אמיר צור

בירושלים של תחילת שנות האלפיים, עיר שרחשיה העתיקים התמזגו עם קצב מודרני, נולד אמיר צור ביום שני באייר תש"ס, כשמאי 2000 פרש את כנפיו הירוקות מעל הגגות האדומים. הוא היה בנם של אסתר וקרל יניב, בית שבו הקירות נשמו תרבות ודעת, וצחוק הילדים מילא כל פינה. הבית הירושלמי, עם חלונותיו הפונים אל נוף של אבן ועצי זית, היה כור מחצבתו של עולם שלם שנבנה סביבו וסביב אחיו: עופרי, איתן ותומר. כבר בינקותו, נדמה היה שאמיר סופג את הצלילים והמראות של העולם בתשומת לב מיוחדת, עיניו הגדולות בוחנות כל פרט, אוזניו קשובות לכל ניואנס. לא הייתה זו ירושלים של מליצות ותפילות, אלא ירושלים של אור יום בהיר, של ריחות תבלינים מהשוק הסמוך, ושל שיחות עמוקות סביב שולחן השבת, שבהן נפרשו רעיונות ואתגרים, ואמיר הקטן ישב והאזין, שקט אך נוכח, סופג את הניגונים שהיו חלק בלתי נפרד ממרקם חיי המשפחה.

המוזיקה, כך נדמה, הייתה חלק בלתי נפרד מאמיר עוד לפני שידע להגות מילה. אולי היו אלה שירי הערש של אמו, או המנגינות שניגן אביו בפסנתר הישן בסלון, אך הצלילים חלחלו אל נשמתו והפכו לחלק ממנו. כבר כילד קטן, זמזם מנגינות מדויקות להפליא, וקולו הצלול והעמוק בלט מעל שאר הילדים בחוגי הגן. כשבגר מעט, לא היה זה פלא שאמיר מצא את מקומו במקהלת העפרוני, מקהלה ששמה הלך לפניה בעולם המוזיקה הישראלי. חזרות הערב באולם הקטן, ריח הזיעה והאבק של הבמה, והמתח לפני כל הופעה, היו עבורו עולם ומלואו. הוא אהב את תחושת ההרמוניה, את האופן שבו עשרות קולות מתמזגים ליצירה אחת שלמה ומרגשת. הוא עמד שם, בין חבריו למקהלה, קולו משתלב במארג העדין של הצלילים, ועיניו בורקות מאושר. המנצחת, אישה קפדנית אך חמה, זיהתה בו כישרון מיוחד, את היכולת שלו להבין את הטקסט, לחוש את המוזיקה, ולהעביר אותה הלאה לקהל. הוא לא היה רק זמר, הוא היה פרשן, נשמה שנתנה לקול לצאת ממנה בבהירות ובכנות.

השיא הגיע כשהיה בן אחת עשרה. באחד הימים, לאחר חזרה מתישה, ניגשה אליו המנצחת בעיניים נוצצות ואמרה לו בשקט: "אמיר, אנחנו מחפשים נער לתפקיד סולו ב'חליל הקסם' של מוצרט. אני חושבת שאתה יכול להיות זה." הלב שלו החסיר פעימה. אופרה? מוצרט? העולם הזה נראה לו רחוק ובלתי נתפס. הוא עמד מול אלפי אנשים, על במת האופרה הישראלית, זרקור בודד מאיר אותו כשהוא שר את תפקיד הנער. הוא זכר את תחושת הפרפרים בבטן לפני העלייה לבמה, את ריח הצבע והאיפור מאחורי הקלעים, את הלחישות האחרונות של המנצחת. ואז, כשהמוזיקה החלה והוא פתח את פיו, הכל נעלם. נותרה רק המוזיקה, והסיפור, והקול שלו שמילא את האולם העצום. הוא לא שיחק, הוא היה הנער, עם תמימותו ועם כוחו. מחיאות הכפיים בסוף ההופעה היו רעם אדיר, והוא עמד שם, אדום פנים, משתאה מהעוצמה. הוריו, אסתר וקרל, ואחיו, עופרי, איתן ותומר, ישבו בשורה הראשונה, עיניהם דומעות מגאווה. הופעה זו, יותר מכל דבר אחר, לימדה אותו על משמעת, על עמידה מול קהל, ועל האופן שבו כישרון, יחד עם עבודה קשה, יכולים ליצור רגעים בלתי נשכחים. הפסנתר בבית הפך לחברו הטוב. הוא בילה שעות ארוכות ליד המקלדת, אצבעותיו הקטנות רצות על הקלידים, מפיקות מנגינות עדינות וסוערות לסירוגין. הוא לא רק ניגן יצירות קלאסיות, אלא גם אילתר, נותן לצלילים לקחת אותו למסעות בדמיונו, שם יכול היה לבטא את עולמו הפנימי העשיר.

אך המוזיקה לא הייתה התחום היחיד שבו כישרונו של אמיר בלט. כבר בגיל צעיר, נמשך אמיר אל העולם שמחוץ לקירות הבית – אל השבילים המאובקים של ירושלים, אל הגבעות המוריקות שסבבו אותה, ואל האתגר הפיזי והמנטלי. הוא גילה את עולם הניווט הספורטיבי, ענף שבו נדרשו שילוב נדיר של כושר גופני גבוה, חשיבה אסטרטגית, וכישורי התמצאות יוצאי דופן. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה החזיק מפה בידו, את תחושת הנייר הדק, את קווי הגובה, את סמלי המפה המסתוריים. אביו, קרל, שלקח אותו לטיולים רבים בילדותו, עודד אותו לחקור, להתנסות, ולא לפחד מהלא נודע. אמיר מצא את עצמו במהרה שקוע כולו בעולם הזה: ריצות אינסופיות ביערות, טיפוס על גבעות תלולות, חציית ואדיות, וכל זאת כשעיניו מרצדות בין המפה למצפן, בין השבילים הנסתרים לסימונים הברורים. הוא התאהב באדרנלין של התחרות, בשקט המוחלט של היער, רק הוא, המפה, והזמן. הוא למד לקרוא את השטח, לזהות סימנים, להבין את הטופוגרפיה, ולתכנן את המסלול האופטימלי בזמן אמת, תוך כדי ריצה מטורפת.

הכישרון שלו לא איחר לבלוט גם בתחום זה. אמיר הפך במהרה לאלוף הארץ בניווט, שם שגור בפיהם של כל חובבי הענף. הוא ייצג את מדינת ישראל בגאווה באליפויות עולם באירופה, חלק מנבחרת הנוער שהייתה מורכבת מטובי הספורטאים הצעירים. הוא נזכר במסע הראשון שלו לאירופה, הטיסה הארוכה, ההתרגשות מהנופים החדשים, והמתח לפני התחרות הגדולה. הוא עמד על קו הזינוק, לבו פועם בעוצמה, מוקף במתחרים מכל קצוות העולם, לבוש במדי נבחרת ישראל, תחושת אחריות עצומה מפעמת בו. הוא לא רק רץ עבור עצמו, אלא עבור מדינה שלמה. היערות באירופה היו שונים, צפופים יותר, עם צמחייה אחרת, והוא נאלץ להתאים את עצמו במהירות. הוא למד לסמוך על האינסטינקטים שלו, על המון שעות האימונים, ועל הידע העצום שצבר. התחרות הייתה קשה, אך הוא סיים אותה בתחושת סיפוק עמוקה, גם אם לא תמיד זכה במקום הראשון. הוא חזר הביתה עם סיפורים מרתקים, עם מדליות נוצצות, ובעיקר עם תחושה עמוקה של שייכות לנבחרת, של חברות אמת. בהתאחדות הספורט אילת כתבו עליו לימים, כי "כל מי שהכיר אותו ידע שמדובר בחבר אמיתי, בנווט וספורטאי בנשמה, חבר נבחרת מדהים שייצג את מדינת ישראל בגאווה." המילים הללו שיקפו את רוחו – לא רק ספורטאי מצטיין, אלא אדם בעל ערכים, חבר נאמן, שתרם לסביבתו לא פחות מאשר לעצמו.

אמיר היה תלמיד מחונן, כזה שסקרנותו לא ידעה שובע. לימודיו בבית הספר לא היו עבורו מטלה, אלא מסע מתמיד של גילוי. הוא אהב אתגרים אינטלקטואליים, את הפאזל של המתמטיקה, את ההיגיון של הפיזיקה, ואת המורכבות של מדעי כדור הארץ. הוא ישב שעות בספרייה, בין ערימות ספרים, ריח הנייר הישן עוטף אותו, וצלל לתוך עולמות של ידע. מוריו זיהו במהרה את הפוטנציאל העצום הטמון בו, את היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, לחבר בין רעיונות שונים, ולשאול שאלות עמוקות. בכיתה י"ב, כשהיה כבר ספורטאי מוכשר ומוזיקאי מבטיח, נבחר אמיר לייצג את ישראל באולימפיאדה לנוער במדעי כדור הארץ. שוב, הוא מצא את עצמו על במה בינלאומית, הפעם לא עם קולו או רגליו, אלא עם מוחו החד והבהיר. תקופת ההכנה לאולימפיאדה הייתה אינטנסיבית: שעות של לימוד, ניסויים במעבדה, סיורים בשטח, ודיונים אינסופיים עם חברי הצוות והמנטורים. הוא למד לעבוד בצוות, להקשיב לרעיונות של אחרים, לשתף פעולה, וגם להוביל כשנדרש. הוא אהב את הדינמיקה הזו, את האופן שבו אנשים שונים, עם רקעים שונים, מתאחדים סביב מטרה משותפת.

האולימפיאדה עצמה הייתה חוויה מכוננת. הוא וחבריו לנבחרת טסו למדינה רחוקה, שם נפגשו עם בני נוער מכל העולם, כולם מבריקים, כולם נלהבים. הם התחרו במגוון רחב של משימות: מבחנים תיאורטיים, עבודת שטח, ניתוח נתונים, והצגת פרויקטים. אמיר בלט ביכולתו לקשר בין תחומי ידע שונים, להציג את הדברים בבהירות ובשכנוע, ובעיקר – ביכולתו להשרות אווירה של שיתוף פעולה בצוות. הנבחרת בהשתתפותו זכתה בפרס היוקרתי "The Most Valuable Team" (ה-MVT), פרס שהוענק לצוות הבולט ביותר בכל היבטי התחרות: ידע, מיומנויות למידה, מיומנויות חשיבה, עבודת צוות, מנהיגות ועזרה הדדית. בנוסף, זכו חברי הנבחרת בשבע מדליות נוספות, הישג מרשים לכל הדעות. אמיר חזר הביתה עם תחושה עמוקה של הגשמה, עם אמונה ביכולתם של בני אדם לשתף פעולה למען מטרה טובה, ועם הבנה שאין גבול ליכולת האנושית כשהיא משולבת עם נחישות, חברות וכישרון. הוא לא התהדר בהישגיו, אלא נשא אותם בצניעות אופיינית, עם חיוך רחב ועיניים טובות.

לאחר סיום לימודיו בתיכון, בחר אמיר לצאת לשנת שירות, לפני הגיוס לצבא. הוא בחר לבלות את השנה במדבר, בנגב, במדרשת ניצנה, כמדריך טיולים. זו הייתה החלטה ששיקפה את אהבתו לטבע, לרחבי ארץ ישראל, ואת רצונו לתרום ולחנך. הוא הגיע לניצנה, מקום שהיה אזור ספר, עם נופים עוצרי נשימה ועם שקט מדברי עמוק. הוא למד להכיר כל שביל, כל ואדי, כל עץ שיטה באזור. הוא למד לספר את סיפורי המדבר – את ההיסטוריה, את הגאולוגיה, את הצומח והחי. הדרכת טיולים הייתה עבורו הרבה יותר מסתם העברת ידע; זו הייתה הזדמנות לחבר אנשים לאדמה, ללמד אותם להקשיב לשקט, לראות את היופי שבדלות, ולחוש את העוצמה שבפשטות. הוא הוביל קבוצות של בני נוער, חיילים, ואזרחים, במסלולים מאתגרים, תחת שמש קופחת או ברוחות ערב קרירות. הוא לימד אותם על חשיבות הניווט, על עבודת צוות, על דבקות במטרה, ועל היכולת של האדם להתגבר על קשיים. הוא זכר טיולים שבהם נאלץ לטפל בחניכים שהתייבשו או נפצעו קלות, וכיצד תחושת האחריות הציפה אותו. הוא למד להיות מנהיג בשטח, אדם שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, עם חיוך מרגיע ומילה טובה. שנת השירות בניצנה הייתה תקופה שבה התגבשה אישיותו עוד יותר, שבה חידד את כישוריו הבינאישיים, ובה הבין לעומק את משמעות הנתינה והמחויבות לקהילה ולמדינה.

ב-11 בדצמבר 2019, כשהוא עמוס בכישרונות, בידע, בניסיון חיים עשיר יחסית לגילו הצעיר, ובעיקר – במוטיבציה עזה לשרת את מדינתו, התגייס אמיר צור לצה"ל. הוא החל את דרכו בחיל המודיעין, תחום שמשך אותו בשל מורכבותו, הצורך בחשיבה אנליטית חדה, וביכולת לחבר פיסות מידע לכדי תמונה שלמה. אך אמיר, עם כל הכבוד שהיה לו לתחום המודיעין, ידע שליבו מושך אותו למקום אחר – אל השטח, אל האתגר הפיזי והמנטלי העילאי, אל היחידות המובחרות שבהן נדרשים האנשים הטובים ביותר. הוא חלם על סיירת מטכ"ל, יחידה ששמה לוחש ביראת כבוד, מקום שבו רק המעטים והמובחרים ביותר מצליחים לעבור את מסלול ההכשרה המפרך. הוא ידע שזה יהיה קשה, אולי הקשה ביותר שידע בחייו, אך הוא היה נחוש. הוא עמד בגיבוש, סדרת מבחנים פיזיים ומנטליים שנועדו לשבור את רוחם של המועמדים. הוא זכר את הקור המקפיא, את העייפות הבלתי נסבלת, את הרעב, ואת התחושה שאין לו עוד כוח להמשיך. אך בכל פעם שחש שהוא עומד לקרוס, צפו לנגד עיניו רגעי ההצלחה מהעבר – מקהלת העפרוני, אליפות הניווט, אולימפיאדת מדעי כדור הארץ – והוא שאב מהם כוח. הוא לא ויתר. הוא לחם בכל שריר בגופו, בכל מחשבה בראשו, והוכיח את נחישותו הבלתי מתפשרת. בסופו של דבר, הוא הצליח. הוא התקבל לסיירת מטכ"ל.

מסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל היה ארוך ומפרך, שילוב של אימונים פיזיים אינטנסיביים, למידה טקטית, ופיתוח יכולות מבצעיות ברמה הגבוהה ביותר. אמיר, שהיה רגיל למצוינות, שקד על כל משימה, על כל אימון, כאילו חייו תלויים בכך. הוא למד לחימה בתוואי שטח שונים, נשק, ניווט מתקדם, הסוואה, וטכניקות הישרדות בתנאים קשים. הוא למד לעבוד בצוות קטן, לסמוך על חבריו באופן עיוור, ולדעת שחייו תלויים בהם, וחייהם תלויים בו. הקשרים שנוצרו ביחידה היו עמוקים מכל מה שהכיר. אלה לא היו רק חברים, אלא אחים לנשק, אנשים שראו אותו בשיא כוחו ובנקודות השבירה שלו, ותמיד היו שם. אמיר, עם חיוכו הרחב וצניעותו, הפך במהרה לדמות אהובה ומוערכת בקרב חבריו ומפקדיו. הוא לא היה רק לוחם מצטיין, אלא גם אדם עם נשמה ענקית, שתמיד התעניין בשלומם של הסובבים אותו, שהיה מוכן לעזור, להקשיב, ולתמוך.

לאחר שהשלים את שלבי ההכשרה הראשוניים, נשלח אמיר לקורס קצינים, מסלול שאותו סיים בהצטיינות יתרה. הוא לא היה רק מנהיג טבעי, אלא מנהיג שידע להקשיב, להבין, ולחבר בין אנשים. הוא הוביל משימות מורכבות, קיבל החלטות קריטיות תחת לחץ, והוכיח יכולת פיקודית יוצאת דופן. סיום הקורס לא היה סוף הדרך, אלא רק תחילתו של פרק חדש ומרתק. אמיר חזר ליחידה כקצין, והמשיך לשרת כלוחם מן המניין, אך כעת עם אחריות כבדה יותר על כתפיו. הוא היה סגן, דרגה שסימלה את תחילת דרכו הפיקודית, אך דרגה שהעידה על פוטנציאל עצום. הוא התפתח גם לתפקיד ייחודי וקריטי בתוך היחידה – פרמדיק. השילוב הזה, של לוחם עילית ופרמדיק, היה נדיר ומאתגר במיוחד. הוא נשא על כתפיו לא רק את נשקו, אלא גם תיק ציוד רפואי, וידע שחיי אדם תלויים ביכולתו להעניק טיפול רפואי מציל חיים בשדה הקרב, תחת אש. הוא עבר קורסים והכשרות נוספות, למד על רפואת חירום טקטית, על טיפול בפציעות מורכבות, ועל פינוי נפגעים. הוא היה יד ימין של כל כוח לוחם, עמוד תווך שמבטיח שאם חלילה מישהו ייפגע, יהיה שם מי שיעניק לו את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

בשבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, העולם של אמיר, ושל מדינת ישראל כולה, התהפך ברגע אחד. בבוקר שבת שקטה ורגועה, כשרוב אזרחי ישראל עוד ישנו את שנתם או התכוננו לחגוג את סיום מעגל החגים, פרצה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים מדרום. אמיר, שהיה בחופשה, ככל הנראה בביתו בירושלים או אצל משפחתו, קיבל את ההודעות הראשונות כמו רבים אחרים – אזעקות צבע אדום, דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים. בהתחלה, כמו רבים, היה קשה להבין את קנה המידה של האירוע. אך מהר מאוד, הודעות הווטסאפ החלו לזרום במהירות, מתמונות וסרטונים מזעזעים, דרך דיווחים על טבח המוני ביישובי העוטף ובמסיבת הטבע ברעים, ועד להקפצת יחידות צה"ל. אמיר לא היסס לרגע. הוא ידע את מקומו. הוא קצין ולוחם בסיירת מטכ"ל, פרמדיק, ותפקידו היה ברור – לצאת לשטח, להגן על עמו, להציל חיים.

הטלפון הנייד שלו רעד בידו. הודעה מהיחידה. "הקפצה מלאה, כולם להתייצב מיד." לא היה צורך לומר יותר. הוא אסף את ציודו במהירות, הניח את המדים על גופו, ונישק לשלום את בני משפחתו, שהיו עוד המומים ומפוחדים מהחדשות המגיעות. הוא הבטיח שיחזור, עם חיוך מרגיע על פניו, גם אם בתוכו ידע שהמצב חמור מאי פעם. הדרך דרומה הייתה כאוטית. כלי רכב צבאיים דומו בחיפזון, כלי רכב אזרחיים נסעו בבהלה צפונה. עשן שחור עלה באופק, וקולות ירי ותופת נשמעו מקרוב ומרחוק. הלב פעם בחוזקה, אך המחשבה הייתה בהירה. אמיר וחבריו ליחידה הגיעו לאזור עוטף עזה, אל לב התופת שהתחוללה שם. המראות היו קשים מנשוא: בתים שרופים, גופות מפוזרות, זעקות לעזרה. הם נשלחו לאחד ממוקדי הזוועה הגדולים ביותר – קיבוץ כפר עזה, שם התחולל טבח אכזרי בתושבים.

הקרב בכפר עזה היה פנים אל פנים, בית אחר בית, סמטה אחר סמטה. אמיר, כלוחם ופרמדיק, מצא את עצמו בלב האש, במלוא מובן המילה. הוא נע במהירות ובקור רוח בין הבתים הבוערים, יורה, מגן, ובו בזמן מזהה פצועים, מגיש עזרה ראשונה, ומנסה לחלץ אזרחים מבוהלים שהסתתרו בממ"דים או בחדרים מוגנים. הוא שמע את הצעקות של הילדים, את הבכי של הנשים, את הגניחות של הפצועים. הוא פעל באינסטינקט, תחת לחץ בלתי אנושי, כשכל החושים שלו דרוכים. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את העיניים הממוקדות שלהם, את הנחישות הבלתי מעורערת. הריח של העשן, הדם, והאבק מילא את נחיריו, וקולות הירי והפיצוצים הרעידו את הקרקע תחת רגליו. הוא לא חשב על הסכנה האישית, אלא רק על המשימה – להציל כמה שיותר חיים, לעצור את התופת.

בתוך הכאוס המוחלט של הקרב, בעודו מנסה לחלץ משפחה מבית בוער, תחת אש תופת של מחבלים, נפל סרן אמיר צור. הוא נפל כגיבור, בעת מילוי תפקידו, כשהוא מגן על תושבי כפר עזה, נאבק על חייהם, ומקריב את חייו שלו למען עמו. הוא היה בן עשרים ושלוש בלבד, אך השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, מקצועיות, ומסירות אין קץ. הוא היה קרן אור באפלה, סמל לאותה רוח ישראלית שאינה נכנעת, שגם ברגעיה הקשים ביותר, יודעת לקום ולהילחם על חייה ועל ערכיה. לאחר נפילתו, הועלה אמיר לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו, על מנהיגותו, ועל תרומתו העצומה לביטחון המדינה.

נפילתו של אמיר הותירה חלל עצום בלבבות הוריו, אסתר וקרל, אחיו, עופרי, איתן ותומר, וחבריו הרבים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בקיבוץ געש, מקום של שקט וירוק, רחוק מההמולה והאכזריות של הקרב שממנו לא שב. האוויר באותו יום לוויה היה כבד, רווי באבל, אך גם בתחושה עמוקה של גאווה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, אנשים מכל קצוות החברה הישראלית – חבריו מהמקהלה, מנבחרת הניווט, מהאולימפיאדה, משנת השירות, ומסיירת מטכ"ל. כולם באו לחלוק כבוד לאדם שהיה כל כך הרבה דברים עבור כל כך הרבה אנשים.

אחיו ספדו לו במילים שריגשו את כולם עד עמקי נשמתם: "אמירי, תמיד תהיה מקור כוח לאמונה באדם. לאמונה שאפשר שיהיה באמת טוב. תמיד תהיה קרן האור שלנו וציפור נפשנו תמיד תשאר כולך לב ונשמה גדולה". מילים אלו תיארו את מהותו של אמיר – אדם שגם בתוך עולם של תחרות וקשיים, שמר על טוב ליבו, על אמונתו בבני אדם, ועל נשמתו הגדולה. סיגל עצמון, שהכירה אותו, הוסיפה וכתבה: "אמיר היה תמיד עם חיוך רחב על פניו. תמיד בשקט ובצניעות התעניין בשלומך. היה מוכשר בכל כך הרבה תחומים. איבדנו בחור שהיה יכול להיות אחד המנהיגים המוכשרים שלנו במדינה." דבריה שיקפו את התחושה שרבים חלקו – שאמיר היה לא רק גיבור שנפל בקרב, אלא אדם בעל פוטנציאל אדיר, מנהיג מלידה, עם שילוב נדיר של כישרונות, אינטליגנציה רגשית גבוהה, וצניעות מעוררת השראה.

הסיפור של אמיר צור הוא סיפורה של מצוינות, של נתינה, ושל אומץ לב. הוא סיפור על ילד ירושלמי שאהב מוזיקה וטבע, שהפך לספורטאי עלית, לתלמיד מחונן, למדריך טיולים מסור, ולבסוף – ללוחם ופרמדיק בסיירת מטכ"ל. הוא חי חיים מלאים ואינטנסיביים, שבהם כל רגע נוצל עד תום, וכל כישרון פותח עד לקצה גבול היכולת. הוא לא חיפש תהילה, אלא פעל מתוך תחושה עמוקה של שליחות, של מחויבות לעמו ולמדינתו. מורשתו אינה רק זיכרון של גיבור שנפל, אלא קריאה לפעולה, השראה לחיים של משמעות, של חתירה למצוינות, של נתינה ללא תנאי, ושל אמונה בטוב שבאדם. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה שבה קמה ישראל מחדש מתוך השבר הגדול, ואמיר, עם חיוכו הרחב, עם נשמתו הגדולה, ועם מסירותו האינסופית, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הזה. זכרו ופועלו ימשיכו לחיות בלבבות כל מי שהכירו, ולשמש מגדלור של תקווה ואמונה לעתיד טוב יותר.