עמית בונצל

בשוהם, יישוב ירוק ופסטורלי שבין גבעות נמוכות, החל סיפור חייו של עמית בונצל. הוא נולד ביום ה' בכסלו תשס"ב, 19 בנובמבר 2001, אל תוך בית חם ותוסס, בנם האמצעי של נועה ויצחק, עורכי דין שורשיים ומוכרים בקהילה, ואח לנדב הגדול ולעדי הקטנה. כבר מילדותו ניכרה בו אנרגיה מיוחדת, סקרנות אינסופית ותשוקה אמיתית ללמוד ולחקור את העולם סביבו. הבית ברחוב השקד, בו התגוררו, היה תמיד מלא בצחוק, דיונים סוערים סביב שולחן השבת על פרשת השבוע או על ענייני היום, ובריחות של תבשילים ביתיים שאמו נועה הייתה מכינה. יצחק, אביו, נהג לקחת את הילדים לטיולים רגליים בשבילים המקיפים את היישוב, שם למדו לזהות עשבי בר ופרחי עונה, ובעיקר, להרגיש את האדמה תחת כפות רגליהם ואת הרוח על פניהם. אלה היו שיעורים ראשונים באהבת הארץ, לא דרך מילים גבוהות, אלא דרך מגע ישיר וחוויות פשוטות. עמית היה ילד סקרן, שאהב לרוץ ולטפס, וידע למצוא עניין בכל עלה שנשר או אבן שהתגלגלה.

את שנותיו הראשונות בילה עמית בבית הספר היסודי המקומי בשוהם, שם התגלה כילד חברותי, בעל חיוך כובש שהיה מסוגל להאיר כל חדר. הוא היה זה שתמיד יזם משחקים בהפסקה, שתמיד דאג לצרף את הילד החדש או הביישן, ותמיד הקרין אופטימיות מדבקת. כשעבר לישיבה התיכונית "אמי"ת" שבשכונת כפר גנים בפתח תקווה, נחשף לעולם עשיר יותר של לימוד תורה ולימודים כלליים, אך גם כאן, הדבר שאפיין אותו יותר מכל היה הדבקות במטרה והשאיפה למצוינות. על דלת חדרו בבית, תלה שלט קטן, מודפס באותיות ברורות: "הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להצליח ולא כולם מוכנים לשלם את המחיר כדי להצליח". זה לא היה רק משפט יפה, זו הייתה תפיסת עולם שעיצבה את כל מעשיו. מעל מיטתו, מתוח על הקיר, התנוסס בגאון דגל ישראל גדול, סמל לאהבתו העמוקה והבלתי מתפשרת למדינה. עבור עמית, דגל זה לא היה רק פיסת בד, אלא הבטחה, אחריות ותזכורת יומיומית לייעוד שלדעתו הוטל על כל אזרח. הוא ראה בשירות בצה"ל לא רק חובה אלא שליחות, אמונה שלמה שהאזרח מחויב לתת את כל כולו למען ביטחון הארץ, וכי אין מחיר גבוה מדי לדרוש מעצמו למען מטרה כה נעלה.

ככל שעמית התבגר, כך התחדדה והתבהרה שאיפתו לשרת ביחידה מובחרת. מגיל שש-עשרה, היה ברור לו שזה יהיה נתיבו. הוא נהג לומר למשפחתו וחבריו, בעודו מלטף את הדגל בחדרו או מתנשף לאחר אימון מפרך: "אם לא אני, אז מי ישמור על המדינה שלנו?" זו לא הייתה שאלה רטורית עבורו, אלא הצהרת כוונות, מנוע פנימי שהניע אותו ללא הפסקה. כדרכו, הראה נחישות בלתי מתפשרת ודבקות עיקשת במטרה. כל רגע פנוי, בין אם בין שיעורים, אחרי ארוחת ערב או בחגים, הוקדש לאימוני כושר קרבי. הוא רץ בשבילים הלא סלולים של שוהם, טיפס על סלעים, הרים משקולות שהרגישו כבדות מנשוא, והתאמן ללא לאות, על מנת להגיע מוכן, חד וממוקד לגיבושים המתישים. גם בלילות, כשהרוב כבר ישנו, לא משנה מה היה מזג האוויר – אם גשם שטף את השטח, אם רוח חזקה שרקה בין העצים, או אם הלחות הכבדה הציקה – הוא היה יוצא לשטח פתוח, רץ וזוחל הלוך ושוב, כשהוא סוחב על עצמו ציוד שדימה נשק ואפוד, מתרגל תנועה בשטח, נושם עמוק את ריח האדמה הרטובה או היבשה, ומרגיש את המאמץ שורף בריאותיו, הכול במטרה לדחוף את גבולותיו הפיזיים והמנטליים. הוא ידע שכל טיפת זיעה, כל שריר כואב, כל התנשפות קשה, הם חלק מהמחיר שהוא מוכן לשלם כדי להגשים את חלומו.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, החליט עמית להצטרף למכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה", השוכנת במושב קשת הציורי שברמת הגולן, מקום המשלב לימודי קודש, הכנה לצבא, עבודת אדמה וחיי קהילה. במכינה, בין אימוני הכושר המפרכים לשיעורי תורה עמוקים, נחשף עמית לפנים נוספות של מנהיגות ואחריות. באחד הימים, התבקשו התלמידים לכתוב מאמר בנושא לבחירתם, ועמית, כדרכו, בחר בנושא שנגע לליבו ושיקף את שאיפתו הפנימית: "מיהו המנהיג האידיאלי". הוא העלה שאלות מהותיות על מנהיגות, סקר את הנושא מזוויות תנ"כיות, היסטוריות ואקטואליות, וניתח דמויות מופת מרחבי ההיסטוריה היהודית והעולמית. במאמר, הוא כתב בין היתר: "יש מין תחושה כזאת שמנהיג חייב להיות 'האיש שהכי טוב בהכול'. ניקח לדוגמה מ"פ (מפקד פלוגה) בצבא. הוא לא הקלע הכי טוב בפלוגה, הוא לא החייל הכי מהיר וגם לא הכי חזק. בשביל זה החיילים בפלוגה הוכשרו. המ"פ הוכשר לפקד בצורה הטובה ביותר על חייליו כדי שיביאו לידי ביטוי את הכשרתם בצורה הטובה ביותר... להפוך את החיילים מאוסף של פריטים לפלוגה אחת שמתפקדת באופן מושלם". הוא לא רק כתב זאת, הוא חי את זה. בשנתו השנייה במכינה, הפך למודל לחיקוי עבור חניכי השנה הראשונה. הוא אימן אותם, בהתנדבות מלאה, לקראת הגיבושים ליחידות המובחרות, רץ איתם בשטח, ייעץ להם על תזונה נכונה, על חשיבות המנוחה ועל הכוח המנטלי הנדרש כדי לעמוד באתגרים הפיזיים הקשים. מעבר לכך, הוא ליווה צעירים רבים מביתו שבשוהם, שביקשו את עזרתו לקראת הגיבושים, העניק להם טיפים מניסיונו, תמך בהם נפשית ודחף אותם קדימה, מבלי לבקש דבר בתמורה, פרט לראות אותם מצליחים.

ב-7 באפריל 2022, היום לו חיכה זמן רב, התגייס עמית לצה"ל. שאיפתו הראשונית הייתה להתגייס לסיירת מטכ"ל, והוא עבר את כל השלבים המפרכים: שלושה ימי סיירות, בהם נבחן בסיבולת, יכולת ניווט, עבודת צוות וחשיבה תחת לחץ, ושני גיבושים אינטנסיביים שדחפו אותו לקצה גבול היכולת הפיזית והמנטלית. הוא הגיע לשלבים מתקדמים מאוד, כמעט נגע בחלום, אך בסופו של דבר שובץ כלוחם בסיירת צנחנים. עבור רבים, זו הייתה יכולה להיות אכזבה, אך עמית, כדרכו, קיבל את השיבוץ בראש מורם ועם נחישות מחודשת להצטיין גם כאן. מתחילת דרכו בסיירת, הוא בלט באופן יוצא דופן. הוא עמד בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהציבה היחידה, הפגין כישורים פיקודיים מרשימים שהתבטאו ביכולת להניע את חבריו, לקבל החלטות מהירות בשטח, ובעיקר – ברגישות רבה לאחרים. הוא ראה כל חייל בצוותו, ידע לזהות מצוקות שאינן נאמרות במילים, ולהושיט יד תומכת. כבר בתחילת הטירונות, כשהוא עדיין חייל פשוט, העז לומר למפקד הפלוגה שלו, במבט בטוח: "אני הולך לשבת בכיסא שלך יום אחד". אמו, נועה, סיפרה מאוחר יותר שזו לא הייתה חוצפה, אלא ביטוי של חלום שבער בו בעוצמה כה גדולה, חלום שתפס בו בשתי ידיו ופעל להגשימו בכל רמ"ח איבריו. הוא לא אמר זאת כדי להתגרות, אלא כדי להצהיר על מחויבותו הבלתי מתפשרת למצוינות ולמנהיגות.

חבריו לצוות העידו על אופיו המיוחד ועל מסירותו. גלעד, אחד מחבריו הקרובים, סיפר על אירוע שחרט עמוק בזיכרונו. בבוחן המסלול המתיש, מבחן כושר גופני שנועד לבחון את גבולות הלוחמים, הודיעו המפקדים שמי שיעבור בהצלחה ישוחרר הביתה כבר ביום חמישי, ומי שלא יצליח – יישאר בבסיס וימשיך לנסות גם בשישי. עמית, כצפוי, צלח את האתגר בקלות יחסית, אך אחד מחבריו, ששמו היה דניאל, נכשל ונאלץ להישאר בבסיס, יחידי מכל המחלקה. עמית, שראה את האכזבה והתסכול בעיניו של דניאל, קיבל החלטה מיידית: הוא נשאר איתו. בבוקר שישי, בעוד חבריהם כבר בבתיהם, התעורר עמית מוקדם עם דניאל, השיג במאמץ רב מגפון קטן, ורץ אחריו לאורך כל המסלול, מעודד אותו בקול גדול, משלהב אותו, לא נותן לו לוותר, "קדימה דניאל, אתה יכול! עוד קצת! תן הכל!" הוא צעק, עד שדניאל, מותש אך נחוש, עבר את המבחן בהצלחה. הרגע הזה, של אחדות ותמיכה בלתי מתפשרת, היה רגע מכונן עבור שניהם, ושיקף את עמית במיטבו. הוא היה איש של נתינה אין קץ, רודף שלום, מלא אהבה לזולת. ערכיו היו נטועים עמוק, ובראש מעייניו עמדו כיבוד הורים וחברות אמת. הוא ראה את העולם בעיניים שמחות, מלאות תקווה ואופטימיות, וחיוכו הכובש, שהיה כמעט קבוע על פניו, הצליח להאיר כל חדר, להפיג מתחים ולהשרות אווירה של רוגע וביטחון.

מיד עם תום ההכשרה המאתגרת, לא היה ספק למי יינתן הפיקוד. עמית נבחר לפקד על צוות צעיר יותר, משימה שקיבל עליו ביראת כבוד ובאחריות עצומה. בזכות אישיותו המיוחדת, שילוב נדיר של דרישות גבוהות לצד רגישות אינסופית, הוא הוביל את הצוות למצוינות. הוא לא רק לימד אותם את הטכניקה הצבאית, אלא גם הפיח בהם רוח של לכידות, חברות ואמונה ביכולותיהם. הוא ידע מתי לדרוש וכיצד להציב גבולות, ומתי לחבק, להקשיב ולהיות אוזן קשבת. לקראת סוף דצמבר 2023, עמד עמית בפני שלב נוסף ומשמעותי בשירותו הצבאי: הוא היה אמור לצאת לקורס קצינים, צעד נוסף בדרך אל אותו כיסא מפקד פלוגה שחלם עליו. הוא התכונן לכך בנפשו וברוחו, ידע שזו אחריות עצומה, והיה נחוש להשקיע את כל כולו כדי להיות המפקד הטוב ביותר שיוכל להיות.

אך החיים, ולעיתים קרובות גם המוות, מתכננים אחרת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנו פני המדינה. הרעש המחריד של ירי רקטות וטילים מסיבי מרצועת עזה, שכיסה אזורים נרחבים בארץ, היה רק סימן מבשר רע. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס – יבשתית דרך גדרות שנותצו, ימית דרך חופי הדרום ואווירית באמצעות רחפנים וגלשני אוויר – והחלו במתקפת פתע רצחנית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה השלווים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במאות צעירים שחגגו במסיבת טבע ליד קיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ועוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, ביניהם נשים, ילדים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

עמית, שהיה בחופשה מהצבא בסוף השבוע של שמחת תורה, בילה עם כמה מחבריו בווילה בצפון הארץ. השקט של הבוקר התנפץ לפתע. הטלפונים החלו לצלצל בבהלה, הודעות וואטסאפ זרמו ללא הפסקה, ועד מהרה הבינו כולם את גודל האסון. ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, עמית קפץ לרכב, נפרד מחבריו בחיבוק חפוז ונסע במהירות הביתה, לשוהם. הוא אסף את חפציו הצבאיים שהיו מוכנים תמיד, לבש את מדיו, ובעיניים נחושות נפרד מבני משפחתו ההמומים, כשעל שפתיו אותו משפט שאפיין אותו כל כך, משפט שהיה עבורו הבטחה וצו מצפון: "אם לא אני, אז מי...?" הוא ידע לאן פניו מועדות, ידע שהסכנה אורבת, אך תחושת השליחות והאחריות בערה בו חזק יותר מכל פחד. הוא נסע דרומה, אל תוך התופת, אל הלא נודע.

בימים הראשונים למלחמה, כשהכאוס עדיין שרר, עמית הוביל את חייליו בלחימה עיקשת ביישובי העוטף. הם נתקלו במחבלים, טיהרו בתים, חילצו ניצולים וניסו להחזיר מעט סדר לאי-הסדר המוחלט. הוא עמד בראש הכוח, נתן דוגמה אישית, וניהל את הלחימה במקצועיות ובקור רוח שהפתיעו אפילו את מפקדיו. לאחר ייצוב הקו, החלו הכנות קדחתניות ואימונים אינטנסיבי לקראת השלב הבא של הלחימה – הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. עמית וחייליו התאמנו ללא הפסקה, משייפים את הטכניקות, מתרגלים תרחישים שונים, מבינים שכל פרט קטן עשוי להיות ההבדל בין חיים למוות.

כאשר ניתנה הפקודה, עמית הוביל את חייליו אל תוך רצועת עזה, אל קרבות קשים ומורכבים בשטח בנוי, בצפיפות ובסמטאות צרות. הם נלחמו בעוז, יום אחר יום, אל מול אויב אכזרי שהתחבא בבתים, במנהרות ובבתי ספר. באחד הימים, במהלך לחימה בצפון הרצועה, נקלע כוח צה"ל אחר למצוקה קשה. הכוח נכנס לאחד המבנים, וספג אש כבדה מכל עבר שלא אפשרה ללוחמים לצאת החוצה או לחלץ פצועים. המצב היה קריטי, כל שנייה הייתה עלולה לעלות בחיי אדם. עמית, ששמע על האירוע, לא היסס לרגע. הוא גייס את צוותו, ותחת אש בלתי פוסקת, הוביל אותם אל עבר המבנה המכותר. בזכות גבורתו הבלתי רגילה ותושייתו יוצאת הדופן, הוא הצליח לפרוץ דרך, להגיע אל הלוחמים הלכודים ולסייע בחילוצם תחת האש. חיילים רבים ניצלו בזכות מעשיו באותו יום, והתקרית הזו הפכה לסמל לאומץ ליבו ולמסירותו.

ברגעי ההפוגה הקצרים, בין קרב לקרב, כשהיה מוצא פינה שקטה בין הריסות או בתוך נגמ"ש, עמית ניהל יומן. בפנקס קטן ומהוה, כתב את תחושותיו העמוקות, את תובנותיו על המלחמה, על החיים ועל המוות, ולצד זאת – משימות שהציב לעצמו למהלך המלחמה ולאחריה. הוא עשה חשבון נפש אמיתי, כתב על האדם שברצונו להיות ועל הצעדים שעליו לעשות על מנת להשיג זאת. הוא תיאר את רצונו העז לצאת לקורס הקצינים שנדחה בעקבות המלחמה, ביטא את תסכולו אך גם את הבנתו את חשיבות המשימה הנוכחית. הוא כתב על כך שבשל היעדר הטלפונים הסלולריים, נוצרה בין הלוחמים היכרות עמוקה ואמיתית יותר, קשרים אנושיים חזקים שנבנו מתוך פשטות ואחווה. בין התובנות הפיקודיות שכתב, מצא מקום להזכיר לעצמו: "לא לשכוח שהיית בנעלי החיילים שלך". משפט קטן, אך טעון במשמעות עמוקה, ששיקף את תפיסת עולמו הפיקודית: מפקד חייב להבין את פקודיו, לחוש את קשייהם ולנהוג בהם בחמלה. אחד ממפקדיו סיפר עליו, כעדות למסירותו הבלתי מתפשרת לחייליו: "כשאני רואה את עמית אוכל, אני יודע שכולם אכלו". זו הייתה דרכו, תמיד ראה את האחר לפני עצמו.

ב-19 בנובמבר 2023, בלב שכונת רימל שבעיר עזה, חגגו חייליו של עמית את יום הולדתו ה-22. זו הייתה חגיגה מאולתרת, אולי עם עוגה קטנה שהגיעה בחבילה או עם חטיפים שחולקו בין כולם, אור נרות קלוש, ובעיקר – חום אנושי עצום. בתוך התופת והאכזריות של המלחמה, הרגע הזה של אחווה וחיבור היה כמו נצנוץ של תקווה. עמית, שחיוכו הכובש לא נטש אותו גם ברגעים הקשים, אמר לחבריו כי זה היה יום ההולדת הטוב ביותר שחגג בחייו, עדות לכוחה של החברות והלכידות שנוצרה ביניהם. שבועיים לאחר מכן, הגיעה בשורה קשה נוספת: אחיו של מפקדו הישיר של עמית נהרג בקרבות. המפקד שוחרר מתפקידו כדי ללוות את משפחתו באבלה. מפקד סיירת הצנחנים, שהכיר את עמית היטב וידע את יכולותיו המנהיגותיות, קיבל החלטה אמיצה ויוצאת דופן: הוא העביר את הפיקוד על הכוח לעמית. למעשה, הוא מינה אותו למלא מקום קצין (מק"ק) בזמן הלחימה, למרות שעמית עדיין לא עבר קורס קצינים. זו הייתה הבעת אמון עצומה ביכולותיו של עמית, בהנהגתו הטבעית ובנחישותו, והוא קיבל עליו את המשימה בכובד ראש ובמסירות אין קץ.

יום למחרת, ב-6 בדצמבר 2023, כ"ג בכסלו תשפ"ד, נקלע הכוח של עמית לקרב עקוב מדם בשכונת שג'עייה בעזה, אחת השכונות הצפופות והמסוכנות ביותר ברצועה. המחבלים ירו מכל עבר, ממנהרות, מבניינים הרוסים ומבתים אזרחיים. עמית, כדרכו, לחם בראש הכוח, מוביל את חייליו, מורה להם דרך, מקבל החלטות תחת אש בלתי פוסקת. הוא הפגין עוז רוח וגבורה עילאית, לא חסך מעצמו דבר, ודחף קדימה, מגן על חייליו ועל מטרת המשימה. בלהט הקרב, במהלך ההתקדמות, נפגע עמית באורח אנוש ונפל. בן עשרים ושתיים בלבד היה בנופלו. הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את משפחתו, חבריו וכל מי שהכירו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, אל מנוחת עולמים לצד גיבורי ישראל. הותיר אחריו הורים כואבים, נועה ויצחק, אח ואחות שבורי לב, נדב ועדי, וקהילה שלמה שחשה אובדן עצום. לאחר נפילתו, הועלה עמית לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

החלל שהותיר אחריו עמית היה עצום, אך מורשתו החלה להתפשט ולצמוח. בני משפחתו, בתוך הכאב העמוק, מצאו נחמה בזיכרונותיו ובכתביו. הם סיפרו עליו: "תמיד ראה את האחר, את ה'שקוף'. את אותו זקן שצריך עזרה, את אותו נער שצריך עידוד, את החייל שיושב לבד...". באחד הפנקסים שכתב, שהתגלו למשפחה כאוצר בלום ומלא תוכן ערכי ומוסרי, כתב עמית: "החייל שהכי מעצבן אותך הוא החייל שהכי זקוק לך... חובה עליי לזהות חיילים שקופים, לחברם ולהעצימם על מנת שיוכלו לצמוח". מילים אלו שיקפו את עומק תפיסתו האנושית ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת לחברה כולה. בני המשפחה, שסירבו לשקוע בייאוש, כתבו לו בגעגוע אינסופי: "תודה שהקרבת את נפשך למען עמנו ומולדתנו. מתגעגעים כל כך ואוהבים עד אין סוף".

חברו גלעד, שזכר את עמית כ"בן אדם הכי נעול שאני מכיר", סיפר על אירוע נוסף שממחיש את נחישותו הבלתי מתפשרת. "ברגע שהוא החליט משהו, הוא יקרה לא משנה מה זה דורש. בערב יום הזיכרון האחרון היינו בבסיס, ועמית התלונן שהוא לא מספיק מרגיש אווירת יום הזיכרון. חמש דקות לפני כיבוי אורות עמית תופס אותי ואומר שהוא רוצה שניקח חלק בפרויקט – שניצור שולחן אוכל ריק לזכר נופל. אמרתי לו שאין לנו את המצרכים, אין מדפסת ומאוחר מדי בשביל זה, אבל עמית בשלו... במשך שעתיים השתרכתי אחרי ההליכה המהירה שלו... משיג מפתחות, פותח דלתות ומוצא את הכול... הוא הסביר לי איך הוא מעריך אנשים שהקדישו את החיים שלהם לטובתנו ושהמעט שהוא יכול זה להחזיר להם לפחות קצת". זו הייתה רוחו של עמית, תמיד חותר למטרה, תמיד מחפש דרכים להעניק ולהנציח, גם כנגד כל הסיכויים.

זיכרונו של עמית ממשיך לחיות ולהתקיים במגוון דרכים, מפעל הנצחה שבני משפחתו וחבריו מקדישים לו. באתר בית הנשיא, לצד תמונתו המחייכת, מופיעה תמונת פתק שכתב עמית ב-1 בדצמבר 2023, חמישה ימים בלבד לפני שנפל. בכתב ידו הברור, בתוך פינה שקטה בלב התופת של עזה, כתב: "ערב שבת. תחושה שהתחלנו במהלך היסטורי ועלינו לסיים בניצחון מוחץ. גאה להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. שבת שלום". מילים אלו, המבטאות את רוחו הבלתי נלאית, את גאוותו ואת אמונתו בצדקת הדרך, הוצבו גם על שולחנו של ראש הממשלה כסמל למחויבות ולהקרבה של גיבורי ישראל. לזכרו ולעילוי נשמתו, נבנה בית כנסת מפואר הנושא את השם "דרכי עמית" בשכונת כרמי גת שבקריית גת, מקום של תפילה ולימוד, שינציח את ערכיו ואת דרכו. בכניסה ליישוב מגוריו, שוהם, נקרא רחוב על שמו – רחוב עמית – דרך סלולה שתוביל את תושבי המקום ותזכיר להם תמיד את הגיבור שצמח מתוכם. טירוני סיירת צנחנים, ממשיכי דרכו, ערכו מסע מפרך לזכרו, צועדים בנתיבים בהם הלך, ונושאים את שמו ואת מורשתו. בפודקאסט "קול זיכרון" הוקלט פרק מרגש לזכר עמית, בהשתתפות הוריו, איציק ונועה, אשר שיתפו את סיפורו עם מאזינים רבים, והפרק ניתן להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים. אחותו הצעירה של עמית, עדי, בחרה ללכת בדרכו והתגייסה לסיירת צנחנים, ובסיום קורס מש"קיות תנאי שירות (ת"ש) שעברה, הוענקה לה הכומתה שלו, סמל מרגש להמשכיות ולמחויבות. עמודים לזכרו נפתחו גם ברשתות החברתיות, באינסטגרם תחת השם remember.amit.bunzel, ובאתרים נוספים כמו remember.bio ו-memoriz.plus, מאפשרים לסיפורו, לדמותו ולחיוכו להגיע לקהלים רחבים ולהישאר חקוקים בלבבות לנצח. עמית בונצל, בן 22 בנופלו, הפך לסמל לגבורה אנושית, למנהיגות אמיתית ולמסירות בלתי מתפשרת למדינה ולאנשיה. הוא חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות, והותיר אחריו שובל של השראה ותקווה, המזכיר לכולנו את המחיר, אך גם את הערך העליון, של התקומה הישראלית.