עמית שחר

עמית משה שחר נולד ביום י' בטבת תשנ"ט, עשרים ותשעה בדצמבר 1998, אל תוך ליבו הפועם של קיבוץ רמת יוחנן, השוכן בשלווה ירוקה בעמק זבולון, מוקף במטעים ובשדות פתוחים. הוא היה הבן הבכור לאסנת ואיל, ומאחוריו עתידים היו להגיע אחיו הצעירים, דור ורום, שאת דרכם בעולם ילווה מאז ומתמיד כעוגן יציב, כדמות נערצת וכהשראה. הבית ברמת יוחנן, בית קיבוצי פשוט וחם, היה כור מחצבתו של עמית, המקום שבו נבנו אבני היסוד של אישיותו, שבה נטעה בו אותה אופטימיות טבעית, טוב לב שופע ויכולת נתינה בלתי נדלית. כבר מילדותו ניכרה בו תכונה מיוחדת: הוא היה "ילד מיוחד במינו", כפי שתיארו אותו לימים, ילד שמאור פניו וחיוכו הכובש האירו כל חדר אליו נכנס, מביא עמו תמיד תחושה של קלילות ושמחה. הוא גדל בין שבילי הקיבוץ, כשריח הדשא הטרי והאדמה הלחה אחרי הגשם היה מוכר לו כמו ריח ביתו, כשקולות הילדים המשחקים במדשאות הפתוחות היו פסקול חייו. את שנותיו הראשונות בילה בין הספסלים והשולחנות של בית הספר היסודי "ניצני זבולון", שם פגש את חבריו הראשונים, איתם יחלוק עוד שנים ארוכות של צחוק, משחקים וחוויות, ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית הספר "כרמל זבולון" השכן, הממוקם בקיבוץ יגור, כשהנסיעות המשותפות באוטובוס ההסעות היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, זמן לשיחות עמוקות ולקשירת קשרים חברתיים הדוקים.

עמית היה אדם של תנועה ושל ספורט, ותשוקתו לכדורגל בערה בו מאז שהיה ילד קטן. מגרש הכדורגל של רמת יוחנן היה עבורו כמו בית שני, מקום מפלט שבו יכול היה לשחרר אנרגיות, להתחבר לחבריו דרך שפת המשחק האוניברסלית, ולחוות את השמחה הטהורה של מרדף אחרי כדור. מדי שבוע, גם כשבגר והשתלב בשגרת שירות צבאי או שנת שירות מרוחקת, הקפיד למצוא את הזמן לחזור למגרש, לבעוט בכדור, לרוץ עם חבריו, להרגיש את הדשא תחת נעליו ואת הרוח בפניו. הוא היה אוהד "שרוף" של קבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי, לא עוד סתם אוהד מזדמן אלא חבר מסור במועדון האוהדים הישראלי של הקבוצה, אשר מצא עניין עמוק בהיסטוריה, באסטרטגיה וברוח הקבוצתית של המועדון. הוא אף זכה להתארח ולהשתתף מדי פעם בפעם בשידורי הבלוג המשודר של המועדון, שם יכול היה לחלוק את אהבתו הבלתי מתפשרת לקבוצה עם אוהדים אחרים, לנתח מהלכים, להתווכח על טקטיקות ולהתפעל מהביצועים, בעיניו היה זה הרבה יותר ממשחק – זו הייתה קהילה, שייכות וביטוי לתשוקה. מעבר לכדורגל, עמית היה בחור חכם ומוכשר, בעל לב ענק, שתמיד חיפש את הטוב בכל מצב, מביט על העולם בעיניים אופטימיות וחיוביות. הוא ניחן ברגישות רבה, בטוב לב ובסבלנות, ותמיד הקדיש קשב רב לרגשות ולצרכים של הזולת, מציע עזרה ותמיכה בשמחה וברצון, ערכים אלה לא היו עבורו סיסמאות ריקות, אלא עקרונות חיים שהנחו את כל עשייתו, והחתירה התמידית למצוינות אפיינה אותו בכל תחום בחייו.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר עמית, כדרכו, במסלול של תרומה והצטיינות, והתנדב לשנת שירות בקיבוץ ניר עוז, השוכן במערב הנגב, ממש על גבולות המדינה. המעבר מהירוק השופע של עמק זבולון אל הנוף הצחיח יותר של מערב הנגב, המלא בתחושה של קצה, של גבול, היה עבורו חוויה מעצבת. הוא השתלב בענף גידולי השדה, ומצא סיפוק עמוק בעבודה הפיזית, במגע הישיר עם האדמה, ובקצב החיים המיוחד של קיבוץ חקלאי. הוא אהב את תחושת הסיפוק של יום עבודה ארוך בשמש, את הרעש המנוע של הטרקטור בשש בבוקר, את המגע של ידיו באדמה הלחה והפורייה, את הריח המתוק של היבול הנקצר. מעבר לעבודה, הוא נהנה מכל רגע ורגע בשל הרגשת הציונות המודגשת, המוחשית כל כך כשאתה חי ועובד ממש על גבול המדינה, ומהרעות והחברות עם הצוות בו השתלב בטבעיות, מצא חברים לדרך, שותפים לעשייה ולצחוק. בניר עוז זכה עמית למעין משפחה מאמצת – משפחת אנגל, שאליה נקשר מאוד, קשר עמוק של אהבה והערכה, שהפך אותו לבן בית של ממש. ארוחות שבת משותפות, שיחות ארוכות על המרפסת, עזרה הדדית ורגעי שמחה קטנים הפכו את משפחת אנגל לחלק בלתי נפרד מעולמו, והקשר הקרוב והאישי עם המשפחה ועם קהילת ניר עוז כולה, נמשך גם לאחר סיום שנת השירות, והפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא התאהב ברוח הקהילתית, בפשטות ובחוזק של אנשי המקום, בדרך שבה חיי הקיבוץ על הגבול יצרו רקמה אנושית עשירה ובלתי מתפשרת.

עם תום שנת השירות, ובטרם גיוסו לצה"ל, יצא עמית, כדרכם של צעירים רבים אחרי שנת עשייה משמעותית, לחוות את העולם. הוא טס לנפאל, ובין היתר טייל במסלול סובב אנאפורנה המפורסם, מסע של שבועות בלב הרי ההימלאיה, בין פסגות מושלגות לכפרים נידחים, בין שקט ורוגע לאתגר פיזי ומנטלי. הוא צעד בשבילים צרים, נושם אוויר הרים צלול, מתפעל מהנופים עוצרי הנשימה, פוגש אנשים מכל קצוות תבל ולומד על תרבויות חדשות. המסע הזה היה עבורו שיעור בצניעות, בהתמודדות עם קשיים, ובהכרת יכולותיו העצמיות, הוא חזר משם עם מבט רחב יותר על העולם, עם סיפורים מרתקים ועם תחושה של התחלה חדשה. בגיל תשע-עשרה, התגייס עמית לצה"ל, ובחר כמצופה ביחידת עילית, נחוש לתרום את חלקו באופן משמעותי. הוא התקבל ליחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) של חיל ההנדסה הקרבית, יחידה המהווה חוד חנית טכנולוגי ומבצעי. מסלול ההכשרה ביהל"ם היה מפרך ומאתגר, פיזית ומנטלית, דורש נחישות ברזל, כושר גופני יוצא דופן ויכולת למידה מהירה של מגוון רחב של מיומנויות הנדסיות וקרביות. הוא עבר אימונים אינטנסיביים, למד לנטרל מטענים, לפרוץ דרכים, להתמודד עם אתגרי לוחמה מורכבים, ובמקביל סיים קורס חובשים קרביים. עם סיום המסלול, הוצב בפלגת "סיירת יעל" כלוחם וכחובש קרבי, תפקיד ששילב את יכולותיו המבצעיות עם רגישותו וטוב ליבו, שהתבטאו בדאגה מתמדת לחייליו ולשלומם. הוא היה שם עבור חבריו, לא רק כלוחם אלא כאיש שניתן לסמוך עליו בעת צרה, זה שיגיש עזרה ראשונה תחת אש, זה שיחזיק את היד וילחש מילות עידוד.

לאחר שחרורו מצה"ל בתום שירות החובה ושמונה חודשי שירות קבע, שוב חש עמית את הצורך לטעום ולממש את עצמו, לחוות את העולם מחדש. הוא יצא לטיול רגלי ארוך ב"שביל ישראל", מסע בן חודשים לאורכה ולרוחבה של הארץ, שחשף בפניו את יופייה המגוון, את ההיסטוריה העשירה ואת האנשים המיוחדים שבה. הוא צעד בשבילים עתיקים, חצה מדבריות וטפס על הרים, פגש מטיילים אחרים ושיתף איתם סיפורים, והרגיש חיבור עמוק לארץ. לאחר מכן, טס לטיול ארוך בדרום אמריקה, שם "הספיק לטעום ולהתחיל לממש את עצמו ולחוות", כפי שסיפר אביו. הוא טייל בארגנטינה, בברזיל, בפרו, בבוליביה ובצ'ילה, חווה את עוצמת האנדים, את קצב הסמבה, את צבעוניות השווקים ואת חום האנשים. הוא צלל לתוך תרבויות חדשות, התנסה במאכלים אקזוטיים, התמודד עם אתגרי הדרך וצבר חוויות שיכלו למלא ספר שלם. המסע הזה היה עבורו המשך למסע הגילוי העצמי שהחל בנפאל, והוא חזר ממנו בוגר יותר, עשיר יותר בחוויות ובעל תוכניות חדשות לעתיד.

כששב מהטיול הארוך, חזר תחילה לקיבוצו, רמת יוחנן, אך עד מהרה חש את קריאת העיר הגדולה. הוא עבר לתל אביב, שם השתלב בעבודה בסטארטאפ מבטיח, עולם חדש של יזמות וחדשנות טכנולוגית. הוא מצא שם עניין, ייעוד ועתיד להתפתחות אישית, ונהנה מכל רגע, הרגיש "בבית" בסביבה הדינמית והמאתגרת. הוא אהב את האנרגיה של העיר, את האפשרויות הבלתי נגמרות, את הקצב המהיר. למרות המעבר לעיר, עמית נשאר מחובר לשורשיו ולערכיו. הוא המשיך לשחק כדורגל עם חבריו, שמר על קשר הדוק עם משפחתו ואחיו, ונותר אוהד שרוף של צ'לסי. הוא היה בן מסור להוריו, אח נערץ על שני אחיו הצעירים, דור ורום, וחבר נאמן לחבריו הרבים. צנוע ועניו, חכם ומוכשר – "מלח הארץ" כפי שתיארו אותו – בורך במאור פנים ובחיוך כובש. הוא ראה את הטוב בכל מצב, באדם אופטימי וחיובי, וברגישות רבה, בטוב לב, בסבלנות וברוב קשב התעניין ברגשות ובצרכים של הזולת והציע עזרה ותמיכה בשמחה וברצון. ערכים אלה הובילו אותו ואת כל עשייתו, והחתירה התמידית למצוינות אפיינה אותו בכל תחום בחיים, בין אם במגרש הכדורגל, במסלול ההכשרה ביהל"ם, בטיול בנפאל או בעבודה בסטארטאפ.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השביעי באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השלווה אלפי רסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, ובבוקר זה החלה מלחמה.

עמית, כמו כל אזרח ישראלי, עקב אחר החדשות המתפרצות בתדהמה ובכאב. הטלפון שלו רטט ללא הפסקה, הודעות וואטסאפ זרמו מקבוצות החברים והיחידה, מספרות סיפורי אימה ובלבול. הוא ידע שזהו רגע האמת, שאין מקום לספקות. בשעות אחר הצהריים של אותו יום שבת ארור, הוקפץ עמית יחד עם חבריו ליחידה וגויס לשירות מילואים ביחידתו בחיל ההנדסה. הוא ארז את תיק הציוד שלו במהירות, מודע לכובד המשימה שלפניו, לתחושת הדחיפות הבוערת. עד מהרה נודע לו שבני משפחתו המאמצת בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שכה אהב וכה נקשר אליו, הנושק לרצועת עזה, עברו את התופת. הוא שמע על כך שאביו המאמץ, רונן אנגל, נרצח באכזריות, וכי אימו המאמצת ושתי בנותיה נחטפו לעזה. הידיעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר, הכבידה עליו והעציבה אותו עד מאוד, אך גם החדירה בו תחושת שליחות ומחויבות עצומה, אותן ביטא בכל הזדמנות, במילותיו ובמעשיו. הוא חש כאב עמוק על אובדן רונן, אך מצא נחמה קטנה בכך שבביקורו האחרון בניר עוז, הספיק לחבק את רונן ולהיפרד ממנו, ללא שידע שזו תהיה פרידתם האחרונה. לשמחתו הרבה, בנות המשפחה שוחררו מהשבי בנובמבר 2023, לאחר ימים ארוכים ומורטי עצבים של חרדה וחוסר ודאות, אך הצלקות נותרו.

בשבועות הבאים, עבר עמית אימונים אינטנסיביים עם יחידתו, מתכונן לכניסה קרקעית לרצועת עזה. המתח באוויר היה מוחשי, הלוחמים ידעו שהם עומדים בפני משימה מורכבת ומסוכנת. הוא ראה את חבריו, את המבטים הנחושים בעיניהם, את הדיבורים השקטים על מה שמצפה להם. כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי אוקטובר 2023, נכנס עמית עם יחידתו ללחימה. הוא שימש חובש קרבי בחוליה הרפואית של הכוח הלוחם, תפקיד הדורש אומץ לב יוצא דופן, קור רוח תחת אש ויכולת קבלת החלטות מהירה, תוך שמירה על חיי אדם בסביבה העוינת והמסוכנת ביותר. הוא צעד עם חבריו בסמטאות הצרות, חדר למבנים, נחשף למנהרות, כשכל צעד טומן בחובו סכנה. הוא טיפל בפצועים, העניק עזרה ראשונה, תמך בחבריו הלוחמים והיה שם עבורם בכל רגע, מגלם את ערכי הרעות והנתינה שאפיינו אותו כל חייו.

ביום שני, 8 בינואר 2024, בשעה 15:20, היה הכוח בו שירת עמית במחנה הפליטים אל-בורייג' שבמרכז רצועת עזה. הם היו בעיצומה של פעילות מבצעית מורכבת ביותר, שמטרתה הייתה השמדת אתרים משמעותיים במרחב התת-קרקעי, אתרים שהוגדרו כ"אתרי התעשייה הביטחונית" של החמאס. מדובר היה במבוך של מנהרות, חדרי פיקוד תת-קרקעיים ומחסני אמל"ח, שהיוו את עורק החיים של ארגון הטרור. המשימה הייתה קריטית, אך גם מסוכנת להפליא, טומנת בחובה מלכודות ומטענים. במהלך הפעילות, בתוך הקרב העיקש והמורכב, נהרגו שישה לוחמים. ביניהם היה רב-סמל עמית שחר. הוא נפל בקרב ביום כ"ז בטבת תשפ"ד, בן עשרים וחמש שנים ועשרה ימים בנופלו. עמית, לוחם וחובש קרבי, נפל כשהוא מגן על חבריו, כשהוא ממלא את תפקידו במסירות אין קץ, וכשהוא מונע על ידי אותה תחושת שליחות ומחויבות עמוקה שחש מאז אירועי השבעה באוקטובר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברמת יוחנן, הקיבוץ שבו נולד וגדל, מותיר אחריו הורים שבורי לב, אסנת ואיל, ושני אחים כואבים, דור ורום. לאחר נפילתו, הועלה עמית מדרגת רב-סמל (במיל') לדרגת רב-סמל ראשון (במיל'), אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

עמית הותיר שובל ארוך של לבבות מדממים, הלומים וכואבים את חסרונו. חבריו, משפחתו ומוקיריו מכל קצוות הארץ לא שכחו את אהבתו העצומה לכדורגל ולמועדון צ'לסי. ברוח זו, יזמו חבריו טורניר כדורגל לזכרו במגרש של רמת יוחנן, קיבוצו האהוב. הטורניר, המתוכנן להתקיים מדי שנה, הפך למסורת חיה, דרך להנציח את רוחו הספורטיבית, את חיוכו ואת הקשרים החברתיים האמיצים שיצר. במפגש הראשון השתתפו כמאתיים איש, מארבע-עשרה קבוצות שהורכבו מחבריו, מכריו ומוקיריו, כשהם לובשים חולצות כחולות שעליהן דיוקנו וסיסמת קבוצת צ'לסי שאותה אהד: "Once a Blue, Always a Blue" – ביטוי לנאמנות בלתי מתפשרת, ששיקף את אישיותו של עמית עצמו. הוא מונצח ב"אנדרטת דרך הגבורה" לחללי חיל ההנדסה בצומת חולדה, המעידה על מסירותו ותרומתו לחיל, ב"אנדרטת סלע הרעות" לזכר נופלי צק"ח 188 שברמת הגולן, ובאנדרטה נוספת שהוקמה בקיבוצו, רמת יוחנן, על ידי משפחתו וחבריו הרבים, עדות חיה ונושמת לחלל העצום שהותיר אחריו. זכרו של עמית, רוחו האופטימית, טוב ליבו, חיוכו הכובש, ומסירותו הבלתי מתפשרת למשפחתו, לחבריו ולמדינתו, ממשיכים להדהד בלבבות כל מי שהכיר אותו. הוא היה מלח הארץ במלוא מובן המילה, דוגמה ומופת לדור שלם, וסיפור חייו ומותו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל. יהי זכרו ברוך.