אמיר גלילוב

העמק יזרעאל, פיסת אדמה ירוקה שפרוסה בין גבעות מתונות, היה המצע שבו נבט סיפור חייו של אמיר גלילוב, נשם את אוויר הבוקר הצלול של שמשית, היישוב הקהילתי שהיה לו בית וגם עולם שלם. ביום ט' באב תשס"ג, שישה באוגוסט 2003, נולד אמיר להוריו, אילנה ודוד, והצטרף למשפחה שהייתה כבר עוגן איתן בחיי אחיותיו הגדולות, בר ועינת. הבית בשמשית לא היה רק ארבעה קירות ותקרה, אלא מרחב חי ונושם שבו צלילי צחוק התערבבו בריחות של ארוחות משפחתיות ובשיחות חמות שנמשכו אל תוך הלילה. מגיל צעיר, אמיר היה הילד השקט, אך נוכחותו מילאה את החלל בחום אנושי ובסקרנות אין קץ, עיניו החומות סורקות תמיד את סביבתו, מחפשות את הפרט הבא שיעורר בו עניין, את הסיפור הבא שיפתח לו צוהר לעולם חדש. הוא גדל בחיק משפחה תומכת, שבה ערכים של כבוד הדדי, למידה והרחבת אופקים לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שנספגה בו כמו מים באדמה צחיחה.

שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רעים" בשמשית חשפו את העולמות השונים שקיננו בנפשו של אמיר. מצד אחד, הוא היה ילד סקרן בעל משיכה טבעית ללמידה ולחקירה, שאהב מאוד לקרוא. הספרייה של בית הספר, על מדפיה העמוסים בכרכים שונים, הייתה עבורו מקדש של ידע ודמיון. הוא היה מסתובב בין המדפים, אצבעותיו הרכות מלטפות את כריכות הספרים, מחפש את הסיפור הבא שישאב אותו פנימה, אל עולמות רחוקים או אל עובדות מרתקות על הטבע והיקום. ריח הדפים הישנים והדפס הטרי היה עוטף אותו, והוא היה מוצא פינה שקטה, שוקע בקריאה עמוקה, שוכח את המולת העולם סביבו. אך מצד שני, מיד עם צלצול ההפסקה, היה ממהר לרוץ אל מגרש הכדורגל, שם הפך לילד אחר לגמרי – נמרץ, מלא אנרגיה, חלק בלתי נפרד ממשחק קבוצתי סוער. הוא אהב את תחושת הכדור ברגליו, את האבק שעולה מהמגרש היבש בקיץ, את קריאות העידוד של חבריו ואת האדרנלין שזרם בעורקיו עם כל בעיטה לשער. השילוב הזה – בין עולם השקט וההתבוננות לבין עולם התנועה והפעולה – יצר אצלו אישיות עשירה ומורכבת, ילד שידע למצוא סיפוק עמוק גם במילים הכתובות וגם במאמץ הפיזי, ולקשור בין שניהם בחוטים בלתי נראים.

כשהתבגר, עבר אמיר ללמוד בתיכון האזורי "העמק המערבי" השוכן בקיבוץ יפעת, מרחק נסיעה קצרה משמשית, אך עולם שלם של חוויות חדשות נפתח בפניו. המעבר לתיכון, על שיעוריו המאתגרים יותר ועל ההזדמנויות החברתיות המגוונות, אפשר לאמיר לפרוח. מוריו, שלהם רחש כבוד עמוק ובלתי מתפשר, אהבו אותו בזכות אישיותו הערכית, רצינותו וסקרנותו התמידית. הוא לא היה תלמיד שמוכן לקבל דברים כמובנים מאליהם; הוא תמיד חיפש להבין את העומק, את הרציונל שמאחורי כל נושא, ושאלותיו החכמות העידו על תהליך חשיבה מעמיק. המחנכת שלו, אלונה טרופ, זכרה אותו כ"ילד איכותי, שקט, עדין ונעים, תלמיד חרוץ ורציני שכל מורה היה רוצה לחנכו". היא ראתה בו "פרח שנפתח במהלך התיכון", תלמיד שהצליח לשלב בהרמוניה בין שקט פנימי לבין נוכחות חברתית כובשת. הוא לא היה מוחצן, אך חיוכו הכובש, עיניו המביעות תמיד עניין והקשבה, הפכו אותו לדמות אהובה. "יפיוף עולמי", כך תיארה אותו, והיה אהוב מאוד על הבנים וגם על הבנות, לא רק בגלל מראהו החיצוני, אלא בעיקר בגלל טוב ליבו, חוש ההומור שלו והיכולת שלו להכיל כל אדם באשר הוא. הוא היה חבר נאמן, ידוע ביכולתו להקשיב באמת, לתת עצה כנה או סתם להיות שם, נוכח, ברגעים של שמחה וגם ברגעי קושי.

אחד התחומים שבהם אמיר שקע בנפשו הייתה האמנות, ובפרט המוזיקה. מגיל צעיר, נמשך אל הצלילים המגוונים, אל הקסם שביצירה, אל היכולת של המנגינה לבטא רגשות עמוקים ללא מילים. הוא התעניין במוזיקה קלאסית, שבה מצא סדר והרמוניה, אך גם במוזיקה מודרנית ובג'אז, שבהם אהב את החופש והאלתור. הפסנתר בבית הפך להיות עבורו שער לעולם אחר, מקלט שקט שבו יכול היה לבטא את עצמו במלואו. אצבעותיו היו מרקדות על הקלידים, יוצרות מנגינות שנעו בין נוגות לעליזות, בין מורכבות לפשטות. הוא ניגן בפסנתר בכל הזדמנות, בין אם היה זה אחרי יום לימודים ארוך, כדרך להירגע ולנקות את הראש, ובין אם היה זה באירועים משפחתיים, משמח את הנוכחים בצלילים שופעים רגש. הוא לא רק ניגן, אלא הקשיב, חקר, ניסה להבין את המבנה המוזיקלי, את ההיסטוריה שמאחורי היצירות, וכך העמיק את הקשר שלו עם עולם הצלילים.

לצד אהבתו העמוקה לרוח ולצליל, אמיר נהנה מאוד גם לעסוק בפעילות גופנית. הוא הקפיד על פיתוח כושר, ראה בכך דרך לשמור על גוף בריא ונפש מאוזנת. מגרשי הכדורגל והכדורסל היו לו בתי מקדש נוספים, שם פרק אנרגיה, התחרה והתאמן יחד עם חבריו. הוא שיחק בתחרויות נוער, והייתה בו רוח ספורטיבית אמיתית – הוא ידע להילחם על כל כדור, לשאוף לניצחון, אך גם לקבל הפסד בכבוד ולפרגן ליריבים. רגעים של זיעה, מאמץ משותף, קריאות עידוד וצחוקים עם החברים על המגרש היוו חלק בלתי נפרד מזהותו. בנוסף, אמיר היה חובב טיולים מושבע. הוא טייל הרבה בארץ ובחו"ל, ולכל יציאה לדרך התייחס כאל הרפתקה, כאל הזדמנות לגלות עולמות חדשים, לחוות תרבויות שונות ולצבור זיכרונות. עם משפחתו, הוא סייר בשבילי הארץ, נחשף לנופיה המגוונים, לריחותיה ולאנשיה. עם חבריו הקרובים, המסעות לחו"ל היו מלאים בצחוק, בשיחות עמוקות ובגילויים משותפים. בטיולים מעבר לים, היה מתעקש לבקר במוזיאונים, ולא סתם "לסמן וי" על אתרי תיירות. הוא היה עוצר מול כל יצירת אמנות, מול כל ממצא היסטורי, שואל שאלות, מתעניין בכל פרט שתפס את עינו. סקרנותו הבלתי נלאית והרצון להבין את העולם סביבו הובילו אותו לשיחות מרתקות עם מדריכים מקומיים ועם בני משפחתו וחבריו, והוא ידע לספוג ידע מכל מקור אפשרי.

חבריו הקרובים, שאהבו אותו אהבת נפש, כינו אותו בחיבה "איימיר". הכינוי, שהיה שילוב של שמו עם נימה של חיבה וקלילות, שיקף את מקומו המיוחד בחבורה. הוא היה אהוב עליהם במיוחד בזכות חוש ההומור שלו, שהיה שנון ועדין, וידע להפיג מתחים ולהעלות חיוך גם ברגעים קשים. הוא הקרין חום אנושי שמשך אליו אנשים, ונוכחותו הקשובה הייתה נכס יקר. אמיר לא היה רק זה שצוחק ומצחיק, אלא גם זה שידע להקשיב באמת, להיות כתף תומכת כשצריך, להציע עצה מלב אל לב מבלי לשפוט. הוא יצר קשרים עמוקים ואותנטיים, ובנה סביבו מעגל חברים נאמן שהעריך את אישיותו הייחודית. בשיחות ליליות סביב מדורה, בטיולים משותפים או סתם במפגשים בבית קפה, הוא היה תמיד המרכז השקט, זה שמאחד את כולם סביבו, שנותן לכל אחד להרגיש נראה ונשמע. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שהוא יהיה שם, עם חיוך ומילה טובה, או עם מבוכה וצחוק מתגלגל.

ביום 8.12.2021, עם סיום לימודיו בתיכון והמעבר לשלב הבא בחייו, התגייס אמיר לצה"ל. הוא בחר לשרת בחטיבת הנח"ל, חטיבת חי"ר קרבית, בחירה ששיקפה את ערכיו ואת רצונו לתרום למדינה ולחברה. הצעד הזה, של כניסה לעולם הצבאי הנוקשה והדורשני, היה טבעי עבורו, כהמשך ישיר לחינוך שקיבל בבית ובקהילה. כבר בימיו הראשונים בצבא, במחנה הטירונים, התבלט אמיר בקרב חבריו. למרות המעבר החד מהחיים האזרחיים השקטים למסגרת צבאית תובענית, הוא הצליח לשמור על אישיותו הייחודית. הוא היה אדם מצחיק וחברותי, שהצליח להפיג את המתח והקושי של הטירונות בעזרת בדיחות שנונות וחיוך כובש. הוא היה אהוד מאוד על ידי חבריו למחלקה, שכינו אותו בחיבה "גלילוב", כינוי קצר וקליל שביטא את החיבור המיידי שנוצר בינו לבין חבריו. בתוך המדים וההיררכיה הנוקשה, הצליח אמיר להביא את עצמו, את חוש ההומור ואת החום האנושי שלו, והפך לדמות מרכזית ומשמעותית במחלקה. הוא היה זה שסייע לחברים ברגעים קשים, שנתן עצה טובה, שפשוט היה שם כדי להקשיב, וכך בנה סביבו רשת של קשרים חזקים ובלתי ניתנים להתרה.

בתום המסלול המפרך של הטירונות והאימון המתקדם, שובץ אמיר כלוחם במחלקת החוד של גדוד 50 בחטיבת הנח"ל. להיות חלק ממחלקת החוד משמעותו להיות בחזית, להיות הראשון שפורץ, הראשון שמסתער, זה שמקבל את המשימות המורכבות והמסוכנות ביותר. תפקידו כלל גם להיות קלע החוד, תפקיד הדורש דיוק, ריכוז, קור רוח ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ. הוא נשא באחריות כבדה, וידע שכל פעולה שלו עלולה להיות מכרעת. בנוסף, שימש גם כקשר מפקד המחלקה, תפקיד חיוני הדורש הבנה טכנית, יכולת תפעול מערכות קשר מורכבות, ובעיקר – קירבה בלתי פוסקת למפקד, העברת מסרים מדויקת ושמירה על רציפות התקשורת בשדה הקרב. הוא היה עיניו ואוזניו של המפקד, קולו וזרועו הארוכה, ותחושת האחריות שהוטלה עליו הייתה עצומה. כאשר גדודו הוצב בגזרת יהודה ושומרון, תפקידיו השתנו מעט, והוא שימש כנהג מבצעים. גם כאן, נדרש ממנו ריכוז גבוה, זהירות, ובעיקר – הבנה עמוקה של השטח ושל המשימה. הוא נהג ברכבים צבאיים, לעיתים קרובות בשעות הלילה, בדרכים לא מוכרות, תחת איום מתמיד, כשהוא אחראי על חיי חבריו ועל הצלחת המשימה. בכל אחד מתפקידיו, אמיר הפגין מקצועיות, מסירות, ואת אותה רוח אנושית חמה שאפיינה אותו עוד מילדותו.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, רעדו אדמות הדרום, וארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תחת ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות ששיגרו מרצועת עזה אל עבר ערים ויישובים ברחבי הארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני. הם תקפו את יישובי עוטף עזה, את שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפי מסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים, פשטו על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים בכבישים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

כמו כל עם ישראל, גם אמיר וחבריו ליחידה נקלעו לתוך המציאות החדשה והמטלטלת. בפרוץ המלחמה, יחידתו של אמיר נכנסה לאימונים אינטנסיביים, הכנה מהירה לקראת מה שהיה צפוי לבוא. השבועיים האלה היו תקופה של חוסר ודאות, של הכנה פיזית ומנטלית למערכה שאיש לא הכיר כמותה. הוא האמין שהמלחמה הזו הכרחית, לא רק כפעולת תגמול אלא כהגנה על עצם קיומנו, ובעיקר – היה חדור מטרה ורצון עז לסייע בשחרור החטופים. הדימויים הקשים מהשבת השחורה, הסיפורים על אכזריות המחבלים והכאב של המשפחות השבויות, הבעירו בו אש של נחישות. הוא ראה לנגד עיניו את המשימה הלאומית, את הצורך להגן על הבית ועל עם ישראל. עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, הצטרפו אמיר וגדודו ללחימה. הם נכנסו פנימה, אל תוך שטח עוין, אל תוך מבוך של מנהרות וסמטאות, אל מציאות שבה הסכנה ארבה בכל פינה.

במהלך המלחמה, אמיר תפקד במלוא הרצינות והמקצועיות. הוא היה קלע החוד, זה שהעיניים שלו סורקות את השטח בחיפוש אחר איומים, זה שהירי שלו מדויק ומכריע. הוא היה קשר מפקד המחלקה, מחבר בין המפקד לכוחות בשטח, אוזנו וקולו של המפקד בתוך הכאוס של הקרב. הוא נשא על כתפיו את משקל האחריות, את הציוד הכבד, את העייפות הבלתי נסבלת, אך לא ויתר לרגע. ברגעים הקשים, כשהמתח היה בשיאו והמורל ירד, אמיר תמך בחבריו. הוא ידע לזהות את אלה שזקוקים למילה טובה, לכתף להישען עליה, או סתם לבדיחה קטנה שתשבור את הקרח. הוא קיבל על עצמו משימות ותפקידים נוספים כדי להקל עליהם, לא היסס להתנדב למשימות מסוכנות או פחות נעימות, הכל כדי שהקבוצה תישאר חזקה ומלוכדת. חוש ההומור שלו, אותו חוש שהיה כל כך אהוב עליו בתיכון ובטירונות, הפך לכלי חיוני בשדה הקרב, דרך להנעים את האווירה, לשחרר קיטור, ולהזכיר לכולם שגם בתוך התופת, יש מקום לאנושיות ולצחוק. כאשר ניצבו בפניו בעיות, בין אם טקטיות או אישיות, הקפיד אמיר להסתכל על כל אחת מהן מכמה זוויות שונות, לא מיהר להסיק מסקנות, אלא ניסה להבין את העומק של הדברים, לפתור אותן אחרי שהתבונן בהן ללא שיפוט, בסבלנות ובחשיבה יצירתית. מפקדיו וחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שהוא איש מקצועי ואמין, ובעיקר, אהבו אותו מאוד על מי שהוא – אדם עם לב ענק, נשמה טהורה ויכולת נתינה אינסופית.

כבר לפני המלחמה, כאשר שוחח עם המחנכת שלו מהתיכון, אלונה טרופ, שיתף אותה בכנות על תחושותיו. "הוא שיתף שהוא מאושר בצבא," סיפרה אלונה, "הבנתי ממנו ומהחברים שלו שטוב לו היכן שהוא נמצא, כתב שהוא בנח"ל עם חברים, והוא מוכן ללחימה." המילים הללו, שנאמרו מלב של נער שהפך לגבר, שיקפו את ההשלמה שלו עם דרכו, את תחושת השייכות והמטרה שמצא במסגרת הצבאית. הוא לא התיימר להסתיר את הקשיים, אך בחר להתמקד בטוב – בחברים, בתחושת האחווה, בתרומה המשמעותית. הוא היה מוכן ללחימה, לא מתוך פזיזות נעורים, אלא מתוך הבנה עמוקה של הצורך, של הייעוד, ושל המחיר שיכול להיות כרוך בכך. השיחה ההיא, שבה הדהדה שמחת הלב של אמיר על מקומו, הפכה עם הזמן למשק כנפי ההיסטוריה, עדות לרוחו האיתנה ולנכונותו להקריב.

ביום 28.5.2024, עמוק בתוך רצועת עזה, בעיר רפיח שבדרום הרצועה, יצא אמיר למשימה נוספת, אחת מני רבות, אך הפעם היא הייתה האחרונה. יחידתו ביצעה סריקות לאיתור פירים ומנהרות, לב ליבה של תשתיות הטרור של חמאס. השעה הייתה קרובה לצהריים, השמש הקופחת של עזה מכה בעוצמה על קסדות הלוחמים, והאוויר היה רווי במתח. אמיר ושבעה לוחמים נוספים נכנסו לתוך מבנה שנראה תמים למראית עין – מרפאה. זה היה חלק מהשגרה המבצעית, לבדוק כל מבנה, כל חדר, כל פינה, שמא יסתיר בתוכו איום. הם התקדמו בזהירות, צעד אחר צעד, עיניהם סורקות כל אובייקט, כל צל. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ היה אדיר, קורע את הדממה ואת המבנה, ממלא את האוויר בעשן, אבק ורסיסים. הכוח האדיר של הפיצוץ לא הותיר סיכוי. אמיר, סמל-ראשון עידו אפל וסמל-ראשון אורי בר אור, חבריו לנשק ולדרך, נהרגו במקום. חמישה לוחמים נוספים נפצעו קשה, חלקם באורח אנוש. הרגע הזה, של שבריר שנייה, הפך את מציאותם של עשרות אנשים – משפחות, חברים, מפקדים – על פניהם.

הידיעה הקשה, כשהגיעה אל בית משפחת גלילוב בשמשית, ניפצה את עולמם. סמל-ראשון אמיר גלילוב נפל בקרב ביום כ' באייר תשפ"ד, בן עשרים בנופלו. צעיר כל כך, עם עולם שלם לפניו, עם תוכניות וחלומות שנקטעו באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בחנתון, יישוב קהילתי קרוב, בנוף העמק המוכר והאהוב עליו כל כך. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות רבות זלגו, לבבות נשברו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, אילנה ודוד, ושתי אחיות אהובות, בר ועינת, שנותרו עם חלל עצום בלתי ניתן למילוי. הבית בשמשית, שפעם רחש חיים וצחוק, התמלא באבל וביגון עמוק. אך גם בתוך השבר הגדול, בחרה משפחתו של אמיר במעשה של נתינה שאין כמותו. לאחר מותו, הם תרמו את קרניות עיניו, מעשה שמסמל יותר מכל את רוח הנתינה והטוב שאפיינה אותו בחייו. אילנה, אימו, אמרה בכאב עמוק אך גם בגאווה עצומה: "אנחנו כואבים על האובדן העצום, אך גאים להיות המשפחה של הילד הכי טוב ונדיב עם הלב הכי גדול, שגם במותו הצליח לעזור להציל חיים". מילים אלו, שנאמרו מתוך תהומות הכאב, העניקו משמעות נוספת למותו, והבטיחו שגם לאחר שאיננו, אורו של אמיר ימשיך להאיר דרך אחרים.

מורשתו של אמיר, שהייתה רחבה ועמוקה בחייו, המשיכה וקיבלה ביטויים מרגשים לאחר נפילתו. הוא מונצח באתר הנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה-כרכור, מקום שבו זכרם של גיבורים רבים נשמר. אך מעבר לכך, חבריו ומשפחתו דאגו ליצור לו זיכרון חי, זיכרון שמשלב את אהבותיו וערכיו. במסלול "שביל ישראל", הוקם מתחם אירוח באזור הרדוף לזכרם של אמיר וחבריו לפלוגה שנפלו במלחמה. מטיילים רבים, שעוברים בשביל הארוך שחוצה את הארץ, עוצרים שם, נחים, ושומעים את סיפורם של אלה שהגנו על הארץ הזו בגופם. זהו מקום של מנוחה וגם של מחשבה, שבו הטבע והזיכרון נפגשים. ביישובו שמשית, המקום שבו גדל ופרח, הוקם על שמו "גן אמיר" – גן מוזיקלי קהילתי. הגן הזה, עם כלי הנגינה הפזורים בו, עמדת שירים וסיפורים ושלט הנצחה, מתעתד להיות מרחב של צליל, משחק וזיכרון. ילדים ישחקו בו, צלילים יתנגנו בו, וסיפורו של אמיר יסופר וייזכר, מחבר בין העבר להווה, בין שקט ורוח לבין שמחה וחיים.

משפחתו וחבריו של אמיר, מתוך רצון עמוק להמשיך ולשמר את זכרו, הקימו אתר אינטרנט לזכרו, www.rememberamirgalilove.com. האתר משמש כארכיון חי, ובו סיפור חייו המלא, אלבום תמונות המעיד על רגעים רבים של שמחה ואהבה, ותיעוד של פרויקטים נוספים להנצחתו. במסגרת הפרויקט "זיכרון לחיים – אנדרטה דיגיטלית", הוקדש לאמיר סרט באתר "יוטיוב", והוא מונצח גם באתר האינטרנט "ממוריז +", מה שמבטיח שסיפורו יגיע לקהלים רחבים וימשיך לחיות בעולם הדיגיטלי. אולי אחד הביטויים המיוחדים והנוגעים ללב ביותר לזכרו של אמיר הוא מארז יינות מיוחד שנוצר על שמו. המארז כולל יינות מגוונים – יין בלנד אדום, יין אדום, יין לבן יבש ויין רוזה – ועל כל תווית של בקבוק הוטבעה דמותו עם אמירה שמזוהה איתו, משפטים קצרים שביטאו את תפיסת עולמו, את חוכמתו ואת רוחו המיוחדת. "תהיה חכם, תחייך" – משפט שמבטא את השילוב הייחודי שבו בין רצינות ושכל ישר לבין אופטימיות ושמחת חיים. "כדי לדעת אהבה צריך קודם לטעות ואחר כך לתקן" – משפט עמוק ופילוסופי, המעיד על הבנה בוגרת של החיים, של הקשרים האנושיים, ושל הדרך שבה אנו לומדים, צומחים ומשתפרים. המשפטים הללו, חרוטים על בקבוקי היין, הופכים כל לגימה לזיכרון, לשיחה עם רוחו של אמיר, להזדמנות להרהר בערכים שהנחו אותו.

אמיר גלילוב חי חיים קצרים, אך מלאים בתוכן, באהבה, בנתינה ובמשמעות. הוא היה בן יקר, אח אוהב, חבר נאמן, תלמיד סקרן ולוחם אמיץ. הוא היה פרח שנפתח, "יפיוף עולמי" ששילב בתוכו את עומק הרוח עם שמחת החיים, את אהבת הספר עם אהבת המגרש, את צלילי הפסנתר עם רעש המנוע של הטרקטור. הוא היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו בעמק יזרעאל, ספג ממנו את השקט והיופי, ולקח איתו את הערכים האלה אל שדות הקרב של עזה. נפילתו בקרב היא אובדן עצום למשפחתו, לחבריו, ליישובו ולמדינת ישראל כולה. אך סיפורו, סיפור של אנושיות, גבורה ונתינה, אינו נגמר. הוא ממשיך לחיות בלבבות, בזיכרונות, ביוזמות ההנצחה הרבות, ובכל אדם ששומע את סיפורו. הוא משמש עדות חיה לרוח התקומה הישראלית, לרוחם של הצעירים שבחרו להגן על ביתם, על עמם, ועל ערכיהם, גם במחיר היקר מכל. זכרו של אמיר גלילוב יהיה נצור לעד בלב האומה, כסמל לאומץ לב, לאהבת אדם, ולמסירות אין קץ. הוא חי לנצח, לא רק בתמונה על בקבוק יין או בשלט בגן, אלא כרוח חיה, כהשראה, וככוח מניע שמזכיר לנו את מחיר החופש ואת עוצמת הרוח האנושית. יהי זכרו ברוך.