עמית פרידמן

האוויר בחדר הלידה היה ספוג בריח סטרילי ובמתח דק, כזה שמלווה רגעים מכוננים. ביום י"א באדר א' תשס"ה, עשרים בפברואר 2005, באור יהודה, נשמע לראשונה בכי רך ועוצמתי – קולו של עמית פרידמן. ליאת ואסף, הוריו, הביטו בו ברגש מתפרץ, רועי אחיו הגדול עוד לא ידע איזה אוצר קטן הצטרף למשפחה, ויוביק, אחיו הצעיר, יחכה עוד כמה שנים כדי להכיר את אחיו הבכור, זה שיהפוך עבורו למצפן. הבית ברחוב השקט של אור יהודה, עם הגינה הקטנה שהייתה עדיין ריקה משטחי משחק, התמלא במהרה בצחוק תינוקות, בריח אבקת כביסה ובקולות המולת משפחה צעירה. עמית גדל לתוך הקן החם הזה, סופג את ערכי הבית, את האהבה הבלתי מסויגת ואת תחושת השייכות העמוקה. הוא היה ילד סקרן מראשית דרכו, בוהה בעולם בעיניים פעורות, מנסה להבין את פשר הדברים, מטה את ראשו כשהוריו דיברו אליו, כאילו הוא קולט כל ניואנס, כל הבעת פנים, כבר אז, כשהיה רק פסיפס של תמימות ופוטנציאל.

שנות הילדות המוקדמות של עמית היו שזורים בנוף של אור יהודה, עיר שקטה יחסית שהייתה כר פורה לילדות נטולת דאגות. הוא למד לדרוך על רגליו בביטחון, לרוץ בשבילי הגן, לטפס על מתקני המשחק, כשקולות הצחוק של ילדים אחרים וקריאות האזהרה של הגננות ממלאים את האוויר. כבר אז, בשנים הרכות הללו, ניכרה בו שמחת חיים יוצאת דופן. הוא היה הילד שרץ ראשון למגלשה, זה שלא פחד ללכלך את ידיו בארגז החול, זה שתמיד מצא דרך להפוך משחק פשוט להרפתקה של ממש. בבית, הקשר עם רועי, אחיו הגדול, הלך והתחזק. הם חלקו צעצועים, התחרו מי יגיע ראשון אל שולחן האוכל, ובנו מגדלי קוביות שהתנפצו בקול רעש גדול, צחוקם המתגלגל ממלא את כל חדרי הבית. כשיובל נולד, עמית כבר היה ילד בן כמה שנים, והוא קיבל את תפקיד האח הגדול ברצינות תהומית. הוא נטה להתכופף אל העריסה, לחש סודות לאחיו הרך, ונהנה מתחושת האחריות הקטנה שנתנו לו הוריו – להגיש בקבוק, או להביא חיתול. הוא היה כבר אז עוגן קטן, יציב ומרגיע, בתוך מערבולת החיים של משפחה מתרחבת. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי, ומהר מאוד התבלט בכיתה לא רק בחוכמתו, אלא גם ביצירתיות שלו ובסקרנות הבלתי נלאית. הוא לא היה מסתפק בתשובה אחת, תמיד שאל "למה?" ו"איך?", מפרק רעיונות לגורמים, מנסה להבין את המנגנון שמאחורי כל דבר. המורים זיהו בו ניצוץ מיוחד, את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, את הרצון לחקור וללמוד, לא רק מתוך חובה, אלא מתוך דחף פנימי אמיתי. הוא היה הילד שצייר את הציורים הצבעוניים ביותר, שהמציא את הסיפורים המקוריים ביותר בשיעורי ספרות, שפתר בעיות מתמטיות בדרכים מפתיעות.

בכיתה ד', עמית הצטרף לשבט "יהודה" של הצופים, והייתה זו נקודת מפנה משמעותית בחייו. לפתע נפתחו בפניו עולמות שלמים של חברות, של פעילות בחיק הטבע, של אחריות קבוצתית. הריח של המדורה בלילות קרים, קולות השירה סביבה, הזיעה שנוטפת מהמצח במהלך מסעות ארוכים, תחושת הסיפוק שבבניית אוהל או פירוק חבלים – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב את תחושת השיתוף, את העבודה המשותפת למען מטרה, את הקשרים שנרקמו בשבט, קשרים שהיו עמוקים יותר מסתם חברות בית ספרית. שם, בין העצים והאוהלים, תחת כיפת השמיים, החיוך הרחב שלו, שהפך לסימן ההיכר הבולט ביותר שלו, התרחב עוד יותר. הוא קרן משמחה, הפיץ אהבה וקלילות סביבו, ותמיד ראה את חצי הכוס המלאה. גם כשמשימה נראתה קשה או כשידיד היה נתון בצרה, עמית ידע למצוא את המילים הנכונות, את המעשה הקטן שיעודד, שיפיח תקווה. הוא היה המנהיג הטבעי, זה שהחברים נשאו אליו את עיניהם, לא בגלל שהוא דרש זאת, אלא בגלל שהיה שם, תמיד, עם עוצמה פנימית וקסם אישי שאי אפשר היה להתעלם מהם. הוא ידע להתחבר לכל אחד, בין אם היה זה ילד קטן שרק הצטרף לשבט, או מדריך ותיק ומנוסה. הוא היה מעין דבק אנושי, מחבר בין אנשים, מפרק מחיצות, ויוצר אווירה של קבלה וחום.

כשהתבגר, עמית המשיך ללמוד בתיכון "יובלים" בעיר, תיכון שראה בו לא רק תלמיד, אלא אישיות יוצאת דופן. הוא לא הסתפק במסלול אחד, אלא שילב בין עולמות שונים, לכאורה מנוגדים, והצליח בכל אחד מהם בהצטיינות יתרה. הוא למד ספורט, כימיה וקולנוע, וכל תחום קיבל ממנו את מלוא תשומת הלב והלהט. בשיעורי כימיה, הריח החריף של החומרים במעבדה לא הרתיע אותו. הוא אהב את הדיוק שבמדידה, את ההפתעה שבתוצאה, את ההיגיון שמאחורי כל תגובה. הוא היה מסוגל לשבת שעות ולתכנן ניסוי, מרוכז כולו, עיניו נוצצות כשהצליח לפצח נוסחה מורכבת. בשיעורי קולנוע, הוא נשבה בקסם של הסיפור, של האור והצל, של היכולת לרגש ולספר סיפור דרך עדשת המצלמה. הוא היה מדבר על סרטים שראה, על פריימים מיוחדים, על הדרך שבה במאי מסוים הצליח להעביר רגש מסוים, כאילו הוא כבר חי את העולם הזה. הוא היה חולם על יצירת סרטים משלו, על סיפורים שיגעו בלבבות. היועצת החינוכית בתיכון תיארה אותו כ"ילד מושלם, עם חיוך צנוע ונשמה גדולה", ודבריה הללו הדהדו את התחושה הכללית בבית הספר. מחנכתו הוסיפה וסיפרה: "אתם מכירים את האנשים האלה, שכשהם נכנסים לחדר – כולו מתמלא אור? זה היה עמית. הבוגר החלומי של כל בית ספר; ילד עם כל כך הרבה משמעות. ערכי, אהוב, מוקף חברים, שלא פחד להביע את דעתו." היה בו שילוב נדיר של ענווה ובטחון עצמי, של רגישות ושל נחישות.

אהבתו לספורט לא ידעה גבולות. במסגרת לימודיו בכיתת הספורט, הוא שיחק כדורסל בקבוצת "ע.ל.ה אור יהודה". כשהיה עולה על המגרש, עם מדי הקבוצה שדבקו לגופו מרוב זיעה, כל החיוך הרחב שלו היה מתחלף במבט ממוקד, לוחמני. הוא לא היה מוותר על שום כדור, רץ מקצה לקצה, משקיע כל טיפת אנרגיה. קול חריקת הנעליים על הפרקט, הבום של הכדור המקפץ, צעקות העידוד מהספסל – כל אלה היו המוזיקה של חייו על המגרש. הוא היה שחקן מוכשר, פיזי וחזק, אבל מעבר לכך, הוא היה מנהיג אמיתי. כשהקבוצה הייתה בפיגור, הוא היה זה שלוקח את הכדור, מעודד את חבריו, מדביק בהם את רוח הלחימה שלו. הוא שימש דוגמה לנחישות, לדבקות במטרה ולעבודה קשה. לא פעם, אחרי אימון מתיש, כשהשרירים כאבו והנשימה הייתה כבדה, הוא היה נשאר לתרגל זריקות לסל, משפר את הקליעה שלו, מבין שרק עבודה קשה תוביל למצוינות. לצד הכדורסל, הוא אהב מאוד גם כדורגל, והיה אוהד מסור של קבוצת "מכבי תל אביב". הוא היה מגיע למשחקים, עטוף בצעיף הצהוב-כחול, קולו נשנק מרוב צעקות עידוד כשקבוצתו הבקיעה, או אכזבה כשהחמיצה. הוא היה דבוק למסך הטלוויזיה בכל משחק, מנתח את המהלכים, חוגג ניצחונות ומתוסכל מהפסדים, כשהלב שלו פועם בקצב של הקבוצה האהובה עליו.

במקביל ללימודים ולספורט, עמית המשיך לפעול בצופים, ובהמשך הפך למדריך. הוא אהב את תחושת האחריות, את היכולת להשפיע על בני נוער צעירים ממנו, להעביר להם את הערכים שספג. הוא היה מתכנן פעולות יצירתיות, לוקח את החניכים למסעות אתגריים, מלמד אותם קשירת חבלים והתמצאות בשטח, אבל בעיקר – מלמד אותם מהי חברות אמת, מהי תרומה לקהילה, ואיך להיות אדם טוב יותר. החניכים שלו ראו בו דמות נערצת. הוא היה המדריך שזכר את ימי ההולדת של כולם, שהקשיב בסבלנות לכל בעיה, שדאג שכל אחד ירגיש שייך ומוערך. הוא היה שם בשבילם, עם חיוכו המאיר, עם העידוד הבלתי פוסק, עם היכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם. הוא היה מנהיג שופע קסם אישי, כריזמה ועוצמה פנימית – תכונות שהלכו והתחדדו בו עם השנים. הוא ידע להתחבר לכל אדם, בכל גיל ובכל רקע, למצוא את המכנה המשותף, את נקודת המפגש האנושית. הוא היה מסוגל לנהל שיחה עמוקה עם מבוגר ותיק, ולשחק כדורגל עם ילד קטן באותה מידת קלות וכיף.

קרוביו כינו אותו "מלך החיים הטובים", וכינוי זה תיאר אותו נאמנה. עמית ידע לנצל כל רגע, לחגוג בלי סיבה מיוחדת, ליהנות מאוכל טוב, מטיולים ומבילויים. לוח הזמנים שלו היה תמיד מלא, וכשהיה מגיע הביתה, גם אחרי יום ארוך ומתיש, הוא לא נח לרגע. הוא היה רואה את החיים כהזדמנות מתמדת לחוות, לטעום, להריח, לשמוע, לגעת. ארוחה טובה במסעדה חדשה, טיול ספונטני לצפון עם חברים, בילוי לילי שקט או מסיבה רועשת – כל אלה היו חלק מהפסיפס העשיר של חייו. הוא היה מוקף חברים, והבית שלו היה תמיד פתוח, מלא בצחוק, בשיחות ובאווירה חמה ומזמינה. אחד הטקסים הקבועים והקדושים עבורו היה "קפה עם חברים". לא רק מתוך אהבתו למשקה, אלא בעיקר בשל המפגש עצמו, השיחה, הצחוק, תחושת הביחד. הוא היה בוחר בקפידה את בית הקפה, מזמין את המשקה האהוב עליו, ומתמסר כולו לשיחה, מקשיב בקשב רב, משתף מחוויותיו, ומצליח תמיד להעלות חיוך על פניהם של חבריו. הריח של קפה טרי, המולת המקום, קולות הצלצול של הכפיות בכוסות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהחוויה השבועית הזו, שהייתה עבורו סוג של עוגן בתוך שגרת החיים העמוסה.

עמית היה מקור השראה עבור רבים. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, מלא מוטיבציה, תמיד מחפש לחדש ולהתקדם. בכל עשייה הביא את כולו, ובעיקר ידע לעצב לעצמו דרך ייחודית, כזו שלא דמתה לאף אחד אחר. הוא לא הלך בתלם, אלא סלל את דרכו בעצמו, עם ביטחון, יצירתיות ואומץ. הוא חלם חלומות רבים, גדולים וצבעוניים. הוא דמיין את עצמו מתגורר בלונדון אחרי השחרור מהצבא, חווה את העיר הגדולה, את התרבות העשירה שלה. הוא ראה את עצמו עובד באגף הביטחון של "אל על", משלב עבודה עם הנאות החיים שכל כך אהב, מטייל בעולם, פוגש אנשים חדשים, נחשף לתרבויות שונות, אבל תמיד עם הבית בישראל כמצפן, כנקודת חזרה. הוא רצה לחיות חיים מלאים, משמעותיים, כאלה שישאירו חותם, שימלאו כל רגע בתוכן ובשמחה.

ב-13 באוגוסט 2023, הגיע הרגע שבו עמית הגשים חלק מחלומותיו, חלק מהשאיפות שהניעו אותו כל חייו – הוא התגייס לצה״ל. הוא לבש את מדי החאקי, עטה את הכומתה הירוקה של חטיבת הנח"ל, וצעד בביטחון אל שער הבקו"ם, מלווה במשפחתו וחבריו הגאים. הוא שירת כלוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח״ל, והשילוב של הפיזיות, הנחישות והערכיות שלו מצאו בו את ביטויים המלא. כבר מראשית הדרך, מפקדיו זיהו את כישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הוא לא היה צריך לדרוש תשומת לב, היא פשוט נמשכה אליו. הוא היה זה שתמיד התנדב ראשון למשימות הקשות, זה שדאג לחבריו גם כשהיה עייף ותשוש, זה שידע לחשוב על הכלל ולא רק על עצמו. הכינוי "אחראי האחריות" דבק בו במהרה, כי הוא פשוט לקח על עצמו כל אחריות אפשרית, ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, והיה דוגמה ומופת לכולם. הוא היה לוחם מהשורה הראשונה – חדור מוטיבציה, אומץ לב ומוסר גבוה. הוא התאמן ללא לאות, סחב משקלים כבדים, עבר מסעות מפרכים, אבל תמיד עם החיוך הזה, שסירב לרדת מפניו, גם ברגעים הקשים ביותר. כמו בכל תחנה בחייו, גם בצבא הוא היה אהוב, מוערך ומוקף חברים. הוא היה עבורם עוגן, גורם מחבר, הכתף שעליה אפשר להישען, האוזן הקשבת לכל צרה. הוא יצר סביבו בועה של חברות אמת, של תמיכה הדדית, שבה כל אחד ידע שהוא לא לבד.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר השבעה באוקטובר 2023, התחילה כמו כל שבת רגילה. השמש זרחה, הציפורים צייצו, והשקט של הבוקר עדיין עטף את הארץ. עמית, שהיה אז בעיצומה של ההכשרה הצבאית, כנראה ישן את שנתו האחרונה ברוגע יחסי בבסיס אי שם, רחוק מהמהומה המתקרבת. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע באחת. אזעקות מחרישות אוזניים החלו לצרוח בכל רחבי הדרום והמרכז, ומיד אחריהן הגיעו הדיווחים הראשונים, המזעזעים. ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בוקר זה, שהיה אמור להיות יום חג ושמחה, הפך לרגע ששינה את פני המדינה. עמית, כמו כל חבריו, הוקפץ מיידית. ההכשרה נקטעה, והמציאות החדשה הכתה בו בעוצמה. הוא סיים את ההכשרה בהצטיינות, כאילו דבר לא השתנה, כאילו הכל נשאר כפי שהיה. מיד לאחר מכן, בלי רגע מנוחה, הוא יצא לקורס מ״כים. הוא ידע שכל יום, כל שעת אימון, כל פיסת ידע וניסיון, היו קריטיים יותר מתמיד. הוא שאף להיות המפקד הטוב ביותר, המנהיג שחייליו יוכלו לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא עבר את הקורס באותה נחישות ואותה מסירות שאפיינו אותו תמיד, מבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו.

ביולי 2024, חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, שב עמית לגדוד 932, הפעם כמפקד כיתה. הוא עמד מול חייליו, קבוצה של צעירים, חלקם מפוחדים, חלקם נחושים, כולם מצפים למנהיג שיוביל אותם בבטחה. המראה של עמית, עם חיוכו המוכר שעדיין לא ירד מפניו, גם תחת כובד המציאות הביטחונית, עם הגישה המרגיעה אך הנחושה שלו, כבש את לבבות חייליו מיד. הם נקשרו אליו, ראו בו דמות נערצת וכריזמטית, האדם שידע להפיח בהם רוח לחימה, להשכיח מהם את הפחד, ולגרום להם להאמין בעצמם וביכולתם. הוא דאג לכל אחד מהם באופן אישי, הקשיב לחששותיהם, עודד אותם, ובעיקר – הוביל אותם בדוגמה אישית. הוא היה הראשון ללכת, הראשון להסתער, האחרון לוותר. יחד עמו, תחת פיקודו, נכנסו חייליו לקרבות העזים ברצועת עזה. הם עברו שכונות הרוסות, נכנסו למנהרות חשוכות, הסתערו על יעדים מורכבים, כשעמית תמיד בראש הכוח, עיניו סורקות את הסביבה, מוחו פועל במהירות, מקבל החלטות קריטיות בשברירי שנייה. הוא היה המצפן שלהם בתוך הכאוס של הקרב, הקול המרגיע שפקד פקודות ברורות, היד האוחזת בנשק בביטחון.

ביום שלישי, 27 באוגוסט 2024, בשכונת תל סולטן ברפיח, דרום רצועת עזה, יצא עמית עם הכוח שלו לפשיטה מבצעית נוספת. השמש הקופחת של הקיץ הלוהט שקעה לאיטה, צובעת את שמי עזה בגווני כתום ואדום, וצבעה את האוויר באבק ובריח אדמה חרוכה. המתח היה מורגש באוויר, חודר לעצמות. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. הם התקדמו בסמטאות הצרות, בין הריסות הבתים, כשאוזניהם כרויות לכל רחש, עיניהם סורקות כל פינה חשוכה. לפתע, בין ההריסות, זיהה עמית תנועה חשודה. בחדות חושים של לוחם מנוסה, הוא קלט חוליית מחבלים מתקרבת. ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, הדחף להגן על חבריו השתלט עליו. "מחבלים! קחו מחסה!" קולו צרח באוויר, חד וברור, מזהיר את חבריו לסכנה המיידית. עוד לפני שחבריו הספיקו להגיב במלואם, עמית כבר פתח באש. הוא ירה לעבר האויב, חותר למגע, מנסה לנטרל את האיום לפני שיספיק לפגוע באנשיו. בקרב שהתפתח, תחת אש תופת, עמית לחם בגבורה עילאית. הוא נע במהירות, ירה במדויק, חוסם את דרכם של המחבלים, מגן בגופו על חייליו. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, רק על חבריו. הוא המשיך לירות, להדוף, להגן, עד שנפל. דממה כבדה ירדה על הסמטה, דממה שלא הצליחה להשכיח את רעש היריות ואת קולות הקרב. סמל עמית פרידמן, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב ההוא, ביום כ"ד באב תשפ"ד, ביום שבו בחר להציב את עצמו בחזית, להגן על מדינתו ועל חבריו.

ההודעה המרה על נפילתו הגיעה אל הוריו, ליאת ואסף, ואל אחיו, רועי ויובל, באור יהודה, וקרעה את עולמם. הבית, שהיה תמיד מלא בצחוקו ובשמחת החיים שלו, נפל לדממה קורעת לב. עמית הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין ביהוד, מלווה באלפים – בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי העיר – כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון, ללוות את "מלך החיים הטובים" בדרכו האחרונה. לאחר נפילתו, הוא הועלה מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והערכה על גבורתו ומסירותו. על מצבתו נחקקו המילים, שסיכמו את מהותו: "עמיתי שלנו, המלך של החיים הטובים. החיוך שלך יישאר בליבנו לעד. זכינו בך."

אביו, אסף, ספד לו בכאב בלתי נתפס, כשקולו נשבר בין המילים, אך עיניו משקפות את הגאווה העצומה שהרגיש כלפי בנו: "לפני רגע היינו יחד, עוד חייכת וצחקת איתנו. רק לפני כמה ימים חגגנו בר מצווה ליוביק – סוף שבוע מלא שמחה שבו זכינו להיות איתך, לחגוג איתך, להרגיש את האהבה שלך, את החום שהבאת לכל מקום. ילד יקר, חבר נאמן, מי שתמיד היה שם לכל אחד ואחת. כמה שכולם אהבו אותך – את החיוך המיוחד שלך, ההומור הייחודי, האופטימיות הבלתי נגמרת, הרוח הטובה שלא התלוננה אף פעם, גם כשקשה. השקפת עולם נדירה. תמיד שאלת למה, לא קיבלת דבר כמובן מאליו. התעקשת: ‘תסבירו לי למה’. ילד שלנו, הפעם אין לנו הסבר." המילים הללו, שהדהדו בחלל בית העלמין, ביטאו את עומק השבר, את חוסר האונים מול המוות הצעיר והלא צפוי, אך גם את המורשת העצומה שהשאיר אחריו עמית.

עמית מונצח באתר ההנצחה לחללי חטיבת הנח״ל וחיל החינוך בפרדס חנה-כרכור, מקום שישמש לנצח כעדות לגבורתו ולמסלול חייו. אך מעבר להנצחה הרשמית, רוחו של עמית ממשיכה לחיות ביוזמות רבות, פרי אהבתם וכאבם של משפחתו וחבריו. בשבט "יהודה" של הצופים בעירו, המקום שבו צמח והתפתח כמנהיג, הוקמה גינה לזכרו. גינה פורחת, ירוקה, מלאה בחיים, בדיוק כמו עמית, שתמשיך להפיץ אור ותקווה לדורות הבאים של חניכים. עגלת קפה קהילתית, בשם "קפה החברים של עמית", הוקמה ופועלת מדי יום שישי באור יהודה. ריח הקפה הטרי, קולות הצחוק והשיחות המגיעים ממנה, מזכירים לכולם את טקס ה"קפה עם חברים" שכה אהב. הכנסותיה של העגלה מוקדשות כולן להנצחתו, ממשיכות את רוח הנתינה והחברות שאפיינה אותו. לזכרו נערך גם משחק כדורגל, שבו שחקנים מכל הגילים עלו על המגרש, רצו אחרי הכדור, התחרו והזיעו, בדיוק כמו שעמית אהב לעשות. חבריו, שהיו מוקפים באהבתו ובחיוכו, ציינו במסיבה גדולה את יום הולדתו העשרים, מסיבה שבה הצחוק והדמעות התערבבו, והזיכרונות המתוקים מילאו את האוויר.

היוזמות להנצחתו לא פסקו. הופק בקבוק מיוחד של המשקה האהוב עליו, "טובי 60", עם תווית הנושאת את שמו. יקב "תשבי" הוציא מארז יינות לזכרו, שכל לגימה ממנו היא מחווה לחייו הקצרים אך המלאים כל כך. בקונסרבטוריון העירוני נערך מופע מוזיקלי, שבו צלילים וקולות יצרו יחד סימפוניה של זיכרון ואהבה. בנק "מרכנתיל" הצטרף למיזם "אות זיכרון" והחליף את לוגו הבנק בעיצוב שנעשה בכתב ידו של עמית, כהנצחה ייחודית ומרגשת. עמוד הנצחה פעיל הוקם באינסטגרם תחת השם: remember_amitfriedman, וממשיך לאסוף עדויות, סיפורים ותמונות, ששומרים את זכרו חי ונושם בלבבות רבים.

עמית פרידמן, "המלך של החיים הטובים", השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם מורשת עשירה של אהבה, נתינה, חברות וגבורה. הוא היה דוגמה ומופת לאדם שחי כל רגע במלואו, שהאמין בטוב, שראה את חצי הכוס המלאה, ושלא חשש להגן על הערכים שבהם האמין עד נשימתו האחרונה. סיפור חייו, שנקטע באיבו, הוא סיפור של תקומה ישראלית – סיפור של צעיר שהתגייס להגן על ביתו ועל עמו, ושילם על כך את המחיר היקר ביותר. זכרו ופועלו ישמשו לעד מגדלור של אומץ, אופטימיות ורוח ישראלית שאינה נכנעת. חיוכו ימשיך להאיר את הדרך, ואהבתו תמשיך לחמם את הלבבות.