עמית לוי

באשקלון של סוף שנות השמונים, עיר חוף ספוגה שמש ומלח, נולד ביום כ"ה בחשוון תש"ן, הוא עשרים ושלושה בנובמבר 1989, ילד שקיבל את השם עמית. הוא היה בנם של אסתר ודוד, שהקימו את ביתם בעיר הדרומית, והצטרף למשפחה שהלכה והתרחבה, עם אחים ואחיות שיבואו אחריו – עדיאל, איתי, אביה ועילם. הבית של משפחת לוי לא היה רק קירות ותקרה, אלא מקום שבו נשמו יחד, שיתפו, וצמחו, ספוג באווירה של אהבה ותמיכה. עמית, הבכור או אחד מהבכורים, ספג מהוריו את היסודות למי שיהפוך להיות – איש של ערכים, של מסירות ושל עשייה. הוא גדל ברחובות העיר, עם רעש הגלים ברקע וריח הים באוויר, ילד סקרן שעיניו הכחולות או החומות, תלוי באור, תמיד חיפשו את הדבר הבא ללמוד, לפענח או פשוט לחוות. שיחות הערב סביב שולחן האוכל, לעיתים קרובות מלוות בצחוק ילדים ודיונים עמוקים של ההורים, חרטו בו את התחושה של קשר משפחתי עמוק ובלתי מתפשר, הבנה שבית הוא עוגן, המקום ממנו יוצאים לדרך ואליו תמיד שבים.

את שנותיו הראשונות בילה עמית בין ספסלי בית הספר היסודי המדעי באשקלון, שם החל לפתח את סקרנותו הטבעית ואת תשוקתו לידע. לא היה תלמיד פסיבי, אלא אחד ששאל, חקר, וניסה להבין את העולם על כל מורכבויותיו. כבר אז ניכרה בו יכולת יוצאת דופן לא רק לקלוט מידע, אלא גם לחבר בין דברים, לראות את התמונה הרחבה. לאחר מכן, עזב עמית את חוף הים הדרומי ועלה לירושלים, בירת הנצח, כדי ללמוד בישיבה התיכונית "בני עקיבא נתיב מאיר". המעבר מהאווירה הנינוחה יחסית של אשקלון אל ההוויה הירושלמית, על קדושתה והקפדתה, הייתה עבורו עוד נדבך בהתפתחות אישיותו. בישיבה, בין שיעורי גמרא למתמטיקה, בין תפילות לשיחות חברים, הוא המשיך להרחיב את אופקיו, לא רק בתחום הלימודים הפורמליים, אלא גם במעגלים חברתיים וערכיים. הוא היה מן התלמידים שאינם מסתפקים במועט, שתמיד מחפשים עוד, דוחפים את עצמם מעבר לגבולות המוגדרים.

וכך, לצד ספסל הלימודים, התפתחו בו תחומי עניין רבים נוספים, שהעידו על רוחב ליבו ונפשו הפעלתנית. עמית מצא את מקומו בתנועת הנוער "בני עקיבא", בסניף אפרידר באשקלון, שם לא הסתפק בתפקיד החניך, אלא הפך למדריך, דמות מודל עבור ילדים צעירים יותר. הוא עמד מול חבורת נערים ונערות, עיניו בורקות, מספר סיפורים, מדריך משחקים, ובאופן עדין ומלא כבוד, מנחיל ערכים של חברות, אחריות ועזרה לזולת. הוא אהב את תחושת השייכות והאחריות שהתלוותה לתפקיד ההדרכה, את היכולת לעצב ולעורר השראה בנפשם הרכה של הילדים. במקביל, נכנס עמית אל עולם ההתנדבות במגן דוד אדום, חוויה שחשפה אותו לפנים פחות זוהרים של החיים – כאב, פחד, חוסר אונים, אך גם תקווה וגבורה אנושית. הוא למד להגיש עזרה ראשונה, לטפל בפצועים, ולעמוד איתן מול מצבי לחץ, כשהאדרנלין זורם בעורקיו. רעש הסירנה, מראה הדם, הריח החריף של חומרי החיטוי – כל אלה נצרבו בתודעתו והעמיקו בו את תחושת השליחות והרצון להושיט יד.

אך לא רק עשייה ציבורית מילאה את עולמו. עמית היה גם איש של צלילים ומנגינות. הוא ניגן בגיטרה בלהקה קטנה שהקים עם חבריו, ככל הנראה באשקלון, בחדרי חזרות מאובקים שריחם שילב בין זיעה, אבק וחלומות רוקנ'רול. אצבעותיו רצו על המיתרים, מוציאות מהם צלילים שנעו בין רוך לפראות, בין מנגינות מוכרות ללחנים מקוריים שנוצרו מתוך רגע של השראה. הגיטרה לא הייתה עבורו רק כלי נגינה, אלא שער לעולם של יצירה, של ביטוי עצמי, של שחרור. החזרות היו רגעים של אחדות, שבהם ארבעה או חמישה נערים הפכו לישות אחת, קשובה לקצב הפנימי של השני. הוא אהב את רעש המגברים, את הדינמיקה שבין הנגנים, את היכולת לברוא משהו יש מאין, רק מכמה צלילים. חבריו ללהקה ידעו שהוא הכוח המניע, זה שדאג לא רק לדיוק בתווים, אלא גם לתיאום בין הנפשות. כשנשאל איך הוא מוצא זמן לכל העיסוקים הללו, לצד העומס הלימודי, השיב בחיוך שובה לב, שמשקף את תפיסת עולמו: "זמן לא מוצאים, זמן עושים". המשפט הפשוט הזה לא היה רק תשובה מתחכמת, אלא מפתח להבנת אישיותו – אדם שאינו ממתין שהדברים יקרו, אלא יוזם, מתכנן, ופועל במלוא המרץ כדי להגשים את מטרותיו.

עם סיום התיכון, כשהשמש כבר החלה לשלוח קרניים חמות יותר על דרכו, בחר עמית להעמיק את לימודו בעולם התורה. הוא פנה לישיבת "שבי חברון" שבחברון, ושם בילה שלוש שנים, טובל כולו באווירה המיוחדת של הישיבה והעיר העתיקה. חברון, עיר האבות, עם סמטאותיה הצרות והאבן העתיקה, הייתה עבורו מקום של התחברות עמוקה לשורשים, להיסטוריה ולמסורת. הוא ישב שעות ארוכות בבית המדרש, כרוך סביב ספרי הגמרא, מתווכח עם חברים ורבנים, מנתח סוגיות מורכבות, ומנסה להבין את עומק ההלכה והמחשבה היהודית. ריח הספרים הישנים, טעם התה המהביל בלילות הלימוד, קולות הלימוד הערבים – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחווייתו. הוא לא ראה בלימוד התורה עיסוק אינטלקטואלי גרידא, אלא דרך חיים, מקור בלתי נדלה של כוח ומשמעות. גם לאחר שיעזוב את שערי הישיבה, ימשיך עמית להתמיד בלימוד תורה לאורך כל חייו, קובע עיתים לדף היומי ולחברותות, שואב מהם השראה, יציבות וכיוון. החיבור לקודש, שהחל בישיבה והמשיך להתפתח, לא נותר בגדר עניין רוחני מופשט, אלא הנחה אותו בכל תחומי חייו – בחיבור העמוק לעם ישראל ולארץ ישראל, וגם בבניין ביתו הפרטי, שם ביקש ליישם את הערכים שלמד ולחיות אותם הלכה למעשה.

בתום שנות הלימוד בישיבה, הגיע הרגע שבו הניח עמית את הגמרא בצד ופנה אל המסלול הצבאי, מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא התגייס לצה"ל, עבר מיונים קפדניים שהעידו על יכולותיו הפיזיות והמנטליות הגבוהות, ושובץ בפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת הצנחנים, יחידה קרבית עילית בחיל הרגלים. מסלול ההכשרה בפלס"ר היה מאתגר במיוחד, סוחט עד תום את הכוחות הפיזיים והנפשיים. ימים ארוכים של אימונים מפרכים בשדות קוצים ובמדבר לוהט, לילות נטולי שינה של ניווטים מפרכים, סחיבת אלונקות וציוד כבד, ירי אינטנסיבי ואימוני לוחמה בשטח בנוי – כל אלה הפכו לחלק משגרת יומו. עמית לא נרתע מהקושי, אלא ראה בו הזדמנות לדחוק את גבולותיו, לחשל את אישיותו ולהפוך ללוחם טוב יותר. הוא למד להכיר את חבריו לצוות לעומק, לזהות את נקודות החוזק והחולשה של כל אחד, ולבנות אמון עיוור, כזה שנדרש בשדה הקרב.

כאשר סיים את מסלול ההכשרה המאתגר, עמד עמית, גאה ומותש, כשלחזהו סיכת הלוחם. את הסיכה היקרה הזו, סמל של מסע ארוך וקשה, העניק לאימו, אסתר, מתוך הכרה עמוקה בדאגה שלה לשלומו, דאגה שהדירה שינה מעיניה לאורך כל המסלול. במילים חמות, שביטאו את עומק הקשר ביניהם, אמר לה: "את לא ישנת בלילות, הלכת איתנו בניווטים, היית איתנו בכל רגע". הוא ידע שהיא חווה כל קושי שלו כאילו היה שלה, שכל פסיעה שלו בשטח לוותה בתפילה חרישית שלה בבית. המחווה הזו, יותר מכל דבר אחר, הראתה את אישיותו הרגישה והמחוברת, את היכולת שלו לראות ולהכיר בקרבתם של האנשים שסבבו אותו. במהלך שירותו, התגלו בו במהרה יכולות פיקוד ומנהיגות מרשימות. הוא לא היה רק לוחם מצטיין, אלא גם דמות שידעה להניע אנשים, להוביל אותם קדימה, ולנטוע בהם ביטחון. תכונות אלו לא נעלמו מעיני מפקדיו, ועל כן נשלח לקורס מפקדי כיתה (מ"כים), שם למד את רזי הפיקוד על קבוצת לוחמים קטנה. לאחר מכן, המשיך לקורס קצינים, מסלול שהפך אותו למנהיג של ממש, כזה שמקבל החלטות גורליות בשטח. בסיום הקורס, מונה לתפקיד מפקד צוות בפלס"ר, תפקיד הדורש אחריות רבה, הבנה טקטית עמוקה ויכולת להוביל אנשים גם במצבי קיצון. בהמשך, שירת בתפקידים נוספים ומשמעותיים, ביניהם מפקד צוות בעורב צנחנים, יחידה המתמחה בלוחמת נ"ט, וכסגן מפקד בית הספר להגנת היישוב בבא"פ לכיש, תפקיד שהכניס אותו לעולם ההדרכה והפיתוח של תורות לחימה. בכל תפקידיו, הובילו אותו שני ערכים עליונים: מקצועיות בלתי מתפשרת ואכפתיות עמוקה לחייליו. הוא ראה בכל אחד מהם עולם ומלואו, ולא רק בורג במערכת, ודאג לרווחתם הפיזית והנפשית כאחד.

לאחר תקופת שירות קבע משמעותית, שבה הטביע את חותמו וצבר ניסיון פיקודי עשיר, השתחרר עמית. אך הניתוק מהעשייה הביטחונית לא ארך זמן רב, והוא שב אליה לתקופה קצרה, הפעם כמהנדס מכונות של סיירת מטכ"ל, יחידה מובחרת ביותר. המעבר מהשטח לעולם הטכני-הנדסי לא היה זר לו, שכן כבר בגיל צעיר הפגין סקרנות ויכולת אנליטית. בתפקיד זה, תרם מיכולותיו הטכניות והמכניות למען ביטחון המדינה, והפגין את אותה מקצועיות ודבקות במשימה שאפיינו אותו כלוחם. גם בשירות המילואים, שבו המשיך עמית לשרת נאמנה, הוא לא ויתר על תפקיד פיקודי. הוא היה מפקד צוות בפלס"ר צנחנים, ובצעד המעיד על הקשר המיוחד שרקם עם חבריו, קיבל על עצמו לפקד על הצוות המקורי שלו מהשירות הסדיר, לאחר שפנו אליו בבקשה מפורשת להיות מפקדם. זה לא היה רק תפקיד, אלא המשך של ברית אחים, של אמון שנבנה לאורך שנים של אימונים ומשימות משותפות.

בין כל המעברים הללו, בין שדות הקרב לספסל הלימודים, בין עולם התורה לטכנולוגיה, נכנסה לחייו של עמית חן. סיפור אהבתם נרקם בדרך טבעית, מלאה בהבנה הדדית וחיבור עמוק. לאחר שנישאו, בחרו השניים להקים את ביתם בקיבוץ שומריה שבצפון הנגב, יישוב קהילתי שקט, המשלב בין חיי קיבוץ לקהילה דתית. בשומריה, בין שדות ירוקים ונוף מדברי, חיו השניים באהבה גדולה ובהרמוניה משותפת, בונים יחד את עתידם. שומריה הפכה למקום שבו יכלו להשתקע, לגדל משפחה ולבנות קהילה. ימי שישי היו עבור עמית וחן רגעים קדושים, שבהם נהגו לבלות יחד בבית קפה קטן ביישוב או בחיק הטבע המקיף אותם. אלה היו רגעים של שקט יחסי, של עצירה קלה משטף החיים השוצף, בהם יכלו לשוחח בחופשיות, לחשוב יחד על החיים, על תוכניות לעתיד, ופשוט להיות יחד. קפה מהביל, מאפה טרי, ושיחה עמוקה, אלה היו רגעים שחיזקו את קשרם והפכו אותם לבלתי נפרדים.

לזוג נולדו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, שהפכו למרכז עולמם: צור, נעה, יהונתן וזוהר יהודית. הם היו בבת עינו של עמית, והוא הקדיש להם את מיטב זמנו ומרצו. כאיש משפחה מסור ומשקיע, דאג עמית מאוד לילדיו ולרעייתו. הוא לא היה רק אבא נוכח, אלא אבא פעיל, שמעורב בכל פרט ופרט בחייהם. הוא ידע ליהנות עימם מכל רגע קטן – לשחק איתם בחצר, להקריא להם סיפורים לפני השינה, ללמד אותם דברים חדשים, ולצחוק איתם צחוק מתגלגל שחילחל לכל פינה בבית. הוא היה אבא שמתיישב איתם על השטיח, בונה מגדלי קוביות, או משוחח איתם על ענייני היום, מקשיב בסבלנות לכל שאלה ולכל התלבטות. חן תמיד אמרה שהוא מעניק לילדים תחושת ביטחון ושלווה, שהוא עוגן יציב בסערות החיים. הוא לימד אותם על אהבת הארץ, על ערכים, ועל חשיבות המשפחה, לא רק במילים, אלא בעיקר בדוגמה אישית. את עקרונות "בית-משפחה-עם-ומדינה", שחתם בהם את אחד מכתביו, הוא יישם בביתו יום יום ושעה שעה.

בשומריה, מעבר לחיי המשפחה, הפגין עמית מעורבות קהילתית עמוקה והובלה בתחומים רבים. הוא לא הסתפק בלהיות תושב מן השורה, אלא לקח על עצמו אחריות על היבטים שונים בחיי הקהילה. הוא שימש כמדריך של כיתת הכוננות של היישוב, תפקיד קריטי במיוחד באזור שבו מתגוררים. הוא אימן את חברי הכיתה, לימד אותם טקטיקות, נהלי חירום ושימוש בנשק, והקפיד על מוכנות מקסימלית. הוא עשה זאת מתוך הבנה עמוקה של חשיבות ההגנה על הבית ועל התושבים. לצד זאת, המשיך עמית להעמיק את חיבורו לעולם התורה, הפעם כחלק מחיי הקהילה. הוא היה פעיל נלהב בתחום הדף היומי, לימוד יומי של דף גמרא, ונהג להעביר שיעורי תורה ולימוד לילדי היישוב. הוא ידע להנגיש את התורה לכל אחד, בין אם זה למבוגרים בבית המדרש או לילדים סקרנים שבאו להקשיב לסיפוריו. הוא האמין שללימוד התורה יש כוח לחבר, לחזק ולבנות קהילה. בנוסף, עסק עמית בפעילויות שונות לנוער ביישוב, מתוך רצון להעניק להם מסגרת ערכית וחברתית, וללוות אותם בדרכם. הוא ראה בחינוך הדור הצעיר משימה בעלת חשיבות עליונה.

לאחר שחרורו משירות הקבע בצה"ל, חש עמית צורך לחזור למקורות, לשאוב שוב כוח מהלימוד. הוא שב לשנת לימודים נוספת בישיבת "שבי חברון", סוגר מעגל ומתחבר מחדש לעולם התורה שאותו כה אהב. לאחר מכן, פנה ללימודים אקדמיים, ובחר בתחום הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא השקיע בלימודיו במסירות אין קץ, כפי שאפיין אותו בכל תחום בחייו, וקיבל את התואר הראשון בשנת 2022. עם סיום לימודיו, החל לעבוד כמהנדס מכונות בתעשייה הביטחונית, שם שילב בין כישוריו הטכניים לבין תחושת השליחות הלאומית. הוא הפגין מקצועיות ורצינות רבה בעבודתו, והיה ידוע בגישתו היסודית והקפדנית. עבורו, גם במעשה העבודה המעשית, הייתה משמעות עמוקה וחיבור ל"צו השעה", להגנה על המדינה וחיזוקה. הוא ראה כמהנדס בתעשייה הביטחונית המשך ישיר למשימת ההגנה על עם ישראל וארץ ישראל, דרך נוספת לתרום לכוחה ולביטחונה של המדינה.

עמית היה אדם מורכב, שהצליח להכיל בתוכו ניגודים שונים ולהיות שלם עם כולם. הוא העניק ביטחון ותחושת יכולת לסובביו, הקרין עוצמה ושקט פנימי, ובד בבד ניחן בעדינות וברוך נדירים. הוא ראה כל אדם לעומק, לא הסתפק במעטה החיצוני, וחשוב היה לו למצוא את המשותף, את המאחד ולא את המפריד. לכן, קיבל בסובלנות דעות שונות משלו, הקשיב בקשב רב לכל אדם, ונתן לכל אחד את המקום והכבוד להיות הוא עצמו, ללא שיפוטיות. הוא היה איש של תורה, אך באותה העת גם איש של מעשה. הוא לא הסתפק בלהגות רעיונות תיאורטיים, אלא שאף ליישם אותם במציאות, להפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא הציב לעצמו מטרות ברורות, והגשים אותן בנחת ובענווה, ללא רעש וצלצולים. הוא נתן את כל כולו כדי להצליח במשימותיו, בלי פשרות, בדבקות ובשימת לב קפדנית לפרטים הקטנים ביותר. הוא דגל במעשה משמעותי, כזה שמשנה מציאות, ולא במילים ריקות מתוכן. עמית היה אדם שחי את חייו במלואם, בכל נפשו ומאודו, וכל מפגש עמו היה חוויה של עומק, של חום ושל השראה.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה להאיר את כל קצוות הארץ, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השקטים, ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה – מלחמת חרבות ברזל.

עם הישמע הקריאה, הוקפץ עמית למילואים. הוא נקרא לדגל בגדוד הסיור 6551 של עוצבת "חיצי האש" בחיל הרגלים, ושב לתפקידו כמפקד צוות. לא הייתה לו שום התלבטות. הרגע הזה, שבו נדרשה מסירותו המלאה, היה בדיוק הרגע שעליו דיבר במושגים של "צו השעה" ו"הגנה על המדינה". לצוותו המקורי, שאת לוחמיו הכיר היטב מימי השירות הסדיר והמילואים, צורף צוות צעיר יותר, שזה עתה סיים את הכשרתו. האתגר היה מורכב: לחבר במהירות שני צוותים שונים, עם הרגלים וניסיון שונים, לכדי יחידה אחת לוחמת ומלוכדת, כשזמן ההיכרות ביניהם קצר מאוד. אך עמית, ביכולות הפיקוד המרשימות שלו, ובאישיותו החמה והמכילה, הפך אותם לצוות מלוכד ומשפחתי. הוא ידע לזהות את החוזקות של כל לוחם, להפיג חששות, לנטוע ביטחון, וליצור אווירה של אמון הדדי. הצעירים למדו מהוותיקים, והוותיקים קיבלו באהבה את רוח הרעננות של הצעירים.

במהלך המלחמה, גויס עמית לשלושה סבבי מילואים ארוכים ומורכבים. הוא הוביל את חייליו בעוז, בענווה ובמאור פנים בלחימה שהשתרעה על פני גזרות שונות. הסבב הראשון היה בצפון רצועת עזה, שם נלחמו בשטחים צפופים ומאתגרים. לאחר מכן, הועבר הצוות לאזור מטולה, בגבול לבנון, שם האיום מצד חיזבאללה היה מוחשי, והדריכות הייתה גבוהה. ולבסוף, שב עמית עם צוותו ללחימה במרכז הרצועה, אל לבה של העשייה המבצעית. בכל אחד מהסבבים הללו, ובכל גזרה, הפגין עמית מנהיגות יוצאת דופן. הוא היה מפקד דואג, שדאג לכל צרכיהם של חייליו, הקשיב לחששותיהם, ודאג לרווחתם גם תחת אש. הוא מילא אותם במוטיבציה עזה, דחף אותם להתמקצעות ולהשתפרות מתמדת, והיה עבורם עמוד תווך של יציבות ואמונה. חייליו חרטו על לוח ליבם את קריאתו המצמררת – "הנני", ביטוי של נכונות ללכת לכל מקום שיידרש, ללא היסוס, בלב שלם. ואת מילותיה של חנה סנש, אותן אמר להם שוב ושוב – "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". מילים שהדהדו את תחושת השליחות העמוקה שפיעמה בו ובהם. אחים של עמית, עדיאל, איתי ואביה, גם הם לוחמים בסיירות של חטיבת הצנחנים הסדירה ובחטיבה 226, מילאו שירות מילואים ארוך במהלך המלחמה, בבחינת משפחה שלמה המגויסת למאמץ המלחמתי, כל אחד בחזיתו.

בליל כ"ה בכסלו תשפ"ה, הוא ה-26 בדצמבר 2024, היה עמית בלב העשייה המבצעית. הוא יצא לפשיטה במסגרת גדודית סמוך לשכונת א-סברה שבעיר עזה. המשימה הייתה קריטית: לאתר טילים נגד טנקים, אמצעי לחימה נוספים ואמצעים מודיעיניים של ארגון הטרור חמאס, שהוסתרו במעבה השטח האורבני הצפוף. הצוותים נעו בדממה, בזהירות מרבית, תחת מעטה החשיכה, כשכל צעד נמדד וכל תנועה מחושבת. המתח היה ניכר באוויר, ריח האבק והעשן נמהל בריח האדמה הלחה. הם ידעו שהם פועלים בלב שטח עוין, שכל פינה יכולה להסתיר סכנה. הם התקדמו מבית לבית, מסמטה לסמטה, כשהחושים דרוכים והנשק מוכן. השכם בבוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו להאיר באטיות את קו הרקיע המזרחי, נורתה ירייה מדויקת על ידי צלף אויב. הירייה פגעה בעמית. הוא נהרג במקום. סרן (במיל') עמית לוי, בן שלושים וחמש בנופלו, נפל בקרב, כשהוא מוביל את חייליו ומגן על עמו וארצו.

נפילתו של עמית אירעה בנר ראשון של חנוכה, חג שבו מציינים את גבורת המכבים ואת ניצחון מעטים מול רבים, את ניצחון האור על החושך. אי אפשר היה להתעלם מהדמיון שבין המכבים של אז, שלחמו על חירותם ועל קדושת ביתם, לבין המכבים של ימינו, הלוחמים שמוסרים את נפשם למען ביטחון ישראל. עמית, שכל חייו היו קודש לעשייה, ללימוד, לבית, לעם ולמדינה, נפל כגיבור, מואר באור הגבורה והמסירות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, העיר שבה למד ובה העמיק את שורשיו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, חן, שני בנים ושתי בנות – צור, נעה, יהונתן וזוהר יהודית – שהיו כל עולמו. הוא הותיר הורים כואבים, דוד ואסתר, ושלושה אחים ואחות – עדיאל, איתי, אביה ועילם – שחלקו עימו את הדרך ואת השליחות.

רעייתו חן, שבורה וכואבת אך מלאה בגאווה, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק אהבתם ואת עוצמת אובדנה: "איך הגעתי לרגע הזה שכל כך פחדתי ממנו כל החיים שלי. אתה הכי, היית הכי... וכל כך פחדתי מזה. אני תמיד ידעתי עם מי אני חיה... היית כל כך אוהב, אמיתי ובריא ומחובר לנצח. בלי להתבלבל משום דבר חיצוני, חיית בכל הכוח את הגודל של העולם הזה בלי להתנתק מהקודש. עמיתוש אנחנו כל כך אחד, תמיד היינו. איך אני אחיה עכשיו בלעדיך? אף פעם לא היו לנו מריבות קטנות כאלה. רק השבוע באפטר דיברנו על החיים המושלמים שלנו... חיים שלי איך הכלל והפרט מעורבבים יחד, ואני פשוט רוצה אותך איתי, איתנו. למרות הקושי הגדול כל כך היה לך ברור שזה התפקיד שלך עכשיו, שלנו. התגאית בזה, הרגשת מחובר ושותף לגאולת ישראל. להגן על המדינה ולנסות לעזור לשחרור החטופים. ה' כמה עקדות יצחק עוד, זה ניסיון שאפילו אברהם אבינו לא היה צריך לעמוד בו. עמיתוש סליחה שלא שמרתי עליך מספיק. אנחנו תמיד נהיה איתך". מילותיה של חן, ששיקפו את החיבור העמוק לקודש ולמשימה הלאומית, לצד הכאב הפרטי העצום, נגעו בלב כל שומע. הן תיארו אדם שחי מתוך אמת פנימית, שילב בין הגדול לקטן, בין הקודש לחול, בין המשימה הלאומית לחיי המשפחה הפרטיים, ותמיד נשאר מחובר ואוהב.

לזכרו של עמית, ולמען הנצחת ערכיו הייחודיים, הושק מיזם מיוחד שנקרא "הנצחה לזכר עמית לוי – בעגלות קפה". במסגרת המיזם, המבקרים בעגלות קפה הפזורות ברחבי הארץ יכולים לסרוק ברקוד מיוחד. דרך הברקוד, הם מקבלים לטלפון הנייד שלהם תכנים וסרטונים עשירים, המיועדים ללימוד ולשיח משותף על נושאים יסודיים בחיי האדם והחברה: בית, זוגיות, משפחה וחינוך ילדים. המטרה העומדת בבסיס המיזם היא לחזק את הזוגיות ואת הבית היהודי-ישראלי, בדיוק כפי שעמית שאף לעשות בחייו. דרך הקפה, דרך השיח, דרך החיבור האנושי, ממשיכה רוחו של עמית לחיות ולהאיר. הוא האמין בכוחו של האור הקטן לגרש הרבה מן החושך, והמורשת שהותיר אחריו היא אכן נקודת אור זוהרת, שממשיכה להאיר את דרכנו. עמית לוי, איש של תורה ומעשה, של אהבה ושל מסירות, נפל כגיבור ישראל, אך רוחו וערכיו ממשיכים לחיות בלבבות רבים, ומנחים אותנו בדרכנו אל התקומה והגאווה הישראלית. יהי זכרו ברוך.