סיפור החיים
בכל בוקר, כשקרני השמש הראשונות ניסו לפלס את דרכן מעל גבעות מודיעין, אל תוך העיר השקטה שעדיין נמנמה, היה עמית מוסט ילד של אור. הוא נולד ביום קיץ, עשרה ביוני 2003, לתוך בית חם ומלא חיים, ביתם של חגית ואהוד, שהיה חדור אהבה עמוקה לארץ ולשורשים. עוד טרם ידע ללכת, עיניו הגדולות והסקרניות סרקו את העולם סביבו, מנסות לפענח את סודותיו. הוא היה פעוט יפה תואר, חייכן ופתוח, ותמיד מוקף באנשים שאהבו אותו – אחיו הגדול ירון, שהיה עבורו מודל לחיקוי וגיבור בלתי מעורער, ואחותו הקטנה מיכל, שעליה שמר באהבה ובמסירות כבר מינקות. הבית במודיעין היה תמיד מלא בצחוק ילדים, בשיחות עמוקות ובהדים של סיפורים על מסעות משפחתיים, על כמיהה לארץ ישראל ועל הצורך להגן עליה, סיפורים שעיצבו את תפיסת עולמו של עמית עוד בטרם ידע להבחין בין ימין לשמאל, והטביעו בו חותם של שייכות ואחריות.
ירון, האח הבכור, היה עבור עמית כוכב הצפון. הוא ליווה אותו לכל מקום, חיקה את תנועותיו, ובכל הזדמנות ניסה ללמוד ממנו. "תראה, ירון, תראה!" היה קורא, כשניסה לחקות איזה תרגיל כדורגל או סתם לקפוץ גבוה יותר. ירון היה צוחק ומעודד, ומדי פעם היה מניח יד גדולה על ראשו של אחיו הקטן, מרוצה מההערצה שזכה לה. מיכל, לעומת זאת, הייתה הצד הרך יותר באישיותו של עמית. הוא אהב להגן עליה, לספר לה סיפורים לפני השינה, ולשחק איתה משחקי דמיון שרק שניהם הבינו. זיכרון אחד שחזר ועלה היה של יום גשום במיוחד, כשמיכל הקטנה פחדה מהרעמים, ועמית, בקושי בן שמונה, חיבק אותה חזק, לחש לה באוזן שהכל בסדר ושהוא שומר עליה, והמשיך לספר לה על אביר אמיץ שמגרש את כל העננים הרעים. הקשר עם בני הדודים היה עוגן נוסף בחייו. חגים, ימי הולדת, סתם אחר-צהריים משותפים – הבית תמיד הומה בקולות צחוק ומשחקים, ועמית היה במרכז העניינים, משלב בהומור ובקסם אישי, מחבר בין כולם.
את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי על-שם אילן רמון עמית עבר בקלות ובכיף. הוא היה ילד סקרן, שאהב ללמוד ולחקור, אבל יותר מכל אהב את ההפסקות, את המפגש עם החברים על מגרש הכדורסל, את השיחות על משחקי מחשב ועל התוכניות לסוף השבוע. המורים זכרו אותו כילד בעל חיוך כובש, כזה שממיס לבבות, ותמיד מוכן לעזור לחבר שנתקע במשימה או סתם צריך אוזן קשבת. כבר אז התחילה להתגבש בו התכונה הזו, של להיות "הפסיכולוג של החבורה", כינוי שליווה אותו שנים אחר כך. הוא לא רק הקשיב, הוא באמת הקשיב, עם כל כולו, נותן עצות כנות ומנסה להבין את עולמם הפנימי של חבריו. בבית, ההורים הקפידו להטמיע בו ערכים של אהבת אדם, כבוד לזולת, ומסורת. הוא לא גדל בבית דתי במובן המצומצם, אך כיבד את מסורת ישראל, למד על חגי ישראל, והבין את המשמעות העמוקה של להיות חלק מעם בעל היסטוריה ארוכה ועשירה. הוא ינק את האהבה לארץ לא מהקירות או מסיסמאות, אלא מתוך שיחות על שולחן השבת, מטיולים משפחתיים לפינות נסתרות בארץ, ומההבנה שתמיד יש מי שיגן על המקום הזה שאנחנו קוראים לו בית.
כשהגיע לתיכון עירוני ג' על-שם מוטה גור, עמית כבר היה נער שלם יותר, אך עדיין מלא בסקרנות ושובבות. הוא בחר במגמות ערבית ולימודי חברה, חוק ומשפט, בחירות שהעידו על עניין עמוק בעולם הסובב אותו, ברצון להבין תרבויות אחרות, ובהבנה של מערכות חברתיות ומשפטיות. הוא היה תלמיד חכם, שנון ומצחיק, שידע לשלב בין הלימודים לבין פעילות חברתית ענפה. חיוכו המפורסם, שהיה לפעמים חצי נבוך ולפעמים ערמומי, הפך לסימן ההיכר שלו. הוא היה "צ'ארמר" אמיתי, כזה שכל הבנות רוצות להיות בחברתו, וכל הבנים רוצים להיות חברים שלו. הוא אהב פעילות ספורטיבית, מצא פורקן באנרגיה הפיזית, ותמיד היה הראשון להתנדב למשחק כדורסל או לריצה עם חברים. מעגליו החברתיים היו רחבים, הוא ידע לתקשר עם כולם, מילדים קטנים ועד מבוגרים, ותמיד יצר תחושה של קבלה וחום. חבריו אכן כינו אותו "הפסיכולוג של החבורה", והיו פונים אליו עם לבטיהם ובעיותיהם, בידיעה שיזכו לאוזן קשבת ולעצה כנה, נטולת שיפוטיות, מתוך אינטליגנציה רגשית גבוהה ואכפתיות אמיתית לזולת.
מעבר ללימודים ולחיי החברה התוססים, עמית הקדיש מזמנו גם להתנדבות משמעותית. הוא הצטרף לעמותת "כנפיים של קרמבו", ארגון המשלב ילדים ונוער עם ובלי צרכים מיוחדים. במסגרת ההתנדבות, ליווה נער צעיר על הרצף האוטיסטי. הוא לא ראה בכך "משימה", אלא קשר אנושי עמוק. הוא למד את עולמו של הנער, את הדרך לתקשר איתו, את הדברים שמשמחים אותו, והקפיד להגיע לכל מפגש בחיוך רחב ובאנרגיה מתפרצת. גם כשנסתיימה תקופת ההתנדבות הרשמית, עמית לא ניתק את הקשר. הוא המשיך לבקר, לשוחח, לשאול לשלומו, להוכיח שוב ושוב את אכפתיותו העמוקה ואת הנכונות שלו לתת מעצמו ללא גבולות. חבריו ל"כנפיים של קרמבו" זכרו אותו בחיוך, בטוב לב ובצחוק, ובחברות בגובה העיניים, כמי שנכנס ללב כולם בשנה אחת בלבד.
המוזיקה הייתה נדבך נוסף וחשוב בחייו של עמית. הוא גיבש טעם מוזיקלי משובח, שנע בין רוק קלאסי לג'אז מודרני, ותמיד חיפש צלילים חדשים ומרתקים. הוא לא רק אהב להאזין, הוא גם יצר. הוא ניגן בתופים, והקצב היה זורם בדמו, מניע אותו. הוא היה חלק מהרכב מוזיקלי קטן בשם Underwear, שבו יכל לבטא את יצירתיותו ואת תשוקתו למוזיקה. שעות ארוכות בילה בחדר החזרות, מקשיב לכל צליל, מתרגל מקצבים מורכבים, ונהנה מההרמוניה שנוצרה כשכל הכלים התחברו יחד. התיפוף היה עבורו שחרור, דרך לבטא רגשות, ולפעמים גם מקום מפלט מההמולה היומיומית.
בגיל שבע-עשרה, כשרק החל לחוש את טעם העצמאות, הכיר עמית את אדר. היא הייתה בת עירו, ומהרגע הראשון שנפגשו, ניצתה ביניהם אהבת אמת, אהבה עמוקה ששינתה את עולמם. "הכרנו דרך החברה הכי טובה שלי שהייתה איתו בבית הספר," סיפרה אדר, ועיניה בורקות בזיכרון, "היא הכירה בינינו ותוך שבוע נהיינו זוג. עמית היה פשוט הבן אדם הכי חייכן ושמח שאני מכירה... הוא היה בן אדם עם לב טוב, תמיד ראה את האחרים. גם בחבורה שלו וגם כשאנחנו הכרנו, הוא תמיד היה הפסיכולוג של כולם ומקשיב לכולם. היה לו לב טוב והוא רצה לעשות טוב. הוא היה בן אדם טהור." במשך שלוש שנים חייהם היו כרוכים זה בזה. הם תכננו עתיד משותף, חלמו על בית, על טיולים, על יצירת משפחה משלהם. הם היו בלתי נפרדים, מבלים כל רגע פנוי יחד, משתפים זה את זה בכל מחשבה ורגש. אדר זכרה את אהבתו של עמית לא רק במילים, אלא במעשים קטנים וגדולים: בחיבוק חם אחרי יום קשה, בהפתעה מתוקה בלי סיבה מיוחדת, בטיול ספונטני לשקיעה. הוא היה כל עולמה, ותמיד היה שם לצידה, עם חיוך ואהבה בעיניים. אביה של אדר, איציק, תיאר אותו כ"חבר המושלם של אדר, איש צנוע, ענו, נשמה כל כך אכפתית, גיבור אמיתי שתמיד שם את האחר לפניו." הוא אכן היה כזה, עמית, אהב את החיים וחי אותם באינטנסיביות, מצליח לשלב בהם לימודים, בילויים, חברים, טיולים בעולם עם משפחתו, התנדבות ונתינה לאחר. הוא האמין שיש להתמקד בעשייה, ליהנות מכל רגע, ולעשות תמיד את המיטב. על גופו קעקע את האמרה שנהג לומר סבא-רבא שלו, זאב מוסט, "Do your best and leave the rest" – אמרה ששמע מהוריו, ושהפכה למעין מנטרה עבורו, מצפן פנימי שהנחה את דרכו.
בבוקר חורפי, ב-8 בדצמבר 2021, עמית התגייס לצה"ל. הרגע הזה, של לבישת המדים, היה עבורו סגירת מעגל. הוא גדל על סיפורים של שירות משמעותי, על ההכרח להגן על הבית. אחיו הגדול ירון שירת בסיירת, ורבים מבני משפחתו המורחבת פעלו ברוח דומה. עמית ידע לאן הוא רוצה להגיע – ליחידה קרבית, משמעותית, כזו שבה יוכל לתרום באמת. הוא שאף להיות "מורעל", כפי שתיארה אותו מורתו, ציפי בן בסט אנגלמן, שזכרה את שיחותיהם הרבות על הצבא ועל הרצון האדיר לשרת בקרבי. הוא נבחר לחטיבת הנח"ל, ולאחר גיבוש מפרך, אותו עבר בהצלחה מרשימה, שובץ כלוחם בסיירת הנח"ל, גדוד הסיור המובחר של החטיבה. מסלול ההכשרה היה ארוך ומתיש, שישה-עשר חודשים של אימונים פיזיים ומנטליים קשוחים, מסעות ארוכים תחת משא כבד, לילות ללא שינה, ושעות של למידה. עמית התמודד עם כל אתגר בחיוך, בנחישות ובעקשנות. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, דחף את גבולותיו שוב ושוב, ותמיד היה שם לעודד את חבריו, למשוך אותם קדימה ברגעים הקשים.
במהלך המסלול, עמית קיבל החלטה ששינתה את ייעודו בתוך היחידה – הוא בחר לצאת לקורס חובשים קרביים. זו לא הייתה בחירה מקרית, אלא בחירה ערכית עמוקה, שהעידה על האכפתיות הבלתי נלאית שלו לזולת ועל רצונו להציל חיים. הוא רצה להיות זה שיעניק לחבריו טיפול רפואי תחת אש, שיעמוד לצדם ברגעים הקשים ביותר. הוא עבר את הקורס בהצטיינות, למד כל פרט ופרט, תרגל שוב ושוב את הפרוטוקולים, והפך לחובש מקצועי ומסור. הוא מילא את תפקיד החובש במסירות ובמקצועיות, וחש בו סיפוק והגשמה עצמית עצומים. הוא ידע שזו המטרה שלו בצה"ל, כפי שכתב בפתק שנמצא בחדרו לאחר נפילתו: "אני רוצה להיות החובש הכי טוב שאני יכול. להיות אחד שרק רוצה לעזור לאנשים. נשלחנו להציל חיים, וזו המטרה שלי בצה"ל." לאור הצלחתו בתפקיד והמסירות שהפגין, הוא נבחר לשמש חובש פלוגתי (חופ"ל) בפלוגת "עורב" של הסיירת, תפקיד הדורש אחריות רבה ומנהיגות. הוא היה החופ"ל של פלוגת עורב, סיירת נח"ל, והיה מסור לתפקידו, מבצע אותו על הצד הטוב ביותר ומציל חיים.
בסוף אוגוסט 2023, כשהקיץ הישראלי החל להתחלף באווירה של סתיו, עמית התמקם עם הצוות שלו במוצב סופה. המוצב, השוכן על גבול רצועת עזה, מול העיר רפיח, נועד לשמור על הגבול ולהגן על הקיבוצים הסמוכים. את המוצב איישו לוחמי פלוגת "עורב" נח"ל, שתוגברו במחלקת טנקים ובמחלקת מרגמות מגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. הימים במוצב היו שגרתיים במידה מסוימת, אך תמיד מלווים במתח ובדריכות האופייניים לגבול. עמית וחבריו בילו את ימיהם באימונים, בתצפיות, בשמירות, ובשיחות ארוכות על החיים, על הבית, ועל התוכניות לעתיד. עמית, כחופ"ל, היה אחראי על הציוד הרפואי, על הכשרת הלוחמים לעזרה ראשונה, ועל מתן טיפול רפואי בכל עת שנדרש. הוא עשה זאת במקצועיות וברוגע, תוך שהוא מקרין ביטחון ואמון על כל הסובבים אותו. הוא היה עוגן של יציבות במוצב, וכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל כמו כל בוקר אחר במוצב סופה, אלא שהשקט הופר באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה 6:29 ליתר דיוק, החלה מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ שימש מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – שהחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שאיש לא דמיין את עוצמתה ואכזריותה.
באותו סוף שבוע שהה עמית בתורנות במוצב סופה. האזעקות והפיצוצים סביב המוצב קרעו את השקט של הבוקר. כמה לוחמים, שנפרשו ליד המוצב שעה קודם לכן כחלק מנוהל "כוננות עם שחר", השיבו אש לעבר עשרות מחבלים שתקפו אותם. הלוחמים שנותרו במוצב, ובהם עמית, התבצרו בחדר האוכל, ששימש מרחב מוגן. הקירות רעדו, קולות ירי וצעקות מילאו את האוויר. בתוך הכאוס המתגבר, עמית שמע קריאות לעזרה של פצועים מעמדת הש"ג הקדמי. הוא לא היסס לרגע. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתלבט, הוא רץ. הוא לא לבש וסט מגן או קסדה – רק מכנסיים, חולצה ונשקו האישי. האינסטינקט הראשון שלו היה להציל חיים, למלא את ייעודו כחובש. הוא זינק מחדר האוכל, אל תוך התופת, כששני לוחמים מחפים עליו ועל חובש נוסף שהצטרף אליו. הם רצו אל עבר עמדת הש"ג, יורים לעבר המחבלים, מתחמקים מקליעים ששרקו באוויר.
הוא הגיע אל הפצועים, ששכבו מדממים תחת אש תופת. ידיו פעלו במהירות, במקצועיות קרה, גם כשהלב פעם בחוזקה וקולות הנפץ הדהדו באוזניו. הוא חבש, קיבע, עשה כל שביכולתו כדי לייצב את מצבם. יחד עם החובש הנוסף, הם חילצו שישה לוחמים, פצועים ומותשים, והעבירו אותם למרחב המוגן בתוך המוצב. שם, בתוך המסתור היחסי, העניק להם עמית טיפול רפואי מציל חיים נוסף, תוך שהוא מוודא שכולם יציבים. הפצועים, חלקם זרים לו לחלוטין, הביטו בו בעיניים מלאות הודיה, רואים בו מלאך בתוך התופת. אך עמית לא עצר. הוא ידע שיש עוד פצועים בחוץ, עוד חיים להציל. למרות הסכנה הברורה, למרות האש הכבדה, הוא יצא בפעם השנייה. הוא עבר בין המבנים ההרוסים והיורים, מחפש אחר קריאות לעזרה, אחר מי שזקוק לסיוע.
במסירות נפש ובגבורה עילאית, הוא הגיע שוב אל עמדת הש"ג. הקרב השתולל סביבו, קליעים שרקו מכל עבר, ריח אבק השריפה צרב באפו. הוא ראה פצועים נוספים, זקוקים נואשות לעזרה. הוא כרע לידם, מתחיל לטפל בהם, נאבק להציל עוד חיים. ברגעים אלו, כשכל כולו מרוכז במשימה הקדושה של הצלת אדם, הוא נורה על ידי מחבלים. עמית מוסט נפל בקרב, בן עשרים בלבד, תוך כדי שהוא מבצע את שליחותו, תוך כדי הטיפול המסור בפצועים והצלת חיי אדם, עד הרגעים האחרונים. חבריו לנשק, אלה שראו אותו בפעולה, סיפרו כי עמית פעל בקור רוח ובנחישות לצורך מתן סיוע והצלה, על אף הידיעה כי הוא מסכן את חייו. הוא היה גיבור לא בגלל שביקש את התואר, אלא בגלל שמעשיו דיברו בעד עצמם. הוא היה לוחם מסור, חובש מקצועי, ואדם שהאמין במטרתו העמוקה עד נשימתו האחרונה.
הידיעה על נפילתו של סמל עמית מוסט, ששעות ספורות לאחר מכן הועלה לדרגת סמל ראשון, הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, בן עשרים בנופלו, והותיר אחריו הורים שבורים, אח ואחות כואבים, ובת זוג שאיבדה את כל עולמה. הפתק שנמצא בחדרו במוצב, המילים "אני רוצה להיות החובש הכי טוב שאני יכול. להיות אחד שרק רוצה לעזור לאנשים. נשלחנו להציל חיים, וזו המטרה שלי בצה"ל", הפכו למעין צוואה, עדות מרגשת לתחושת השליחות שפיעמה בו. הוריו, חגית ואהוד, ספדו לו במילים קורעות לב: "עמית אהובנו, גיבור ישראל הצנוע, טוב הלב, בעל החיוך הכי יפה בעולם, שמעולם לא רצה להיות גיבור אלא רק לחיות, לאהוב ולהרבות טוב בעולם – אורך יאיר ותישאר חקוק בליבנו ובנשמתנו כל עוד נשמה באפנו. יהיה זכרך ברוך לעד."
ירון, אחיו הבכור, נאבק למצוא מילים שיביעו את הכאב העצום: "את חיי הקודמים התחלתי בדף לבן, שעליו התבקשתי לצייר את סיפור חיי. את חיי החדשים אני מתחיל בציור קרוע, ואני עובד קשה מאוד לחבר את החלקים כדי להמשיך לצייר. בחיי החדשים אדם אחד חסר, אדם אחד שמעולם לא דמיינתי את חיי בלעדיו. אדם אחד שעמד שם ממש באמצע הציור, עם חיוך מעצבן מרוח לו על הפנים. האדם הזה חסר, ואני שואל את עצמי אם הציור הזה שווה משהו בלעדיו. אני מתגעגע לחיי הקודמים, מתגעגע מאוד. אני מתגעגע למשפחה הישנה, לחברים מפעם, אבל יותר מהכול אני מתגעגע אליך, אחי הקטן. אני מתגעגע במידה שמילים לא יוכלו לתאר, אז אני גם לא מנסה. אבל אני מבטיח לך שאני עובד קשה מאוד כדי להדביק מחדש את הציור, וגם אם בסוף הוא לא ייראה אותו הדבר, וגם אם בציור החדש אתה לא תופיע, אני מבטיח לך שהוא ייקרא על שמך." מילותיו של ירון שיקפו את ההרס שחוללה נפילתו של עמית, ואת הנחישות להמשיך לחיות ולכבד את זכרו.
מיכל, אחותו הקטנה, ספדה לו בכאב לא פחות: "היית בשבילי יותר מאח, יותר מחבר. היית בן אדם שהסתכלתי עליו ולקחתי דוגמה. אני מתגעגעת לשיחות ולצחוקים שלנו, לנסיעות איתך באוטו. אני מתגעגעת לדרך שהיית גורם לאנשים להרגיש, כי פשוט היית בן אדם מיוחד. אני חושבת שידעת כמה אהבתי והערכתי אותך, ואני מקווה שאזכה לפגוש אותך עוד פעם." אדר, בת זוגו, כתבה מילים שיישארו חקוקות לעד: "היית כל חיי עמית, פשוט כל חיי. תמיד היית פה איתי ולצידי, ותמיד עם חיוך ואהבה בעיניים שלך. תודה לך על המשפחה המדהימה שלך שלא עוזבת אותי לרגע. תודה לך על חברים שלך, שעכשיו גם הפכו לשלי ולא עוזבים אותי לשניה לבד. תודה לך על כל הזכרונות שלנו ביחד, שאני בחיים לא אשכח. תודה על כל פעם שאמרת לי שאתה אוהב אותי ועוד יותר תודה על כל פעם שלא אמרת ופשוט הראית לי כמה. אני אוהבת אותך."
החלל שהותיר עמית היה עצום, אך מורשתו ממשיכה לחיות ולהיות מקור השראה. משפחתו וחבריו עושים כל שביכולתם כדי להנציח את זכרו ולשמר את דרכו. דף אינסטגרם בשם remember_amit_most הוקם כדי לספר את סיפורו ולהגיע לקהלים רחבים. בעיר מגוריו, מודיעין, נחנך משעול לזכרו, שקט ועוטף, מקום למחשבה ולהתייחדות. ברוחו של עמית, רוח הנתינה והרצון להציל חיים, נבנתה האפליקציה "תוכנית עמית" מטעם האגף והקרן לחיילים משוחררים של משרד הביטחון, ככלי שיסייע לחיילים רבים. הונפקו יינות בסדרה לזכר גיבורי ישראל, ודמותו של עמית מודפסת על חולצות, סמל לטוהר הלב ולגבורה. צמידים עם המילים "להיות הכי עמית שאני יכול" נמכרים ונענדים על ידי רבים, כמזכרת יומיומית לערכיו, לחיוכו, ולדרך בה בחר לחיות. מדבקות, תמונות, סיפורים – כל אלה הופכים את עמית לזיכרון חי ונושם, חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי, סמל לגבורה אנושית, לאכפתיות אינסופית ולרצון בלתי מתפשר לעשות טוב.
עמית מוסט, החובש הקרבי מפלוגת "עורב" של סיירת נח"ל, שחייו נגדעו בשיא פריחתם, לא רצה להיות גיבור. הוא רצה לחיות, לאהוב, לנגן בתופים, לטייל עם אדר, לצחוק עם חברים, ולעזור לאנשים. אך כשקראו לו בשעת מבחן, הוא קם ועשה את מה שליבו הטהור הכתיב לו: להציל חיים. הוא עשה זאת ללא היסוס, ללא פחד, מתוך אמונה עמוקה בייעודו. הוא נפל בקרב, מגן על מולדתו ועל חבריו, והפך לגיבור בעל כורחו, גיבור ששמו חקוק לעד בדברי הימים של מדינת ישראל. סיפורו של עמית הוא סיפורה של התקומה הישראלית – סיפור של אובדן וכאב עצום, אך גם סיפור של גבורה עילאית, של אנושיות בלתי נתפסת, של נתינה ללא גבולות ושל אהבה אינסופית. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו ומעניק לנו תקווה וכוח להמשיך ולבנות, לחיות, ולאהוב, ברוח הערכים שהנחו אותו.
רגעים מהחיים
כל התמונות · 19
בתקשורת
כתבות
- סמ״ר עמית מוסט, בן 20: לוחם נח״ל שחלם ללמוד בלונדון
The Times of Israel ·
- הצוואה של עמית
ynet
- הוא משלנו!
מועצה אזורית מטה יהודה
הסכתים
- "נזכור את כולם": סיפורו של עמית מוסט ז"ל
גלי צה״ל / Omny
אתרי הנצחה
- יזכור - סמל ראשון עמית מוסט
משרד הביטחון — יזכור
מיזמי הנצחה
יזכור מתעד משעול במודיעין לזכרו, אפליקציית ״תוכנית עמית״ של משרד הביטחון, וכן יינות, חולצות, צמידים ומדבקות לזכרו; כל פריט מוזכר כמיזם ולא כאישור לשימוש בו.
סיפורים שסיפרו עליהם
בת זוגו אדר סיפרה שחלמו ללמוד יחד בלונדון. במהלך השירות שמרו על קשר גם באמצעות אימוג׳י תמנון ששימש ביניהם סימן לאהבה.
אחותו מיכל כתבה שקנתה בלונדון תקליט שעמית רצה זמן רב, אחרי שהתכתבו בעת שהיה בחופשת מחלה. לאחר מותו נשאר התקליט בחדרו על המדף, עדיין עטוף.
כחובש במוצב סופה יצא עמית מחדר האוכל לטפל בפצועים תחת אש. לאחר שהעביר שישה פצועים למרחב המוגן יצא שוב לסייע לאחרים ונהרג תוך כדי טיפול.
“תעשה את ההכי טוב שלך ועזוב את השאר.”
חיים ושירות
פרופיל
- תאריך לידה
- 10 ביוני 2003
- עיר לידה
- מודיעין-מכבים-רעות
- תאריך נפילה
- 7 באוקטובר 2023
- גיל
- 20
- עיר מגורים
- מודיעין-מכבים-רעות
שירות
- דרגה
- סמ"ר
- יחידה
- חטיבת הנח"ל
- הוקרה
- קודם בדרגה לאחר מותו
משפחה
- אב
- אהוד
- אם
- חגית
קבורה
תצלומים ממקום המנוחה
כל התמונות · 1
דברי זיכרון ותנחומים
יש אנשים נדירים כמו יהלומים זוהרים שהם כה אהובים עד שיום מותם הוא גם יום הפטירה של אוהביהם שממשיכים לחיות אבל הנשמה כבר מתה, לפחות חלק גדול ממנה. עמית היה אדם כזה. נאהב לנצח.
תודה מלאך, הבאת הרבה אור למשפחה ולחברים שלך, והגבורה שלך מעוררת השראה.
תודה על המסירות שלך.
יהי זיכרך ברוך גיבור ישראל
עמית היקר באדם, יהי זכרך ברוך לנצח.
יהי זכרך ברוך! הי״ד
כל פעם לומדת עליך קצת יותר. היום אחותך סיפרה עליך כל כך הרבה דברים מרגשים. איזו אבידה לעולם. תנוח על משכבך בשלום. וחיבוק למשפחה
תודה על שהגנת עלינו
יהיה זכרך ברוך לעולם ועד
יהי זכרו לנצח ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
יהי זכרו ברוך לעד.
יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך לעד
בליבנו לעד
בליבנו לעד
עמית יקר, נקודות המפגש שלנו היו סביב מעורבות חברתית. בחרת את ההתנדבות הקשה והמורכבת מכל- כנפיים של קרמבו והיית כל כך מחוייב במסגרת זו. נער ערכי וכמגיש עזרה לכל ובכך גם מצאת את מותך במוצב כיסופים, באותה שבת ארורה, כשרצת להגיש עזרה לפצועים. יהי זכרך ברוך.
יהי זכרו ברוך
יהי זכרך ברוך
״זה קשה להיות למטה, אבל מפה רק עולים״- עמית מוסט. יהיה זכרך ברוך יקר שלנו
היית בן אדם כל כך משמעותי בקרמבו מקווה שטוב לך
עשה למען הרוגים ושרופים על ייחוד קדושת שמך
במתו ציווה לנו את החיים
יהי זכרו ברוך נשמתו גן עדן אמן
We will do our best and leave the rest
עמית,
תודה רבה ששמרת עלינו
יהי זכרו ברוך
מצדיע לך, גיבור
עמית יקר ואהוב. היית לי תלמיד בהיותי מורה בחטיבה וגם שכן . כל בוקר שיצאת לבית הספר וכשחזרת וראית אותי . תמיד בפנים מחויכות ושמחות שאחת לשלומינוהמשכת לדרכך. היית עלם חמודות תלמיד המכבד כל אדם . למדת מתוך מוטיבציה אחריות ורצינות וידעת להיות שובה לב ובעל חוש הומור. יהי זכרך ברוך.
סליחה עמיתי. סליחה.
גבורתך מופת, מורשתך שמחה ומפעל חייך אחרייך - חיי לאחרים.
אשרי יולדתך
תודה שהגנת עלינו
ת.נ.צ.ב.ה
אני מתגעגעת אליך מבלי שהכרנו.
תודה על טוב ליבך עמית אהוב!
יהי זכרו ברוך
עמית מוסט, לוחם בסיירת נחל, היה החופל בפלגת עורב.
עמית היה הילד הכי חייכן ומצחיק שיש, הוא אהב מאוד מוזיקה, לקרוא, לכתוב, אהב מאוד אנשים, והיה חבר טוב לכל הסובבים שלו.
עמית היה האח, הבן, והבן זוג הכי מדהים בעולם.
עמית באותה שבת השחורה (7.10) היה בבסיס וסגר שבת, התחילו אצלם אזעקות ועמית רץ בלי ווסט או קסדה רק עם מכנס חולצה ונשק לתפעל את האירוע.
חיילים נוספים שהיו בבסיס (אנשים שלא הכיר) קראו לו לעזרה, כי נפגעו מהירי …
עמית ורץ אליהם במטרה להציל את חייהם.
עמית טיפל בפצועים יחד עם חברו ושם נהרג.
לפני שנהרג הם הספיקו לטפל ולחלץ 6 אנשים.
כמה ימים לאחר המקרה מצאנו פתק בחדרו שאומר : ״ אני רוצה להיות החובש הכי טוב שאני יכול, להיות אחד שרק רוצה לעזור לאנשים … אני מאמין שאני יכול להציל חיים ולמנוע מוות. נשלחנו להציל חיים וזו המטרה שלי בצה״ל.״
אז אני ועמית הכרנו כשאני הייתי בת 16 והוא 17.
התחלנו לדבר ב21.6.2020 וכבר ב1.7.2020 נהיינו ביחד.
מהרגע הראשון הרגשנו את החיבור בינינו ואת כמה שאנחנו מיוחדים ביחד.
בשיחה הראשונה שלנו גילינו גם שיש לנו יום הולדת באותו יום בהפרש של שנה. עמית ב10.6.2003 ואני ב10.6.2004.
לאט לאט גילינו גם עוד פרטים אחד על השני שרק הוכיחו כמה היינו מושלמים יחד.
הזוי לחשוב שככה הכל נגמר.
אתה תמיד היית פה איתי ולצידי ותמיד עם חיוך ואהבה בעיניים שלך.
אני מתגעגעת לרגעים הקטנים שלנו ביחד.
אני מתגעגעת ללהתעורר באמצע הלילה ולראות במקרה שגם אתה ער ולתת לך נשיקה וחיבוק. אני מתגעגעת להתכרבל איתך במיטה עד ששנינו נרדמים. אני מתגעגעת לקום בבוקר שבת להתנזל על המיטה 3 שעות בלי לעשות כלום לראות טלוויזיה ולראות את כל הטיקטוקים ששלחתי לך השבוע. אני מתגעגעת לפתוח איתך מתנות ותקליטים ולראות איך אתה מתלהב מהם כמו ילד קטן,
אני מתגעגעת לבוא לאסוף אותך בימי חמישי מהתחנה מרכזית וללכת ישר לאכול שווארמה כי הכי אהבנו ללכת לאכול ביחד.
אני מתגעגעת לכל שניה שאני לידך מחזיקה לך את היד או מחבקת אותך כי רק איתך הרגשתי בבית ובטוחה.
אני פשוט מתגעגעת אליך
תודה לך על כל הזכרונות שלנו ביחד שאני בחיים לא אשכח.
תודה על כל פעם שאמרת לי שאתה אוהב אותי ועוד יותר תודה על כל פעם שלא אמרת ופשוט הראת לי כמה.
תודה על 3 וחצי שנים מדהימות.
הלוואי וזה לא היה ככה הלוואי והיינו ביחד מתכרבלים במיטה, מתנשקים ומתחבקים לנצח
הייתי נותנת הכל כדי לקבל עכשיו עוד רגע אחד קטן איתך, עוד חיבוק ונשיקה אחרונים. אני אוהבת אותך
אני עדיין מרגיש שאין לי שום דבר להגיד אבל שאני רק רוצה לדבר על זה כל היום.
אני עדיין מרגיש שאין לי שום יכולת להבין בכלל מה קרה.
אין לי איך להסביר את הדברים הקטנים שחסרים ושלא יהיה להם תחליף.
קשה להסביר את ההרגשה הזאת של לאבד חבר כל כך טוב וחיפשתי קצת תשובות. קראתי המון על מוות של חברים קרובים בחודשים האחרונים וראיתי משפט שנתקע לי בראש: "חברים טובים הם אחים מבחירה".
זה רק גרם לי להבין שאין סיכוי שהכאב הזה יעבור מתישהו, אבל משאר הדברים שקראתי הבנתי שאפשר לחיות עם זה אחרי שעובר מספיק זמן.
מוסט באמת היה הבן אדם שהכי הבין אותי והכי הבנתי אותו. לא הייתי צריך להסביר את עצמי אף פעם וההפך, הבנו את ראיית העולם אחד של השני בצורה שאי אפשר לתאר החוצה.
ביום שאדר כתבה לי שנהרגת ורוזי התקשר אליי יצאה לי מהגוף מן צעקה שלא יצאה ממני בחיים. אני גר 40 שניות הליכה ממך ולקחו לי בערך שעתיים להגיע אחרי שפשוט ישבתי על המדרכה מתחת לבית שלי ובהיתי בשמיים מפוצץ בכעס וכאב פיזי שלא עבר עד היום.
אני זוכר שפתאום הגיעו המון אנשים לבית שלך וזה הרגיש כל כך רחוק מלהיות אמיתי. כל החיים שלך היו כמו סיפור מושלם מדי של בן אדם מדהים מדי, וגם ברגע שהגעתי לבית שלך, כמו שכתוב בספרים, בשנייה השמיים הפכו מיום יפה ושמשי לסערה מלאת גשם שהרגיש שהגיע בצורה הכי מכוונת שיש.
הכל במבט לאחור הצביע על זה שהמוות קרוב. אני ואדר קנינו לך תמונה של קנייה שהציטוט שהיה כתוב עליה הוא: "Nothing in life is promised except death" והתמונה הייתה תלויה לך מעל הראש עד יומך האחרון.
שיחת הפרידה המוקלטת שעשינו בטלפון לפני שנכנסת לג'נין השאירה לי סגירת מעגל שאני מודה עליה מאוד.
אני עדיין לא מאמין שהיום שבו אני אקעקע לוויתן באמת הגיע.
אפשר לכתוב עליך ספרים שלמים אבל אף כמות של מילים אף פעם לא תספיק ולא תעשה צדק עם הבן אדם שהיית. אני באמת אוהב אותך כמו אח ואני מקווה שעוד ניפגש יום אחד ושנוכל לצחוק על כל הדבר הזה למעלה.
מתגעגע מלא 🐊🐋
עמית,
פעם אמרת לי שהחיים זה עליות ומורדות והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כדי לצאת מהעצב זה לתת לו להיות ולהתקיים כי הוא לא יעבור אם אני אתעלם ואכחיש אז הנה ניישם את זה פה.
אני פשוט בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לחוות אובדן ועצב כאלה גדולים שאני לא חושבת שאני יכולה להכיל אותם ואני מפחדת לתת להם להכיל אותי
אני פשוט כל כך מתגעגעת זה מטורף איך אתה חסר בכל רגע ביום ואני רוצה להרביץ לעצמי על זה שלקחתי את הזמן שהיה לנו כמובן מאליו
לא להאמין שרק שבוע לפני אני הייתי בלונדון ואתה היית בבית עם הגימלים הראשונים שהוצאת בחייך ודיברנו בווצאפ וקניתי לך תקליט שרצית מלא זמן ועכשיו הוא בחדר שלך על המדף עדיין באריזה
אני לא יכולה להסביר פה מה היית בשבילי היית יותר מאח יותר מחבר אתה היית הבן אדם שהסתכלתי עליו לדוגמא
והאבסורד בסיפור שאם הייתי בכל סיטואציה שדומה לזאת סביר להניח שאתה הראשון שהייתי מבקשת ממנו עזרה ותמיכה ודעה
אני מתגעגעת לשיחות ולצחוקים שלנו ,ולדברים המטומטמים שלך לנסיעות איתך באוטו,
אני מתגעגעת לדרך שהיית גורם לאנשים להרגיש
כי פשוט היית בן אדם מיוחד .
אני חושבת שידעת כמה אהבתי והערכתי אותך ואני מקווה שאני אזכה לפגוש אותך עוד פעם.
מיכל
הלוואי שהיית רואה אחי,
את התמונה שלך עם הסיכה בפה מתפרסמת בכל מקום.
התמונה ששיתפת אותה רק את החברים הקרובים שלך להגיד שסיימת מסלול.
התמונה ששלחת לאדר בשביל להראות לה שעלית על הר הקנאים וסוף כל סוף יהיה לך טלפון יותר מ20 דקות בשבוע. התמונה שמשדרת סוף של תקופה קשה והתחלה של תקופה טובה
אני יודע שכנראה היית מתעצבן מזה. בטוח היית אומר עכשיו - למה הרבה אנשים שאני לא מכיר מכירים אותי כולה עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, איך זה נראה למישהו הגיוני שאני לא אעשה את המקצוע שלי כמו שצריך וארוץ להציל אנשים אחרים.
אני יודע שהיה לך קשה לראות מליון אנשים מתעסקים בך. כי אף פעם לא אהבת שמתעסקים בך. תמיד התעסקת באחרים. תמיד היית תומך, חבר ואוהב לכל הסובבים אותך. וכל פעם שניסו להעביר את הנושא שיחה אליך לא יכולת להקשיב. היית צריך לעזור למי שמולך בלי כוונה לקבל משהו בחזרה.
אני יודע שגם כנראה היית מתעצבן שהצילום מהפתקים בטלפון שלך הועלה לכל מקום. כי מבחינתך זה סתם עוד איזה פתק שכתבת לעצמך בשביל לעבור את השבוע או את היום יותר בקלות. אבל עכשיו כל מילה שם הופכת למשמעותית הרבה יותר. אבל ברגע שקראתי את המשפט ״להיות הכי עמית שאני יכול״ אני מבין שעוד אנשים צריכים להכיר אותך. להבין כמה ״עמית״ היית. כמה היה חשוב לך להציל חיים ולעזור לזולת.
כמה צריך עוד אנשים שילכו אחרי העקרונות שלהם ויתנהגו באומץ בזמן תופת וסכנת חיים.
החיוך שלך משך את כולם והעלה אותם למעלה ברגעים הכי קשים. אולי עכשיו אתה יכול לחייך עוד. כי המחשבה שאנשים חיים בזכותך גורמת לך לאושר ונחת. ולפחות הצלחת לעשות את הקצת שעשית בעבורך שבשביל אנשים אחרים זה מעל ומעבר.
אוהב אותך אחי ואני מבטיח לא לשכוח אותך בחיים
הייתי מאוד רחוקה מהכל עד עכשיו.
כולם התנהגו רגיל בבסיס כמו במין בועה והמלחמה הורגשה באמת רק ביציאות הביתה.
ברגע שקיבלתי את הטלפון הזה מאלון כשהייתי בבסיס הכל הפך שחור. סירבתי להאמין ושאלתי כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה שאלות.
בחיים לא נפלתי לרצפה מכאב לב.
בחיים לא חשבתי שיום אחד יהפוך להיות יותר ממאה ימים שפשוט שום דבר בלב לא משתנה.
בחיים לא חשבתי שלאבד חבר כל כך טוב זה לאבד חלק מעצמך, חלק מההומור של עצמך, חלק מהעצבות שבך, חלק מאיך שאתה מסתכל על כל העולם הזה.
הכל כל כך שונה בלעדיך מוסט.
כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ולשתף אותך שאני יודעת בוודאות שהיית כל כך שמח לשמוע.
כל כך הרבה שיחות שאני רוצה לשמור לתמיד ולא לשכוח אף פעם.
כל כך הרבה תמונות וסרטונים שאני רואה בלופים כבר מאה יום ולא מאמינה שכלום לא יחזור להיות מה שהיה.
החברות איתך זה משהו שאני יודעת שלא יהיה לי עם עוד בן אדם בחיים.
תמיד תמכת בי בכל דבר שהתחלתי לעסוק בו לא משנה מה היה. ישבת איתי שעות על גבי שעות ועזרת לי להפוך הכל למושלם לפני שהוא יוצא החוצה. אני לא אשכח לך את זה בחיים.
אתה בן אדם כל כך מיוחד.
את הזכרונות איתך אני אשאיר איתי לנצח אני נשבעת לך.
תודה על מי שהיית בשבילי מוסט.
לינס🧊
לא הרבה אנשים זוכרים את הרגע המדוייק בו חייהם התחילו. אני זוכר.
ב09/10/2023 באזור השעה 16:00 אחר הצהריים הסתכלתי לקצין צהל בעיניים ושאלתי שאלה פשוטה: ״הרוג או חטוף״. כמה שניות לאחר מכן התחילו חיי החדשים.
אי אפשר שלא לשים לב שיש הרבה נקודות דמיון בין חיי החדשים לחיי הקודמים, לדוגמא :
-גם את החיים האלה, כמו הקודמים, לא זכיתי לבחור.
-האנשים בחיי החדשים דומים מאוד לאנשים בחיי הקודמים, לפחות מבחוץ
-השפה ברחוב זהה, הנוף בחלון הרכבת לא השתנה ולאוכל יש טעם דומה.
אבל למרות כל הדמיון קשה לפספס את ההבדלים:
-את חיי הקודמים התחלתי בדף לבן, שעליו התבקשתי לצייר את סיפור חיי. את חיי החדשים אני מתחיל עם ציור קרוע ואני עובד קשה מאוד בלחבר את החלקים כדי להמשיך לצייר. למרות שגם עם כל הדבק והסלטוייפ בעולם הוא לעולם לא באמת יראה כמו הציור הקודם.
-אותם האנשים מחיי הקודמים שנראים זהים מבחוץ, הם אנשים שונים לגמרי מבפנים. חלקם נשברו בדיוק כמוני וחלקם, חלקם פשוט מסתכל עליי שונה במעין מבט של רחמים מעורבבים עם עצב כנה.
-בחיי החדשים אדם אחד חסר, אדם אחד שמעולם לא דמיינתי את חיי בלעדיו. אדם אחד שעמד שם ממש באמצע הציור, עם חיוך מעצבן מרוח לו על הפנים. האדם הזה חסר ואני שואל את עצמי האם הציור הזה שווה משהו בלעדיו
אני מתגעגע לחיי הקודמים, מתגעגע מאוד. אני מתגעגע למשפחה הישנה, לחברים מפעם ולמדינה שבעיותיה היו זניחות כמו כן רפורמה או לא רפורמה. אבל יותר מהכל אני מתגעגע אליך, אחי הקטן. אני מתגעגע במידה שמילים לא יוכלו לתאר אז אני גם לא מנסה. אבל אני מבטיח לך, אני עובד קשה מאוד על להדביק מחדש את הציור וגם אם בסוף הוא לא יראה אותו הדבר וגם אם בציור החדש אתה לא תופיע אני מבטיח לך שהוא יקרה על שמך.
. עמיתו, חבר, דוקטור, פרופסור
כמה מוזר לכתוב עליך
אני זוכרת את הצעקה שיצאה לי שאמא שלי סיפרה לי ואת הדמעות לא מפסיקות לרדת
שאלתי אותה כל כך הרבה שאלות
סירבתי להאמין
יש לי ככ הרבה מה להגיד עליך, אבל שום מילה לא תתאר את התחושה שלי.
אני רוצה להתמקד בטוב שהבאת עמיתו
לעולם, לכולם, לחיים שלי באופן אישי
הכרתי אותך עם חיוך ענק על הפרצוף שישר הדביק אותי גם
וככה אני זוכרת אותך
תמיד מחייך.
לפני 3 שנים פגשתי אותך בפעם הראשונה בזום של קסטה- לא הינו אמורים לחנוך ביחד, אבל הגורל רצה ויום יומים לפני תחילת שנה עידכנו אותנו שאנחנו חונכים את יהונתן.
אני זוכרת ששאלתי אותך למה הגעת לכנפיים של קרמבו
וענית לי את התשובה הכי יפה שיכלתי לשמוע. אמרת שאת השנה האחרונה שלך בבית ספר אתה רוצה להרגיש שאתה תורם שאתה עושה טוב לסביבה ואמרת את זה עם חיוך ענק.
תשובה שכל כך מתאימה לך.
תוך שניה ראיתי איזה אדם מקסים אתה וכמה טוב אתה עושה לעולם מתוך אהבה נטו.
מעבר לחונך המדהים שהיית והפרטנר הכי טוב שיכלתי לבקש
הכנסת לי מלא אור לחיים.
התעניינת בי תמיד
היה לך חשוב לשמוע מה שלומי
דאגת לי תמיד ונשארת ער גם בשעות הקטנות של הלילה לשמוע את התסביכים שלי.
אני לעולם לא אשכח את הדרך שלנו הביתה מקרמבו.
את השירים שככ אהבת ושמת בקולי קולות ברכב. השיחות בתחנת אוטובוס.
אתה החבר הכי טוב שיכלתי לבקש
שמחתי להיות המתמחה שלך, עמית הפרופסור!
אתה חסר.
אני לוקחת ממך כל כך הרבה
תודה על הכל חבר.
אני נאחזת בתמונות וזכרונות שלנו
שמעלות לי חיוך וניצוץ בעיניים
אני לא מצליחה לעכל
כמה התרגשתי לראות שהתמונה שלנו מקרמבו תלויה על המקרר בבית שלך.
בטח היית צוחק עלי עכשיו שלפעמים אני באה לכתוב לך הודעה או להתקשר אליך לספר לך משהו/להתייעץ או סתם לדבר איתך.
תודה עמיתו!❤️
מוסט
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו.
כן כן זה היה בכיתה א אבל אני עדיין זוכר.
אני זוכר שישבתי מולך ואמרתי לעצמי בראש ״מה הקטע של העיניים שלו למה הן כאלה גדולות״.
מאז הייתה חברות ארוכה שהמשיכה עד ה-7 לאוקטובר, היום בו בחרת להיות הגיבור ונהרגת.
אני לא אשכח את הרגע ששמעתי.
הייתי במפלסים עם הצוות שלי ותפסנו הגנה על הישוב וטיהור של מחבלים שעוד נשארו בקיבוץ.
כל כך רחוק מהכל ובחוסר ידיעה מה הולך לקרות.
ברגע שהודיעו לי חשבתי שאני בסיוט.
שזה רק חלום רע וזה לא אמיתי.
ניסיתי להכחיש את מה שקרה אבל אחרי שעוד אנשים דיברו איתי התחלתי לקבל את זה.
באותו רגע היינו במשימת תצפית על הגבול בתורנויות.
ביקשתי להיכנס לתצפית למרות שלא היה התור שלי כי רק רציתי משהו שיסיח לי את הדעת.
בכל מקרה גם שהמשכתי לעשות את התפקיד שלי זה לא יצא לי מהראש והדמעות לא הפסיקו.
הייתה לך השפעה כל כך גדולה על החיים שלי ולא נראה לי שאתה אפילו הבנת את זה.
למדתי ממך המון דברים.
תמיד היה כיף לדבר איתך ולשתף אותך.
היית תמיד אוזן קשבת להכל.
אם זה קשיים בחיי הזוגיות, בצבא או סתם שהמצב חרא.
לדבר איתך זאת הייתה התרופה.
פתאום אני נזכר בכל מיני זכרונות שהיו לנו ביחד.
שהיינו יושבים בתחנת אוטובוס ליד הבית שלך ומדברים על האלבום החדש שקנדריק הוציא ואז שומעים אותו ברכב.
שהיינו יושבים בבית שלי עם יותם ורימון ועושים ערב סיגרים ופיצה ריבועים.
שהיינו נוסעים לצפון או למצדה (עם ג׳ורג׳ כמובן).
שהיינו תמיד קונים וודקה ביזונים אם היית עושה יום הולדת בבית שלך או סתם ביום שישי שיש איזה משהו.
כל כך הרבה זכרונות ורגעים יפים שלא יחזרו עוד.
המצב היה מאוד מסובך אחרי שנהרגת.
ידעתי שאני נכנס לעזה בקרוב ושאני צריך לנתק את הרגשות שיש לי בפנים ולתת את הכל.
ידעתי גם שזה מה שאתה היית רוצה שאני אעשה.
כעסתי מאוד אחרי מה שקרה.
התחלתי להרגיש את תחושת השנאה והנקמה לפני שנכנסתי.
אמרתי לעצמי שאני חייב להילחם בשבילך.
זה נתן לי הרבה כוח ובאיזה שהוא מובן גם מאוד עזר לי כי לקחתי ממך השראה.
כי כזה אתה, בן אדם לקחת ממנו השראה.
גרמת לי להבין שהחיים זה לא דבר שהוא מובן מאילו ופשוט צריך לחיות.
אני מתגעגע אליך חבר.
תודה על הזכות להכיר בן אדם כמוך.
אזכור אותך לנצח.
לא רציתי לעשות את זה תאמת.
אמילי שכנעה אותי סגירת מעגל וזה….
מה אני אגיד לך אחי מי חשב שאני אכתוב דבר כזה.
אני לא מתכוון להרחיב במילים כולם יודעים מה היה בנינו היינו סוג של זוג (אדר לא לקנא)
הכמות חוויות שעברנו היא לא הגיונית כמה למדנו ביחד וכמה למדתי ממך תמיד הייתי צמוד אליך בשביל ללמוד ממך.
אני רק אגלה לך דבר אחד שאני מצטער שלא גיליתי לך כשהיית חיי,
מאז שהתגייסתי לכל מקום שאני הולך אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות כמו המוסט של החבורה.
תמיד היית זה שכולם משתפים אותו וסומכים עליו ומתייעצים איתו בהכל ותמיד רציתי להיות זה שיסמכו עליו ככה.
ובצבא כשהכרתי חברים חדשים ניסיתי להיות האיש הזה בשבילם. (לדעתי הולך לי לא רע)
יש אפילו חברים מהצבא שמכירים את המושג ״פה אני כמו מוסט״ למרות שזה לא אומר להם כלום.
קיצר חפרתי קצת יותר משהתכוונתי.
אני מבטיח שאני אעשה דברים גדולים בשביל להנציח אותך ואתה לנצח תלווה אותי.
אני אוהב אותך אח שלי.
תמיד אהבתי, ותמיד אוהב🤍
מוסט אחי,
זוכר שנפגשנו בפעם הראשונה שהיית במסלול?
תמיד ידעתי שליעל יש בן דוד במסלול אבל סוף סוף היה לי שם, עמית.
ישבנו לדבר וזכיתי להכיר בן אדם יחיד במינו
יעל ביקשה שאתן לך איזה משהו מתוק, כמו שביקשה אבל לא כמו שהתכוונה,
דור ואני הערנו אותך באמצע הלילה עם “אין מקום אחר” בשקט, נתנו לך פחית ואמרנו לך שאנחנו מחכים לך בפלגה
וחיכינו, והגעת.
קווים, תרגילים ברמת הגולן, שבוע נופש באשקלון ואפילו מבצע בג׳נין שלנצח תהיה זכור לנו בכולם.
גרמת לשמוליק להתמכר לבוג׳אק,
לאביבי לשמוע קצת יותר מאק
ולי לקרוא מילים ליותר שירים.
תודה על הזכות לשרת לצידך ולקרוא לך חבר,
בטוחים שאתה שומר עלינו מלמעלה, עם פלייליסט טוב ברקע.
מרץ 21, צוות 20➰
איך הלכת עמית איך יכלת לעזוב ככה
כל החיים היו לפנייך והם נגדעו לך מול העיניים
תחזור עמית בבקשה
כל יום יותר חונק ומחניק
עמית מוסט, לוחם בסיירת נחל, היה החופל בפלגת עורב.
עמית היה הילד הכי חייכן ומצחיק שיש, הוא אהב מאוד מוזיקה, לקרוא, לכתוב, אהב מאוד אנשים, והיה חבר טוב לכל הסובבים שלו.
עמית היה האח, הבן, והבן זוג הכי מדהים בעולם.
עמית באותה שבת השחורה (7.10) היה בבסיס וסגר שבת, התחילו אצלם אזעקות ועמית רץ בלי ווסט או קסדה רק עם מכנס חולצה ונשק לתפעל את האירוע.
חיילים נוספים שהיו בבסיס (אנשים שלא הכיר) קראו לו לעזרה, כי נפגעו מהירי …
עמית ורץ אליהם במטרה להציל את חייהם.
עמית טיפל בפצועים יחד עם חברו ושם נהרג.
לפני שנהרג הם הספיקו לטפל ולחלץ 6 אנשים.
כמה ימים לאחר המקרה מצאנו פתק בחדרו שאומר : ״ אני רוצה להיות החובש הכי טוב שאני יכול, להיות אחד שרק רוצה לעזור לאנשים … אני מאמין שאני יכול להציל חיים ולמנוע מוות. נשלחנו להציל חיים וזו המטרה שלי בצה״ל.״
אני מקדיש את הזכייה שלי לזכרו של עמית מוסט, נכדי, שנפל בשבעה באוקטובר
התוכנית לא רק נושאת את שמו, היא כל כולה הערכים שלו
מקור:ynet
כשלא היה לו הטלפון שלו, עמית היה לוקח טלפונים מאנשים אקראיים ושולח לי תמנון.
מקור:The Times of Israel
אני כל כך מתגעגע אליך
מקור:The Times of Israel
חסרה לי התחושה שנתת לאנשים, כי היית אדם כל כך מיוחד
מקור:The Times of Israel
הוא בחר לצאת מהמרחב המוגן ולטפל בחיילים שנפגעו וחילץ 6 אנשים - זו גבורה, הוא אפילו לא הכיר אותם
מקור:גלי צה״ל / Omny
עמית אהובנו, גיבור ישראל הצנוע, טוב הלב, בעל החיוך הכי יפה בעולם
מקור:משרד הביטחון — יזכור
היית בשבילי יותר מאח, יותר מחבר.
מקור:משרד הביטחון — יזכור
את חיי החדשים אני מתחיל בציור קרוע, ואני עובד קשה מאוד לחבר את החלקים כדי להמשיך לצייר.
מקור:יזכור
דברים ליום הזיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת