אמיר סעד

בינוח-ג'ת, כפר דרוזי קטן השוכן בין רכסי הגליל הירוקים, בין עצי זית עתיקים ששורשיהם אחוזים עמוק באדמה הסלעית, נולד אמיר סעד ביום ט"ז בתמוז תשס"ג, חמישה עשר ביולי 2003. השמש של אמצע הקיץ הציפה את חדרי ביתם של האלה ועובד באור חם, והאוויר היה רווי בריחות יסמין וטימין מהגינה הקטנה שנשקה לשביל הכניסה. אמיר היה ילד שני במשפחה, אח קטן לאייהם שכבר הסתובב בבית ברגליים קטנות ומהירות, והגעתו מילאה את הבית בצחוק חדש, בשקט של התבוננות ובקצב חיים שהשתנה. האלה, אמו, זכרה היטב את תחושת הקרבה המיידית, את משקל גופו הרך על חזה ואת הריח המתוק של תינוק רך. עובד, אביו, נהג לשבת שעות ליד העריסה, מתבונן בתווי פניו העדינים של בנו הקטן, כבר אז מדמיין את הדרך הארוכה שתפרוש לפניו. הבית שלהם היה לב הפועם של משפחה גדולה, כזו שבה הדלת תמיד פתוחה, קולות שיחה וצחוק מהדהדים בין הקירות, וריח תבשילים ביתיים נישא באוויר, מזמין את כולם פנימה.

אמיר גדל להיות ילד סקרן, שרגליו הקטנות לא ידעו מנוח. הוא אהב לטייל בשבילי העפר של הכפר, לצד אייהם, כשהם רודפים אחרי חיפושיות נוצצות או מנסים לטפס על הגדרות הנמוכות של שכניהם כדי לקטוף תאנים בשלות. הוא היה ילד שאהב להתבונן. שעות ארוכות היה יכול לשבת בחצר, מתבונן בנמלים הממהרות לאסוף פירורים, או בציפורים הבונות את קיניהן בענפי עץ התות. סקרנותו לא נגעה רק בטבע; הוא אהב לפרק דברים, לראות איך הם פועלים. צעצועים ישנים, שעונים מקולקלים, מכשירים חשמליים קטנים – כל אלה פורקו בידיו הקטנות, ולעיתים קרובות גם הורכבו מחדש, לא תמיד בהצלחה מלאה, אך תמיד עם ברק בעיניים ורצון עז להבין את המכניקה שמאחורי הקלעים. עובד, אביו, שהיה איש של ידיים עובדות בעצמו, זיהה את הניצוץ הזה והיה מספק לו כלי עבודה קטנים וחלקי חילוף, מעודד אותו ללמוד ולחקור. "אתה רואה, אמיר," היה אומר לו עובד בקולו השקט, "כל דבר שבור אפשר לתקן, אם רק מבינים איך הוא עובד ומוכנים להשקיע." אייהם, האח הגדול, היה לעיתים מצטרף למסעות החקר של אמיר, ולעיתים קצת מתייאש מהעקשנות של אחיו הצעיר שלא היה מוכן לוותר על פאזל מכני עד שפתר אותו. ביניהם נרקמה מערכת יחסים של אחווה עמוקה, שכללה גם מריבות קטנות על מי יקבל את הבובה האחרונה וגם שיתוף פעולה מושלם במשחקי כדורגל מאולתרים במגרש האספלט הסמוך לבית הספר.

בבית הספר היסודי בינוח-ג'ת, אמיר בלט לא רק בחכמתו ובסקרנותו, אלא גם ברוחו הטובה וביכולתו להתחבר לאנשים. המורים אהבו את חיוכו הרחב ואת נכונותו לעזור לחבריו. הוא היה מהילדים שתמיד היו מוכנים לחלוק את הכריך שלהם, להסביר חומר קשה לחבר או פשוט להקשיב. חבריו הרגישו בנוח לצידו, משהו בשקט הפנימי שלו והביטחון העצמי הקרין אמינות. הוא לא היה רברבן, לא חיפש את מרכז הבמה, אבל כשדיבר, כולם הקשיבו. הוא זכר פרטים קטנים על חבריו, ידע למי יש יום הולדת ומתי, ושאל לשלומם של בני משפחה. זה היה חלק מהחינוך שקיבל בבית, על חשיבות הקהילה, על הקשרים שנטווים בין אנשים ועל הערך של כל אדם באשר הוא. האלה נהגה לומר לו: "אמיר, תזכור תמיד – כבוד לאדם, באשר הוא אדם, זה המפתח לחיים טובים." ואמיר הפנים זאת, לא כסיסמה, אלא כדרך חיים. הוא אהב את הכפר שלו, את השקט שלו, את הריחות המוכרים, את הפנים המוכרות שפגש בכל פינה. הוא היה חלק מהרקמה העדינה הזו, וחש אחריות כלפיה. סביבו, הקהילה הדרוזית החמה והתומכת העניקה לו תחושת שייכות חזקה, ערכים של נאמנות למשפחה, לכפר ולמדינה, והכבוד למבוגרים וקבלת האחר. הוא ספג את הסיפורים על גבורת העבר, על עמידה איתנה מול אתגרים, ועל מחויבות עמוקה.

שנות הנעורים הביאו עמן שינויים, אך לא שינו את ליבתו של אמיר. הוא גבה, קולו העמיק, והוא החל לגלות עניין רב יותר בספורט, בעיקר כדורגל, שם הראה יכולת מרשימה כקשר שדה שאינו מוותר על אף כדור. הוא לא היה השחקן המבריק ביותר, אבל היה החרוץ ביותר, זה שרץ ללא הפסקה, שמעודד את חבריו, ושאינו מוותר גם כשהקבוצה בפיגור. הוא המשיך לאהוב את אתגרי המכניקה, ובילה שעות ארוכות במוסך קטן שהקים לו עובד בחצר, מתקן אופנועים של חברים, אופניים, ואפילו מכונות כביסה ישנות. ידיו היו מלוכלכות תמיד משמן וגריז, אבל עיניו היו מוארות בהבנה ובסיפוק. "אמיר, אתה תהיה מהנדס גדול," היה אומר לו דודו חאמד, שהיה מגיע לעיתים קרובות לשתות קפה בחצר ולצפות בו עובד. "אתה רואה דברים שאחרים לא רואים, ויש לך סבלנות של נזיר." אמיר היה רק מחייך במבוכה, מוחה כתם שמן מהלחי, וממשיך לעבוד. הוא למד בתיכון טכנולוגי קרוב, שם העמיק את ידיעותיו בתחומי האלקטרוניקה והמכניקה, ובלט כסטודנט מצטיין, לא רק בלימודיו אלא גם ברוח ההתנדבותית שלו ובנכונותו לעזור לחבריו לכיתה. הוא היה חלק מחוגי מדע וטכנולוגיה, שם פיתח פרויקטים קטנים אך מורכבים, והראה כישרון יוצא דופן לפתרון בעיות מורכבות.

במהלך שנות התיכון, כשהתקרב מועד הגיוס לצבא, התחילו השיחות בבית ובכפר על השירות הצבאי. עבור צעירים דרוזים, השירות הוא לא רק חובה אלא גם כבוד. אמיר, שראה סביבו קרובי משפחה וחברים ותיקים ששירתו שירות משמעותי, ידע שמקומו לא יהיה מאחורי שולחן. הוא שאף לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. סגן אלוף עלים סעד, בן דודו המבוגר ממנו, היה דמות מוכרת ומכובדת בכפר, קצין בכיר, סגן מפקד חטיבה 300. עלים היה מגיע לביקורים מדי פעם, במדים, ונוכחותו מילאה את החלל בכבוד ובגאווה. אמיר הקשיב לסיפוריו, התבונן בו בהערכה, וראה בו מודל לחיקוי. "אתה רואה, אמיר," היה אומר לו עלים באחד הביקורים, "הצבא הוא לא רק לחימה. הוא גם אחריות. אחריות על האנשים שלך, על הציוד שלך, על המשימה. כל חייל, כל בורג, כל כלי – כולם חשובים." דבריו של עלים הדהדו בראשו של אמיר, וחיזקו את תחושתו שעליו לשלב את יכולותיו הטכניות עם השאיפה לשרת שירות קרבי ומשמעותי. הוא חלם על יחידה מובחרת, כזו שתדרוש ממנו את המיטב, גם בראש וגם בידיים.

ב-13 ביוני 2023, ביום גיוסו, נפרד אמיר ממשפחתו בחיבוקים ארוכים. האלה ניסתה להסתיר את דמעותיה, עובד טפח על שכמו בחום, ואייהם, שכבר היה בחור צעיר בעצמו, נתן לו אגרוף קטן בכתף. "תשמור על עצמך, אח," אמר לו אייהם, ועיניו הבריקו. אמיר נסע לבקו"ם עם חיוך על הפנים, מלא ציפייה אך גם מעט חשש, כמו כל בחור צעיר ביומו הראשון בצבא. הוא התגייס לחטיבת גולני, יחידה ששמה הולך לפניה בגבורה ובמורשת קרב ארוכה. הוא עבר טירונות מאתגרת, שבה נדרש להתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים, ללמוד משמעת, לעבוד בצוות, ולדחוף את עצמו לקצה גבול היכולת. הוא מצא את מקומו במהרה, שוב בזכות אופיו הנוח, יכולותיו הטכניות שהחלו לבלוט, ונכונותו לעזור לכל אחד. המפקדים זיהו בו פוטנציאל פיקודי, ועד מהרה הוצע לו לצאת לקורס קצינים. זו הייתה החלטה טבעית עבורו. הוא רצה להשפיע, להוביל, לתרום את המיטב.

בקורס קצינים, אמיר התבלט כצוער רציני ומסור. הוא למד את עקרונות הפיקוד, את חשיבות הדוגמה האישית, ואת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו של מפקד. הוא לא היה מהקצינים שצועקים או מתלהמים, אלא מהסוג שמדבר בשקט, שמקשיב, שמנתח מצבים בקור רוח, ומוביל בביטחון. הוא ידע לשלב את הידע הטכני העמוק שלו עם הבנה טקטית, והיה מסוגל להסביר עקרונות מורכבים בפשטות לחייליו. כשסיים את הקורס והוצב כקצין טכנולוגיה ואחזקה בסיירת גולני, הוא חש תחושת סיפוק עצומה. זו הייתה בדיוק היחידה ששאף לשרת בה – יחידה מובחרת, בחזית הלחימה, שבה היכולות הטכניות שלו יהיו חיוניות להצלחת המשימה. הוא הבין היטב שביחידה כזו, כל תקלה, כל כשל מכני, יכול לעלות בחיי אדם. האחריות על הציוד – ממערכות קשר מורכבות דרך כלי נשק מתקדמים ועד כלי רכב משוריינים – הייתה עצומה, והוא ניגש אליה במלוא הרצינות והמסירות.

חייו כקצין בסיירת גולני היו אינטנסיביים. ימים שלמים ולילות ארוכים בילה בשטח, בבסיס ובמטווחים, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, כשידיו מלוכלכות משמן ומפיח. הוא למד להכיר כל בורג, כל מעגל חשמלי, כל מנוע. הריח של סולר, של מתכת חמה, של אבק שרוף, הפכו לחלק מחייו. הוא היה אחראי על כשירותם של אמצעי הלחימה, על תקינותם של מכשירי הקשר, על הפעלת הגנרטורים בשטח, ועל תחזוקת כלי הרכב. לעיתים קרובות, מצא את עצמו מתקן תקלה מורכבת תחת לחץ זמן אדיר, כשכל העיניים נשואות אליו, וכל רגע קריטי. הוא זכר את דברי אביו על תיקון דברים שבורים, ואת דברי עלים על חשיבות האחריות. "אמיר," היה אומר לו מפקד היחידה, "כשאתה מתקן פה משהו, אתה לא רק מחזיר אותו לפעולה. אתה נותן ביטחון לחיילים שישתמשו בו. אתה שומר עליהם." והוא עשה זאת במסירות אין קץ. הוא לא היה רק טכנאי, אלא מפקד שראה את חייליו, שדאג להם, ושדאג לוודא שכל אחד מהם יחזור הביתה בשלום, בין היתר בזכות הציוד התקין שבידיו.

השבעה באוקטובר 2023 טלטל את המדינה כולה, ואת יחידתו של אמיר בפרט. הידיעות על הטבח הנורא, על החדירה ליישובים, על אלפי הנרצחים והחטופים, הגיעו אליו בזמן ששהה בבסיס. האווירה השתנתה באחת. הכל הפך דחוף, מתוח, קטלני. יחידות גולני, וסיירת גולני בתוכן, היו מהראשונות להיכנס ללחימה. אמיר, שהיה עדיין סגן באותה עת, מצא את עצמו עובד סביב השעון, מוודא שכל הציוד מוכן, שכל כלי הנשק מתודלק, שכל מערכות הקשר עובדות ללא דופי. הוא הרגיש את כובד האחריות. פחות מיומיים לאחר מכן, ב-9 באוקטובר, הגיעה הבשורה המרה על נפילתו של סגן אלוף עלים סעד, בן דודו, בקרב מול מחבלים שחדרו מלבנון בגליל המערבי. הבשורה הכתה בו כרעם ביום בהיר. הכאב היה עצום, והתערבב עם זעם ותחושת נקם. עלים, המודל לחיקוי, האיש שדיבר איתו על אחריות, נפל בעודו מגן על הבית. מותו של עלים רק חידד את תחושת השליחות של אמיר, את ההבנה העמוקה שהלחימה הזו היא על הבית, על המשפחה, על עצם קיומם. הוא לחש לעצמו, "אני אמשיך את הדרך שלך, עלים. לא אתן לזה לקרות שוב."

החודשים שחלפו מאז השבעה באוקטובר היו רווי קרבות, משימות מורכבות ושהיות ארוכות בתוך רצועת עזה. יחידתו של אמיר, סיירת גולני, פעלה באזורים שונים, ולקחה חלק במבצעים מורכבים. אמיר, כקצין טכנולוגיה ואחזקה, מצא את עצמו לעיתים קרובות עמוק בתוך שטח האויב, תחת אש, מתקן כלי רכב שנתקעו, מכשירי קשר שהושבתו, או אמצעי לחימה ששבקו. הוא היה שם, לא רק כטכנאי, אלא כלוחם מן המניין, עם נשק בהיכון, מוכן להגן על עצמו ועל חייליו בכל רגע. הוא ראה את פני המלחמה מקרוב – את ההרס, את הפחד, אבל גם את האומץ, את האחווה הבלתי מתפשרת בין הלוחמים, ואת הנחישות הבלתי מעורערת. הוא היה חוזר הביתה לביקורים קצרים, מלוכלך, עייף, אבל עם ברק בעיניים. האלה ועובד היו רואים את השינוי בו, את ההתבגרות המהירה, את כובד האחריות שרבץ עליו. הוא היה מחייך אליהם, מרגיע אותם, "אל תדאגו, אמא, אבא. הכל בסדר. אנחנו שומרים עליכם." הוא היה מתקשר לאייהם, משתף אותו בחוויות, אך בעיקר שואל לשלומו ולשלום המשפחה. השיחות היו קצרות, אך מלאות אהבה. "אני אוהב אתכם," היה אומר בטרם ניתק, כשהקליטה באזור הלחימה הייתה חלשה.

בחודש יולי 2025, כשהמלחמה נמשכה בעוצמה, ויחידות צה"ל עדיין פעלו עמוק בתוך רצועת עזה, סיירת גולני נכנסה לפעילות מבצעית נוספת בדרום הרצועה, סמוך לחאן יונס. האזור היה ידוע כקן צרעות, רווי מנהרות, מטענים וצלפים. אמיר, שבינתיים הועלה לדרגת סגן, היה שם עם יחידתו, מוודא את כשירות הציוד לקראת כניסה נוספת לשטח. הוא נכנס לתוך עזה פעמים רבות, וכל כניסה הייתה מלווה באותה תחושה של דריכות ושל אחריות. ב-26 ביולי 2025, א' באב התשפ"ה, יום שישי בבוקר, השמש כבר החלה לטפס מעל הגגות ההרוסים, ופיזרה אור עמום על עשן האבק. אמיר ויחידתו היו מעורבים בקרב מורכב, כשמשימתם הייתה לטהר מבנה ממחבלים ולהשמיד תשתיות טרור. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה ואדמה רטובה. רעש יריות מנשק קל התערבב בקולות פיצוצים עמומים וקריאות בקשר. אמיר, שהיה אחראי על תפעול מערכת קשר חיונית שאפשרה תיאום בין הכוחות, עמד חשוף יחסית, כשהוא מנסה לתקן תקלה קריטית במכשיר הקשר תחת אש. הוא ידע שכל שבריר שנייה קובע. הקשר היה חיוני לתיאום האש ולחילוץ במידת הצורך. הוא רכן מעל המכשיר, מנסה לייצב חיבור רופף, כשקולות הירי מתקרבים. לפתע, פיצוץ עז הרעיד את האדמה. רסיסים עפו לכל עבר. אמיר נפל.

הדממה שירדה על שדה הקרב לרגע הייתה מחרישת אוזניים, ואז נשמעו קריאות "פצוע! פצוע!" חייליו של אמיר רצו לעברו, מנסים להעניק לו עזרה ראשונה, אך הפגיעה הייתה קטלנית. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושתיים בלבד. מותו הותיר חלל עצום, הלם עמוק, באוהל היחידה, בשדה הקרב המאובק, ובייחוד בבית שבינוח-ג'ת. ההודעה הגיעה למשפחתו בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע. קציני צה"ל הגיעו לביתם של האלה ועובד, והביאו עמם את הבשורה הנוראה. הצעקות, הבכי, קולות השבר, מילאו את הבית ואת הסמטאות סביב. הכפר כולו התאבל. אמיר, הבן, האח, הנכד האהוב, הגיבור שהיה אהוב על כולם, נפל. הוא יצא להגן על המדינה והעם, ולא שב.

הלווייתו של אמיר התקיימה בחלקה הצבאית בבית העלמין בינוח. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים וחיילים, תושבי הכפר ומכל קצוות הארץ. השקט הכבד שנשמע מעל קברו הטרי, שרק נשבר מקולות הבכי וההספדים, העיד על גודל האובדן. עובד, אביו, עמד איתן, אך עיניו הציפו דמעות שקטות. האלה, אמו, נתמכה על ידי קרובות משפחה, כשהיא כמעט קורסת מכאב. אייהם עמד ליד הקבר, מבטו ריק מכאב, והוא נזכר במשחקי הילדות, בתיקונים הקטנים במוסך, בשיחות הטלפון הקצרות. לאחר נפילתו, הועלה אמיר לדרגת סרן, אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו יוצאי הדופן. דרגה זו לא יכלה להחזיר אותו, אך היא הייתה עדות לכך שהוא היה קצין מוביל, מקצועי, ואדם בעל שיעור קומה, שהיה לו עוד כל כך הרבה לתת.

אמיר סעד ז"ל, בן עשרים ושתיים בנופלו, השאיר אחריו הורים ואח, וקהילה כואבת שחשה את החלל העצום שהותיר. אך הוא השאיר אחריו גם מורשת. הוא היה דמות מופת, שילוב נדיר של איש טכנולוגיה מבריק ולוחם עשוי ללא חת. הוא היה האיש שדאג שאמצעי הלחימה יעבדו, שכל חייל יחזור הביתה, שהמשימה תבוצע. הוא היה בן כפר נאמן, איש משפחה אוהב, וחבר מסור. סיפור חייו של אמיר, שנרקם מחוטי אהבה, מסירות, אחריות ואומץ לב, הוא סיפורה של גבורה אנושית, כזו שצומחת מתוך המציאות הקשה והבחירה להגן על היקר מכל. זכרו ופועלו של אמיר, לצד זכרם של אלפים אחרים שנפלו במלחמת התקומה, חרוטים בלב האומה. הם העמודים שעליהם נשענת התקווה, הנחישות והגאווה הישראלית. אמיר סעד ימשיך לחיות בסיפורים שיספרו עליו, בחיוך שלו, במגע ידיו המיומנות, וברוח הלחימה שהותיר אחריו, שהיא נצחית כמו עצי הזית העתיקים בינוח-ג'ת. יהי זכרו ברוך.