אנדועלם קבדה

האוויר הכבד של הכפר באתיופיה עוד נשם בתוכו את ניחוחות האדמה הלחה ואת קולם הרחוק של בעלי חיים, כאשר ביום כ' בתשרי תשס"ג, הלא הוא העשרים ושישה בספטמבר 2002, הגיח אנדועלם לאוויר העולם. הוא היה בנה הבכור של טלאנש, אישה צעירה, בת חמש עשרה וחצי בלבד, שנשאה עמה את עול ההורות לצד יוסף, אביו. טלאנש, באהבתה האינסופית, כינתה אותו "עולם אחד" – אנדועלם, בשפת אמהרית – והוא אכן היה עבורה כל עולמה, מרכז הקיום שלה שהתעצב לנגד עיניה, גדל יחד איתה, צעד לצידה בדרכים לא נודעות ובאתגרים שעיצבו את שניהם.

כשהיה אנדועלם בן שלוש, בשנת 2005, יצאה המשפחה למסע מפרך, מלא תקוות וחששות, אל עבר ארץ ישראל. זו לא הייתה נסיעה קצרה, אלא מסע שכרוך היה במאמץ פיזי ונפשי, חוויה שהותירה חותם עמוק בזיכרון הילדות הרך של אנדועלם ובנפשה של אימו הצעירה. הם הגיעו לארץ, תחילה לראשון לציון, שם ניסו להשתלב במציאות החדשה, ללמוד שפה חדשה, תרבות שונה, ולבנות חיים מאפס. עבור אנדועלם הקטן, הארץ החדשה הייתה מורכבת מצלילים אחרים, מראות שונים, וריחות שלא הכיר, אך בחיק אימו ובליווי אחיו ואחיותיו שעתידים היו להיוולד – עלמגנה, אלעד, בסופקאט, אורלי, אלדנה ושיראל – החל לבנות את עולמו.

שנות הילדות הראשונות בראשון לציון היו תקופה של הסתגלות, של גילוי ושל בנייה. אנדועלם למד את השפה העברית במהירות, קולט אותה כמו ספוג, משחק עם ילדים בני גילו בפארקים ובגני המשחקים, ומנסה להבין את כללי המשחק של החברה הישראלית. הוא היה ילד שקט, מתבונן, שספג את הסביבה דרך עיניו הגדולות והסקרניות. כשבגר מעט, עברה המשפחה לקריית גת. המעבר הזה לווה בשינויים נוספים בחיי המשפחה, כאשר הוריו נפרדו, ועל כתפיו הצעירות של אנדועלם, הבן הבכור, הוטל עול נוסף – להיות לצידה של אימו, לתמוך בה, ולשמש דוגמה לששת אחיו ואחיותיו הצעירים. הוא הפך למרכז עולמם, לעמוד התווך השקט והאיתן, זה שניתן לסמוך עליו, זה שנוכחותו לבדה יכלה להפיג מתחים ולהשרות רוגע.

בקריית גת, המשיך אנדועלם את לימודיו בחטיבת הביניים ולאחר מכן בתיכון, בכפר הנוער החקלאי "מקווה ישראל", שהיה בעל אוריינטציה דתית. המעבר לפנימייה היה שינוי משמעותי בחייו – פתאום מצא את עצמו מוקף בחברים מכל קצוות הארץ, חי איתם באותם חדרים, חולק איתם ארוחות ושיחות לתוך הלילה. שם, בין שבילי הכפר הירוקים, בריחות האדמה המעובדת וקולות החיות מהרפת, התגלתה אישיותו המיוחדת במלוא עוצמתה. הוא אהב ספורט, ובמיוחד כדורגל, והיה מבלה שעות ארוכות במגרש, רודף אחרי הכדור, מזיע, צוחק ומתחרה עם חבריו. הוא לא היה מסוג הנערים שמרבים בדיבורים או בצעקות, אלא נער נעים הליכות, בעל מידות טובות, שקרינתו הכללית השרתה שלווה על סביבתו.

הרושם הראשוני שנתן אנדו, כפי שכינו אותו חבריו, היה של נער ביישן ומופנם. הוא לא היה נוטה להתבלט, העדיף להקשיב יותר מלדבר, ולעיתים קרובות היה שומר את מחשבותיו לעצמו. אך מי שהכיר אותו מקרוב, במיוחד חבריו מהפנימייה, ידע שמאחורי השקט החיצוני הסתתרה אישיות עשירה ומלאת חיים. במחיצתם, הוא היה פתוח ונוכח, משתתף בשיחות עמוקות ובמעשי קונדס, ונודע בתור מי ש"עושה ולא מדבר". הוא היה שם תמיד, מוכן לעזור, מושיט יד, מבלי לבקש תמורה או הכרה. חבריו אפילו הדביקו לו את שם החיבה "סנטה קלאוס", כי פשוט לא יכול היה להגיד "לא" לבקשותיהם. אם מישהו היה צריך משהו, אנדו היה הראשון להתגייס. הוא היה נדיב מטבעו, ולעיתים קרובות היה קונה ממתקים ומיץ לכולם, רק כדי לשמח את חבריו, לראות את החיוך על פניהם.

הלב הענק שלו, חיוכו התמידי והנכונות שלו להתייצב לכל משימה, קטנה כגדולה, הפכו אותו לאהוב במיוחד. הוא לא היסס לעזור לחבריו גם בדברים הקטנים ביותר, כמו לספר את שיערם – משימה שהפכה לסוג של טקס חברתי. "אנדו, אתה יכול לסדר לי את השיער?" היה נשמע לא פעם במסדרונות הפנימייה, ואנדו היה מגיב בחיוך רחב, לוקח מספריים ומסרק, ומתיישב לעבודה עם סבלנות ומסירות. המורים שלו במקווה ישראל זיהו בו תכונות נדירות. אחד ממוריו תיאר אותו כ"מי שהיה נשמה גבוהה, בעל צניעות שלא מאפיינת את הדור", והוסיף כי אנדו היה מקפיד לומר שילך לצה"ל כדי לעשות את שליחותו לעם ולמדינה. זו לא הייתה אמירה ריקה מתוכן; היא שיקפה את עולמו הפנימי, את ערכיו המושרשים, ואת תחושת השייכות העמוקה שלו.

היום בו התגייס אנדועלם לצה"ל, ב-5 בדצמבר 2023, היה עבורו שיאו של תהליך. הוא לא היה עוד נער, אלא גבר צעיר ונחוש, שמוכן לממש את הבטחתו. הוא שובץ לחיל ההנדסה הקרבית, יחידה שדרשה כוח פיזי, חשיבה טכנית וקור רוח. הוא הוכשר להיות לוחם בפלוגת צמ"ה – ציוד מכני הנדסי – בגדוד "להב" של עוצבת "סער מגולן". תפקידו היה מפעיל דחפור משוריין D9, כלי עצום ממדים, שנועד לפרוץ דרכים, להרוס מבנים, ולפנות מכשולים בשדה הקרב. כבר מהרגע הראשון, התגלתה יכולתו המיוחדת. הוא לא רק למד להפעיל את הכלי, אלא שלט בו כמו אומן. המפקד שלו, שהיה עד לכישרונו הנדיר, סיפר עליו בהערכה עמוקה: "הכלי העוצמתי הזה, שאין כמעט דבר שיכול לעמוד בפניו – ולא סתם אני מדגיש את המילה כמעט – כי כדי שהכלי הזה יהפוך להיות הכלי העוצמתי שהוא, הוא צריך מפעיל שיהפוך אותו לכזה. אתה היית אותו מפעיל שלימד אותי שעוצמתו של צה"ל היא לא בכליו אלא באנשיו".

התיאור הזה לא היה סתם מחמאה. אנדו ידע להרגיש את ה-D9, את רעידת המנוע העוצמתית מתחת לכפות רגליו, את משקל הכלי העצום, את התגובה העדינה של הלהב הענק לכל לחיצה על הדוושה או משיכה בידית. הוא הפך את הברזל לדבר חי, ממושמע, כזה שמגיב לרצונו. הוא ידע בדיוק באיזו זווית לנטות את הלהב כדי לגרור ערימות עפר, איך לדחוף קיר בטון מבלי לאבד יציבות, ואיך לנווט את הכלי הכבד בשטח מסובך בדיוק של מנתח. הבוקרים המוקדמים, הלילות הארוכים, האימונים המפרכים – כל אלה חידדו את כישרונו והפכו אותו למפעיל מומחה, כזה שחבריו ומפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות.

במחלקה ובפלוגה, אהבו אותו מאוד. הוא המשיך להיות אותו אנדו שקט, חייכן ונדיב שכולם הכירו מ"מקווה ישראל". הוא תמיד דאג לחבריו, היה הראשון להתנדב לכל משימה, לא משנה עד כמה הייתה קשה או לא פופולרית. "אחד הגברים, חייל מסור למקצוע", כך תיאר אותו אחד מחבריו. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, רק רצה לעשות את מה שצריך, ולעשות את זה הכי טוב שאפשר. אם היה חייל שהיה צריך לסגור שבת במקום מישהו שיש לו אירוע משפחתי, אנדו היה מתנדב ראשון. אם הייתה משימה שאף אחד לא רצה לעשות, אנדו היה זה שתמיד הרים את הכפפה, בשקט, בחיוך, ובמקצועיות שאין שנייה לה. חבריו היו סומכים עליו, מספרים לו סודות, מבקשים עצה. בעיניהם, הוא היה סוג של צדיק, ובדיחות הדעת היו מבקשים ממנו שיברך אותם, בטוחים בכוחו המיוחד. הוא היה הרוח, המרכז, המנוסה והמוכשר של פלוגת הצמ"ה, ודבר לא יכל לפגוע בו, כך חשו, הוא לא היה זקוק לשכפ"צ, כי האישיות שלו הייתה מעין שכפ"צ רוחני שהגן עליו.

הזמן עבר, אנדועלם סיים את שירותו הסדיר, אך תחושת השליחות והאהבה למקצוע גרמו לו להישאר למילואים באותה פלוגה. הוא היה אמור להשתחרר באופן סופי בעוד מספר ימים, לחזור לחיים אזרחיים, להתחיל לבנות את עתידו כפי שחלם. הוא תכנן את צעדיו הבאים, את המקצוע שיבחר, את הדרך שבה ימשיך לתמוך במשפחתו.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התנפץ בקולות צורמים של אזעקות, של ירי רקטות וטילים מסיבי מרצועת עזה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נשרפו, רכוש נבזז. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על תושבי הארץ. בבוקר זה, השתנתה המציאות, והחלה מלחמה.

אנדועלם, שציפה לחופשת השחרור המיוחלת, מצא את עצמו בתוך המערבולת הזו. ההודעות החלו לזרום במהירות בווטסאפ: קריאה לכל מי שיכול להגיע ליחידה, להיערך, להתייצב. הוא לא היסס לרגע. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מילדות, התעוררה ביתר שאת. הוא נפרד לשלום מאימו ומאחיו, מבטיח שישוב במהרה, אך ליבו כבר היה שם, עם חבריו, עם המדינה שקראה לו. הוא גויס מיד למילואים והמשיך לשרת בתפקידו הצבאי, מפעיל הדחפור D9. מפקדיו סיפרו כי הוא "נרתם לכל משימה, גם צבאית וגם חברית". הוא היה המפתח למשימות קשות, זה שהיה פורץ דרכים תחת אש, מפנה מכשולים, וסולל את הדרך לכוחות הלוחמים.

הימים והשבועות עברו, הופכים לחודשים. אנדועלם וחבריו לפלוגה היו חלק בלתי נפרד מהלחימה העצימה, פועלים ללא לאות, מסכנים את חייהם בכל יום מחדש. הם פעלו בעומק רצועת עזה, באזורים צפופים ומסוכנים, שם כל פינה יכלה להסתיר מלכודת או מחבל. אנדועלם ישב בתוך תא הפיקוד של ה-D9 המשוריין שלו, מוקף בברזל ובזכוכית חסינת כדורים, אבל מודע היטב לסכנות האורבות בחוץ. הוא הרגיש את הרטט הקבוע של המנוע, את הריח המתכתי של השמן והדיזל, את האבק שעלה מכל תנועה של הכלי העצום. הוא היה מרוכז לחלוטין, עיניו סורקות את השטח, ידיו על ההגאים, מוכן לכל תרחיש.

ביום שבת, י"ג בינואר 2024, ה-3 בשבט תשפ"ד, יצא אנדועלם למשימה מבצעית נוספת, הפעם באזור חאן יונס שבדרום רצועת עזה. זה היה יום נוסף במלחמה, יום נוסף של סיכון, של עבודה קשה תחת לחץ בלתי פוסק. הוא נהג ב-D9 שלו, ככל הנראה מפלס דרך, הורס עמדות אויב או מאבטח ציר תנועה. הכלי המשוריין העניק תחושת ביטחון מסוימת, אך לא חסינות מוחלטת. לפתע, נשמע שריקה חדה, ואחריה פיצוץ עז. טיל נ"ט, נ"ט שנועד לפגוע בטנקים ובכלי רכב כבדים, פגע ישירות ב-D9 שאנדועלם תפעל.

ההדף היה אדיר, והברזל רעד כולו. עשן החל למלא את תא הפיקוד, ורסיסים עפו לכל עבר. אנדועלם, למרות הפגיעה הישירה והמיידית, לא איבד את קור רוחו. האינסטינקט הראשון שלו לא היה לחשוב על עצמו, אלא על הסובבים אותו, על חבריו לקרב. מפקד פלוגת הצמ"ה שלו היה בקרבת מקום, חשוף לסכנה. בלי לחשוב פעמיים, למרות הכאב וההלם, אנדועלם הצליח להסיג את הכלי לאחור. הוא דחף את הדוושות, משך את הידיות, ובתנועה אחורית מהירה, הרחיק את הדחפור הפגוע ממוקד הסכנה. הפעולה המהירה והמחושבת הזו הצילה את חיי חברו, מפקד הפלוגה, שיצא ללא פגע.

אך מעשה הגבורה הזה גבה מחיר אישי כבד. רסיס קטלני חדר את תא ה-D9 ופגע בכלי דם מרכזי בצווארו של אנדועלם. הפגיעה הייתה אנושה. הדם החל לזרום במהירות, והוא חש את כוחותיו נוטשים אותו. אך גם ברגעים קריטיים אלה, כשהמוות כבר עמד מול עיניו, הוא סירב לוותר. הוא המשיך לנהוג בדחפור הפגוע, נאחז בהגה בכל כוחו, מנסה להרחיק את הכלי ככל האפשר מנקודת הפגיעה, להבטיח את ביטחון חבריו. רק כשכוחותיו אזלו לחלוטין, כשהדם הרב התיש אותו עד תום, הוא התמוטט.

סמל-ראשון אנדועלם קבדה נפל בקרב ביום ג' בשבט תשפ"ד, ה-13 בינואר 2024. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים שהיו מונחים לפניו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת, העיר שבה בנה את נעוריו ואת חלומותיו. הותיר אחריו הורים – טלאנש ויוסף – ושישה אחיות ואחים, משפחה שלמה שנותרה עם חלל עצום וכאב בלתי נתפס. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרוב-סמל במילואים לדרגת סמל ראשון במילואים, הכרה במעשיו ובמסירותו.

הכאב על לכתו היה עמוק ורחב. אימו, טלאנש, שכינתה אותו "עולם אחד", חשה כאילו עולמה אכן חרב עליה. "התבגרנו ביחד", אמרה בעצב, מבטאת את הקשר העמוק, הבלתי ניתן לניתוק, שהיה ביניהם. היא איבדה לא רק בן, אלא גם חבר, שותף לחיים, עמוד התווך של משפחתה. "אנדו היה האור שלי... ילד טוב שנתן את החיים שלו. היה לו חלום לחיות את החיים שלו אחרי השחרור. יום ולילה אני חושבת עליו", אמרה מאוחר יותר, כשהכאב עדיין טרי וצורב.

אחייניתו, שגדלה לצידו, ספדה לו במילים מרגשות, שנגעו בליבם של כל השומעים: "היית עולם ומלואו... אני ואתה זה זיכרונות הילדות שלי באתיופיה, הזיכרונות המתוקים לפני שעלינו לארץ. עליך נאמר 'מים שקטים חודרים עמוק', ככה היית. לעיני כול היית שקט ומופנם, אך הנוכחות שלך הייתה מורגשת תמיד. הלב הענק שלך, הנתינה והעשייה מאחורי הקלעים אפיינו אותך מכול. היית מושא להערצה בעיני אחיך, בעיניי, בעיני עם ישראל ובעיני העולם כעת". במילים אלו, היא תיארה את מה שכולם הרגישו – אנדו היה אדם של עשייה, של נתינה שקטה, של נוכחות חזקה שהשפיעה על כולם, גם כשהיה נראה מופנם.

מורשתו של אנדועלם, גיבור שקט שנתן את חייו למען אחרים, ממשיכה לחיות ולהתפתח. הוא מונצח באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה בצומת חולדה, שם ניצב שמו לצד שמותיהם של לוחמים אמיצים נוספים. ביישוב עפרה שבבנימין, הקימו בני נוער את "מצפה אנדו", נקודת תצפית יפהפייה המשקיפה על נוף הרים עוצר נשימה. בחנוכת המצפה, הוקרן סרט לזכרו, ואימו, טלאנש, עמדה שם, מול הקהל, ודיברה בכאב ובגאווה על בנה. "תודה רבה שבאתם כולם, תודה ליישוב הזה. אני אבוא לכאן הרבה פעמים לראות את אנדו כאן", אמרה, ומילותיה הדהדו בהר, הופכות את המצפה למקום של זיכרון חי, של תקווה ושל המשכיות.

בבית הספר "מקווה ישראל הדתי", המקום שבו למד אנדועלם ועיצב את אישיותו, נערך טקס לזכרו בט"ו בשבט תשפ"ד, שנים-עשר ימים בלבד לאחר נפילתו. במקום הוצבו שני ספסלים הנושאים את שמו, ועצי פרי צעירים ניטעו ליד הפנימייה שבה התגורר. הספסלים הללו, בצל העצים שעתידים לגדול ולשאת פרי, מסמלים את החיים שצמחו ממנו, את השקט והשלווה שהשרה, ואת התקווה לעתיד. באזכרה במלאת שנה לנפילתו, חניכי תנועת "מקום בלב" בקריית גת הכניסו ספר תורה לעילוי נשמתו, מעשה שהפך את זכרו למקור של קדושה והשראה. אנדועלם מונצח גם באתר "ממוריז +", המבטיח שסיפורו יגיע לקהלים רחבים וישמר לדורות הבאים.

סיפור חייו של אנדועלם קבדה, "עולם אחד", הוא סיפור על צניעות וגבורה, על נתינה שקטה ואהבת אדם, על מחויבות עמוקה למשפחה ולמדינה. הוא היה אותו ילד שקט מאתיופיה, שהפך לנער חייכן בקריית גת, וללוחם אמיץ בחיל ההנדסה, שהיה מוכן להקריב הכל למען חבריו. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות או ממעשי ראווה, אלא ממעשים יומיומיים של מסירות, של דאגה לזולת, של עשייה שקטה ונחושה. בנפילתו, הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אנושיות, של אומץ לב ושל אהבה ללא תנאי. זיכרונו של אנדועלם, נשמת ישראל הטהורה, ממשיך להאיר את הדרך, להזכיר לכולנו את המחיר, את הקורבן, ואת התקווה שתצמח מתוך הכאב, כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל.