עמית באכרי

במושב יושיביה, פיסת ארץ צנועה הסמוכה לנתיבות, בין שדות מעובדים שצבעם משתנה עם חילופי העונות, נולד עמית באכרי ביום ח' בניסן תשס"ג, תשעה באפריל 2003. הוא הגיח לעולם כבנם הבכור של פנינה ויוסף, אח בכור לנועה, ולימים גם להלל ומרים, שהצטרפו למשפחה והפכו אותו לגבר הצעיר במשפחה, עוגן שקט בתוך בית רוחש חיים. הבית שלהם, כמו בתים רבים במושב, היה מקום שבו דלתות נותרו פתוחות, וריח תבשילי שבת התערבב באוויר עם ניחוח האדמה אחרי גשם. עמית גדל עם קולות ציפורים בבוקר, רעש טרקטורים חורשים את השדות המרוחקים, והבטחה שקטה של קהילה תומכת. הוא היה ילד שקט, מתבונן, שפניו העגולות עוטרו בנמשים קטנים, עדויות חיות לילדות שבה השמש מלטפת את העור במשך שעות ארוכות של משחק בחוץ, בין עצי פרי לשיחי ירקות. כבר אז, היה בו משהו מיוחד, נוכחות נעימה שלא צעקה, אלא נכחה בעדינות, כמו משב רוח עדין ביום קיץ חם.

את שנותיו הראשונות העביר עמית בבית הספר היסודי המקומי ביושיביה, בין חברים שגדלו איתו מהגן, כולם ילדי המושב. הוא לא היה הילד הקולני או המרדן, אלא זה ששומע, מבין, ופועל מתוך טוב לב פנימי. המורים זכרו אותו כמי שתמיד הקפיד על נימוסים, שהתייחס לכולם בכבוד, גם כששיחק כדורגל בהפסקות, וגם כשנאלץ להגן על חבר חלש יותר. הוא אהב את תחושת הקבוצה, את הריצה המשותפת במגרש האבקתי, את הזיעה המלוחה שניגרה על פניו אחרי שער שהבקיע או הצלה דרמטית. הייתה בו תמיד איזו אצילות, איזה טוהר, שאי אפשר היה לפספס. אטרה טויטו, בת המושב שצפתה בו גדל, תיארה אותו כילד שהקרין תום ועדינות, שנדמה היה כאילו איזו "שכינה מרחפת מעליו", והייתה אומרת לעצמה במבט חטוף: "איזה ילד מיוחד! כמה טוהר!". הוא היה ילד שקט, אבל לא נעלם, תמיד שם, תמיד קשוב, תמיד עם חיוך קטן ומהורהר.

בסיום כיתה ז', כשרוב חבריו במושב המשיכו לחטיבת הביניים ביישובים הסמוכים, עמית עשה צעד משמעותי בחייו ועבר לפנימיית "בויאר" בירושלים. המעבר מהשקט הכפרי של יושיביה לעיר הגדולה, ומהחום המשפחתי המיידי למסגרת פנימייתית, היה שינוי דרמטי עבור נער בן שלוש עשרה. אבל עמית, בדרכו השקטה והנחושה, הסתגל במהרה. ירושלים, עם רחובותיה הסואנים וההיסטוריה שלה, סיפקה לו רקע אחר לגמרי. הוא מצא את מקומו בין חדרי הפנימייה, חדרי האוכל המשותפים וספסלי הכיתה. מחנכיו, מאיה אברהם וליאור גוטמן-עדו, זכרו אותו כנער עם נוכחות נעימה ושקטה, שאהב ספורט והיה אהוב על חבריו. הוא המשיך לנהוג בכבוד ובנועם לכל סובביו, ערכים שספג בבית והביא איתו אל העיר הגדולה. בשעות הפנאי, בין שיעורים לפעילויות פנימייה, הייתה נצפית תמונה חוזרת: עמית יושב בפינה שקטה, ספר קריאה בידיו. הוא שקע בעולמות קסומים, צבר ידע וחוכמה, הרחיב את אופקיו מעבר לגבולות הכיתה והמושב. מורתו, אסתר, שזכרה את הנמשים שעיטרו את פניו העגולות, תיארה איך "ספר קריאה השתלב בין ידיך בכל רגע אפשרי, הפלגת איתם לעולמות קסומים, רכשת ידע וחוכמה רבים." הלימודים בבויאר היוו עבורו קרקע פורייה לצמיחה אישית ולימודית, והוא סיים אותם בהצלחה, כשהוא מצויד בכישורים ובערכים שישמשו אותו בהמשך דרכו.

השנים בבויאר עיצבו את עמית כבחור צעיר עם שאיפות ברורות. לקראת גיוסו לצה"ל, כשהוא יודע היטב לאן פניו מועדות, החל להשקיע את כל מרצו באימוני כושר קרבי. הוא ראה לנגד עיניו מטרה אחת: לשרת כלוחם. הוא דמיין את עצמו במדי צבא, נושא נשק, חלק מיחידה המגנה על המדינה. הוא רץ בשבילי המושב, התאמן בחדרי כושר, דחף את גופו לקצה גבול היכולת, מתוך אמונה עמוקה שזוהי דרכו הנכונה. אלא שהמציאות הציבה בפניו מכשול בלתי צפוי: הפרופיל הרפואי שנקבע לו לא אפשר לו להתגייס לתפקיד קרבי. זו הייתה מכה קשה עבור נער כה נחוש ושאפתן. רבים אחרים היו אולי מוותרים, מקבלים את רוע הגזרה, ומוצאים לעצמם מסלול אחר. אבל עמית לא היה כזה. הוא ידע להציב לעצמו מטרות ולחתור אליהן בנחישות ובחיוך, מבלי לוותר לרגע. הוא החליט לדחות את גיוסו בשנתיים, ובמקום זאת נכנס למסלול לימודי עתודה. הוא לא אמר נואש, אלא פשוט חיפש דרך עוקפת, כשהוא יודע שבבוא היום, יגשים את חלומו להיות לוחם.

בזמן שרוב בני גילו התגייסו ליחידות שונות, עמית המשיך בדרכו הייחודית. ב-2 באפריל 2023, כשהוא בן עשרים, התגייס לצה"ל ושירת כחוקר במשטרה הצבאית. זו לא הייתה הגשמת החלום המלאה, אך הוא ניגש לתפקיד ברצינות ובמסירות שאפיינו אותו. הוא למד את רזי החקירה, את דרכי הפעולה, והפך לחייל מקצועי ואחראי. אבל עמוק בפנים, הלהבה של הרצון להיות לוחם לא כבתה. הוא היה אדם רציני ושאפתן, שידע להציב לעצמו מטרות ולחתור אליהן בנחישות ובחיוך, מבלי לוותר לרגע. הוא אהב את החיים וניצל כל רגע בהם, נהנה במיוחד לארח. דלתו תמיד הייתה פתוחה – כפי שכל מכריו ידעו. בין אם זה לארוחת ערב ספונטנית עם חברים, או סתם לשיחה ארוכה אל תוך הלילה על ספסל בחוץ, הוא היה שם, קשוב ומארח. הוא נתן מעצמו לאחרים בכל הזדמנות, והיה מוכן לעשות הכול למען האנשים שאהב. בני משפחתו סיפרו כי גם כשחזר מהצבא לסוף שבוע קצר, עייף מנסיעות ושבוע של עבודה, היה מסוגל להתקלח ומיד לצאת ולנסוע מרחק רב בשביל חבר שלא פגש כבר הרבה זמן. זו לא הייתה הקרבה קטנה; זו הייתה הוכחה חיה לאופיו הנדיב, למסירותו לחבריו, ולעומק הקשרים שיצר. הוא היה יכול להתרווח על הספה, לשקוע בשקט של הבית, אבל תמיד בחר לצאת, לתת, להיות שם עבור מי שזקוק לו.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. עמית היה בחופשה מהצבא, בביתו השקט ביושיביה, מוכן ליום של מנוחה וחג עם משפחתו. לפתע, שקט הבוקר נקרע על ידי מטחי רקטות עזים, לא כמו כל ירי קודם. צפירות עולות ויורדות, בומים מחרישי אוזניים, תחושת חרדה שהתפשטה באוויר. תוך דקות ספורות, התברר שמדובר במשהו אחר, חמור ומסוכן הרבה יותר. הודעות ראשונות על חדירת מחבלים, על טבח ביישובים סמוכים, החלו לזרום בווטסאפ וברשתות. הורים וילדים במושב התכנסו בממ"דים, מנסים להבין את גודל האסון. עמית, עם משפחתו, היה ער ודרוך. ככל שהשעות נקפו והתמונה התבהרה, הגיעו למושב ניצולים מפסטיבל המוזיקה "סופרנובה", שברחו על נפשם מהתופת ליד רעים ונירים. הם הגיעו מבוהלים, פצועים, מלוכלכים, עם עיניים בוהות מאימה. משפחת באכרי, כמו משפחות רבות ביושיביה, פתחה את דלתות ביתה. עמית סייע להכניס את הניצולים, להציע להם מים, אוכל, מקום בטוח להניח בו את ראשם. הוא ראה מקרוב את האימה, את הפחד, את הטראומה שנחקקה על פניהם. הוא שמע את סיפורי הזוועה, את התיאורים המצמררים של רצח, חטיפה ואונס. תחושת חוסר האונים, למרות היותו חייל בצבא, הייתה קשה מנשוא. הבוקר ההוא, ששינה את פני המדינה, שינה גם את עולמו של עמית. הוא הבין שזהו רגע האמת, ושלא יוכל להמשיך לשבת מן הצד.

מראה הניצולים, קולותיהם הרצוצים, וגודל האסון שהתגלה לנגד עיניו, הציתו בעמית להט חדש. הוא קיבל החלטה נחושה, החלטה שלא תדע פשרות: הוא יעשה הכול כדי להיות קרבי, כדי להצטרף ללחימה. החלום הישן, שנדחק הצידה בגלל הפרופיל הרפואי, התעורר מחדש, הפעם עם תחושת דחיפות בוערת. הוא ניגש לוועדות רפואיות, מילא טפסים, דיבר עם מפקדים, לא ויתר לרגע. זו הייתה מלחמה בירוקרטית לא פחות ממלחמה על הקרקע, אבל עמית היה נחוש לא פחות מהלוחמים בחזית. הוא עבר מבחנים, בדיקות, וראיונות, ובכל שלב הציג את המוטיבציה הבלתי מתפשרת שלו, את הרצון לתרום את חלקו במאמץ המלחמתי. לבסוף, אחרי מאמצים רבים ועיקשים, הצליח. הוא הועבר לשרת כלוחם בחטיבת "גבעתי". הרגע שבו קיבל את הבשורה, הרגע שבו נודע לו כי חלומו הישן עומד להתגשם, היה רגע של אושר וגאווה עצומים. האפשרות לשרת כלוחם הייתה עבורו זכות אמיתית, והוא ביצע את תפקידו בגאווה רבה. הוא ידע שזו לא רק הגשמת חלום אישי, אלא גם הדרך הנכונה עבורו להגן על משפחתו, על ביתו, ועל המדינה שאהב. הוא הרגיש שסוף סוף הוא במקום הנכון, עושה את מה שהוא צריך לעשות.

המעבר למסלול הכשרה של גבעתי היה תובעני, פיזית ונפשית. הריצות הארוכות תחת השמש הקופחת, המסעות המפרכים עם ציוד מלא, האימונים הטכניים המורכבים – כל אלה דרשו מעמית כוחות על אנושיים. אבל הוא צעד בכל קילומטר בנחישות, כפי שמורתו אסתר תיארה מאוחר יותר: "כמה קילומטרים צעדת כדי לקבל את הכומתה הסגולה." הוא דחף את עצמו מעבר לגבולות, זכר כל העת את המטרה לשמה הגיע. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא פשוט המשיך קדימה, עם אותו חיוך שקט ונחוש שאפיין אותו. כשהגיע הרגע המיוחל וקיבל את הכומתה הסגולה, סמל השייכות לחטיבת גבעתי, הייתה זו לא רק קבלה ליחידה, אלא אישור לכל הדרך שעבר, לכל המאמצים שהשקיע. הוא סיים את מסלול ההכשרה בהצלחה מרשימה, והוצב בגדוד "שקד" של החטיבה. שם, בתפקיד קשר של סגן מפקד הפלוגה המבצעית, מצא את מקומו. זהו תפקיד קריטי, הדורש אחריות רבה, קור רוח, ויכולת תקשורתית מעולה – תכונות שעמית ניחן בהן. הוא היה הליבה של התקשורת בתוך הכוח, החוליה המקשרת בין הפיקוד לשטח, וביצע את תפקידו במסירות ובמקצועיות שאין שניה לה.

כקשר של סגן מפקד הפלוגה, עמית נכנס ללחימה בשטח רצועת עזה יחד עם חבריו לגדוד. זו הייתה מציאות שונה בתכלית מכל מה שהכיר. לא אימונים מבוקרים, אלא לחימה של ממש, מול אויב בלתי נראה, בסביבה אורבנית צפופה וממולכדת. הוא מצא את עצמו בלב עזה, בין בניינים הרוסים וסמטאות צרות, תחת אש תמידית. במהלך הלחימה, בה נפלו כמה מחבריו, הוא מילא את תפקידו במסירות אין קץ, במקצועיות חסרת פשרות, באומץ לב ובנחישות. הוא הפגין מוטיבציה גבוהה, ועשה הכול על מנת להוביל ולהצטיין. מפקדיו העריכו אותו מאוד, וראו בו לוחם למופת. אל"מ דוד רון, ספד לו לאחר מכן: "לאורך כל הדרך הפגנת מוטיבציה גבוהה, הגדלת ראש ותרמת את כל שיכולת על מנת להוביל ולהצטיין. אין מילים לתאר את האובדן הגדול עם נפילתך, לוחם וחבר למופת. נבחרת להיות הקשר של סגן מפקד הפלוגה, תפקיד אותו ביצעת במסירות ובמקצוענות. השתתפת במבצעים מורכבים באומץ, בנחישות ובדבקות במטרה. חבריך ומפקדיך ראו בך מודל לחיקוי. לאורך כל השירות פעלת מתוך דאגה לכל אחד מחבריך בערכיות ונתינה, ברעות וחברות." עמית לא רק מילא את תפקידו, הוא חי אותו. הוא היה העיניים והאוזניים של סגן המפקד, קולו המרגיע ברשת הקשר, היד המסייעת ברגעי לחץ. הוא דאג לחבריו, הקשיב להם, היה כתף תומכת. בתוך התופת, הוא שמר על אנושיותו, על ערכיו, ועל החיוך השקט שלו.

הלחימה בעזה הייתה רצף בלתי פוסק של אירועים, ועל אף שהיה ממוקד במשימה, עמית לא היה חסין מפני פגיעה. ב-18 באוגוסט 2024, בעיצומה של פעילות מבצעית בעיר רפיח שבדרום הרצועה, נורה טיל RPG לעבר הכוח שלו. הרגע היה קצר ומהיר. פיצוץ עז, רסיסים מתפזרים באוויר, כאוס לרגע אחד. עמית נפגע מרסיסים. הכאב היה חד, אך הוא נשאר בהכרה. הוא פונה במהירות לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם אובחן כפצוע באורח קל. לאחר טיפול רפואי ושהייה קצרה בבית החולים, נשלח למנוחה בביתו שבמושב יושיביה. המעבר מהשטח הלוחם לשקט המוחלט של הבית היה מוזר ומטלטל. הוא היה מוקף במשפחתו הדואגת, בחיבוקים ובתפילות לשלומו, אך דבר אחד העיק על לבו: חבריו. המחשבה שהם שם, בתוך הלחימה הקשה, והוא מחוץ למעגל, הטרידה אותו ללא הרף. הוא לא יכול היה לשאת את הרעיון. "אין מצב שהצוות שלי נשאר שם ואני פה," אמר בנחרצות, כשהוא מסרב להשלים עם המצב. כל שרצה היה לשוב להילחם עם היחידה שלו, לחזור לחבריו. כעבור יומיים בלבד, למרות הפציעה הטרייה והצורך במנוחה, הוא התעקש וחזר לצוות שלו, אל לב העשייה, אל רפיח. הוא לא יכול היה להשאיר אותם לבד, לא יכול היה להרשות לעצמו להיות מחוץ למאבק. הוא חזר, נחוש מתמיד, להשלים את משימתו.

החזרה של עמית לרפיח, אל חבריו ואל הלחימה, הייתה ביטוי מובהק לאופיו. הוא לא היה סתם חייל, הוא היה עוגן של צוות, חבר לוחם שמקומו בשדה הקרב. הוא הצטרף שוב לכוחו, למשימות הסריקה והאיתור, אל מול האיום הבלתי פוסק של מטענים ומלכודות. רפיח, ובעיקר שכונת תל סולטאן, הייתה אזור רווי סכנות, שבו כל צעד עלול להיות האחרון. כחודש לאחר שנפצע וחזר, ביום שלישי, 17 בספטמבר 2024, השתתף עמית בסריקות לאיתור אמצעי לחימה בשכונת תל סולטאן. הצוות שלו נע בזהירות, בית אחר בית, סמטה אחר סמטה, בעיניים דרוכות ובאצבעות על ההדק. זו הייתה שגרה מתוחה, שגרת קרב יומיומית, שבה כל דלת, כל חלון, עלול להסתיר סכנה. במהלך סריקה של אחד המבנים בשכונה, מבנה שנראה תמים למראית עין, התפוצץ מטען שהוטמן במקום. הפיצוץ היה עז, פתאומי, קטלני. עמית נפגע ונהרג במקום. יחד עמו, נפלו שלושה חיילים נוספים. הפיצוץ קטע את חייו בן עשרים ואחת, כשהוא בשיא עשייתו, בשיא הגשמת ייעודו, מגן על עמו ועל ביתו. סמל עמית באכרי נפל בקרב ביום י"ד באלול תשפ"ד.

הידיעה על נפילתו של עמית הכתה במושב יושיביה כרעם ביום בהיר. השקט הכפרי, שרק לפני רגע נשמע רחוק מהלחימה, נקרע לרסיסים. הבית של פנינה ויוסף, שעד לפני יומיים קיבל את בנם הפצוע בחום ואהבה, התמלא באבל כבד מנשוא. ההודעה הרשמית, שקראה למשפחה בשמו, הייתה קשה מכל. עמית, הבכור, הגבר במשפחה, הלוחם שהתעקש לחזור, איננו עוד. המושב כולו התכנס סביב המשפחה, מחבק, מנחם, מנסה להכיל את גודל השבר. ירושלים, הפנימייה בבויאר, חבריו מהצבא – כולם התאבלו על נפילת הלוחם השקט והאציל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בנתיבות, תחת שמיים כחולים שנדמו אדישים לכאב. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה לדרגת סמל ראשון, אות כבוד אחרון על מסירותו ועל גבורתו. אבל דרגות ותארים לא יכלו למלא את החלל העצום שהותיר אחריו.

אחותו, נועה, שהייתה קשורה אליו בעבותות אהבה, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הקשר ואת גודל האובדן: "עמית, חיים שלי, הגאווה הפרטית שלי, הסיבה שאני מסתובבת עם חזה נפוח. היית הגב שלי והחצי שלי. אתה האח הכי טוב, הלוחם הכי טוב והבן אדם הכי טוב... עמית היה הגבר הבכור במשפחה, כל מה שהוא רצה להשיג הוא השיג בחיים, אבל מעולם לא פגע באף אחד, הכול בצניעות. אם זה לא הכי טוב אז הוא לא עושה". קולה רעד, אך מילותיה היו ברורות, מילות אמת על אח שראה בו מודל לחיקוי, עמוד תווך. "עמית שלי, תן לי כוחות להמשיך אני אחזיק את המשפחה ותשמור עלינו מגן עדן," היא התחננה, מבקשת ממנו, גם אחרי מותו, את הכוח שהיה טמון בו. נועה דיברה על הצניעות שלו, על השאיפה הבלתי מתפשרת למצוינות בכל דבר שעשה, ועל טוב ליבו שלא פגע באיש. היא ציירה תמונה של אדם שלם, בטוח בעצמו אך נטול יוהרה, שהיה מקור גאווה לכל סובביו.

מילות הספד נוספות הגיעו ממי שהכירו אותו לאורך שלבי חייו השונים, וציירו יחד את דיוקנו המלא. מורתו, אסתר, שזכרה את הנמשים שעיטרו את פניו העגולות כילד קורא ספרים, כתבה: "הפכת לבחור תמיר שבחר להיות לוחם ביחידה המהוללת 'גבעתי'. כמה קילומטרים צעדת כדי לקבל את הכומתה הסגולה. היית לוחם ראוי לחיקוי, ועתה אתה שוכן מתחת לפני האדמה. הלוואי שנהיה ראויים לך, תלמיד שלי". היא חיברה את הילד השקט והמתבונן, ששקע בעולמות ספרים, אל הלוחם האמיץ שבחר בדרך הקרב. עטרה טויטו, בת המושב שצפתה בו גדל, הבינה את הדרך שעשה: "וכעת מסתבר שגם לוחם אמיץ בעל עוז ותעוזה! עמית השכיל לשלב רוח גבורה ואומץ, לצד עדינות ורגישות." היא ראתה בו את השילוב הנדיר של טוב לב פנימי עם נחישות בלתי מתפשרת. אלוף משנה דוד רון, מפקד שהכיר את עמית בשדה הקרב, הדגיש את תרומתו הצבאית: "לאורך כל הדרך הפגנת מוטיבציה גבוהה, הגדלת ראש ותרמת את כל שיכולת על מנת להוביל ולהצטיין... חבריך ומפקדיך ראו בך מודל לחיקוי. לאורך כל השירות פעלת מתוך דאגה לכל אחד מחבריך בערכיות ונתינה, ברעות וחברות." כל המילים הללו, ממגוון קולות, התחברו לתמונה אחת של אדם יוצא דופן, שבחייו הקצרים הספיק להשאיר חותם עמוק על כל מי שפגש.

מורשתו של עמית באכרי ז"ל אינה רק סיפור של אומץ לב וגבורה בשדה הקרב, אלא גם סיפור של נחישות, של התמדה, ושל מסירות לערכים שהנחו אותו מילדות ועד יומו האחרון. הוא היה ההוכחה החיה לכך שמאחורי חזות רגועה וצנועה, מאחורי ביטחון שקט ששרה סביבו, הסתתרו כוח חיים אדיר, רצון עז ונחישות פלדה. הוא לימד את סובביו שאפשר להשיג כל מטרה, גם כשהדרך אליה מפותלת ומלאת מכשולים, וכל זאת בצניעות ובכבוד. הוא הותיר אחריו הורים, פנינה ויוסף, ושלוש אחיות, נועה, הלל ומרים, שיישאו את זכרו בגאווה ובכאב תמידי. זכרו של עמית מונצח ב"מצודת יואב" – מרכז המורשת של חטיבת "גבעתי", מקום שיספר את סיפורו לדורות הבאים של לוחמים. אירוע יום הזיכרון השנתי של המועצה האזורית שדות נגב, שנערך בערב יום הזיכרון תשפ"ה (29.4.2025), הוקדש לזכרו של עמית, והפך את זכרו לחלק בלתי נפרד מזיכרון הקהילה כולה. עמודים לזכרו נפתחו באתרים שונים, ובהם memoriz.plus ו-noflim, המאפשרים לכל אחד ואחת ללמוד על חייו, על פועלו, ועל הקרב שבו נפל. עמית באכרי, הילד מיושיביה, הנער מבויאר, הלוחם מגבעתי, הפך לסמל של תקומה, של רוח ישראלית עשויה ללא חת, של אדם שבחר בחייו ובמותו להגן על ביתו ועל עמו. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל מכריו, חבריו, משפחתו, ועם ישראל כולו, מקור השראה לגבורה אנושית שצומחת מתוך אהבת אדם, אהבת הארץ והנחישות הבלתי מתפשרת לחיות למען ערכים אלו. יהי זכרו ברוך.