עמית הוד זיו

בבית בראש העין, מוקף חום משפחתי וריחות של בישולים ביתיים, נולד עמית הוד זיו ביום ג' באב תשס"ד, ה-21 ביולי 2004. הוא היה הילד השני במשפחה, אח קטן לנועם ואח גדול לעתיד ליאיר, ומרגע בואו לעולם מילא את החלל באור שקט ומיוחד. הוריו, גלית וגיא, ראו בו ילד חכם מהרגע הראשון, כזה שאינו זקוק למילים רבות כדי להביע את עולמו הפנימי העשיר. הוא גדל בסביבה תומכת, שבה כל שאלה נענתה בסבלנות וכל רעיון זכה למקום, ושם, בין קירות הבית המוכרים, החל לעצב את אישיותו הייחודית – שילוב של צניעות, חוש הומור דק וחוכמה שקטה שהפכה כל מילה שיצאה מפיו לפנינה.

הילדות של עמית הייתה ארוגה במארג צפוף של רגעים קטנים ומשמעותיים. בבוקר היה מתעורר לקול ציוץ הציפורים מבעד לחלון חדרו, אור השמש של ראש העין חודר מבעד לוילון ומצייר פסים על הרצפה. הוא אהב את השקט של שעות הבוקר המוקדמות, שקט שאפשר לו להתכנס בתוך עצמו, לחשוב, לדמיין. ארוחות הבוקר המשפחתיות היו תמיד נקודת עוגן, עם צלצול הכפיות בקערות הדגנים וקולות הצחוק של אחותו נועם, שניסתה תמיד להצחיק אותו. עמית היה ילד ביישן מטבעו, אך בתוך חיק המשפחה, בין הקירות המגנים, הרשה לעצמו להיפתח. הוא היה צופה באביו, גיא, מתקן דבר מה או מסביר סוגיה מורכבת, וסופג בשקט את הידע, את הדרך. אמו גלית, הייתה תמיד שם, עוטפת אותו באהבה אינסופית, מבינה גם את מה שלא נאמר. הוא זכר את מגע ידה המרגיע על מצחו כשהיה חולה, את ריח הבישולים שלה שמילא את הבית, ואת העידוד הבלתי פוסק שלה לכל מעשיו. עם נועם אחותו, התפתחה מערכת יחסים מיוחדת, של אחות גדולה ששומרת ומגוננת, ושל אח קטן שמעריץ ומעריץ. היא הייתה מנסה תמיד לגרור אותו למשחקים ופעילויות, והוא, למרות שקט מופנם, היה מצטרף בחיוך, נהנה מהקשר התוסס.

כשהגיע לגיל שש, בשנת 2010, קרה דבר ששינה את עולמו: הוא נכנס בפעם הראשונה למגרש הכדורסל בראש העין, והתאהב. זה היה רגע מכונן. הוא זכר את מגע הכדור הכתום בכף ידו, את הרעש המהדהד של הכדור הפוגע ברצפה, את החבטה העדינה של הרשת כשהכדור נכנס לסל. זה לא היה רק משחק עבורו; הכדורסל הפך לכל עולמו, למפלט, למקום שבו השקט הפנימי שלו קיבל ביטוי פיזי עוצמתי. הוא התמסר לאימונים בכל נפשו, שעות ארוכות היה מבלה במגרש, משכלל את הקליעה, מתאמן על כדרורים, מפתח את יכולותיו. כבר בגיל צעיר, התגלה כישרונו יוצא הדופן. מאמניו זיהו בו לא רק יכולות פיזיות מרשימות, אלא גם הבנה עמוקה של המשחק, ראיית משחק נדירה ונחישות בלתי מתפשרת. הוא לא היה מסוג השחקנים שצועקים או מתלהמים; הוא פשוט עשה, שיחק, נתן את כולו. העיניים שלו, בדרך כלל שקטות ומאופקות, היו נדלקות באש כשהיה על המגרש, והוא הפך לכוח שקט ודומיננטי, כזה שכולם רצו לשחק איתו, לצידו.

את שנות בית הספר היסודי עשה עמית בבית הספר "טל" בראש העין, שם המשיך לבנות את מעגלי חבריו. הוא היה ילד אהוב, כזה שמושך אליו אנשים בזכות טוב ליבו, חיוכו הכובש וחוש ההומור המפותח שלו. הוא לא היה הליצן של הכיתה, אבל תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, להפיג מתח, להצחיק את כולם. גם כשלמד בחטיבת הביניים ובהמשך בתיכון "הבית של תמר" בנתניה, שמר על אותה אישיות. בבית הספר הוא היה תלמיד חכם ורציני, כזה שמבין את החומר לעומק, אך תמיד שמר על צניעות. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא פעל מתוך עניין פנימי ורצון ללמוד ולהתפתח. השקט היה מקור כוחו, הוא התרחק מרעש ומהמולה, ובחר בסביבות שאפשרו לו להתמקד, לחשוב, ובעיקר – לשחק כדורסל.

השנים בתיכון היו שיא פריחתו של עמית כשחקן כדורסל. בשנת 2019, עבר לשחק בקבוצות הנוער של מועדון "מכבי" פתח תקווה, שם הגיע לקבוצת המצטיינים בנבחרת ישראל. הוא השקיע שעות ארוכות באימונים, לא פעם היה נשאר אחרון במגרש, מתרגל עוד ועוד, עד שהידיים כאבו והזיעה ניגרה מפניו. מאמניו לא הפסיקו להתפעל ממנו, כינו אותו "שחקן נשמה" ו"קפטן", לא רק בגלל יכולותיו הטכניות אלא בעיקר בגלל רוחו. הוא היה מנהיג שקט, כזה שמניע את חבריו לקבוצה בדוגמה אישית, בנחישות, ובמסירות טוטאלית למשחק. במשחק, הוא נתן את כל כולו עד השנייה האחרונה, לא ויתר לעצמו ולא לחבריו, גם כשהתוצאה נראתה אבודה. החיוך שלו, גם אחרי הפסד, שידר אופטימיות ורצון להשתפר, להתקדם. הוא היה לב הקבוצה, השחקן שכולם חיפשו במסירה האחרונה, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

אבל עמית לא הסתפק רק בלשחק. כשהיה בן חמש-עשרה, עבר קורס מאמנים והפך לעוזר מאמן. זו הייתה הזדמנות עבורו להעביר את האהבה שלו למשחק ואת הידע שצבר לדור הבא. הוא אימן ילדים צעירים, בגילי תשע עד שלוש-עשרה, ביישוב אורנית ובראש העין. מנער ביישן ומאופק, הוא הפך למאמן אהוב ונערץ. הוא ידע איך לדבר עם הילדים, איך להקשיב לחששותיהם, איך להלהיב אותם, ואיך ללמד אותם לא רק את טכניקת המשחק, אלא גם את ערכי הספורט – עבודה קשה, נחישות, שיתוף פעולה וכבוד הדדי. הוא לא צעק, אלא דיבר בשקט, במילים ברורות, מלווה כל הסבר בהדגמה מרהיבה. הילדים היו תלויים בו, מצפים בכיליון עיניים לאימון הבא, רואים בו מודל לחיקוי. כעבור שנה, התקדם לתפקיד מאמן ראשי, וההצלחה שלו הייתה מסחררת. הוא בנה קבוצות חזקות, לא רק מבחינת יכולת, אלא גם מבחינה חברתית, והטמיע בהם את רוח ה"אין כאב אין הישג", משפט שבהמשך יקועקע על זרועו ויהפוך למוטו המלווה אותו בחיים.

לצד אהבתו הבלתי מתפשרת לכדורסל, עמית היה גם חובב ספורט אתגרי ונהיגה. הוא אהב את תחושת האדרנלין, את האתגר שבשליטה במהירות ובתנועה. בשנת 2018, כשהיה רק בן ארבע-עשרה, יצא לטיול נהיגה בלתי נשכח באירופה יחד עם אביו, גיא. הם נסעו במכוניות מרוץ, חוו יחד את הריגוש שבדחיפת המכונה לקצה גבול היכולת שלה, את העיקולים החדים, את הרעש המחריש של המנוע. זה היה זמן איכות ייחודי עם אביו, שחיזק את הקשר המיוחד ביניהם. שנתיים לאחר מכן, בגיל שמונה-עשרה, הגשים חלום נוסף ועבר קורס נהיגת מרוצים במסלול בערד. הוא אהב את הדיוק הנדרש, את הריכוז המוחלט, את היכולת לדחוף את עצמו ואת המכונית לגבולות חדשים. בנוסף, עמית אהב לעשות סקי, והפך את חופשות הסקי השנתיות עם אביו ואחיו למסורת קבועה. הוא אהב את תחושת החופש שבהחלקה במורד ההר המושלג, את האוויר הקר שצובט את הלחיים, את הנופים עוצרי הנשימה. בכל אלה, באו לידי ביטוי האופי האתגרי שלו, הרצון לדחוף קדימה, לאתגר את עצמו, אך תמיד בשקט, בריכוז, בשליטה.

אך מעבר לכישרונו הספורטיבי ולתשוקתו לאתגרים, עמית היה אדם בעל לב ענק ונתינה אין קץ. במהלך שנות החטיבה והתיכון, התנדב בעמותת קס"ם – קרן סיוע למשפחות נזקקות. הוא לא חיפש פרסום או תהילה, אלא פשוט עשה את מה שהרגיש נכון. שעות רבות בילה באריזת חבילות מזון, מיין מוצרים, העמיס ארגזים, ולאחר מכן הסיע אותם למשפחות נזקקות. הוא פגש שם אנשים במצוקה, ראה את הכאב ואת התקווה בעיניהם, והרגיש סיפוק עמוק ביכולתו לסייע. הוא לא דיבר על זה הרבה, פשוט עשה. זה היה חלק בלתי נפרד ממי שהיה – חבר טוב ונאמן, תמיד הראשון לתת יד, לעזור, לתרום, לא רק במגרש הכדורסל או בטיולי הסקי, אלא גם לחלשים ולנזקקים בחברה. הוא היה אדם ערכי, שראה את העולם דרך משקפיים של טוב לב וחמלה, והותיר רושם עמוק על כל מי שפגש, בזכות הכריזמה השקטה שלו והאור הפנימי שקרן ממנו.

עם כל הכישרונות הללו, עמית היה יכול בקלות להמשיך בקריירה מסחררת כספורטאי מצטיין, אולי אפילו להגיע לליגות הגדולות. אך כשעמד בפני גיוס לצה"ל, בחירתו הייתה ברורה וחד משמעית: שירות קרבי. הוא ראה בכך חובה, דרך לתרום למדינה ולחברה, והיה נחוש בדעתו ללכת בדרך זו, על אף ההקרבה שתבוא איתה. ממש לפני הגיוס, במשחק כדורסל אחרון ששיחק עם חבריו, נקע את רגלו. הכאב היה חד, והמחשבה על דחיית הגיוס עלתה. אך עמית, בנחישות שאפיינה אותו, סירב לוותר. הוא לא הסכים לדחות את מועד הגיוס, והתעקש להתגייס במועד המתוכנן, גם עם קרסול נפוח וכואב. הוא ידע שזו הדרך הנכונה עבורו, ולא היה מוכן לתת לשום מכשול לעמוד בדרכו.

ביום חמישה בדצמבר 2022, התגייס עמית לצה"ל. הרגע הזה, של המעבר מהחיים האזרחיים במגרשי הכדורסל אל המדים והטירונות, היה רגע של התרגשות וציפייה. הוא נפרד מהוריו, מאחותו נועם ומאחיו יאיר, חיבוקים ארוכים, מילים של אהבה וגאווה. הוא שירת כלוחם בחיל השריון, בגדוד 71, עוצבת "ברק" (חטיבה 188). מסלול ההכשרה בשיריון היה מפרך, דורש כוח פיזי ונפשי כאחד, ובמיוחד עם קרסול פצוע, האתגר היה כפול. אך עמית, שהיה רגיל לדחוף את עצמו לקצה בכל אימון כדורסל, עמד במשימה בגבורה שקטה. הוא השלים את מסע הכומתה בהצלחה, צעד בראש מורם, כשהוא נושא את משקלו של הקרסול הפצוע ואת משקל האחריות החדשה על כתפיו. הוא הוכיח לעצמו ולכולם שגם כשהגוף כואב, הרוח יכולה לנצח. מפקדו תיאר אותו כחייל אהוב ומכבד אדם, לוחם בולט בפלוגה. עמית תמיד היה נכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה, וביצע אותה בחיוך, על הצד הטוב ביותר, מתוך תחושת שליחות עמוקה.

הוא אהב את השירות כנהג טנק. בתוך תא הטנק הצפוף, מוקף בפלדה ובמנועים רועמים, הוא מצא את מקומו. הוא אהב את תחושת השליטה במכונה העוצמתית, את הדיוק הנדרש בנהיגה בשטח קשה, את העבודה הצמודה עם צוות הטנק. הוא היה איש צוות מופת, תמיד קשוב, תמיד ערני, תמיד מוכן להגיש עזרה. יומיים בלבד לפני נפילתו, קיבל את הבשורה המשמחת: הוא אושר לצאת לקורס מפקדי טנקים. זו הייתה הגשמת חלום, צעד נוסף קדימה בדרך שבה בחר, הכרה ביכולותיו ובפוטנציאל המנהיגותי שלו. הוא כבר דמיין את עצמו מפקד, מוביל, מעביר את הידע והניסיון שצבר לחיילים אחרים, בדיוק כפי שעשה עם ילדי הכדורסל. ההתרגשות הייתה גדולה, והוא שיתף את בשורת הצלחה עם משפחתו וחבריו, ששמחו איתו וראו בו את המפקד לעתיד, את המנהיג השקט והנחוש.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר, והשקט נקרע. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחי רקטות וטילים שיגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסות הירי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

המלחמה התפשטה בימים הבאים, וזרועותיה הגיעו גם לחזית הצפון. היחידה של עמית, גדוד 71, הוצבה שם, נכונה לכל תרחיש. ארגון "חיזבאללה" החל לשגר מלבנון לעבר יישובי הצפון עשרות מטחי רקטות וכטב"מים, והאוויר התמלא בחרדה. עמית וחבריו לצוות הטנק היו בכוננות מתמדת, העיניים סורקות את האופק, הידיים על ההדקים. המתח היה קבוע, נוכח בכל נשימה, בכל רגע של דממה שנקרעה לפתע על ידי אזעקה או קול פיצוץ מרחוק. הם ידעו שהם מגינים על הבית, על המשפחות שלהם, על כל אזרחי ישראל, והם עשו זאת בנחישות, באחריות ובמקצועיות, כפי שעמית ידע לעשות כל דבר בחייו.

בבוקר יום שישי, ה-22 בדצמבר 2023, היה עמית בפעילות מבצעית סמוך לקיבוץ שתולה שבגליל המערבי. השמים היו אפורים, הקור חדר לעצמות, אך הריכוז היה מלא. לפתע, נשמע רעש שרק מי שהיה שם יכול להבין את עוצמתו – ארגון "חיזבאללה" שיגר לעבר המרחב טילי נ"ט ופצמ"רים. עמית, בלי לחשוב פעמיים, מתוך אינסטינקט של לוחם ומתוך מחויבות עמוקה לתפקידו ולחבריו, רץ לעבר הטנק. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שחיי אדם תלויים במהירות תגובתו. הוא רץ כדי להגן, כדי לצאת לקרב, כדי לעשות את מה שנדרש ממנו. אך הגורל התאכזר, ופגיעה ישירה קטעה את חייו באחת. באירוע נפצע קשה לוחם נוסף, שבהמשך נפטר מפצעיו. עמית, לוחם בן תשע-עשרה, נפל בקרב, מגן על מולדתו, בשיא פריחתו, רגע לפני שהיה אמור לצאת לקורס מפקדי טנקים.

הבשורה הנוראה הגיעה אל בית המשפחה בראש העין והיכתה בהם כרעם ביום בהיר. עולמם של גלית וגיא, נועם ויאיר, התנפץ לרסיסים. "עמית שלי, כמעט תשע-עשרה וחצי שנים זכיתי בך," ספדה האם גלית, קולה נשבר מכאב. "אהוב שלי, תמיד היית ילד מיוחד וכך תישאר. כל כך אהבתי להיות אמא שלך. מי יחבק אותי עכשיו? כל כך אהבתי שקראת לי אימא. אני מקווה שאני ואבא הגשמנו את כל החלומות שלך. אני מבקשת סליחה שלא הספקנו לקחת אותך למשחק אן-בי-איי. אני מבקשת סליחה שלא הייתי איתך ברגעים האחרונים. במבי שלי, אני לא נפרדת ממך. איך אפשר? אני מחכה שניפגש." מילותיה של האם שיקפו את עומק הקשר, את החלומות המשותפים שנגדעו בטרם עת, את הכאב הפיזי כמעט של היעדר החיבוק, קול ה"אימא" שכה אהבה לשמוע.

נועם אחותו, שראתה בו תמיד את אחיה הקטן והאהוב, התקשתה לתפוס את המציאות החדשה. "עמיתי שלי, במבי שלנו. איך הלכת ככה? איך השארת אותנו שבורים?" היא בכתה. "היית האור בבית. השארת לנו חור בלב. אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך. איך אני אמורה להספיד אותך? איך אני אמשיך בחיים בלעדיך? עמית, אני אוהבת אותך בכל ליבי. הלב שלי לא שלם. לקחת חצי ממנו. אחי הקטן בן התשע-עשרה שתמיד יישאר אחי הקטן בן התשע-עשרה. אני מבטיחה לך שאני אשמור על אבא, אמא ויאיר. תמיד תהיה חלק מאיתנו. היינו שלושה אחים ונשאר שלושה אחים... אני גאה להגיד שאני אחותך הגדולה. בוא הביתה. בבקשה תחזור, אני מחכה לך." קולה של נועם הדהד את השבר, את ההבטחה הכואבת להמשיך ולשמור על המשפחה, את התחושה שחלק מנשמתה נלקח עמו. התמונה של שלושה אחים, שיישארו תמיד שלושה אחים, גם כשחסר אחד, הייתה תמונה חזקה של אהבה שגוברת על המוות.

עמית הוד זיו הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין, ביום י' בטבת תשפ"ד, כשהוא בן תשע-עשרה בלבד. קהל עצום ליווה אותו בדרכו האחרונה, חברים, בני משפחה, מאמנים, שחקנים, מפקדים וחיילים. כולם באו לחלוק כבוד אחרון לעלם החמודות, הכריזמטי וטוב הלב, שנגדע באיבו. לאחר נפילתו, הועלה מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו, על אומץ ליבו ועל תרומתו לביטחון המדינה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אחות ואח שנותרו עם חלל בלב, וקהילה שלמה שמתאבלת על לכת של מנהיג שקט, ספורטאי בחסד, ואדם עם נשמה ענקית.

אך רוחו של עמית לא נעלמה. בני משפחתו, חדורי נחישות להנציח את זכרו ולשמור על מורשתו, הקימו אתר אינטרנט לזכרו, AmitZiv.co.il. האתר מספר את סיפור חייו ונפילתו, מועלים בו תמונות וסרטונים המאפשרים הצצה אל חייו התוססים, פעולות להנצחתו ואפילו מתכונים של מאכלים שאהב. הם כתבו באתר: "בן, אח, חבר, לוחם. בעצם, עמית תמיד איתנו, בכל מקום, בכל חוויה ובכל מחשבה. הרוח והערכים שלו מלווים אותנו." הם הקימו גם עמוד הנצחה באינסטגרם, remember.amit.ziv, שהפך לבית וירטואלי לכל מי שרצה לזכור, לספר ולחלוק את אהבתו לעמית.

המורשת של עמית חיפשה ביטויים פיזיים, מוחשיים, שימשיכו להפיץ את אורו. בני משפחתו הפיקו כדוריסל עם תמונתו והמשפט "No pain no gain" – מי שלא מתאמץ לא מגיע להישגים – המשפט שהיה מקועקע לעמית על זרוע ימין והפך למוטו חיים עבורו. הכדורים הללו חולקו למאמנים, לשחקנים צעירים, לכל מי שביקש לשאת את המסר שלו קדימה, להזכיר את הנחישות וההתמדה שלו. עמית תמיד חבש כובע, כתבו אוהביו, בין אם היה מטייל בעולם, בין אם היה יוצא עם חברים ובין אם היה בצבא. הכובע לא היה רק אביזר עבורו אלא גם דבר שאפיין אותו, אי אפשר היה לראות את עמית ללא כובע. לכן הפיקו גם כובעים לזרום עם הלוגו AZ ובצד האחורי המשפט שהיה הקעקוע שלו, "No pain no gain". הכובעים הללו, כמו הכדורים, הפכו לסמל, תזכורת יומיומית למי שהיה, לערכים שהנחיל.

בשנת 2024, נערך בפתח תקווה טורניר סטריטבול (כדורסל רחוב) שהוקדש לזכרו של עמית. המגרש רעד מקולות כדרור כדורים, צחוק וקריאות עידוד, רוחו של עמית מרחפת מעל, מחוברת לכל מסירה ולכל סל. עמותת קס"ם, שבה התנדב בנאמנות, חילקה משלוחי מנות בפורים, ועליהם מדבקה עם תמונתו של עמית והמשפט: "עמית זה חבר. העוצמה שבשקט." המסר הזה, שהיה כל כך עמיתי, המשיך לגעת בלבבות, להזכיר לכולם את הכוח שטמון בשקט, בצניעות, בנתינה.

עמית הוד זיו ז"ל, עלם חמודות, ספורטאי, מנהיג, אח מסור, בן אוהב ולוחם אמיץ, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת חיה ונושמת. סיפור חייו הוא סיפור על נחישות, על אהבה למשפחה ולמדינה, על טוב לב ושקט פנימי שהפכו למקור עוצמה. הוא לא הספיק להגשים את כל חלומותיו, אך בחייו הקצרים הצליח לגעת בלבבות רבים, להוות השראה, ולהותיר חותם בל יימחה. זכרו הוא נר לדמותו, וממשיך להאיר את הדרך, להזכיר לכולם את העוצמה שברוח האנושית, ואת המחיר שאנו משלמים על חירותנו. הוא יישאר לנצח האח הקטן בן התשע-עשרה, הלוחם עם החיוך, זה שרצה רק לתת, לחיות, ולאהוב. יהי זכרו ברוך.