עמית צור

באליכין, יישוב קטן ושקט השוכן לו בחיק הטבע הירוק של עמק חפר, בין שדות פוריים לפרדסים המפיצים ניחוח הדרים מתוק, נולד עמית צור ביום קיץ חם, בא' בתמוז תשס"ד, הוא עשרים ביוני 2004. הייתה זו שמחה גדולה למשפחת צור, לאייל וליאורה, שהצטרף אליהם בן זקונים, אח קטן לרותם וירדן שכבר מילאו את הבית בשאון ילדות. הבית ברחוב השקד, בית עם גינה קטנה ופורחת, תמיד היה מלא בצחוק, בשיחות ובריחות של בישולים ביתיים, והגעתו של עמית רק העצימה את האווירה השמחה והתוססת הזו. מהרגע הראשון, נראה היה שעמית הקטן נושא עמו ניצוץ מיוחד, אור פנימי שקרן מעיניו החכמות והסקרניות, חיוך רחב שהיה נמתח על פניו גם כתינוק, משדר שמחת חיים טהורה ובלתי אמצעית. הוא היה תינוק עירני, עם תיאבון גדול לחיים, ותמיד נראה היה שהוא ממהר לחוות, לגעת, להבין. הוריו, ליאורה ואייל, זכרו את השנים הראשונות כמעין טורנדו קטן של אנרגיה טובה, עמית שועט ברחבי הבית, מגלה כל פינה, מנסה לפרק ולהרכיב כל צעצוע, מציץ בסקרנות אל תוך ספרי הלימוד של אחיו הגדולים, כאילו כבר אז, בגיל הרך, ביקש לטרוף את העולם בביסים גדולים של למידה והרפתקה.

ילדותו של עמית עברה עליו בין שבילי העפר של אליכין, מוקף בילדים בני גילו, בבתי חברים שדלתותיהם תמיד היו פתוחות, ובנופי ילדות שהיוו תפאורה מושלמת להתפתחותו כילד טוב לב, חברותי ומלא שמחה. הוא למד בבית הספר היסודי "רמב"ם", מוסד קטן וקהילתי שבו כל ילד הכיר את כולם, והמורים היו כמעט בני משפחה. כבר בימים ההם, התבלט עמית בחיוכו הרחב, שהפך לסימן ההיכר שלו. חיוך כובש, אמיתי, שהיה מדבק וגרם לכל מי שנמצא סביבו להרגיש קצת יותר קל, קצת יותר שמח. הוא היה ילד שקל לאהוב, שפשוט נכנס ללב של כולם – מהמורות ועד לחברים לספסל הלימודים. בחדר המורים דיברו על עמית כעל ילד עם נשמה יתרה, שתמיד שם לב לילד שיושב לבד בפינה, לילדה שקשה לה במתמטיקה, או לזה ששכח את ארוחת העשר שלו בבית. הוא היה ניגש אליהם בטבעיות, מציע עזרה, מחלק כריך, או פשוט מזמין אותם להצטרף למשחק הכדורגל הפרוע בהפסקה. שם, בין כר הדשא המוריק של בית הספר לבין מגרש הכדורגל השכונתי, התחילה להתגבש הפילוסופיה של חייו, מוטו פשוט וברור: "לא משאירים חבר מאחור". לא היה מדובר רק בסיסמה ריקה; עמית חי אותה בכל רמ"ח איבריו. אם היה חבר ששקע בשיעור, עמית היה הראשון להציע לו את עזרתו, להסביר בסבלנות, לוודא שהוא מבין. אם מישהו נפל ונפצע במשחק, עמית היה זה שרץ להביא עזרה, מלווה את הפצוע עד המרפאה, מחזיק לו את היד ומבטיח שהכול יהיה בסדר. הוא ראה בכל אדם את הטוב, גם באלו שאחרים אולי התקשו לראות. הוא היה בעל אוזן קשבת ויד מושטת, תמיד שם כדי לדאוג לסובבים אותו, בין אם היו אלו חברים מהכיתה, שכנים מבוגרים שצריכים עזרה בסחיבת קניות, או סתם עובר אורח שהיה נתקל בו ברחוב.

אהבתו של עמית לחיים באה לידי ביטוי גם באהבתו לטיולים. לא רק טיולי בית ספר מאורגנים, אלא כל יציאה לטבע, כל הזדמנות לנשום אוויר צח ולגלות מקומות חדשים. בטיולים עם בית הספר, כששיירת הילדים צעדה בשבילים המסומנים, עמית היה נוהג ללכת אחרון. לא משום שהיה איטי, אלא משום שרצה ליהנות מהדרך במלואה, מכל פרט קטן, מהנוף המשתנה, מריחות האדמה והצמחים. כשהיה הולך אחרון, הוא היה קשוב יותר לקצב של כולם, מוודא שאין מישהו שמתקשה או נשאר מאחור, ותמיד היה מוקף בחברים שהתקבצו סביבו, נהנים משיחות קלילות, מסיפורים מצחיקים או משקט נעים של נוכחות משותפת. הוא אהב את תחושת החופש שברגליים על הקרקע, את הרעש של העלים המתפצפצים תחת נעליו, את השמש מלטפת את עורו ואת הרוח מנשבת בשיערו. היו אלו רגעים של אושר טהור עבורו, רגעים בהם הרגיש מחובר לעולם, לאנשים ולעצמו.

שנות התיכון ב"רופין" פתחו בפני עמית עולם רחב עוד יותר של חוויות והזדמנויות. הוא המשיך להיות אותו ילד חברותי, כובש לבבות, עם חיוך שובה לב. אבל בתיכון, שמחת החיים המתפרצת שלו קיבלה ביטויים נוספים. הוא היה ילד שרצה "לטרוף את העולם", ביטוי שחבריו הקרובים השתמשו בו לעיתים קרובות כדי לתאר את האנרגיה הבלתי נלאית שלו ואת מגוון תחומי העניין שבהם עסק. הוא לא הסתפק בתחום אחד; הוא עבד בעבודות נוער מזדמנות, בעיקר בחופשות הקיץ, חוסך כסף לטיולים או לבילויים עם חברים. הוא למד, והצליח לשלב בהצלחה את הלימודים עם חיי חברה עשירים. אבל מעבר ללימודים ולעבודה, עמית מצא פורקן ותשוקה באמנות. הוא ניגן, אם כי לא ברור איזה כלי, אך אהבתו הגדולה הייתה לשירה. קולו היה נעים, והוא אהב לשיר, אם זה במקלחת, בנסיעות עם חברים, או סתם כשהיה לבד בחדרו, מנגן לעצמו על הגיטרה. השירה הייתה עבורו דרך לבטא רגשות, לשחרר קיטור, ופשוט ליהנות. בשנת 2022, כמתנת יום הולדת לאמו ליאורה, הוא הקליט קאבר מרגש לשיר "חוזר הביתה". זה היה פרויקט סודי, שבו השקיע שעות רבות, מתרגל את המילים והמנגינה, משייף את קולו, ומוודא שכל צליל יהיה מושלם. כשליאורה קיבלה את המתנה, קולה של עמית ממלא את החדר במילים המרגשות, היא לא יכלה לעצור את הדמעות. זו הייתה מחווה עדינה, מלאת אהבה, שביטאה את הקשר העמוק והחם ביניהם, ושיקפה את נשמתו הרגישה של עמית.

הים היה עבור עמית מקום מפלט ובילוי אהוב. חוף הים של מכמורת או קיסריה, עם הגלים המתנפצים והשקיעות המרהיבות, היה המקום שבו הרגיש חופשי באמת. הוא אהב לשחות, לגלוש, או סתם לשבת על החול החם, מוקף בחברים, כשרוח קלה מלטפת את פניו. מסיבות ריקודים היו עוד דרך לבטא את שמחת החיים המתפרצת שלו. הוא אהב את המוזיקה, את הקצב, את תחושת השחרור שבריקוד עם חברים. הוא היה הרוח החיה של כל מסיבה, זה שסחף את כולם לרחבה, זה שדאג שכולם ייהנו. הכדורגל, כמובן, נשאר אהבה גדולה. הוא שיחק בקבוצות נוער מקומיות, וכשלא שיחק, היה מגיע למשחקים, או צופה במשחקים בטלוויזיה עם חברים, מנתח מהלכים, צועק בהתלהבות כשהכדור נכנס לרשת. הוא היה אוהד נלהב, ותמיד מצא דרך לשלב את הכדורגל בחייו העמוסים.

חברו הקרוב רועי תיאר את עמית במילים נוגעות ללב: "הוא היה כתף תומכת, חיוך על הפנים, הצחוק שלו, ההומור, האישיות שלו. הוא תמיד ידע מה הכי טוב בשבילו, תכנן הכול מראש בכל רגע, והיה בן אדם כזה שיכולת לסמוך עליו...". רועי זכר איך עמית תמיד היה שם, לכל דבר. אם היה צריך עצה, עזרה במעבר דירה, או סתם אוזן קשבת בשעות הקטנות של הלילה – עמית היה זמין. הוא היה איש של תכנון, של סדר, ותמיד חשב כמה צעדים קדימה, מה שהעניק לו ולסובבים אותו תחושת ביטחון. הומור שלו היה שנון, קליל, כזה שמרים את המצב רוח גם ברגעים קשים. ידידה טובה שלו סיכמה זאת במשפט חזק במיוחד: "רק מי שראה את העיניים של עמית יכול להבין את האהבה שלו. הוא היה האור שלנו". והעיניים הללו, כך סיפרו חבריו, אכן היו מיוחדות. הן שיקפו עולם פנימי עשיר, עמוק, מלא טוב לב ואהבה ללא תנאי, אור שהאיר את דרכם של רבים, והותיר חותם בל יימחה.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, עמית החל לחשוב ברצינות על עתידו הצבאי. הוא ידע שהוא רוצה להיות לוחם, לתרום את חלקו באופן משמעותי למדינה. ב-10 באוגוסט 2022, היום הגדול הגיע. הוא נפרד מהוריו ואחיו בדמעות מעורבות בהתרגשות, כשאת תיקו הצבאי מלווה חיוכו הרחב והאופטימיות שאפיינה אותו תמיד. בתחילה, שובץ עמית לחיל הגנת הגבולות. זו הייתה יחידה חשובה ומשמעותית, אך עמית הרגיש שייעודו נמצא במקום אחר. הוא חלם על "גולני", על החטיבה החומה, על האתגר הפיזי והמנטלי, על תחושת השייכות העמוקה והאחווה הלוחמת ששמע עליה רבות. הוא התעקש. שוב ושוב ניסה, דיבר עם מפקדיו, כתב בקשות, לא ויתר לרגע. ההתעקשות הזו, שהייתה אופיינית לו כל כך – לדעת מה הוא רוצה ולחתור לשם בכל הכוח – השתלמה לבסוף. לאחר מאמצים רבים, הגיעה ההודעה המיוחלת: הוא עובר לגולני. השמחה הייתה עצומה. הוא ידע שזו הדרך הנכונה עבורו, המקום שבו יוכל לממש את הפוטנציאל שלו כלוחם וכאדם.

הטירונות וההכשרה בגולני היו אינטנסיביות, קשות ומאתגרות, בדיוק כפי שציפה. שבועות ארוכים של מסעות מפרכים, אימונים פיזיים תובעניים, לילות לבנים בשטח ותחושה מתמדת של דחיפה לקצה היכולת. אבל עמית, עם האנרגיה הבלתי נלאית שלו, עם חיוכו המדבק ועם המוטו "לא משאירים חבר מאחור" שהפך למצפן עבורו גם בצבא, עבר את כל המכשולים בהצלחה. הוא לא רק עבר אותם, הוא הצטיין בהם. הוא היה לוחם מקצועי, מלא ביטחון עצמי, שהבין את משמעות המשימה ואת חשיבות האחווה. חבריו למחלקה ולגדוד ראו בו מנהיג טבעי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה אהוב על חבריו ועל מפקדיו כאחד, וזאת בזכות שילוב נדיר של מקצועיות, חיוביות, ודאגה כנה לכל אדם. במהלך המסעות הארוכים, כשגופו כאב והעייפות איימה להכריע, עמית היה נוהג לתלות על גופו בובת קוף קטנה, מחבקת. זו הייתה תזכורת עדינה לבית, לחום, למשהו תמים וטוב בעולם, מעין קמע שנתן לו כוח להמשיך, והפך לסמל קטן של תקווה ושל אנושיות בתוך הקשיחות הצבאית. הבובה הקטנה, מתנדנדת על אפודו, הייתה מעין נחמה שקטה, ובתוך זמן קצר הפכה לסמל מוכר בקרב חבריו, עוד פרט קטן שייחד את עמית צור.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר 7 באוקטובר 2023, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. עמית, ששהה במש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז, כחלק מהתורנות שלו, היה אמור לסיים את משמרתו. הוא היה עייף, אך מרוצה מהעבודה. מאז עשר בלילה של יום שישי, הוא יצא יחד עם לוחם נוסף ומפקד המחלקה לסיור שגרתי באזור זיקים, לאורך הגדר. היה זה סיור שקט, כמעט מונוטוני, שבו נבדקו פריצות אפשריות, תקלות טכניות, וכל דבר שחורג מהשגרה. האוויר היה קריר, ריח הים נישא מהחוף הסמוך, ורק רעש הגנרטורים וקולות הלילה הרחוקים שברו את הדממה. הם חזרו למוצב מעט לפני עלות השחר, כשעמית מצפה לכיבוי אורות קצר לפני היום החדש של החג. לפתע, שקט הבוקר נקרע על ידי קולות נפץ עזים. רקטות וטילים החלו לשרוק מעל ראשיהם, שוגרו מכל עבר מרצועת עזה, צובעים את השמיים באורות בוהקים ומשאירים שובלי עשן אפורים. אזעקות "צבע אדום" החלו לצרוח ללא הרף. תוך שניות, ההבנה הנוראה החלה לחלחל – זו אינה עוד סבב לחימה רגיל. זו הייתה מתקפת פתע, חסרת תקדים בהיקפה ובאכזריותה.

המוצב כולו רטט, מכשירי הקשר החלו לגעוש בהודעות בהולות, קולות ירי נשמעו מכל הכיוונים. עמית, הלוחם הנוסף ומפקד המחלקה, שהיו עדיין עירניים ומוכנים לפעולה, קיבלו התרעה על נוכחות מחבלים ליד הגדר. לא הייתה להם שנייה לחשוב. האינסטינקט של לוחם, של מגן, השתלט עליהם. הם היו בין הראשונים להסתער. בלי היסוס, בלי פחד, הם רצו אל הקרב, אל הלא נודע. הלבבות הלמו בחוזקה, האדרנלין זרם בעורקים, והמחשבה היחידה הייתה לעצור את הפולשים. הם נתקלו בחוליית מחבלים גדולה שחדרה לשטח ישראל, וניהלו קרב עיקש, פנים אל פנים, מול האויב. הירי היה בלתי פוסק, קולות הפיצוצים הרעידו את האדמה, וריח אבק השריפה מילא את האוויר. בתווך הזה, עמית וחבריו נלחמו באומץ לב יוצא דופן, מגינים בגופם על היישובים הסמוכים. במשך שעות ארוכות, הם הצליחו למנוע את כניסת המחבלים למושב נתיב העשרה, יישוב קטן ושקט, שתושביו עדיין ישנו במיטותיהם, לא מודעים לסכנה המיידית שארבה להם מעבר לגדר, ואשר ניצלו בזכות הקרב ההירואי של עמית וחבריו. הם נלחמו כמו אריות, לא ויתרו על אף מטר, לא נסוגו מול הכוח העצום.

לאחר שעות של לחימה בלתי מתפשרת, כוחות תגבור החלו להגיע לאזור. התשישות הייתה עצומה, אך תחושת הסיפוק מההגנה המוצלחת על נתיב העשרה הייתה גדולה אף יותר. מפקדיהם הורו להם לנסוע חזרה למוצב, להתארגן מחדש, לנוח מעט, ולהמתין להוראות הבאות. הם עלו על הרכב, גופם כואב ורצוץ, אבל רוחם עדיין חזקה. בדרך חזרה למוצב, על כביש צר וחשוף, נתקלו לפתע במחבלים נוספים. זו הייתה מלכודת. קרב נוסף, הפעם ללא מחסה, ללא יתרון טקטי. הם נאלצו להילחם פנים אל פנים, מטווח קצר, מול רוצחים חסרי רחמים. הירי היה עז, צרורות פילחו את האוויר, והמצב היה קריטי. שלושתם, עמית, הלוחם הנוסף ומפקד המחלקה, נלחמו באומץ לב אחרון, מנסים להשיב אש, להגן על עצמם ועל חבריהם. אך הכוח היה רב מדי, והם נפגעו מאש המחבלים. רב-טוראי עמית צור נפל בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד, עם כל החיים לפניו, עם חיוכו הרחב ועיניו המלאות באור. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו, על משפחתו, ועל עמו.

הידיעה הקשה הגיעה לאליכין כרעם ביום בהיר. הבית ברחוב השקד, שתמיד היה מלא בצחוק ושמחה, התמלא באבל כבד. ליאורה ואייל, רותם וירדן, לא יכלו לתפוס את האובדן הנורא. עמית, הילד הצעיר, מלא החיים, האור של הבית, נלקח מהם בטרם עת. אליכין כולה התעטפה באבל. חבריו הרבים, שראו בו חבר נפש, מנהיג טבעי וכתף תומכת, היו המומים וכואבים. הלווייתו נערכה בחלקה הצבאית בבית העלמין באליכין, המוני אדם הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. שקט כבד ונוגה השתרר על פני בית העלמין, כשקולות הבכי נמהלו בקולות היריות המצדיעות, מלווים את עמית בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים ושני אחים המומים, וחלל עצום שנפער בלבבות של כל מי שהכיר אותו. לאחר נפילתו, הועלה עמית מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהכרה והוקרה על גבורתו ואומץ ליבו בקרב.

כמה חודשים לפני שנפל, עמית איבד את ארנקו. הוא חיפש אותו בכל מקום, אך לשווא. לאחר נפילתו, באופן מצמרר, נמצא הארנק האבוד. בתוכו, המשפחה גילתה פתק תרומה לעמותת "להיות טובים יותר". התברר כי עמית, למרות גילו הצעיר, עשה הוראת קבע לתרומה לעמותה. המשפחה, על אף הכאב העצום, לא הופתעה. "כזה היה", אמרו. למרות שהיה מנהיג טבעי, עם סוללה של חברים שסבבו אותו, הוא תמיד לקח אליו את החלש, את זה שצריך חיזוק. הוא ניסה להרים, לעודד, להיות אוזן קשבת, ופשוט לעשות רק טוב. תרומה בסתר, ללא רצון לפרסום, שיקפה את עומק נשמתו ואת ערכיו האמיתיים. הוא לא רק דיבר על לעשות טוב; הוא חי את זה, בכל יום, בכל מעשה.

ראש המועצה, עזורי שרוני, ספד לו בהלוויה במילים חמות, שהדהדו את תחושות הקהילה כולה: "היה בו בעמית מן ניצוץ מיוחד שמקרין עוצמה, ערכים, דרך ארץ ואהבת מולדת. מלח הארץ, לוחם בכל רמ"ח אבריו". ניצוץ זה, שקרן מעיניו וחיוכו, אכן הותיר חותם עמוק. עמית היה מגלם בתוכו את כל מה שטוב ויפה בחברה הישראלית: את החברות, את העזרה ההדדית, את האומץ, ואת האהבה הבלתי מתפשרת לארץ ולעם. הוא היה "מלח הארץ" לא רק במובן של לוחם, אלא גם במובן של אדם שמעניק טעם ומשמעות לסביבתו.

מורשתו של עמית צור, על אף חייו הקצרים, ממשיכה להאיר ולעורר השראה. חבריו, שהיו עמו במסעות הצבאיים, החליטו להמשיך את המסורת שלו, ולקחת עימם בובת קוף מחבקת לכל מסע. זוהי דרך שקטה ונוגעת ללב לזכור אותו, לשאת את רוחו עמם, ולהזכיר לעצמם את ערכי החברות והאנושיות שעמית ייצג. בובת הקוף הקטנה, שהייתה פעם קמע אישי, הפכה לסמל של אחווה וזיכרון, מתנדנדת על אפודיהם של לוחמים צעירים אחרים, כמו עדות חיה לרוח של עמית.

גם בתיכון חדש בית אליעזר, חטיבת הביניים שבה למד עמית, הוא מונצח במסגרת המסעות השנתיים. הילדים המשתתפים במסעות מדברים על עמית, לומדים עליו, על פועלו ועל ערכיו, ומצטלמים עם בובת קוף במקומות שונים לאורך המסלול. זוהי דרך נפלאה להעביר את סיפורו של עמית לדורות הבאים, לחבר אותם לדמותו, ללמוד ממנו על חברות, אומץ, ונתינה. לראות ילדים צעירים, עם אותה תמימות וסקרנות שהייתה לעמית, לומדים על גיבור מקומי, מבינים את משמעות ההקרבה, ומנציחים את זכרו באמצעות סמל כה פשוט וחם, היא עדות לכוחו של הסיפור האישי.

ביישוב אליכין, המקום שבו גדל ופרח, הוקם בית ספר לכדורגל על שמו – "עמיצור בית ספר לכדורגל". אין סמל הולם יותר לזכרו של עמית מאשר מגרש כדורגל הומה ילדים, צחוק ומשחקים. הכדורגל, שהיה אהבה גדולה בחייו, מסמל עבורו את השילוב של עבודת צוות, נחישות, שמחת חיים ותחרותיות בריאה. בית הספר הזה, המכשיר דורות של כדורגלנים צעירים, הוא מקום שבו רוחו של עמית ממשיכה לחיות, על כל המשתמע מכך: משמעת, חברות, שאיפה למצוינות, ופשוט ליהנות מהמשחק. קולות הילדים הרצים על הדשא, מנסים להבקיע שער, הם המנגינה ש עמית כל כך אהב, מנגינה של חיים ותקווה.

מעבר להנצחה פיזית, רוחו המוזיקלית של עמית ממשיכה לחיות דרך שירים. שיר בשם "המנגינה שלנו", נכתב לזכרו על ידי אדר חייט, ארד סופר, דורן גביש ודפנה שילון, ויצא במסגרת פרויקט ההנצחה "שירים לזכרם" בביצוע המוזיקאי קריזמו (אבירן חיים). השיר, עם מילותיו המרגשות והלחן העמוק, הוא מחווה אמנותית לזכרו של עמית, דרך להנציח את קולו ואת אהבתו למוזיקה. בנוסף, הקאבר לשיר "סימני פרידה" של יונתן קלימי, שעמית הקליט עוד בחייו, הופק אחרי נפילתו על ידי המפיק המוזיקלי אריאל עדן. קולו של עמית, החם והמרגש, נשמע שוב, מפיח חיים במילים, ומהווה תזכורת חיה לנוכחותו, לכישרונו, וליכולתו לגעת בלבבות דרך המוזיקה. שירים אלו הם לא רק זיכרון; הם מעין דיאלוג מתמשך עם עמית, דרך לבכות, להתגעגע, אך גם לחגוג את חייו ואת האור שהפיץ.

עמוד הנצחה פעיל הוקם באינסטגרם, תחת השם "remember-amitsur", המשמש פלטפורמה מודרנית ונגישה לחברים, למשפחה ולכל מי שרוצה לזכור את עמית. בעמוד זה מתפרסמות תמונות, סרטונים, סיפורים ועדויות, המציגים את חייו במלואם – את שמחת החיים שלו, את חיוכו, את אהבתו לאנשים, את רגעיו בצבא, ואת מורשתו. זהו מקום שבו הזיכרון נשאר חי ונושם, מתעדכן ומתרחב, ומאפשר לקהילה רחבה יותר להתחבר לסיפורו, להכיר את עמית, ולהבין את גודל האובדן.

עמית צור ז"ל, בן תשע-עשרה בנופלו, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת עשירה של טוב לב, אומץ לב, וחברות אמת. הוא היה סמל לדור שלם, דור שמוכן להקריב את היקר מכל למען הגנת המולדת. נפילתו בשבעה באוקטובר, באותו בוקר שחור ששינה את פני המדינה, היא חלק מסיפור גדול יותר של גבורה ואומץ, של עמידה איתנה מול אכזריות, ושל נחישות להגן על הבית. עמית, עם חיוכו הרחב ועיניו המלאות אהבה, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, סיפור של עם שלא נשבר, שקם מחדש, ונושא את זכר גיבוריו בלבו. הוא נפל כשהגן על חיי אזרחים, על אדמתו, ועל ערכיו, והוא ממשיך לחיות בליבנו כסמל לאור, לאהבה, ולגבורה אנושית שנובעת מתוך המציאות המורכבת והיומיומית, ולא מתוך מילים גבוהות. זכרו יהיה חקוק לעד בזיכרון האומה, כפיד בוהק של תקווה וגאווה ישראלית.