אמיתי אבן שושן

בבית החולים "קפלן" שברחובות, ביום כ"ה באלול תשס"ג, עשרים ושניים בספטמבר 2003, נולדה שמחה גדולה. מלכה ואפרים אבן שושן קיבלו בזרועות פתוחות את בנם השלישי, ילד שהיה עתיד למלא את חייהם באור אחר, צחוק שונה, ושיר שילווה אותם שנים ארוכות. אמיתי, כך קראו לו, הצטרף לאחיו הגדולים, אוראל וליעד, ואחריו יבוא עוד אח קטן, אבישי, להשלים את הפסיפס המשפחתי. בשנותיו הראשונות ברחובות, הבית הקטן רחש חיים. אמיתי היה ילד שמח, פעלתן, שכל תנועה שלו הייתה מלאה באנרגיה מתפרצת, וכל צחוקו היה הד מתוק של חדוות קיום טהורה. כבר כפעוט, עוד לפני שידע להרכיב משפט שלם או להבין את מלוא משמעותן של המילים, נמשך אמיתי אל עולם התורה והתפילה. כבן שנתיים, היה מוצא פינה שקטה בסלון שטוף השמש, לוקח חיתול בד ישן, כורך אותו בטקס חגיגי על כתפיו הרכות, כמו טלית קטנה, פותח ספר ילדים צבעוני שהיה משמש לו כסידור, וממלמל לעצמו מילים וצלילים שהיו מזכירים תפילה. הוריו היו מתבוננים בו מהצד, חיוך רחב נפרש על פניהם, מבינים שמתחולל משהו מיוחד בתוך הילד הקטן הזה. היתה זו התגלמות של נשמה עתיקה בתוך גוף צעיר, סקרנות עמוקה ואהבה טבעית לדברים שמעבר.

כשאמיתי היה בן ארבע, עברה המשפחה מרחובות אל מושב עזריאל השקט והירוק, השוכן בלב גוש תל מונד, בתחומי המועצה האזורית לב השרון. המעבר מהעיר אל המושב היה עבורו, ילד קטן וסקרן, חוויה של עולם חדש שנפתח בפניו. פתאום, במקום רחובות סואנים ובניינים גבוהים, היו שדות פתוחים, ריח אדמה לחה אחרי גשם, ציוץ ציפורים בשעות הבוקר המוקדמות, וקולות טרקטורים רחוקים שחרשו את האדמה. הוא אהב את המרחב, את החופש לרוץ יחף על הדשא, את האפשרות לגעת בעלים, לטפס על עצים, ולהרגיש את החיים הפשוטים והעשירים של המושב. בעזריאל, מצא אמיתי את הקרקע הפורייה להתפתחות אישיותו. הוא התחנך בבית הספר הממלכתי-דתי "נועם אמי"ת כפר בתיה" ברעננה, שם בלט כתלמיד מצטיין, שאפתן והישגי. לא היה שיעור שבו לא היה קשוב, לא היה אתגר לימודי שלא קיבל אותו בשתי ידיים, ולא היה חומר שלא חקר אותו לעומק. אהבתו הגדולה ביותר היתה ללימודי הקודש. הוא לא רק למד אותם, הוא הגה בהם יומם ולילה, כאילו כל מילה וכל אות בגמרא או בספר תורה היו עבורו מפתחות לסודות העולם. הוא היה יושב שעות ארוכות, ראשו שקוע בין דפי הגמרא העתיקים, מורדם לעיתים קרובות, אבל עיניו היו תמיד בוהקות מתוך הבנה והתלהבות.

אמיתי היה נער יפה תואר, לא רק במראה החיצוני אלא גם בפנימיותו. הוא ניחן באישיות כובשת, כזו שמשכה אליה אנשים באופן טבעי. הוא היה דעתן ועצמאי, ידע תמיד מה הוא רוצה ואיך להשיג זאת, ובמקביל ידע להתמצא בכל מקום ובכל מצב, כאילו נולד עם מצפן פנימי מכוון. כבן, היה אוהב ומסור להוריו, מלכה ואפרים. מצוות כיבוד אב ואם לא הייתה עבורו רק הלכה כתובה, אלא דרך חיים יומיומית, שהתבטאה במעשים קטנים וגדולים כאחד – בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, בעזרה מתמדת בבית, בהקשבה סבלנית לסיפוריהם, וברצון אמיתי לשמח אותם בכל דרך אפשרית. כשהיה חוזר הביתה מהישיבה, היה קורא "אמא, אבא, חזרתי!" בקול נרגש, ורץ לחבק אותם. הוא היה אח מסור לאוראל, ליעד ואבישי, שותף למשחקים, לסודות, ולעיתים גם למריבות קטנות שהסתיימו תמיד בחיבוק ובצחוק משותף. הוא דאג תמיד שיהיה להם טוב, סייע להם בלימודים, ושימש עבורם דוגמה אישית ומקור השראה. הקשרים שלו עם המשפחה המורחבת היו קרובים ולבביים. הוא לא החמיץ אף אירוע משפחתי – חתונות, בריתות, ימי הולדת – ותמיד היה בין הראשונים להציע עזרה בארגון, בהקמה, בפינוי. הוא היה זה שהיה מביא את השמחה, שר ומנגן, מספר בדיחות, וגורם לכולם להרגיש חלק בלתי נפרד מהחגיגה.

אמיתי היה עלם חמודות, ניחן ברגישות יוצאת דופן לזולת. הוא ראה כל אדם ואדם, והעניק לכל אחד ממכריו את תשומת הלב המדויקת שנדרשה לו. הוא לא היה אדיש לכאב או למצוקה של אחרים, ותמיד היה שם כדי לסייע, להציע כתף תומכת או מילה טובה. הוא שם לב במיוחד לנערים שהתקשו להשתלב מבחינה חברתית, אלה שעמדו בצד, מופנמים או נבוכים, ופנה אליהם ביוזמתו. הוא לא חיכה שיבקשו עזרה, אלא ניגש אליהם בחיוך חם, שאל לשלומם, והציע עצה טובה או הזמנה לפעילות משותפת. "לפעמים," היה אומר בקול שקט, "רק לדעת שיש מישהו שאכפת לו, זה כבר חצי מהדרך." הוא היה חבר אמת, כזה שאפשר להישען עליו בעיניים עצומות, לספר לו את הסודות הכמוסים ביותר, ולדעת שתמיד יקשיב, יבין ויתמוך. הוא הצליח לגעת באנשים רבים, להשפיע עליהם לטובה, להצחיק אותם בבדיחות שנונות, ולחבק אותם ברגעים קשים. הוא עשה אינספור מעשים טובים, קטנים כגדולים, ויצר חוויות מרוממות נפש לכל מי שנמצא במחיצתו, מותיר אחריו שובל של חום ואהבה.

לימוד התורה והגמרא, התפילות והטקסים הדתיים, היו עמודי התווך של חייו של אמיתי. מגיל צעיר, עוד כילד, ניהל מניינים והוביל את התפילות בבית הכנסת של המושב. הוא התנדב לשמש חזן וקורא בתורה, וקולו הערב, שהיה מתנגן במגוון נוסחים – תימני, קרליבך, אשכנזי – מילא את בית הכנסת בהוד ובהדר. את הסליחות היה אומר בנוסח הספרדי, והוא הפך את התפילה לחוויה חיה ונגישה לכולם. הוא לא רק ידע להתפלל, אלא ידע גם להנגיש את התפילה והלימוד בדרכי נועם, בסבלנות אינסופית ובחיוך מאיר פנים. הוא עזר לכל באי בית הכנסת להתמצא בסידור, להבין את משמעות המילים, וליהנות מהתפילה, גם לאלה שהגיעו להתפלל לעיתים רחוקות. אמיתי ראה בתורה לא רק ספר לימוד, אלא דרך חיים שלמה, המאירה באור יקרות את חיי הפרט והכלל. הוא היה "הרוח היהודית החיה" בקרב משפחתו, בחבריו, ובכל מקום שבו שהה. הוא תמיד מצא את הזמן להסביר הלכות, לשתף בדברי תורה, ולסחוף אחריו את הסובבים אותו ללימוד ולתפילה, לא בכפייה, אלא באהבה ובשכנוע פנימי עמוק.

מלבד לימודי הקודש, היה אמיתי חניך פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", בשבט "הנני". כשבגר, הפך למדריך נערץ ואהוב במושב עזריאל שבו גר, ובכפר יעבץ הסמוך. ילדים ונערים היו כרוכים אחריו, מתבוננים בו בהערצה, קשובים לכל מילה. בקיץ, היה מדריך ב"מחנה עמיחי", מחנה קיץ מטעם התנועה ששילב פעילויות ספורט, טיולים אתגריים ואווירה תורנית עשירה. הוא היה זה שרץ בראש, מוביל את כולם בשבילי הארץ, מספר סיפורים, ודואג שכולם ירגישו חלק מהחוויה המשותפת. בנוסף, נבחר להיות מדריך של"ח צעיר (מש"ץ), תפקיד יוקרתי שבו הוביל פעילויות וטיולים מטעם משרד החינוך, ולימים אף היה מדריך בקורס מדריכי של"ח. בתפקידו כמדריך בשתי המסגרות הללו, באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם הכריזמה הסוחפת שלו, חוזקו הפנימי, הרגישות המיוחדת שלו לראות כל חניך וחניך ולסייע לו להתמודד עם אתגרים, ואהבת הארץ העמוקה שהייתה יסוד מהותי בחייו. הוא לא רק סיפר על הארץ, הוא חי אותה, נשם אותה, ורצה שכל חניכיו ירגישו כמוהו.

את אהבת הארץ שלו ביטא אמיתי לא רק בהדרכת טיולים, אלא גם בטיולים פרטיים שערך עם חבריו ובני משפחתו. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, מהצפון הירוק ועד לדרום המדברי, לחוות את נופיה המגוונים, את ריחותיה ואת ההיסטוריה החרוטה בכל אבן. תמיד, מתחת למיטתו בחדר, הייתה שמורה ערכת קפה קטנה – גזייה, פינג'אן, כוסות קטנות, ותא קפה משובח. כשמגיע הרגע הנכון, בלב הטבע, היה שולף אותה בשמחה, מניח על אבן שטוחה, ומכין קפה ריחני. רעש הגזייה המלחיש, ריח הקפה המתפשט באוויר הצלול, והשיחות העמוקות שהיו מתפתחות סביב הפינג'אן המהביל, היו רגעים קסומים, שהיוו את פסגת הטיול עבורו. זו הייתה דרכו להתחבר לאדמה, לחברים, ולרגע הזה שבו הכל מתחבר יחד.

בד בבד עם לימודי הקודש והחול, ומטלות ההדרכה התובעניות בשעות אחר הצהריים, אמיתי התאמן במסירות בקבוצת כושר קרבי במושב. הוא דחף את עצמו לקצה, הזיע, התאמץ, ושאף תמיד להיות טוב יותר, חזק יותר, עמיד יותר. הוא לא הסתפק רק באימונים הקבוצתיים, אלא עסק באימון ספורטיבי באופן עצמאי, בתוכנית קפדנית שבנה לעצמו, מציב את השירות הקרבי ביחידה מובחרת כחלק בלתי נפרד משאיפותיו לעתיד. זה לא היה רק אימון גופני, זו הייתה הכנה מנטלית, חישול הנפש לקראת האתגר הגדול שחיכה לו. הוא חתר למצוינות בכל תחום בחייו, ושאף להשתפר עוד ועוד ברמה הרוחנית וברמה הגשמית – בלימודים, בהדרכה, ובהכנות לקראת השירות הצבאי. הוא קבע לעצמו יעדים ברורים, הן לתקופה הקרובה והן לעתיד הרחוק, ונהל רשימת מטלות מסודרת בפנקסים קטנים שנשא עמו. בראש כל פנקס, מעל רשימת המשימות, כתב את המילים "בעוז ובענווה". זה היה המוטו שלו – לצעוד בנחישות לעבר יעדיו, ללא פחד, עם אמונה וביטחון עצמי, אך תמיד בענווה, בהקשבה, וביכולת לקבל משוב על ביצועים. הוא ידע לקבל ביקורת מאחרים באופן ענייני, מבלי להיעלב, ותמיד שאף להיות אדם טוב יותר. "אדם של אמת, כשמו", אמרה אימו, והכוונה הייתה לא רק לשמו הפרטי אלא גם למהותו, לאופן שבו חי והתנהל.

בגיל שש-עשרה, הכיר אמיתי את אילה, והם הפכו לזוג. אילה סיפרה על אמיתי כעל בן זוג אוהב, קשוב ומתחשב. הוא היה מגיע לביתה בימי שישי עם זר פרחים טרי ובקבוק יין משובח, מחווה קטנה אך משמעותית שהעידה על מחשבה ואכפתיות. עד מהרה כבש את לבבות כל בני משפחתה של אילה, משפחת ריינזילבר, והפך לבן בית של ממש, חלק בלתי נפרד מהארוחות, מהשיחות ומהצחוק המשותף. הקשר ביניהם היה עמוק, מלא כבוד הדדי ואהבה גדולה, כזו שמשאירה חותם.

עם סיום לימודיו התיכוניים בישיבה, המשיך אמיתי למשך שנתיים לישיבה הגבוהה "בני דוד" ביישוב עלי. הייתה זו תקופה של התעמקות נוספת בעולם התורה, חלק משאיפתו המוצהרת להיות בן תורה אמיתי ולזכות בחיזוק רוחני משמעותי לפני גיוסו לצבא. הוא היה מועמד לתוכנית "ארז" היוקרתית, תוכנית המשלבת הכשרת מפקדים קרביים עם לימודי תואר ראשון באוניברסיטה, מסלול שנחשב לפסגה בצה"ל. אך אמיתי, בנחישות האופיינית לו, החליט לדבוק בתוכניתו המקורית – לשרת כלוחם מן המניין ביחידה מובחרת, לחוות את השטח, את הקרביות, את האחווה הלוחמת. הוא רצה להרגיש את האדמה תחת רגליו, להגן על העם והארץ באופן הפיזי והמובהק ביותר.

ביום 10 באוגוסט 2023, הגיע הרגע המיוחל. אמיתי התגייס לצה"ל, לאחר שעבר בהצלחה את שלבי המיונים המפרכים ליחידות המובחרות, ושובץ ביחידת "אגוז" (יחידה 621) בחטיבת הקומנדו "עוז" (חטיבה 89). הוא החל את מסלול ההכשרה התובעני, שאורכו שנה וארבעה חודשים, ובמסגרתו עבר טירונות ואימון מתקדם, והמשיך להכשרה הייעודית בבית הספר לקומנדו ב"מתקן אדם" שבהרי בנימין. זו הייתה תקופה של אתגרים פיזיים ונפשיים עצומים, של שעות שינה מעטות, של מסעות ארוכים תחת משא כבד, של למידת תורת לחימה מורכבת. אך אמיתי, עם המוטו "בעוז ובענווה" חרוט בלבו, צלח כל קושי בחיוך ובנחישות. הוא לא זכה לסיים את ההכשרה במלואה, אך לאורך כל חודשי ההכשרה, הוא שילב בין קודש לחול באופן עקבי. הוא המשיך בלימודי גמרא, מנצל כל רגע פנוי בין אימון לאימון, בין מסע למסע, כדי לפתוח את הספרים ולשקוע בהם. הוא קיים הלכה למעשה את הביטוי "ספרא וסייפא" – שילוב של ספר התורה עם החרב, של עולם הרוח עם עולם המעשה והלחימה. אימו, מלי, סיפרה שלקח לאמיתי חצי שנה לקרוא ספר רגיל, אך את הגמרא הוא לא הוריד מהיד. אביו, אפי, שיתף כי לקראת פורים, אמיתי ושני חברים נוספים לצוות החליטו לסיים את מסכת "מגילה". אמיתי נשא את המסכת בכיסו לכל מקום, לומד בכל הפסקה, בכל רגע של מנוחה. כשהצוות נכנס לרצועת עזה, הוא נכנס בלי המסכת, מותיר אותה מאחור בגלל המגבלות המבצעיות. אך הוא לא ויתר על שאיפתו לסיים אותה, וכל הזמן חיפש דרכים שמישהו שנכנס לרצועה יביא לו את המסכת כדי שיוכל להשלים את הלימוד. אביו אפי אמר בכאב, "אני לא יודע אם הוא הספיק להשלים את הלימוד".

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת יישוביהם. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

באותה שבת, כשמסלול ההכשרה בעיצומו, הוזעקו אמיתי וחבריו לצוות למשימת אבטחת יישובים בצפון הארץ. ההכשרה נקטעה באחת, והמציאות החדשה של מלחמה שלחה אותם היישר אל הקו הראשון. בהמשך הלחימה, הועברו לוחמי ההכשרה של "אגוז", ובהם אמיתי, לגזרת עזה. תחת אש מתמדת, בתוך מרחב אויב עוין ולא מוכר, היתה המתיחות בשיאה. אך אמיתי, עם קור רוחו המיוחד ומורל גבוה, שמר על יציבות ואופטימיות. הוא היה זה שחיזק את חבריו, שהפיץ חיוך גם ברגעים הקשים ביותר, שהזכיר לכולם את המטרה ואת החשיבות של משימתם.

בהיותם ברצועת עזה, בעיצומו של מבצע לחימה אינטנסיבי, יצא אמיתי עם צוותו מחטיבת הקומנדו למשימה קריטית: טיהור הציר הלוגיסטי בעיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה, ופתיחת מרחב אבטחה שיאפשר מעבר בטוח לכוחות וציוד. זו הייתה משימה שגרתית לכאורה, אך טומנת בחובה סכנות אדירות. ביום שישי, 6 באפריל 2024, כ"ז באדר ב' תשפ"ד, שבת בצוהריים, בשעה 14:30, התחולל האסון. הצוות פעל בשכונת עבסאנים שבמזרח העיר, מרחב בנוי והרוס, כאשר לפתע, ללא התרעה מוקדמת, הגיחו מחבלים מפיר מנהרה בתוך בית הרוס. הם ירו מטווח קצר לעבר הצוות. אמיתי נפגע. הפגיעה הייתה קטלנית, והוא נהרג במקום. בתקרית קשה זו, נהרגו גם מפקד הצוות מבית הספר לקומנדו, סרן עידו ברוך, ושני לוחמים נוספים בשלב ההכשרה, סמל ריף הרוש וסמל עילאי צעיר. אמיתי אבן שושן, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב, מגן על עמו וארצו, כפי ששאף כל חייו.

הידיעה על נפילתו של אמיתי היכתה בהלם עמוק את משפחתו, חבריו, ואת קהילת עזריאל כולה. רב-טוראי אמיתי אבן שושן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד. מאות רבות של אבלים – בני משפחה, חברים מהמושב, חניכים מ"בני עקיבא", תלמידים מהישיבה, ומפקדים וחיילים מיחידת "אגוז" – פקדו את בית העלמין כדי לכבד את זכרו, וליוו אותו בדרכו האחרונה. המראה היה קורע לב: שדות ירוקים שהפכו לשדה דמעות, קהל גדול ששתק בדומייה כבדה, ורק קולות הבכי הפריעו לשקט המצמרר. הוא הותיר אחריו הורים כואבים – מלכה ואפרים – ושלושה אחים שבורי לב – אוראל, ליעד ואבישי. לאחר נפילתו, הועלה אמיתי מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כאות הערכה על פועלו ומסירותו. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים "בעוז ובענווה", שהיו דרך חייו, ואת הפסוק מספר תהילים, טו ב, "הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו", שתיאר היטב את דמותו הצלולה והטהורה.

ימים אחדים לאחר הלוויה הקשה, הובאו לבית המשפחה ארגזי ציוד של אמיתי שנותרו ביחידה. פתיחתם הייתה רגע של צמרמורת: הארגזים היו מלאים בעשרות ספרי קודש, גמרות, וסידורים שמהם למד בעודו בהכשרה ובפעילות המבצעית. הספרים, ספוגי ריח אבק וזיעה, היו עדות אילמת לחייו הכפולים של אמיתי – לוחם עז נפש ובן תורה יקר. בין הספרים, מצאו בני המשפחה את מסכת "מגילה", אותה מסכת שאמיתי תכנן לסיים ללמוד בפורים, ובאופן סמלי, הוא אכן עמד בכך. בימי השבעה, התכנסו בני משפחתו וחבריו, וקיימו יחד את טקס סיום המסכת, אותו סיום מסכת שאמיתי התכוון לעשות בעזה, על אדמת האויב. היה זה רגע מרגש, שבו התחברו הקודש והחול, החיים והמוות, דרך לימוד תורה שאין לו סוף.

ביום שישי במהלך השבעה, התקבצו באוהל האבלים במושב עזריאל מאות מתלמידי הישיבה הגבוהה "בני דוד" ביישוב עלי, שם למד אמיתי לפני גיוסו לצה"ל. יחד איתם הגיעו אנשי קהילת "צור ישראל" מהמושב. הם התפללו יחד לעילוי נשמתו של אמיתי, ליוו את כניסת השבת בדברי תורה מחזקים, ובשירי שבת שכה אהב, שקולו היה נוכח בהם גם בהיעדרו. מאות נשים מכל רחבי האזור הפרישו חלה ואפו חלות לכבוד שבת ולעילוי נשמתו, מעשה סמלי של אחדות וחיבור.

באזכרה לציון שלושים יום לנפילתו, ספדה לו אימו, מלכה, במילים שבורות לב אך מלאות גאווה: "בן אהוב שלנו, מציינים היום שלושים לנפילתך, וכל יום נראה כמו נצח. אנחנו לומדים כמה הספקת בזמן כה קצר. כמה מצוות, מעשים טובים ודרך ארץ. נפלת למען ארץ ישראל שכה אהבת לטייל בה, למען עם ישראל שהיית כל כך גאה להשתייך אליו. ילד ערכי, יפה תואר בלב ומבחוץ. ילד של אימא, חבר טוב. נוח בשלום על משכבך". קולה של האם המשיך להדהד בחלל, מתאר את הבן שאבד, את החלל שנפער, ואת הדרך שבה ימשיכו לחיות את מורשתו.

אביו, אפרים, ספד לו בכאב בלתי נתפס, המתאר את הגעגועים היומיומיים: "אתה כבר חודש איננו, ואני מוצא את עצמי, בייחוד בימי חמישי או שישי, מחכה לטלפון, 'אבא, תבוא לאסוף אותי' מפה או משם, זה לא היה משנה לי, כי זו הייתה חוויה של ביחד. לפני שבועיים התנעתי את הרכב ביום שישי בבוקר, ובמקום לנסוע לאן שהייתי צריך, מצאתי את עצמי בדרך ל'מתקן אדם', ובאמצע נזכרתי שאתה כבר לא שם. עצרתי את הרכב ולא מצאתי את עצמי... כמה שאני מתגעגע, כמה אתה חסר לי ולנו. תשלח סימן, תבוא בחלום, משהו קטן שאוכל להיאחז בו. אוהב אותך, ילד שלי, ומתגעגע המון". המילים הללו תיארו את כאב האובדן, את הרגל יומיומי שהפך לזיכרון כואב, את הריקנות שנפערה בחייו של אב.

אחותו, ליעד, שיתפה בכאבה העמוק ובתחושת האובדן של חברה נפש: "מי יעודד אותי כשקשה? מי ישמור את כל הסודות שלי? מי יעמוד איתי יד ביד מול ההורים? אני כל כך מתגעגעת. איך זה הגיוני שהאדם הכי חי שיש, כבר לא? אני לא יודעת איך להמשיך מכאן, אני באמת לא יודעת. אתה תצטרך להתוות לי את הדרך, מלאך קטן שלי. כל שנותר הוא הכאב והדמעות, אבל עכשיו צריך לייצר את השמחות. אז בבקשה ממך, אח קטן, תשלח לנו אותן כדי שנוכל ללכת בהן לצד הכאב, כי הוא כנראה לעולם לא יעזוב אותנו. אוהבת אותך באמת". בדבריה של ליעד ניכרה לא רק עצבות, אלא גם התקווה להמשיך את דרכו, למצוא שמחה בתוך הכאב.

אילה, בת זוגו של אמיתי, ספדה לו במילים מלאות אהבה וגעגוע, מתארת את היותו אדם שלם, מיוחד במינו: "תולי, היית הכי מצחיק בחבורה, הכי חכם, הכי שנון, הכי חתיך, הכי שטותניק, הכי רציני, הכי נעול, הכי יודע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, הכי אוהב, הכי שלי. כל המילים שבעולם לא יוכלו לתאר את האדם שהיית ואת האהבה שלנו. עכשיו נותרתי כאן, כמו פרח בלי גבעול, שמש בלי שמיים, ים בלי חוף ועולם בלי נוף. רק אני, בלעדיך. לנצח תהיה הגאוות היחידה שלי. אני אוהבת אותך עד השמיים ומעבר, לולי שלך". דבריה של אילה היו שיר אהבה וכאב, המתארים את החלל העצום שהותיר אמיתי בחייה, את היופי והשלמות שראה בו.

הדר, חניכתו בתנועת הנוער "בני עקיבא", ספדה לו והביעה את ההערכה העצומה שהיתה לה אליו: "ללא ספק היית המדריך, השמיניסט, הכי טוב שהמושב ואני יכולנו להכיר. את הכריזמה שלך אי אפשר לתאר במילים. נתת לי להרגיש שייכת למקום, ועזרת לי בכל מה שצריך. תודה על הזכות להכיר אותך". עמית, לוחם ביחידת "אגוז" וחברו לצוות, התקשה לעכל את האובדן: "לכתוב עליך בלשון עבר קשה מנשוא. מותך הטרגי לא נתפס. לא אשכח את השבתות הרבות שסגרת בבסיס, את 'עונג שבת' שהעברת לנו, ואת השבת האחרונה שהיינו יחד. היית חזן בקריאת התורה, שבת שלפני פורים, ובירכת אותי בברכה מיוחדת. לא אשכח את מסיבת הפורים שהייתה בעצם פרידה ממך, כשהזמנתם אותי לרקוד איתכם. ה' ייקום דמך". המורה זוהר, המורה שלו לחינוך גופני בישיבת "בני עקיבא" ברעננה, זכר אותו כתלמיד מיוחד: "תלמיד אהוב. זכיתי להיות המורה שלו לחינוך גופני לאורך שנותיו בישיבת 'בני עקיבא' ברעננה. ספורטאי מוכשר, מנהיג ובעל אישיות שלמה וכובשת. אזכור אותך תמיד. יהי זכרך ברוך". כל אחד מהסופדים, מכל מעגלי חייו, תיאר פן אחר בדמותו המורכבת והמוארת של אמיתי, וכולם התחברו לתמונה שלמה של אדם יוצא דופן.

הוריו של אמיתי, מלכה ואפרים, החליטו להנציח את זכרו לא רק במילים, אלא בעשייה למען ארץ ישראל ואחדות עם ישראל, ובכך להמשיך את דרכו ואת ערכיו. אימו, מלכה, מקימה בימים אלה מרכז "בריאו"ת הוויה וחוויה", בשותפות עם חבר ומטפל, גיא מסד. המרכז הזה נועד לספק מזור נפשי ופיזי לנפגעי המלחמה ולמשפחותיהם, לתת להם מקום של ריפוי ותמיכה, וכך להפיץ את החסד והנתינה שאפיינו את אמיתי. במקביל, המשפחה פועלת להנצחתו בדרכים רבות נוספות: הם יוזמים הקמת מרכז תרבות במושב עזריאל בו גדל, בשיתוף הוועד המקומי והמועצה האזורית לב השרון. המבנה המתוכנן יכלול אולם אירועים רב תכליתי וישמש גם כבית מדרש פעיל ללימוד תורה יומי, מקום שיחבר בין הקהילה, התרבות והרוח, בדיוק כפי שאמיתי עשה בחייו. בנוסף, ההורים פועלים לסלילת "דרך הגיבורים", ציר יפהפה להולכי רגל ורוכבי אופניים, שיחבר את מושב יע"ף עם תל מונד. הדרך הזו, שתשמש גם כמסלול ריצה, תאפשר לנוער להגיע לבתי הספר או לחוגים ברכיבה על אופניים, ותהיה סמל לחיבור לארץ, לבריאות, ולפעילות גופנית, ערכים שאמיתי כל כך האמין בהם.

המשפחה יצאה בקריאה לכלל הציבור, בארץ ובעולם, לאמץ מעשה טוב אחד שאמיתי נהג לעשות, ולהתמיד בו במשך כל חייהם. על ידי המעשים הטובים הללו, כתבו, תתרומם נשמתו של אמיתי מעלה, ונרו יאיר באופן קבוע לזכותו של עם ישראל כולו. אמיתי אבן שושן, הילד שאהב ללמוד תורה ולרוץ בשדות, הנער שחיבר בין קודש לחול, והלוחם שנפל בהגנת מולדתו, השאיר אחריו חותם עמוק ובלתי נשכח. חייו הקצרים, אך המלאים והמשמעותיים, הם סיפור של אהבה לאדם, לארץ, ולתורה. סיפור של עוז וענווה, של גבורה שקטה ואמיתית, המהווה מגדלור של תקווה וגאווה ישראלית, וממשיך להאיר את דרכנו גם לאחר לכתו.