עמית אריה רגב

החיים מתחילים תמיד בנקודה אחת, עדינה ורוטטת, שממנה נפרש קו הסיפור, מתרחב ומתעבה, כמו נהר המבקש את דרכו אל הים. עבור עמית אריה רגב ז"ל, הנקודה הזו הייתה בוקר קיץ חם במודיעין, עיר הבנויה מאבן ירושלמית בהירה, ביום כ"ג בסיוון תשס"ו, הוא התשעה עשר ביוני 2006. יעל ויונתן, הוריו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, עולם שלם של ציפייה ואהבה מרוכז ברכות תינוק שזה עתה בא לעולם. הבית שבשכונה השקטה במודיעין התמלא באור חדש, בבכי קטן ומתוק, בריח של תינוק ובתחושה ששום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. אחיו עידו ואחותו רוני, אז עדיין קטנים, נצמדו לעריסה, מביטים בפליאה ביצור החדש והזעיר שהצטרף למשפחה, מבלי שידעו עד כמה עמוק ישתרש בליבם, עד כמה יהיה חלק בלתי נפרד מזהותם, ועד כמה ישפירוץ החלל שייוצר בלכתו. הולדת ילד היא תמיד הבטחה, והבטחה זו נישאה באוויר, על רקע נופי השפלה והרי ירושלים המקיפים את העיר, עיר שטרם השלימה את בנייתה אך כבר בנתה לעצמה קהילה חמה ותוססת, שקטה אך מלאת חיים, שהייתה לביתו של עמית.

השנים הראשונות של עמית עברו בסימן הגילוי. כל יום היה הרפתקה קטנה, כל צליל – תגלית, כל מגע – חישה חדשה. הבית של יעל ויונתן היה מקום של חום ויציבות, מקום שבו שולחן האוכל היה מרכז החיים, שם התכנסה המשפחה בערבים, לשיתוף וסיפורים, לצחוק ולעיתים גם לוויכוחים קטנים ומתוקים. עמית למד ללכת על רצפת הסלון המצוחצחת, צעדיו הראשונים מהוססים, קטנים, ואז יציבים ובטוחים יותר, אל עבר צעצועים מפוזרים או אל חיבוק של אמא או אבא. הוא גדל לצלילי שיחות בוקר עליזות במטבח, ריח קפה טרי המתערבב עם אערוג'ה של טוסטים, ולמראה קרני שמש רכות המבצבצות מבעד לתריסים ונשפכות על קן הציפורים בגינה הקטנה שטיפחו הוריו. עידו ורוני היו השותפים הראשונים למסע, הצעצועים הראשונים, החברים הראשונים למשחק. הם בנו יחד מגדלי קוביות שהתמוטטו בבכי ומיד נבנו מחדש בצחוק, רדפו זה אחרי זה בשבילי הגינה, שיחקו "מחבואים" בין שיחי הורדים, וחילקו ביניהם סודות קטנים של ילדות, סודות שרק אחים יכולים לשמור, שרק הם יכולים להבין. עמית, שגדל להיות הבן האמצעי, למד מוקדם את אמנות הגישור, את היכולת להכיל את האנרגיה של אחיו הגדול ואת העדינות של אחותו הקטנה, ללמוד מהם ולהיות להם גם מקור השראה וגם כתף תומכת. הוא היה ילד שקט יחסית, אך עם מבט חודר בעיניו, מבט שחיפש להבין, ללמוד, לפענח את העולם סביבו. הוא אהב לבלות שעות ארוכות בהתבוננות בנמלים הצועדות בשיירה על השביל המרוצף, או בעננים החולפים בשמיים, מפליג בדמיונו למקומות רחוקים.

כשעמית הגיע לגן, הוא נשא עמו את אותה סקרנות שקטה. הוא לא היה הילד הרועש ביותר בחצר, אך תמיד היה זה שבונה את מגדל החול הגבוה ביותר, או מצייר את הציור המפורט ביותר, שבו כל פרט קיבל את תשומת הלב הראויה. גננותיו זכרו אותו כילד רגיש, עם נכונות עמוקה לעזור לחברים, להושיט יד כשמישהו נפל, לחלוק את הכריך שלו כשמישהו שכח. הערכים הללו – של עזרה הדדית, של נתינה, של תשומת לב לזולת – לא היו רק מילים שנאמדו בבית, אלא דרך חיים שספג מהוריו. יעל ויונתן הקפידו ללמד את ילדיהם את חשיבות הקהילה, את האחריות שיש לכל אחד מאיתנו כלפי סביבתו. הם לקחו אותם להתנדב בפעילויות שונות בעיר, להשתתף במבצעי ניקיון, לשתול עצים ביום יער. עמית אהב את המגע עם האדמה, את הריח של העלים הרטובים אחרי הגשם, את תחושת הסיפוק שבנתינה. הוא לא אהב מליצות גדולות, אלא את המעשה עצמו, את הידיים שמתלכלכות, את הזיעה על המצח, את התוצאה המוחשית. אלו היו הדברים שדיברו אליו. הוא למד לראות את היופי בפשטות, את העוצמה שבמעשה הקטן, את החיבור העמוק בין אדם לאדמתו, לא משום שהיא "קדושה" במובן המיסטי, אלא משום שהיא הבית, המקום שממנו צומחים החיים, שממנו נובעת השייכות.

כשהגיע עמית לבית הספר היסודי, הוא גילה עולם חדש של ידע וחברים. הוא ישב בכיתה, קשוב, סופג כל מילה, מתעניין בכל נושא. הוא לא היה תלמיד שממהר להרים את ידו, אבל כשנשאל, תשובותיו היו מנומקות, מחושבות, ולעיתים קרובות מפתיעות בעומקן. הוא אהב במיוחד שיעורי טבע ומדעים, שם יכול היה לפענח את סודות העולם, להבין איך דברים עובדים, לפרק ולהרכיב. בבית, הוא בנה מודלים של מטוסים מפלסטיק, הרכיב לגו מורכבים, ותמיד הייתה לו תיבת כלים קטנה משלו, שבה אגר ברגים, מברגים וחלקים שונים, אותם ניצל לתיקונים קטנים בבית או ל"המצאות" משלו. חבריו בכיתה העריכו את שקט נפשו, את חוש ההומור שלו שהיה מופיע ברגעים בלתי צפויים, ואת נאמנותו הבלתי מתפשרת. אם עמית היה חבר שלך, ידעת שיש לך על מי לסמוך. הוא היה שם בהצלחות ובכישלונות, בתמיכה שקטה, במבט מבין, בכתף להישען עליה. שעות אחר הצהריים בילו בחצרות הבתים במודיעין, משחקי כדורגל מאולתרים על מדשאות ירוקות, רכיבה על אופניים בשבילים, או סתם ישיבה על ספסל ודיבורים על החיים, על תוכניות לעתיד, על החלומות שמתחילים לקרום עור וגידים בנפשם של נערים מתבגרים.

תקופת הנעורים הביאה עמה שינויים, את חיפוש הזהות, את הרצון להשאיר חותם. עמית גדל להיות נער גבוה, בעל מבנה גוף אתלטי, עם אותן עיניים חכמות וסקרניות. הוא המשיך לטפח את אהבתו לפרטים, לסדר, לפתרון בעיות, וזה בא לידי ביטוי גם בתחביביו. הוא גילה עניין רב במחשבים, לא רק ככלי למשחקים, אלא ככלי ליצירה, לתכנות, להבנה של עולם טכנולוגי שהלך והתפתח במהירות מסחררת. הוא בילה שעות מול המסך, לא רק גולש ברשתות חברתיות, אלא לומד שפות תכנות, מנסה לבנות דברים מאפס, מבין את הלוגיקה שמאחורי הקוד. זו הייתה השתקפות של אישיותו – הרצון להבין את היסודות, את המבנה, את הדרך שבה דברים עובדים באמת. במקביל, הוא הקפיד לשמור על כושר גופני, יצא לריצות ארוכות בשבילי העיר, שיחק כדורסל עם חברים במגרש השכונתי, וטייל רבות עם משפחתו וידידיו בשבילי הארץ, מהנגב ועד הגליל. הטיולים הללו היו עבורו לא רק פעילות ספורטיבית, אלא דרך להתחבר לנופים, לריחות, להיסטוריה הבלתי כתובה של פינות נסתרות, ללמוד על הצומח והחי, לחוות את עוצמת הטבע ואת השקט שהוא מציע.

בגיל מצוות, חגג עמית את בר המצווה שלו. לא הייתה זו חגיגה ראוותנית, אלא אירוע משפחתי חם, עטוף באהבה ובהערכה. הוא עמד על הבמה, קורא מתוך הפרשה, קולו צלול ובטוח, מודע למשמעות הרגע. ההורים, יעל ויונתן, הביטו בו בגאווה, רואים את הילד שהפך לנער, את הדרך שעשה ואת הדרך שעוד לפניו. בנאום קצר, שכתב בעצמו, דיבר עמית על אחריות, על המשמעות של להיות חלק מקהילה, ועל הרצון לתרום את חלקו. הוא לא דיבר במונחים מופשטים, אלא על המעשים הקטנים שמרכיבים את חיי היומיום, על החשיבות של להיות אדם טוב, חבר נאמן, בן משפחה אוהב. הערב הסתיים בריקודים ובשירה, בחיוכים ובחיבוקים, בתחושה של יחד, של שייכות, של שמחה פשוטה ואמיתית. עידו ורוני עמדו לצידו, מלווים אותו ברגע המיוחד הזה, קשר האחים שלהם הולך ומתהדק עם כל שנה שחולפת.

שנות התיכון היו תקופה של התעצמות והתפתחות. עמית למד בתיכון במודיעין, שם הצטיין במקצועות הריאליים, במתמטיקה ובפיזיקה. המורים זיהו בו פוטנציאל גבוה, את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, לנתח בעיות מורכבות ולמצוא להן פתרונות יצירתיים. הוא לא היה "חנון" במובן המקובל, אלא נער חברותי, שהשתלב בקלות בכל קבוצה, ידע להקשיב ולהביע את דעתו בכבוד. הוא היה פעיל במועצת התלמידים, תרם מזמנו לארגון אירועי בית ספר, ולקח חלק בפרויקטים חברתיים שונים. הוא אהב את האתגר שבפתרון בעיות, בין אם מדובר במשוואה פיזיקלית או בסוגיה חברתית סבוכה. הוא היה תלמיד שבא ללמוד, לא רק כדי לקבל ציון, אלא כדי להבין, כדי להרחיב את אופקיו. שיחות ארוכות עם חברים על כוס קפה בבית קפה שכונתי, או תוך כדי הליכה ברחובות העיר, סבבו סביב עתיד, סביב שירות צבאי, סביב המשמעות של להיות ישראלי בעולם משתנה.

הצבא תמיד היה נוכח ברקע, לא רק כחובה, אלא כזירת התגשמות של ערכים. בביתם של יעל ויונתן, שוחחו רבות על חשיבות השירות המשמעותי, על התרומה למדינה, על האחריות המשותפת. עמית לא הטיל ספק לרגע בנוגע לשירות קרבי. הוא הרגיש שזהו ייעודו, המקום שבו יוכל להביא לידי ביטוי את כל מה שלמד וספג – את הנאמנות, את המסירות, את היכולת להתמודד עם אתגרים, את הרצון להגן על הבית. הוא התעניין בחילות השונים, בירר, שאל, קרא, ומהר מאוד נמשך לחיל השריון. הרעיון של טנק – כלי מורכב, עוצמתי, שדורש עבודת צוות מדויקת וקור רוח – קסם לו. הוא ראה בו שילוב של טכנולוגיה מתקדמת, יכולת מבצעית גבוהה, ובעיקר, אתגר אנושי של התמודדות תחת לחץ, של אמון הדדי, של להיות חלק מ"משפחה קטנה" בתוך כלי פלדה אדיר. הוא התאמן לקראת הגיוס, שיפר את כושרו הגופני, קרא על היסטוריית החיל ועל תפקידי הלוחמים. הוא רצה להגיע מוכן, חדור מוטיבציה, להצליח בכל משימה.

ביום 1.12.2024, הגיע הרגע. בוקר קריר אך בהיר של דצמבר, שער הבקו"ם, עמוס בהורים נרגשים ובמתגייסים המצפים. יעל ויונתן חיבקו אותו חזק, עיניהם נוצצות מגאווה ומדאגה שקטה. עידו ורוני עמדו לצידו, רוני בוכה בשקט, עידו מנסה להיות חזק עבור אחיו, מחליף איתו מבט של הבנה. עמית, לבוש בחולצת טי לבנה, תיק גדול על גבו, נראה בוגר מאי פעם. הוא חייך חיוך רחב, מנסה להרגיע את כולם, אך גם הוא הרגיש את פרפור הלב, את קצהו של פרק חדש ומשמעותי בחייו. "אני אוהב אתכם," לחש להם, "אל תדאגו. אני אדאג לעצמי." ואז, צעד אל השער, משאיר מאחוריו את החיים המוכרים, את הילדות, את הנעורים, ונכנס אל עולם חדש של מדים, של משמעת, של אחריות גדולה. הריח המוכר של הבקו"ם – תערובת של שחרור, ציפייה, וחשש – מילא את נחיריו, והוא ידע שזוהי רק ההתחלה.

הטירונות בחיל השריון הייתה אינטנסיבית ומאתגרת, בדיוק כפי שציפה. ימים ארוכים של מסעות, של אימוני ירי, של למידה תיאורטית ומעשית. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לזחול בבוץ ובאבק, לספוג הוראות בקור רוח, ולעמוד בלחץ פיזי ונפשי. הצרחות של המפקדים, קשיי הלינה בשטח, המחסור בשעות שינה – כל אלה היו חלק מהתהליך שעיצב אותו, שחישל אותו, שהפך אותו מנער לחייל. עמית לא התלונן. הוא קיבל כל משימה ברצינות, ביצע אותה במקצועיות, ודאג תמיד לעזור לחבריו. הוא היה לוחם שקט, אך יעיל, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא הקרין רוגע וביטחון, תכונות שהפכו אותו מהר מאוד לדמות מובילה בפלוגה. חבריו לצוות העריכו את יכולותיו הטכניות, את חוש ההומור היבש שלו שפרק מתחים ברגעים קשים, ואת אנושיותו. בערבים, אחרי יום מפרך, היו יושבים יחד, מנגנים בגיטרה, מספרים בדיחות, ומשתפים בגעגועים הביתה. הקשרים שנרקמו שם היו עמוקים, קשרים של אחים לנשק, קשרים שידעו שיחזיקו מעמד לכל החיים.

לאחר הטירונות, עבר עמית הכשרה ייעודית כלוחם שריון בגדוד 52, חלק מעוצבת עקבות הברזל (401). הוא למד את רזי טנק המרכבה – מערכת מורכבת של פלדה, אלקטרוניקה, וכוח אש. הוא למד לזהות כל צליל של המנוע, להבין את תפקידו של כל כפתור, כל מנוף. הוא התאמן בשעות ארוכות בסימולטורים, ועל אדמת בסיסי האימונים, על נהיגה, על טעינה, על כיוון ירי. הריח העז של הסולר, הרעש המחריש אוזניים של המנוע העוצמתי, הטלטולים בנסיעה בשטח קשה – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא למד את הדינמיקה של צוות טנק: ארבעה אנשים בתוך חלל סגור, תלויים זה בזה באופן מוחלט, כל אחד יודע את תפקידו וסומך על האחרים. הוא הבין שצוות טנק הוא יחידה אחת, מוח אחד, וכי כל תקלה, כל טעות, יכולה להיות קריטית. הוא התמסר לתפקידו בכל מאודו, מתוך הבנה עמוקה של האחריות המוטלת עליו. מפקדיו ראו בו חייל מצטיין, בעל מוטיבציה גבוהה, מקצוען אמיתי, עם יכולת למידה מהירה וקור רוח גם במצבים מורכבים. הוא היה רב"ט עמית אריה רגב, לוחם שריון, גאה בתפקידו, מוכן לכל אתגר.

השירות הצבאי של עמית התנהל בצל "מלחמת התקומה", מלחמה שפרצה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. למרות שהתגייס מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה, הוא נכנס למציאות שבה המדינה כולה הייתה במצב חירום, במצב של לחימה מתמשכת. השיחות בחדר האוכל, בשיחות הטלפון הביתה, ובהפסקות בין האימונים, עסקו במצב הביטחוני, בחברים שנפלו, במשימות המורכבות. עמית לא היה אדיש. הוא הרגיש את כובד האחריות, את הייעוד של דורו להגן על הבית, לבנות מחדש את הביטחון והתקווה. הוא ראה את עצמו כחוליה בשרשרת ארוכה של מגינים, חלק ממארג חברתי וצבאי שנועד להבטיח את קיומה של המדינה. הוא ידע שהכשרתו אינה רק לתרגילים וללמידה, אלא להכנה למציאות של קרב, למפגש עם האויב. הוא התכונן לכך נפשית ופיזית, מתוך הבנה שזוהי משימת חייו.

השבועות והחודשים שקדמו ליום ט"ו באלול תשפ"ה, השמונה בספטמבר 2025, היו מלאים במתח ובציפייה. יחידתו של עמית, גדוד 52 של עוצבת 401, הועמדה בכוננות גבוהה. הפקודות השתנו במהירות, התדריכים היו תכופים ודחופים. ריח של מלחמה ריחף באוויר, מוחשי וכבד. עמית וחבריו לצוות הטנק עברו בדיקות אחרונות, וידאו שכל מערכות הטנק תקינות, שהתחמושת מוכנה, שהציוד האישי ארוז וזמין. השיחות הביתה הפכו קצרות יותר, מנוסחות בקפידה, כדי לא להדאיג את ההורים. "הכל בסדר, אמא. אנחנו יוצאים לפעילות. אין מה לדאוג." זו הייתה מנטרה קבועה, דרך להגן על יקיריהם מפני החרדה המכרסמת. הודעות הווטסאפ האחרונות היו קצרות, תמציתיות, מלאות אהבה בלתי נאמרת: "שמור על עצמך," כתבה אמו. "אתה הגיבור שלנו," שלח לו עידו. "תחזור מהר," הוסיפה רוני, עם אימוג'י של לב שבור. עמית השיב בתמונה של עצמו במדים, חיוך קטן על פניו, מלווה במילים: "אוהב אתכם. אל תדאגו. נתראה בקרוב." הוא לא ידע שזו תהיה ההודעה האחרונה.

הפקודה הגיעה בפתאומיות, כפי שקורה תמיד במלחמה. "עוצבת עקבות הברזל, גדוד 52, כניסה לצפון רצועת עזה." עמית וחבריו לצוות עלו על הטנק, חובשים את קסדותיהם, קושרים את רתמות הבטיחות. רעש המנוע התעצם, עשן סולר כבד מילא את האוויר. הטנק החל לנוע, מתגלגל באיטיות ואז צובר תאוצה, אל עבר הגבול, אל עבר המקום שבו האיום מוחשי, שבו המציאות מתנגשת עם האימונים. הנוף המוכר של הנגב המערבי התחלף במהרה בנוף של חורבות, של בניינים שרופים, של עשן ושל אבק. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, ובצלילים עמומים של ירי ופיצוצים שהתקרבו והלכו. בתוך תא הטנק הצר והחם, כל אחד ידע את תפקידו. עמית, כלוחם שריון, היה חלק בלתי נפרד ממערכת העצבים של הכלי העצום הזה. עיניו סרקו את השטח דרך הפריסקופים, מחפש כל תנועה חשודה, כל סימן לאויב. ידיו היו על המתגים, מוכנות להגיב, להזיז את הצריח, לטעון את הפגז, לירות. קולות הרדיו פיצחו את האוויר, הוראות מבצעיות, דיווחים מהשטח, קריאות לעזרה. האדרנלין זרם בעורקיו, משחיז את חושיו, מחדד את התגובות.

הכניסה לצפון רצועת עזה הייתה כרוכה בלחימה אינטנסיבית. הטנק של עמית וחבריו נע במרחב אורבני הרוס למחצה, בין סמטאות צרות לבין מבנים מתפוררים, חשופים לאיומים מכל כיוון. הם נתקלו בחוליות מחבלים, ניהלו חילופי אש, השמידו עמדות אויב. עמית תפקד בקור רוח מופתי, ביצע את תפקידו ללא דופי, בסנכרון מלא עם שאר חברי הצוות. הוא היה ממוקד מטרה, נחוש לבצע את המשימה, להגן על חבריו ועל הכוח כולו. בין רעשי הירי לצווחות הקשר, בין אבק הבניינים המתמוטטים לרעש הפגזים, הוא היה שם, נוכח, עושה את מה שצריך לעשות. הוא היה המקצוען שבהכשרתו, האדם שערכיו הכתיבו לו להגן על ביתו ועל עמו. הוא לא היה גיבור מיתולוגי, אלא אדם בשר ודם, עם פחדים ותקוות, שבחר להתייצב בחזית, בחר להילחם על אמונותיו, על עתיד משפחתו ומדינתו.

הקרב נמשך שעות ארוכות, אינטנסיבי ובלתי פוסק. לפתע, בלב המהומה, בתוך רעש הפיצוצים ושקשוק השרשראות, בתוך אבק הקרב הכבד שכיסה את השמים, אירע הדבר. פגיעה ישירה, חזקה, קטלנית. רגע אחד של אור מסנוור, של רעש מחריש אוזניים, ואז דממה, דממה איומה שרק הקרב סביב יכול לשבור. סמל עמית אריה רגב, בן תשע עשרה בנופלו, לוחם שריון בגדוד 52, עוצבת עקבות הברזל, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. הוא נפל כשהוא נאבק, כשהוא מגן, כשהוא ממלא את ייעודו עד תום. הוא נפל כשהוא מוקף בחבריו, באנשים שאיתם חלק את הכל, מהרגע הראשון בבקו"ם ועד לרגע האחרון בקרב. יעל ויונתן, עידו ורוני, כל משפחתו, כל חבריו, קיבלו את הבשורה המרה, הבשורה שקרעה את עולמם. העולם השקט והמוכר של מודיעין התערער, הבית התמלא בדממה כואבת. האור כבה, והשאיר אחריו חלל עצום.

ההודעה הרשמית, היבשה והלקונית, נמסרה למשפחתו. רב"ט עמית אריה רגב הועלה לדרגת סמל לאחר מותו, אות הערכה והוקרה על שירותו ועל הקרבתו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עיר הולדתו, העיר שכה אהב ורצה להגן עליה. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, אזרחים שלא הכירו אותו אך באו לחלוק כבוד. הדממה הכבדה של בית העלמין נקטעה רק על ידי בכיות חנוקות, שירת "אל מלא רחמים" בקול רועד, ומטחי כבוד שנורו אל השמיים. אדמת מודיעין, אותה אדמה שבה שיחק כילד, שעל שביליה רץ כנער, קיבלה אותו בחזרה, הפעם למנוחת עולמים.

סמל עמית אריה רגב הותיר אחריו הורים, אח ואחות, וקהילה שלמה שמתאבלת על לכתו. הוא הותיר אחריו חלל עצום, ריק שאי אפשר למלא. הוא הותיר אחריו זיכרונות של ילד סקרן, של נער שקט וחכם, של חייל מקצוען ואמיץ. הוא היה בן תשע עשרה בלבד, אך חייו הקצרים היו עשירים ומשמעותיים, מלאים בנתינה, במסירות, ובאחריות. סיפורו של עמית הוא סיפור של דור שלם, דור שנולד למציאות מורכבת, שהתחנך על ערכים של אהבת הארץ והגנה עליה, ושלא היסס להתייצב מול האתגרים הקשים ביותר. הוא נפל כגיבור, לא בגלל מילים גבוהות או מליצות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירתו, בגלל אנושיותו הפשוטה והטהורה, בגלל האומץ שזרם בעורקיו.

מורשתו של עמית אינה רק בזיכרון האישי של משפחתו וחבריו, אלא היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הלאומי של "מלחמת התקומה". הוא מסמל את רוח הנעורים הישראלית – המשלבת חוכמה ועוצמה, רגישות ומקצועיות, אהבת חיים ונכונות להקרבה. הוא היה מודל של אדם צנוע ועוצמתי, שידע מהי משימתו. גם כשהכאב בלתי נסבל, וגם כשהחלל נדמה כבלתי ניתן לגישור, סיפורו של עמית מפיח בנו תחושה של תקומה. הוא מזכיר לנו שאנו עם חזק, עם שיודע לקום מנפילות, עם שיודע להגן על עצמו, עם שזוכר את בניו ובנותיו שנפלו למען קיומו. זכרו של עמית אריה רגב חרוט לעד בספר דברי הימים של מדינת ישראל, כעוד חוליה יקרה בשרשרת הארוכה של אלה שהגנו על הבית, ובמותם ציוו לנו חיים, תקווה, וגאווה ישראלית שאינה יודעת גבול. הוא חי בנו, בזיכרונות, בערכים, וברוח שמעוררת אותנו להמשיך לבנות ולשגשג, למענו ולמען הדורות הבאים.