אמיר לביא

בירושלים, בלב שכונת עין כרם הציורית, בין הסמטאות הצרות והבתים העתיקים שנדמה כי הזמן עצר בהם מלכת, נולד אמיר לביא ביום כ"ו בניסן תשס"ד, הלא הוא ה-17 באפריל 2004, כבן בכור לרחלי ואלעד. כבר מראשית דרכו, ניכרה בו אותה תערובת ייחודית של סקרנות בלתי נלאית ועדינות נפש, שילוב נדיר שילווה אותו לאורך כל שנות חייו הקצרות אך המלאות. הוא גדל בבית שבו האוויר היה רווי באהבה וברוח חופשית, כאשר צחוק ילדותי של אמיר, ובהמשך גם של אחותו הצעירה תמר, מילא את החללים ואת הלבבות. עין כרם, עם נופיה הפסטורליים והשקט המרגיע שלה, עיצבה בו את תחושת השייכות למקום, את אהבת הטבע ואת ההשראה ליצירה שפרצה ממנו כמעיין נובע.

ילדותו של אמיר הייתה מסע של גילוי מתמיד. הוא לא היה ילד שסתם צרך ידע; הוא חקר, פירק והרכיב, תמיד עם מבט חודרני בעיניו, כאילו מנסה להבין את המכניקה הפנימית של העולם. סקרנותו הבלתי נגמרת הובילה אותו לשאלות עמוקות, והוא לא הסתפק בתשובות שטחיות. הוא היה ילד מחונן, לא רק בכישרונו האינטלקטואלי, אלא גם ביכולתו הרגשית העצומה, שהתבטאה באהבתו הגדולה לאנשים ובנכונותו להקשיב ולהכיל. את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר היסודי "אדם" בירושלים, בית ספר שפעל ברוח הגישה האנתרופוסופית. שם, בניגוד למסגרות חינוך קונבנציונליות, לא היה מרוץ ציונים או חלוקה נוקשה למקצועות. במקום זאת, ימי הלימודים התמקדו בנושא אחד בלבד במשך כמה חודשים, מה שאפשר לאמיר לצלול לעומק כל נושא, ללמוד אותו מכל היבטיו, ולהפנים אותו באמת ובתמים. הגישה הזו, שחיברה בין תחומי דעת שונים ויצרה תמונה הוליסטית של העולם, התאימה כמו כפפה לידו לאופיו החקרני והסקרן.

בבית הספר "אדם" הושם דגש עצום על אמנות ויצירה, וזה היה כר פורה לנפשו האמנותית של אמיר. הוא התנסה במגוון רחב של תחומים, כשהוא מניח את ידיו על חומרים שונים ויוצר מהם צורות ומשמעויות. הוא נגע בעץ, למד את סודות הנגרות, הרגיש את מרקם הסיבים בשיעורי סריגה, וניסה את כוחו בעיצוב. אבל מעל לכול, הציור והפיסול היו אלה ששבו את ליבו ונהפכו למרכז חייו. שעות ארוכות היה אמיר מבלה בסטודיו של בית הספר, ידיו מרוחות בצבעי שמן או בחימר, מבטו ממוקד ומרוכז כולו ביצירה המתהווה תחת אצבעותיו. הוא למד להכיר את ריח הטרפנטין, את תחושת המכחול הגמיש על הבד, ואת הסיפוק העמוק שבהפיכת רמונה פנימית למציאות חיצונית. דרך האמנות, הוא מצא שפה לבטא את עולמו הפנימי העשיר, את מחשבותיו ורגשותיו, והתגלה כאמן בנשמתו, ברוך כישרונות עם נטייה טבעית ליופי ולאסתטיקה.

כשהגיע אמיר לגיל מצוות, טקס בר המצווה שלו היה ביטוי נוסף לאישיותו הייחודית ולערכים שהנחו אותו. הוא אמנם עלה לתורה בבית הכנסת, כמסורת, אך החגיגה המרכזית הייתה שונה לחלוטין: היא התקיימה במוזיאון ישראל, מקדש של תרבות ואמנות. במקום קייטרינג וריקודים המוניים, האורחים נחלקו לשלוש קבוצות וזכו לסיור מעמיק בין אולמות המוזיאון, כאשר אמיר עצמו, בבגרותו המפתיעה, הדריך את אחת הקבוצות. הוא הציג בפני האורחים מגוון יצירות אמנות, החל מהעתיקות ביותר ועד למודרניות והאוונגרדיות שבהן, כשהוא מסביר על משמעותן, על טכניקות היצירה ועל ההקשרים ההיסטוריים שלהן. היה זה מעין שיעור פתוח, שבו אמיר שיתף את אהבתו העצומה לאמנות ואת הידע הרחב שרכש, והותיר את כולם פעורי פה מהעומק והבקיאות שלו. גם יחסו למתנות שקיבל לרגל האירוע היה יוצא דופן: את הכסף הרב שצבר, הוא בחר לתרום לילדים חולי סרטן, מתוך תחושת אמפתיה עמוקה ורצון להקל על סבלם של אחרים. מהוריו, הוא ביקש בקשה לא שגרתית לאותה תקופה: את המזכרות לאורחים, ביקש שירכשו מעמותת "אנוש", ארגון התומך במתמודדי נפש, ובכך הדגיש שוב את עולם הערכים שלו, שהתמקד בנתינה, בחמלה ובתמיכה בחלשים בחברה.

בתום תשע שנות לימוד בבית הספר "אדם", הרגיש אמיר צורך לאתגר את עצמו בסביבה חדשה, ולכן ביוזמתו ניגש למבחני הקבלה לתיכון יאס"א למדעים ולאומנויות, מוסד יוקרתי שממוקם בשכונת קריית היובל בירושלים. הוא התקבל ללימודים בכיתה י', ומיד השתלב במגמת אמנות, שהייתה עבורו כבית שני. בחדרי הסטודיו של יאס"א, שנותרו פתוחים לכל אורך שעות היממה, מצא אמיר את המרחב המושלם לביטוי עצמי. לא היה זה מחזה נדיר למצוא אותו עובד על ציור או רישום באמצע הלילה, כשהשקט מסביב אפשר לו ריכוז מוחלט ושקיעה עמוקה בעבודה. שעות ארוכות היה מבלה מול כן הציור, מחדד את קוויו, מוסיף שכבות צבע, או מתעמק בפרטים הקטנים ביותר של דיוקנאות שצייר. הוא אהב במיוחד לעסוק ברישום, וביצירותיו, שהיו מעין יומן אישי, ביטא את הלך רוחו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, והעיד על התפתחותו כאדם המגבש את זהותו. בציוריו, שילב את אהבתו לגיבורי-על ודמויות מעולמות הפנטזיה, והעניק להם חיים באמצעות צבע ומכחול. "הוא חלם להיות אנימטור או מקעקע," סיפרה אימו, רחלי, ודבריה שפכו אור על הכיוונים המקצועיים שאמיר שאף אליהם. "היו לו סקיצות לקעקועים, שחברים שלו השתמשו בהן," היא הוסיפה בחיוך, דבר שהעיד על מידת כישרונו והאמון שרחשו לו חבריו.

האמנות עבור אמיר לא הייתה רק פעולה יצירתית, אלא גם פתח לעולם של חשיבה תיאורטית ופילוסופית. בהדרגה, נשאב לניתוח מעמיק של יצירות אמנות, והחל לבחון את ההקשרים התרבותיים והחברתיים שלהן. בכיתה י"ב, מתוך סקרנות אינטלקטואלית עזה, ביקש מהמורה לתולדות האמנות להקדיש זמן למסה המורכבת מאת התיאורטיקן ולטר בנימין, "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני", שפורסמה בשנת 1936. המסה עסקה בהשפעתו של מדיום הצילום על האמנות, והשאלה שהעסיקה את אמיר בעקבותיה התמקדה בשינויים שעתידים לפקוד את האמנות בעקבות כניסתן של טכנולוגיות הציור הדיגיטליות. הוא התעמק בשאלות של "הילת" היצירה המקורית בעידן של העתקה אינסופית, ובחן את ההשלכות של הדיגיטציה על מעמדו של האמן ועל חווית הצופה. היה זה ביטוי נוסף לאותה "גם וגם" שאפיינה אותו – היכולת להיות אמן יצירתי המחובר לחומר, ובמקביל, הוגה דעות עמוק הבוחן את תפקידה של האמנות בעולם המשתנה.

אף על פי שהאמנות הייתה מרכז עולמו, אמיר היה אדם רחב אופקים, וליבו נטה גם לתחומים נוספים, חלקם אף נדמו מנוגדים לדימוי האמן הרגיש. במהלך לימודיו בתיכון, הפך למעריץ מושבע של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים". הוא פקד לעיתים קרובות את אצטדיון "טדי" בבירה, שם עמד בין אלפי האוהדים ביציע המזרחי, שר בקול גדול את שירי הקבוצה וחש את הדופק הפועם של הקהל. "הוא תמיד היה ילד של 'גם וגם'," אמרה אימו בחיוך, כשהיא מתארת את השילוב המיוחד שבו. "זה שיושב ביציע המזרחי, אבל גם תלמיד מצטיין, חנון, מצייר. לא מהילדים ששיחקו כדורגל בילדות". השילוב הזה – בין אהבת האמנות העדינה לאהבת הכדורגל הסוערת, בין עולם הרוח לעולם הפיזי, בין הריכוז השקט של הסטודיו לצעקה הרועמת של האצטדיון – היה מה שעיצב את אישיותו המורכבת והמרתקת של אמיר. הוא לא נתן לתוויות להגדיר אותו, וחי בשלום עם אחדות הניגודים שהתקיימו בו.

מוזיקה הייתה אהבה נוספת שבעבעה באמיר בעוצמה רבה. הוא לא רק האזין למוזיקה, אלא חי אותה, חקר אותה והתעמק בה. המנעד הרחב של סגנונות שהאזין להם – ממוזיקה מזרחית שורשית ועד לרוק כבד ומטאל – העיד על נפשו הפתוחה ועל חוסר הנכונות שלו להיכנע לז'אנרים או למגבלות. הוא הקדיש זמן רב לאיסוף מידע על האמנים שאהב, למד על חייהם, על השפעותיהם ועל ההיסטוריה של יצירותיהם. הוא התעמק במילים ובמנגינות שכתבו, ניסה להבין את הסיפורים שמאחורי השירים ואת הרגשות שהם מעוררים. אמיר יצר רשימות השמעה מגוונות ואישיות, מחולקות לפי נושאים וסגנונות, כאשר כל רשימה הייתה מסע בפני עצמו, המשקף תקופה, מצב רוח או מסר מסוים. הוא למד לנגן בגיטרה אצל מורה פרטי, אך התקדם בקצב מסחרר גם בזכות אימון עצמי בלתי פוסק ושימוש מושכל בסרטונים מהאינטרנט. במהרה, עבר לנגן גם בבנג'ו, ואף תכנן ללמוד נגינה בעוד, כשהוא חולם להרחיב את אופקיו המוזיקליים. בביתו היו לו לא פחות מחמש גיטרות מסוגים שונים, ונדמה היה שהוא מנגן בכולן בכישרון ובאהבה זהה. כל כלי נגינה פתח בפניו עולם חדש של צלילים ואפשרויות ביטוי.

אך מעבר לכישרונותיו הרבים ותחומי העניין המגוונים, אמיר היה בראש ובראשונה איש של אנשים. הייתה בו יכולת נדירה להתייחס לכל אדם באשר הוא, לקבל אותו ללא שיפוטיות, ולהעניק לו תחושה של שייכות וקבלה. הוא היה חבר אמיתי, כזה שאפשר לסמוך עליו, שתמיד היה שם להקשיב בלב פתוח ובחיוך חם ורחב. חבריו הרבים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל עת, בכל קושי או שמחה, והוא יהיה נוכח שם במלואו, מציע עזרה, עצה או סתם אוזן קשבת. האווירה סביבו הייתה תמיד של חום, של כנות ושל אהבה. הוא ידע להפוך שיחות פשוטות לרגעים עמוקים, וליצור קשרים משמעותיים שנבנו על אמון וכבוד הדדי. הוא היה מוקף בחברים שנהנו מחברתו, מהומור שלו ומהאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו.

מגיל צעיר, נסע אמיר עם אביו, אלעד, לטיולים רבים ברחבי הארץ ברכב שטח. היו אלה מסעות אל הלא נודע, אל פינות חבויות של המדבר, אל הנגב הצחיח, ואל רמת הגולן הירוקה. בדרכים, כשהנוף מתחלף בחלון והאבק נישא באוויר, היו שניהם מאזינים למוזיקה שאהבו, ובכך יצרו פסקול משותף לחוויותיהם. בטיולים אלה, למד אמיר להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים, כמו תקלות מכניות ברכב שדרשו יכולת אילתור, או תכנון מחדש של המסלול עקב מכשולים בלתי צפויים. אך מעל לכול, טיולים אלה היוו עבורו שיעור עמוק באהבת הארץ. הוא הכיר את נופיה, את ריחותיה, את ההיסטוריה החרוטה בכל אבן ובכל עץ. הוא התאהב בה אהבה עמוקה ובלתי מסויגת, והתגבשה אצלו ההחלטה לתרום להגנתה ולשמור על גבולותיה. ככל שגדל, התחזקה בו התחושה כי שירות משמעותי ביחידה קרבית בצה"ל אינו רק חובה, אלא זכות גדולה, דרך לבטא את אהבתו העצומה למדינת ישראל ולעם היושב בה. הוא ראה בכך שליחות, וחש כי זהו ייעודו.

עם סיום לימודיו בתיכון יאס"א, רגע לפני שיצא לדרך חדשה ומאתגרת, יצא אמיר למסע אחרון של חופש וחוויות. תחילה, טס לברצלונה לשבוע עם בן דודו, כאשר את תוכנית הטיול קבע אמיר בעצמו, תוך שהוא משלב בה ביקורים רבים במוזיאונים ובאתרי אדריכלות מרתקים בעיר. הוא התפעל מהיצירות של גאודי, התעמק במוזיאונים לאמנות, וספג את התרבות העשירה של העיר הקטלונית. לאחר מכן, נסע עם חברים לשבוע בסיני, אל המדבר הפתוח והשקט, שם נהנה מהחופש, מהשמש ומהחברה הטובה. כשחזר לארץ, נותרו לו שבוע וחצי בלבד עד הגיוס, אך הטיולים הללו מילאו אותו באנרגיה ובכוחות מחודשים לקראת האתגרים הצפויים לו בשירות הצבאי. הוא הגיע אל הצבא עם תחושה של השלמה, מוכן ומזומן לקחת על עצמו את המשימה.

ביום 16 באוגוסט 2022, התגייס אמיר לצה"ל, צעד שהיה עבורו הגשמת חלום וביטוי לאמונתו העמוקה. הוא שובץ בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, יחידה קרבית מובילה הכפופה לעוצבת הפלדה (אוגדה 162). הטירונות, תקופה מאתגרת של הסתגלות למסגרת צבאית קשוחה, עיצבה אותו מחדש. הוא עבר אימון מתקדם וקורס קלעים, ובסיומם הוצב במחלקה 7 של הגדוד, מחלקת מרגמות. הוריו סיפרו על השינוי המהותי שעבר בשירותו הצבאי: מילד מפוזר וחולמני, שהיה לעיתים נדמה כמרחף בעולם משלו, נעשה אמיר נטוע יותר בקרקע, ממוקד וממושמע, והפך לחייל למופת. הוא אימץ את המשמעת, את האחריות ואת רוח הצוות, והפך ללוחם גאה. גאוותו בשירותו כלוחם הייתה ניכרת, והוא היה אהוב מאוד על מפקדיו ועל חבריו לצוות, בזכות מקצועיותו, חברותו הטובה ויכולתו לתמוך באחרים גם ברגעים הקשים.

בהמשך שירותו, הוצב אמיר באזור העיירה חווארה שבשומרון, קו מבצעי מורכב וטעון בגזרת יהודה ושומרון, שהיווה אתגר אמיתי ללוחמים. למרות הקשיים הרבים שחווה, העייפות הפיזית והמתח הנפשי המתמיד, חזר ואמר שזו זכות גדולה לשרת בקרבי, וכי הוא רואה בשירותו תרומה משמעותית לביטחון המדינה. גם בנקודה זו בחייו באו לידי ביטוי הדואליות והמורכבות שבאישיותו, ויכולתו להכיל בתוכו צדדים מנוגדים: הוא היה מסוגל לחוות את הקושי העצום שבשירות, את הרגעים המתישים והמסוכנים, ובה בעת דבק במטרה, חדור תחושת שליחות עמוקה, ומבין את חשיבות המשימה. בתוך הקשיים של חווארה, ביטוי נוסף לאותה אישיות מיוחדת הגיעה בדמות רשימת השמעה חדשה שהכין אמיר, וכינה אותה בציניות ובשנינות אופיינית: "פלייליסט לוויה". הרשימה כללה שירים כמו "Staying Alive" ו-"I will Survive", שביטאו את השילוב המיוחד בין אהבת החיים העזה שאפיינה אותו, לבין הומור מתוחכם ודרך להתמודד עם המציאות המורכבת בה פעל. הוא אף ביקש מחבריו שאם חלילה יגיע הזמן, ישמיעו את הפלייליסט הזה.

בתום השירות המבצעי המאתגר בחווארה, עברה מחלקת המרגמות של אמיר לסדרת אימונים אינטנסיבית בצפון הארץ, במהלכה חידדו הלוחמים את יכולותיהם המבצעיות והתכוננו לאתגרים הבאים. באוגוסט 2023, הגיעה המחלקה למוצב סופה, מוצב פלוגתי קטן הממוקם בסמוך לדרום רצועת עזה, מול רפיח. תפקידו של המוצב היה לשמור על הגבול הרגיש ולהגן על הקיבוצים הקרובים אליו: סופה, חולית וניר יצחק. הגזרה נחשבה באותה עת לשקטה יחסית, ומחלקת המרגמות פעלה שם במנותק משאר הפלוגה והגדוד, שנשארו בגזרת יהודה ושומרון. את המוצב איישו לוחמי סיירת "עורב נח"ל", שתוגברו במחלקת הטנקים ובמחלקת המרגמות של גדוד 50, אליה השתייך אמיר. הייתה זו תקופה של שגרת ביטחון מתוחה אך יציבה, כשנדמה היה שהשקט נשמר.

במהלך שירותו הצבאי, בין חופשה לחופשה, הכיר אמיר את יובל, והשניים הפכו לזוג. הקשר ביניהם היה רחוק גיאוגרפית ומוגבל בזמן, שכן הפגישות ביניהם היו קצרות והתקיימו רק כשיצא לחופשות בסופי שבוע. אך למרות המגבלות, הקשר פרח, והאהבה ביניהם הלכה והתעצמה. בתחילת אוקטובר, ימים ספורים לפני התופת, קנה אמיר ליובל שרשרת עדינה במתנה, כשהוא מתכנן להעניק לה אותה ביום הולדתה, שחל בשבוע השני של אוקטובר 2023. הייתה זו מחווה של אהבה ושל תכנון לעתיד, הבטחה לרגעים משותפים נוספים, שנדמה היה כי העולם כולו נפתח בפניהם. יובל תיארה את אמיר כמי ששינה אותה מקצה לקצה, לימד אותה מהי אהבה וכיצד להרגיש נאהבת באמת. הוא היה עבורה האדם המוכשר, השמח והאוהב ביותר שפגשה, והאהבה שהרעיף עליה גרמה לה להרגיש יפה ומאושרת. היא חשה גאה על שזכתה להכיר אותו, לאהוב אותו ולהיות נאהבת על ידו, בקשר שהיה עבורה עולם ומלואו.

ואז הגיע אותו בוקר ארור של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט היחסי של גזרת עוטף עזה נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובמרחבים הפתוחים, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה ההרואי. בבוקר נורא זה, החלה מלחמת התקומה, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה לתמיד.

קודם לכן, בשעה חמש באותו בוקר, כחלק מנוהל "כוננות עם שחר" השגרתי, יצאו ממוצב סופה כמה חיילים ונפרשו באזור כדי לאבטח את הגזרה. אחד-עשר לוחמי מחלקה 7, ובהם אמיר, נשארו במוצב כפי שנדרש בנוהל הכוננות. השעה הייתה 6:29 כשהשקט המתוח הופר באזעקות מחרישות אוזניים ופיצוצים עזים. לאורך גדר הרצועה, נורו רקטות ופצצות מרגמה ללא הרף. בתוך הכאוס ההולך וגובר, בשעה 6:32, שלח אמיר להוריו הודעת ווטסאפ קצרה ובה ביקש מהם שלא יגיעו לבקר אותו במוצב, כפי שתכננו. זו הייתה הודעה שנועדה להרגיע אותם, אך גם בישרה על ההבנה שהמצב חמור. כשהחל הירי המסיבי מאזור עזה, לוחמי מחלקת המרגמות עלו במהירות על נגמ"שי המרגמות שלהם. מפקדם העביר להם נקודות ציון, והם החלו בירי נגדי מדויק אל עבר מקורות הירי, בנסיונות נואשים להרתיע את המחבלים ולפגוע בהם.

המצב במוצב סופה הלך והחמיר במהירות. לוחמי המחלקה ירו עשרות פצצות מרגמה, כשהם סופגים ירי רקטי בלתי פוסק מעזה. בתוך בליל הרעשים והפיצוצים, רחפן מתאבד התפוצץ בקרבתם, והדף את האוויר בחוזקה. ואז, מתוך רעש הפיצוצים, נשמע ירי מנשק קל, קרוב מתמיד. הלוחמים הבינו מיד: יש חדירת מחבלים מעזה לכיוון המוצב. זו לא הייתה עוד התקפת טילים רחוקה, אלא קרב פנים אל פנים. ללא היסוס, הלוחמים ירדו מכלי הרכב המשוריינים וחולקו לשלושה כוחות קטנים, כל אחד מהם התפרש בעמדת הגנה אסטרטגית. אמיר וחבריו הגנו באומץ לב על השער האחורי של המוצב, כשהם משיבים באש עזה לכיוון המחבלים, תוך שהם רצים תחת אש כדי להביא תחמושת נוספת מתוך המוצב, ומעניקים טיפול ראשוני לפצועים שנפגעו כבר בשלבי הקרב הראשונים. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, צעקות וקולות ירי, והגבורה האנושית פרצה מתוכם.

הקרב על מוצב סופה נמשך שעות ארוכות, קשה ואכזרי. הלוחמים ספגו ירי נ"ט (נגד טנקים), והיו להם כמה נפגעים. מול כוחות עדיפים בהרבה, ועם תחושה שהם נלחמים על כל מטר אדמה, החליטו להתכנס לתוך המוצב כדי לתפוס עמדות הגנה טובות יותר ולהגן על הפצועים. הפצועים, ובהם אמיר, רוכזו בחדר קרוב לשער האחורי, לשם הגיעו גם חובשים מסיירת נח"ל כדי להעניק להם טיפול רפואי תחת אש. שאר הלוחמים הגיעו לחדר האוכל הממוגן, כשהם ממשיכים לנהל את הקרב. בשעה 7:06 בבוקר, בתוך הכאוס והכאב, הצליח אמיר לשלוח לאימו הודעה קולית אחרונה. בקול חלש אך ברור, הודיע שנפצע, וסיים במילים חמות, קורעות לב: "אני אוהב אותך, מאמו". זו הייתה הודעת פרידה, ביטוי אחרון לאהבתו העצומה לאימו, רגע אינטימי של חיבור בתוך תופת של מלחמה.

הקרב המשיך להתנהל באכזריות. המחבלים, בנחישות בלתי נתפסת, הצליחו לפוצץ את דלת השער האחורי, פרצו פנימה אל המוצב, והרגו את שני הלוחמים ששמרו על החדר שבו רוכזו הפצועים. הם נכנסו פנימה, ובחילופי האש שהתפתחו בתוך החדר הצליחו להרוג את כל הנמצאים בו – שני החובשים האמיצים ושני הפצועים, ובהם אמיר. רב-טוראי אמיר לביא, בגיל תשע-עשרה וחצי בלבד, נפל בקרב ההגנה ההרואי על מוצב סופה ועל היישובים הסמוכים לו, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא נפל לצד שלושה מחבריו למחלקת המרגמות של גדוד 50 ותשעה לוחמים מסיירת נח"ל, כולם גיבורים שבחרו להגן על ביתם, על עמם ועל אדמתם בחירוף נפש.

נפילתו של אמיר הותירה חלל עצום וכאב בלתי נתפס בלבבות הוריו, רחלי ואלעד, אחותו תמר, ובת זוגו יובל, כמו גם בקרב חבריו הרבים וכל מי שהכירו ואהבו אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. הלווייתו של אמיר, שהתקיימה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, הייתה אירוע קורע לב שבו השתתפו מאות אבלים – בני משפחה, חברים, מפקדים ופקודים – כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון. במהלך הטקס, התנגן אחד השירים שהופיעו ב"פלייליסט לוויה" שאמיר ליקט, רגע מצמרר שחיבר את הציניות הייחודית שלו למציאות הכואבת. גם במהלך ימי השבעה, התנגנו ברקע כל השירים מרשימת השמעה זו, כמעין פסקול אחרון לחייו המלאים. את השרשרת שקנה לחברתו ליום הולדתה, קיבלה יובל מאימו של אמיר, מחווה אחרונה של אהבה ותקווה שנקטעה.

במילות הספד כואבות, נפרדה אימו, רחלי, מבנה אהובה: "אמיר היה בן שהוא גם חבר. תמיד דאג שיהיה לנו זמן איכות בשקט וללא הסחות דעת. הפגין חיבה ואהבה בשפע, התכרבל וחיבק ללא סוף. איני מתחרטת על דבר, ומודה על הזכות להיות אימא של אמיר לאורך תשע-עשרה וחצי שנים. הייתי עושה הכול שוב מהתחלה – הכול ואותו הדבר. אמיר תמיד עמד לצידי ועדיין עומד, אך בממד אחר ושונה. אני לוקחת ממנו הכול מהכול, ולוקחת אותו איתי לעד". דבריה שיקפו את הקשר העמוק, החם והאוהב שהיה ביניהם, קשר של חברות, אמון וחיבוקים בלתי פוסקים. אביו, אלעד, ספד לו גם הוא במילים נוגעות ללב: "בובי שלי, אני מוקיר ומודה על כל שנייה שהייתה לי איתך. על יכולת ההכלה וההקשבה שלך, על העיניים המחייכות שאומרות 'הכול טוב', על האהבה שידעת להעניק ולקבל, ועל זמן איכות שהקדשת לנו. אני מתגעגע ואוהב כל כך". מילותיו של האב הדגישו את אישיותו המכילה והאוהבת של אמיר, את יכולתו להשרות שלווה וביטחון על סביבתו, ואת העומק של הקשר שנבנה בטיולי השטח המשותפים ובשעות של שיחות ומוזיקה.

תמר, אחותו הצעירה של אמיר, ביטאה את הכאב והמורשת שהותיר אחריה: "מה שאני לוקחת איתי מאמיר להמשך הדרך זו אהבה. פשוט לאהוב. את החיים שלי, ואת מי שמסביבי. המשפחה והחברים, כולם. תמיד לתת מילה טובה ואוהבת לכולם, ולתת לכולם להרגיש אהובים כשהם לידי. לאהוב את ההתנסות ולאהוב את החוויות, גם אלו הפחות מוצלחות מביניהן. לאהוב את הלמידה ואת הדברים שאני אוספת איתי לאורך הדרך. לאהוב את הרגעים הקטנים לא פחות מהרגעים הגדולים. פשוט לאהוב. לאהוב לחיות". דבריה של תמר שיקפו את הלקח הגדול ביותר שאמיר לימד אותה ואת כל הסובבים אותו – את כוחה של האהבה הפשוטה, הבלתי מסויגת, לחיים, לאנשים ולחוויות. יובל, בת זוגו של אמיר, כתבה גם היא מילים כואבות, שביטאו את עומק האהבה והגעגוע: "אני יודעת שאני אתגעגע אליך ואוהב אותך במשך כל החיים שלי. איך אפשר לאהוב כל כך מישהו, ולהרגיש שהלב מתפוצץ מהרגשות אליו, אבל בידיעה שהוא לא פה, ולא יחזור, והאהבה הזאת נשארת אצלי?" מילותיה של יובל נשאו את המשא הכבד של אהבה שנקטעה בטרם עת, ותהו על הדרך לשאת אותה הלאה בחיים. חברתו סתיו הוסיפה וכתבה כי אמיר הוא חבר טוב, יצירתי, שיישאר לצייר בסטודיו עד שלוש בבוקר, וימצא שיר אהוב ויהפוך אותו לשיר "שלכם", כשהוא משקיע ויוצר זיכרונות יפים. "אמיר הוא לא בחור שייעלם או יישכח, כי ההשפעה שלו על העולם של כל מי שנגע בו, גם אם נקטעה מוקדם מדי – היא נצחית".

מורשתו של אמיר לביא, על אף חייו הקצרים, ממשיכה לחיות ולהתפתח. להנצחתו הוקם אתר האינטרנט "Remember Amir", המהווה מקום מפגש וזיכרון לכל מי שאוהב אותו. בפתח האתר, כתבו עליו אוהביו: "אדם של גם וגם, שחי בשלום עם אחדות הניגודים. נפש חופשייה של אומנות ומוזיקה. אוהב אדם, ארץ ועם". באתר נמצא גם ספר דיגיטלי שנכתב לזכרו, הכולל מידע רב על חייו ואישיותו ומלווה בתצלומים המחיים את רוחו הייחודית. כמה מיצירותיו המרהיבות של אמיר אף הוצגו בכתבה מיוחדת במגזין האמנות והעיצוב הדיגיטלי "פורטפוליו", ביום 5 בדצמבר 2023, והמשיכו לגעת בלבבות ולעורר השראה.

משפחתו של אמיר, מתוך רצון עמוק להמשיך את דרכו ולפעול ברוחו, הקימה לזכרו את "עמותת אמי"ר" – ראשי תיבות של אומנות, מוזיקה, יצירה ורוח. מטרת העמותה היא לתרום לקהילה בתחומים שהיו קרובים לליבו של אמיר, ולהפיץ את האור והאהבה שאפיינו אותו. עם חברי העמותה נמנים מטפלים, אמנים ואנשי תרבות, הפועלים כולם בהתנדבות מלאה. ביום 19 באפריל 2024, ציינה העמותה את יום הולדתו העשרים של אמיר בפסטיבל מרגש שנקרא על שמו, "פסטיבל אמיר". האירוע, שהתקיים באזור התעשייה "הר טוב" בבית שמש, כלל הופעות חיות של אמנים מגוונים ותערוכה מציוריו של אמיר, שהוצגו לקהל הרחב. כשלושת-אלפים איש השתתפו בפסטיבל, נהנו מהאמנות ומהמוזיקה, וחיזקו את רוחו של אמיר. כל ההכנסות מהפסטיבל נתרמו לעמותת "מטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה", המרכז המוביל את פרויקט "מסע שחרור", המסייע לחיילים משוחררים לעבד חוויות לחימה ופוסט-טראומה. זוהי דרך עוצמתית להפוך את הכאב לנתינה, ולהמשיך את רוח הנתינה והחמלה שאפיינה את אמיר.

עמותת אמי"ר שוקדת גם על הענקת מלגות ללימודי אמנות, כדי לאפשר לצעירים מוכשרים ללכת בעקבות חלומותיהם, ממש כפי שאמיר עשה. בנוסף, הקימה העמותה חדר מוזיקה לנוער בסיכון בבאר שבע, המספק מרחב בטוח ומעצים שבו נערים ונערות רבים לומדים לנגן, מוצאים כוח ונחמה במוזיקה, ודרך לביטוי עצמי. זהו מפעל חיים הממשיך את דרכו של אמיר, שהאמין בכוחה המרפא של האמנות והמוזיקה וביכולתן לשנות חיים.

כיתת הכוננות של שכונת עין כרם בירושלים, השכונה שבה גדל אמיר ונטעה בו את שורשיו העמוקים, נקראת היום "אמירים", כמחווה לזכרו ולגבורתו. רישום מעשה ידי אמיר עצמו – מגן דוד שבתוכו לב פועם ועליו מפת מדינת ישראל – המבטא את הציונות העמוקה שלו ואת אהבתו הגדולה לארץ, לעם וליהדות, הפך לסמל כיתת הכוננות. איור זה, שצויר ביד אמן ובלב אוהב, הפך לסמל של הגנה, של אהבה ושל חיבור עמוק למולדת. הוריו של אמיר, מתוך רצון לשאת אותו איתם לעד, קעקעו את האיור הזה על גופם, כחותם בל יימחה של אהבה, זיכרון וגאווה. אמיר לביא, סמל וגיבור, ממשיך לחיות בלבבות, ביצירותיו, ברוח הנתינה שהותיר אחריו, ובכל פינה בארץ שכה אהב והגן עליה בחירוף נפש. סיפור חייו הוא סיפור של כישרון, אהבה, אנושיות וגבורה, והוא נכתב בדם ובאש של מלחמת התקומה, אך נחתם בתקווה ובגאווה ישראלית נצחית.