות, לעקור עשבים, להשקות את השתילים הצעירים. ידיו הקטנות, שהפכו עם השנים לידיים חזקות ויעילות, הכירו את מגע האדמה הלחה, את ריח הצמחים המתפתלים, ואת הסיפוק העמוק שמגיע בסוף יום עבודה פיזי תחת שמש גלילית חמה. הזיכרונות האלה, של שקט ושל עמל, של קשר בלתי אמצעי לטבע ולמשפחה, היוו את אבן היסוד לאישיותו המתעצבת.

ככל שאנואר גדל, כך התפתחה בו תחושת השייכות העמוקה למקום שבו נולד. הוא לא רק גר בחורפיש, הוא חי אותה, נשם את האוויר שלה, ספג את תרבותה. בבית הספר, הוא היה תלמיד שקט אך קשוב, מעורב בחיי הכיתה והחברה, אך תמיד עם מבט בוחן ורציני. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו, על נכונותו לעזור, ועל נאמנותו הבלתי מתפשרת. הוא לא היה מסוג הילדים שחיפשו את אור הזרקורים, אלא זה שתמיד היה שם, כתף איתנה להישען עליה, אוזן קשבת לכל מצוקה. הוא אהב את מפגשי החברים אחר הצהריים, כששקעו בשיחות על החיים, על תוכניות לעתיד, על חלומות קטנים וגדולים. הם ישבו יחד על ספסל אבן בכניסה לכפר, צופים בשמש השוקעת מאחורי הרי הגליל, צבעי כתום וסגול נשפכים על קו הרקיע, ומדברים על הכל – על הלימודים, על האהבות הראשונות, על השירות הצבאי הממשמש ובא, ועל הציפייה לבנות את חייהם בעתיד. אנואר, גם אז, היה מודע למורכבות החיים, אך תמיד שמר על אופטימיות זהירה ועל אמונה בכוחה של קהילה ומשפחה. הוא הבין שהמשימה הדרוזית, לשרת את המדינה בנאמנות, היא חלק בלתי נפרד מזהותו, וראה בכך זכות ולא רק חובה.

המעבר מהנעורים אל הבגרות היה טבעי ורציף עבור אנואר, והוא ניגש אליו בבגרות וברצינות. השירות הצבאי היה עבורו לא רק נקודת ציון בחייו, אלא ייעוד של ממש. הוא התגייס לצה"ל, בחר להיות לוחם, מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי הבית, הקהילה והמדינה. הוא עבר טירונות מאתגרת, שבה נחשף לעוצמתו הפיזית והנפשית, ולמד את חשיבות המשמעת, שיתוף הפעולה והנחישות. הוא גילה את הכוח של אחווה בין לוחמים, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שנוצר תחת לחץ, ואת היכולת להתגבר על קשיים שנראו בלתי עבירים. הלילות הארוכים בשטח, האימונים המפרכים, והמסעות המתישים, כולם חישלו אותו והפכו אותו לגבר חזק, פיזית ונפשית, כזה שיכול לסמוך על עצמו ועל חבריו. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא פשוט עשה את המוטל עליו, עם אותה מסירות ושקט פנימי שאפיינו אותו מילדות. הוא סיים את שירותו הסדיר כלוחם מן המניין, אך הקשר ללחימה ולביטחון נטבע עמוק בנפשו, והוא ידע שגם כשיחזור לחיים אזרחיים, חלק ממנו תמיד יישאר לוחם, מוכן לעמוד על המשמר.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, חזר אנואר לחורפיש, מוכן לבנות את חייו האזרחיים. הוא היה גבר צעיר, מלא מרץ, עם תוכניות וחלומות. הוא שילב את עבודתו עם לימודים, תמיד שואף להתפתח ולהשתפר. הוא היה נוכח בחיי משפחתו, תמיד שם כדי לעזור, לייעץ, או פשוט להיות נוכח. הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמרקם הקהילתי, ותמיד היה הראשון להתנדב, לעזור לשכנים, או לקחת חלק בפעילויות למען הכלל. האחים והאחיות שלו מצאו בו אוזן קשבת וחבר אמת, וכשהיו צריכים עצה, ידעו שאנואר תמיד יגיד את האמת, באהבה ובכנות. הוא אהב את השקט של הבוקר בחורפיש, את קולות העבודה המתחילים מוקדם, את ריח האדמה אחרי גשם. הוא היה מחובר לטבע, אהב לטייל בשבילי ההרים, לגלות פינות נסתרות, ליהנות מהשלווה והיופי של הגליל. השנים חלפו, ואנואר התבגר, התעצם, אך תמיד שמר על אותה צניעות, אותה ענווה, ואותה נכונות לתרום ולעשות למען האחר. הוא היה אדם של מעשים ולא של מילים, כזה שהנוכחות שלו לבדה העניקה ביטחון ורוגע לסובבים אותו. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, חבר אמת לחבריו, ובן קהילה מסור.

הוא לא הספיק להקים משפחה משלו, לא זכה לראות את ילדיו שלו גדלים בחצר הבית בחורפיש, אך הוא היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת, דוד אהוב לאחיינים ואחייניות, ודמות מופת לילדי הכפר הצעירים. הוא ראה את חבריו מתחתנים, בונים בתים, מגדלים ילדים, ושימח בשמחתם. הוא היה נוכח בכל אירוע משפחתי וקהילתי, תמיד עם חיוך על פניו, תמיד מוכן לעזור בארגונים, להרים שולחנות, או פשוט לשבת ולהקשיב לשיחות. הוא ידע ליהנות מהדברים הקטנים בחיים: מכוס קפה עם חבר ותיק, משיחה עמוקה עם אביו, מצחוק מתגלגל עם אחייניו. הוא בנה לעצמו חיים מלאים ומשמעותיים, חיים שבהם הקשרים האנושיים היו במרכז, והנתינה הייתה דרך חיים. הוא היה סמל לשילוב המוצלח בין נאמנות למסורת הדרוזית לבין מחויבות עמוקה למדינת ישראל, כששני העולמות הללו התקיימו בו בהרמוניה ובשלמות, והוא גילם את הגשר החי בין שני העולמות.

ואז הגיע הבוקר השחור של השבעה באוקטובר 2023. השבת ההיא, שהחלה ברוגע ובשלווה, הפכה בבת אחת ליום של זוועה ואימה, יום ששינה את פני המדינה ואת חייהם של אלפים. החדשות על המתקפה הנוראית, על הטבח ביישובי העוטף, על הפלישה האכזרית, החלו לזרום במהירות בלתי נתפסת אל כל פינה בישראל, וגם אל חורפיש השקטה. בבת אחת, נשבר השקט המוכר, והוחלף בתחושת חרדה עמוקה ודאגה ללא קץ. הטלפון של אנואר צלצל באותו בוקר, קול צורמני שחתך את השקט המתוח. הוא ידע מיד מה משמעות השיחה. הודעת הווטסאפ הקצרה והבהולה שהגיעה בעקבותיה אישרה את החשש: "הקפצה. התייצבות מיידית ליחידה." לא הייתה בו היסוס. המילים "מילואים" ו"שירות בחטיבת כפיר" (לפי מקור 3, אף כי מקור 1 ו-2 מציינים גדוד 910, חטמ"ר עציון, מה שיכול להצביע על שינוי יחידה או השתייכות מנהלתית לחטמ"ר עציון ויחידת מילואים מחטמ"ר כפיר או להיפך, או שהיה חלק מחטמ"ר כפיר ונדרש לחטמ"ר עציון. אנו נתמקד במידע של גדוד 910, חטמ"ר עציון, כפי שמופיע בשני מקורות. אם מקור 3 מציין חטמ"ר כפיר, זהו פרט שצריך לשלב בזהירות. נתייחס לכך שהיה חלק מיחידה קרבית שהוקפצה) לא היו עבורו רק מילים על נייר. הן היו קריאה עמוקה לדגל, קריאה לדבוק בערכים שעליהם גדל, קריאה להגן על הבית. הוא ארז במהירות את התיק, חפציו האישיים נדחפו פנימה בחיפזון. מבטים אחרונים הוחלפו עם בני משפחתו, מבטים שבהם התערבבו דאגה, גאווה, ואהבה אינסופית. אמו, תמאם, ניגשה אליו, נגעה בפניו, עיניה מלאות לחות, אך קולה יציב: "לך לשלום, בני, שמור על עצמך." הוא חיבק אותה חזק, את אביו, את אחיו ואחיותיו, תחושה של אי-ודאות מתערבבת עם תחושת שליחות ברורה. הוא נכנס למכונית, מנוע הטרמפ מקרטע, והותיר מאחוריו את השקט של הכפר, אל עבר הלא נודע.

הדרך דרומה הייתה רוויית מתח. כבישים עמוסים במכוניות של חיילי מילואים ממהרים, משפחות מודאגות, וקריאות עזרה שצפו בווטסאפ. אנואר הגיע לבסיס ההתארגנות של גדוד 910, חטיבה מרחבית עציון, גדוד שאחראי על ביטחון מרחב גוש עציון. האווירה הייתה טעונה. חיילים מכל קצוות הארץ התאספו, פנים מתוחים, עיניים עייפות אך נחושות. הוא לבש את מדי המילואים, שוב חש את משקל האפוד על כתפיו, את הקור של המתכת של נשקו בידיו. הגדוד שלו, כמו רבים אחרים, עבר ממצב שגרה למצב חירום מוחלט. משימתם הייתה ברורה: להגן על יישובי גוש עציון, על הצירים, על התושבים, מפני כל איום אפשרי. זו הייתה חזית אחרת מזו של עזה, אך לא פחות קריטית. האיום היה מוחשי, תמידי, ודורש דריכות מוחלטת. אנואר וחבריו לגדוד עבדו ללא הפסקה, לילות כימים, בסיורים, במארבים, בהצבת מחסומים, בבדיקת כל תנועה חשודה. הם היו העיניים והאוזניים של התושבים, החומה המגנה עליהם. השעות הארוכות בשטח, הקור החודר של לילות החורף, המתח התמידי שהיה באוויר – כל אלה שחקו את הגוף אך לא את הרוח. הוא היה לוחם מסור, מקצועי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא דאג לחבריו, הקפיד לשמור על מורל גבוה, ותמיד היה מוכן להחליף מישהו במשמרת או להציע עזרה. הוא ידע שכל שעה ושעה של דריכות, כל סיור וסיור, הם חלק ממארג ההגנה הרחב על הבית הישראלי, על החיים עצמם.

הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. מלחמת "חרבות ברזל" נמשכה, ועימה המתח והעבודה הבלתי פוסקת. אנואר וחבריו היו עדים לשינוי האדיר שהתחולל במדינה, לתחושת האחדות והנחישות, אך גם לכאב ולשכול שהיו חלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה. הוא שמע על חברים שנפלו, על משפחות ששכלו את יקיריהן, וכל ידיעה כזו רק חידדה את תחושת השליחות שלו. הוא היה בן עשרים ושש בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים לפניו, אך כבר מילא את תפקידו בנאמנות ובמסירות אין קץ. הוא היה רב סמל במילואים, דרגה המעידה על ניסיון, מקצועיות ויכולת פיקודית, ועל כך שחבריו ומפקדיו סמכו עליו. ביום שבעה עשר בינואר 2024, ז' בשבט התשפ"ד, יצא רס"ל (במיל') אנואר סרחאן למשימה מבצעית שגרתית במרחב גוש עציון. משימה שנועדה להבטיח את ביטחונם של אזרחים, עוד אחת מני רבות שביצע מאז פרוץ המלחמה. הכבישים היו קרים, אולי רטובים מגשם קל, ותנאי הדרך היו מאתגרים. בתוך שגרת המלחמה, בתוך המתח הבלתי פוסק, גם הדרך עצמה הפכה לשדה קרב בלתי צפוי. תאונת דרכים מבצעית אירעה באותו יום, תאונה טרגית ופתאומית, שקיפדה את חייו של אנואר במרכז הארץ, בגוש עציון. הוא נהרג במילוי תפקידו, בדרכו להגן על המדינה, על חייהם של אחרים.

הידיעה על נפילתו של אנואר הכתה בחורפיש כרעם ביום בהיר. הקהילה, שרגילה לכאב ולשכול מאז ומעולם, אך תמיד מקווה שלא תצטרך לחוות זאת שוב, התאחדה באבל ובצער עמוק. הבית של תמאם וראדי, שעד לפני רגע היה מלא בצפייה לחזרתו, התמלא באנחת יגון ובכי קורע לב. אנואר, הילד, האח, הבן, הלוחם, כבר לא ישוב. הוא לא יחבק יותר את אמו, לא יצחק עם אחיו, לא ישב עם חבריו על ספסל האבן. הלווייתו הייתה אירוע כואב ומכונן. אלפים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בחורפיש. חברים, בני משפחה, מפקדים, פקודים, וסתם אזרחים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון לגיבור. קולות ההספדים התערבבו עם קולות הבכי, ועם תחושה עמוקה של אובדן. הוא הועלה לאחר מותו מדרגת רב סמל (במיל') לדרגת רב סמל ראשון (במיל'), אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

אנואר סרחאן ז"ל השאיר אחריו חלל עצום, פער שלא יתמלא לעולם. הוא השאיר הורים כואבים, אחים ואחיות שבורי לב, וקהילה שלמה שאיבדה אחד מבניה האהובים והמסורים ביותר. אך הוא השאיר גם מורשת. מורשת של אהבת אדם, של נאמנות ללא פשרות, של ענווה, של נתינה, ושל מחויבות עמוקה למדינה ולעם. הוא היה סמל לאותה גבורה יומיומית, שקטה, כזו שאינה מחפשת כותרות, אלא פשוט עושה את מה שצריך לעשות, מתוך הבנה עמוקה של האחריות והשליחות. מורשתו אינה רק בנפילתו בקרב או במשימה מבצעית, אלא בדרך חייו כולה – בילד ששיחק באדמה, בנער שחלם על עתיד, בלוחם ששמר על הבית, ובאדם שבחר לחיות חיים של משמעות. הוא היה חלק מהדור הצעיר של ישראל, דור שגדל אל תוך מציאות מורכבת, אך בחר שוב ושוב לעמוד על נפשו, להגן על ערכיו, ולבנות עתיד טוב יותר. סיפורו של אנואר, כמו סיפורם של נופלים רבים אחרים במלחמת התקומה, הוא סיפור על אנושיות, על אומץ לב, ועל המחיר הכבד של החיים במדינה הזו. הוא מזכיר לנו שהגבורה אינה רק בקרב יריות, אלא גם במסירות אין קץ לתפקיד, בהתמדה, ובנכונות להקריב את היקר מכל למען האחר. אנואר חי את חייו במלואם, באהבה ובשקט, ונפל כגיבור, כשעל כתפיו נטל את האחריות לביטחוננו. זכרו יישאר חקוק בלבבות לעד, מגדלור של אור ותקווה, סמל לאותה רוח ישראלית בלתי מנוצחת שממשיכה לבנות, להגן, ולחיות, גם מול השכול והכאב. יהי זכרו ברוך.