אמיר איל

חיפה, עיר הכרמל, הייתה עבור אמיר איל לא רק מקום לידה אלא רקמה חיה של זיכרונות, ניחוחות וקולות שעיצבו את עולמו. ביום י"א בטבת תשס"ד, הוא הרביעי בינואר 2004, בחורף חיפאי אופייני שבו הגשם שוטף את המדרכות והאוויר צלול וקר, הגיח אמיר לאוויר העולם. הוא היה בנם האמצעי של שרון ושי, אח קטן לשחר ואח גדול לשיר, תינוק שקט ורגוע, עם חיוך שכבר אז ריצד על שפתיו ושער זהוב שהבטיח שובבות. הבית בשכונה השקטה בחיפה היה תמיד מלא חיים: קולות צחוק, ריחות בישול, ובעיקר – תחושה עמוקה של שייכות וחום משפחתי. שם, בין קירות אבן ישנים לגינה ירוקה, החל סיפורו של ילד שאהב את החיים בכל נימיו.

שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו ב"בית הספר הריאלי העברי" בחיפה, מוסד חינוכי בעל שם שהיה לו תמיד ניחוח של מסורת ומצוינות. הוא התחיל את דרכו ב"ריאלי גן", בסניף אחוזה, כילדון קטן בין חבריו, ומשם המשיך לטפס במעלה הכיתות, עד שהשלים שתים-עשרה שנות לימוד והיה בוגר מחזור ק"ג בשנת 2022. כבר אז ניכרה בו אנרגיה מתפרצת, כזו שמצאה את פורקנה הטבעי בפעילות גופנית. הוא אהב כל סוג של תנועה, כל משחק כדור, כל אתגר פיזי שהחיים הציבו בפניו. הגינה הביתית הייתה עבורו זירת משחק אינסופית, ושם, ליד שולחן טניס השולחן הישן שספג אינספור מכות כדור קטנות, הוא בילה שעות ארוכות עם אביו שי ואחיו שחר. הכדור היה מרקד בין המחבטים, הדיפות קצרות, חבטות ארוכות, צחוקים וצעקות ניצחון קטנות שהדהדו בחלל. לא היה זה רק משחק, אלא ריטואל משפחתי, דרך לבטא תחרותיות בריאה ואהבה. אמיר, עם המיקוד והזריזות שאפיינו אותו, הפך במהרה לאלוף בית הספר בטניס שולחן במשך מספר שנים ברציפות. הוא ייצג את בית הספר בנבחרות ובתחרויות, ותמיד היה שם כעוגן, ככוח מניע. בטורניר האחרון בו השתתף, בשנת לימודיו האחרונה, הוא סייע לנבחרת הבית-ספרית להביא מדליה, רגע של גאווה שנותר חקוק בזיכרונם של חבריו ומוריו.

אבל טניס שולחן היה רק קצה הקרחון. אמיר היה טניסאי מצטיין על מגרשי החימר והקשה, שחקן כדורסל ששמו הלך לפניו, חלק מקבוצת הנוער של "מכבי חיפה", שם זכה להישגים מרשימים. המאמן שלו, שזכר אותו היטב, סיפר עליו שנים אחר כך בקול חנוק: "אמיר היה ילד מדהים. לא רק השחקן, אלא הבן אדם. הוא היה אדיב וחברותי מאוד, נעים הליכות, משרה סביבו אווירה טובה. כדורסל היה בשבילו יותר מסתם משחק – הוא אהב את זה באמת, אהב את הריח של הפרקט, את חריקת הנעליים, את הזיעה שנוטפת מהמצח. לא פספס אף אימון, גם כשזה אומר ארבע פעמים בשבוע, אחרי יום לימודים ארוך. הוא היה ילד מתוק וחביב על כולם, כזה שאין לו אויבים. כשחקן, הוא היה טוב, מאוד טוב. אהב לזרוק שלשות, והיה מצוין בזה. לקלוע מרחוק, זה היה הספיישלטי שלו, שם הרגיש בבית." תיאור זה שרטט דמות של נער שהיה לא רק ספורטאי מחונן, אלא גם אדם עם לב רחב, כזה שהשילוב של כישרון ואופי הפך אותו לאהוב ולמוערך.

מעבר למגרשים הסגורים, אמיר אהב את המרחבים הפתוחים, את האוויר הצלול של הטבע. טיולים היו עבורו דרך לנשום, להתחבר לאדמה ולשקט. הוא היה פעיל נלהב ב"מש"צים" – מדריכי של"ח צעירים – של בית הספר, שם למד להכיר את שבילי הארץ, את נופיה המשתנים, את ציוץ הציפורים ואת רחש הרוח בעצים. הטיולים הללו, בין אם עם קבוצת המש"צים ובין אם עם משפחתו המצומצמת והמורחבת, היו רגעים של אושר טהור. הוא נהנה מנסיעות ארוכות ברחבי העולם, מחוויות חדשות בארצות רחוקות, אך לא פחות מכך, נהנה מחופשות משפחתיות בארץ, בפינות חמד נסתרות ובאתרים מוכרים. קשר מיוחד ואוהב היה לו עם בני דודיו, איתם בילה שעות ארוכות בחופשות מבית הספר, בקשר שנטווה מחוויות משותפות, צחוקים וסודות ילדות. על פניו של אמיר היה נסוך תמיד חיוך רחב, חיוך כובש, כזה ששידר רוגע וטוב לב. לעיתים, החיוך הזה לווה במעשי קונדס ושובבות, רגעים קטנים של הפרת סדר שהיוו אתנחתא קומית בחיי היום-יום. חבריו לכיתה, שזכרו אותו היטב, סיפרו במהלך השבעה על מקרה אחד כזה, שאף תועד בסרטון. באחד השיעורים, המורה לא אפשרה לתלמידים לצאת לשירותים. אמיר, שלא השלים עם רוע הגזירה ועם התסכול הקטן שהתעורר בו, התגבר על האיסור בדילוג קליל דרך חלון הכיתה, לקול צהלת חבריו המשועשעים. זה היה אמיר – לא מפחד לשבור מעט את הכללים, אבל תמיד ברוח טובה, עם חיוך, ועם יכולת להצחיק ולשעשע את הסובבים אותו.

הוא היה נעים הליכות ואהוד מאוד על כל סובביו. לא הייתה בו טיפת רוע או קטנוניות. תמיד היה הראשון לסייע, לנחלץ לעזרת חבריו, להושיט יד. הוא גיבש סביבו קבוצת חברים טובים, חברים של אמת, עמם המשיך לבלות בסופי שבוע גם לאחר גיוסו לצבא. הקשרים הללו לא נותקו עם המדים, אלא רק התחזקו. אמיר היה "ילד של בית" במלוא מובן המילה. הוא אהב לבלות בחיק המשפחה, את השקט והנוחות שבביתו. שעות ארוכות היה מתכרבל מול מסכים, בעיקר תוך צפייה בענפי ספורט שונים, כשהוא מלטף את שני חתוליו הבריטיים הפרוותיים, קפואים ושקטים, ומנשנש דברי מתיקה שונים, חטיפים ועוגיות. תחביב הצפייה בספורט היה משותף לו ולאביו, שי, והיה זה אחד מאבני היסוד של הקשר המיוחד ביניהם. אמיר נהג לזפזפ בין כל ערוצי הספורט הקיימים בשלט, מכיר כל ליגה, כל שחקן, כל נתון סטטיסטי. אירועי הספורט המועדפים עליו היו משחקי כדורסל מה-NBA, עם הריגוש של הקליעות האחרונות והמהלכים המבריקים, ותחרויות אופניים, בעיקר ה"טור דה פראנס", אותו אהב לפרשן באוזני אביו, כאילו הוא עצמו פרשן ספורט מקצועי, מסביר על הטקטיקה, על רוכבי האופניים, על העליות והמורדות של המסלול. הבית היה מתמלא בקולות הדיבור של השניים, מנתחים מהלכים, מתווכחים בצחוק על תוצאות, חולקים רגעים של תשוקה משותפת.

חיבתו הגדולה לדברי מתיקה הייתה לשם דבר. עם אחותו הקטנה שיר היה לו הסכם בלתי כתוב, שותפות סמויה שהייתה מבוססת על אהבה מתוקה. היא הייתה מפנקת אותו בעוגיות שוקולד צ'יפס ביתיות, חמות ונימוחות, ובפנקייקים אווריריים מעשה ידיה, כאלה שאף קונדיטורית לא הייתה יכולה להתחרות בהם. בתמורה, הוא היה הנהג הפרטי שלה, מסיע אותה באהבה לאימוני כושר או למפגשים עם חברותיה, מוודא שתגיע בבטחה ושתחזור בשלום. זה היה קשר של נתינה הדדית, של אהבה שקטה ויומיומית. חברותיו לספסל הלימודים, שהכירו את חולשתו למתוק, הפתיעו אותו באחד מימי הולדתו בצנצנת ענקית מלאה בסוכריות גומי צבעוניות, ממתקיו האהובים. זה היה רגע של צחוק ושמחה, של הוכחה נוספת עד כמה היה אהוב. באזכרה לגילוי המצבה, כאשר הכאב כבר היה עמוק ומוחשי, שחזרו אותן חברות את האירוע, והניחו על קברו צנצנת זהה, מלאה עד גדותיה בסוכריות גומי, מחווה מרגשת שדיברה על חברות נצחית ועל זיכרון שלא מרפה.

גם כשיצא לחופשה הביתה מהצבא, שרון אמו דאגה לו בדרכה המיוחדת. היא הייתה אוספת אותו מהרכבת, ושניהם היו עוצרים בדרך במסעדת המבורגרים קבועה, מקום שהפך לנקודת מפגש קבועה ומרגיעה. שם, אמיר היה משביע את רעבונו בהמבורגר עסיסי, נטול כל ירק, מלא בקטשופ אדום ובוהק. זה היה "ההמבורגר של אמיר", רגע קטן של פינוק, של חזרה לילדות, של נוחות מוכרת, לפני שיחזור לחיק המשפחה, לחתולים, לספורט, ולמתוקים של שיר. הרגעים האלה, הפשוטים לכאורה, היו אבני יסוד בחייו, כאלה שעיצבו את תחושת השייכות והאהבה העמוקה שחש למשפחתו ולביתו.

חודש אוגוסט 2022 הגיע, חודש אחד בלבד לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי. אמיר התגייס לצה"ל, צעד טבעי עבורו, מתוך תחושה עמוקה של חובה ורצון לתרום. לאחר שסיים את הטירונות, תקופה מאתגרת אך מספקת, יצא לקורס לוחמי איסוף קרבי. שם, בין תרגילים מפרכים ולמידה אינטנסיבית, הוכשר כמפעיל בלון תצפית, "בלונאי" בכינוי הצבאי. זה היה תפקיד ייחודי וחשוב, כזה שדרש דיוק, ריכוז, ויכולת להבין את השטח ממעוף הציפור. הוא הוצב בגדוד 414, "גדוד נשר", יחידה שהייתה פרוסה לאורך גבול רצועת עזה, ובסיסו נקבע בנחל עוז, מוצב קטן ומוגן, אך ממוקם בנקודה רגישה ביותר.

אמיר אהב את תפקידו. הוא חש שהוא עושה משהו משמעותי, שהוא תורם לביטחון המדינה, לשמירה על חייהם של אזרחים. מעולם לא התלונן על תנאי שירותו, על החום, על הקור, על המרחק מהבית. הוא קיבל על עצמו את המשימה במלוא הרצינות והאחריות. בני משפחתו, שהיו קשורים אליו בעבותות של אהבה, ביקרו אותו מספר פעמים בבסיס, בעיקר בתקופת פריחת הכלניות ב"דרום אדום", כשהנגב המערבי מתכסה במרבדי אדום בוהקים. התחושה בבסיס, בביקורים הללו, הייתה שלווה, כמעט פסטורלית. הכלניות רקדו ברוח, השמש זרחה, והשקט נתן תחושה של ביטחון ושגרה. בשיחתו האחרונה עם משפחתו, שהתקיימה בערב שישי, השישי באוקטובר 2023, רק יום אחד לפני שהכל השתנה, הוא סיפר בשעשוע על "צבא עכברים" שתקף את הבסיס. הוא שלח צילום של עכברון קטן וחמוד מסתובב במטבח הבסיס, וכינה אותו בשם חיבה – "ג'רמי". רגע קטן של קומדיה, של נורמליות, של חיוך, בתוך המתח הבלתי מודע שריחף באוויר, יום אחד לפני שהתחוללה התופת.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השקט של הבוקר החל להתנפץ. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, אלפי מחבלים חדרו לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על אלפי מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי על הגנת מולדתם. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת חייהם של רבים לעד.

בבוקר המלחמה, אמיר איל אייש את הכניסה העורפית לבסיס נחל עוז. זו הייתה עמדה אסטרטגית, כזו שדרשה ערנות ודריכות. לצדו בעמדה היה מכשיר הקשר, דרכו דיווחו התצפיתניות, עיניהן הפקוחות של הבסיס, על המתרחש באזור הגבול. בשעה 6:40 בבוקר, זמן קצר לאחר שהחלה מתקפת הטילים, שהרעידה את האדמה ואת השקט של הבוקר, החל אמיר לדווח בקבוצה המשפחתית בווטסאפ. הוא התנהל כ"שדר מקצועי המתאר אירוע מרוחק", כלשון אביו שי, מנסה לשמור על קור רוח, להעביר מידע, לשמור על קשר עם אהוביו, עד שאבד עמו הקשר. המילים שלו, שנכתבו במהירות ובדחיפות, מהוות עדות מצמררת לרגעים הראשונים של התופת:

ב-6:40 כתב: "התחילה מלחמת עולם פה. מאות רקטות, הם עוברים את הגדר, תוקפים את המוצב מחבלים". המילים הקצרות, התיאורים החדים, העבירו את אימת הרגע. המחשבה על "מלחמת עולם" בתוך מוצב קטן על גבול עזה, תיארה את ההלם והאימה של ההתקפה.

ב-6:59, רק תשע עשרה דקות לאחר מכן, ההבנה התחדדה והסכנה התקרבה: "הם הגיעו ליישובים". הטבעת התהדקה.

ב-7:03, מילה אחת, קצרה וחותכת: "מלחמה פה אחר כך אכתוב". הדחיפות, הלחץ, הצורך לפעול, היו ברורים. לא היה זמן למילים, רק למעשים.

בשעה 7:15, ההודעה האחרונה: "חדירה מהים יבשה ואוויר". מילים אלו תיארו את מלוא היקף המתקפה, את ההבנה שמדובר באירוע חסר תקדים, רב זרועות, קטלני. ואז, הדממה. הקשר ניתק.

אמיר, שהיה בעמדתו, הפך מ"שדר מקצועי" ללוחם, בתוך שניות. הוא נפגע מירי של מחבל, ירי שפגע בו, אך לא שבר אותו. למרות הפציעה, למרות הכאב, הוא לא ויתר. במעשה גבורה עילאי, הוא השיב אש, התמקד, וחיסל את המחבל שירה לעברו. זה היה רגע של אומץ לב בלתי רגיל, של דבקות במטרה, של רצון עז להגן. הוא לא נשאר במקום חשוף, אלא חילץ עצמו לאחור, כשהוא אוחז במכשיר הקשר, אל תוך מיגונית פנימית יותר בתוך הבסיס. שם, בתוך המיגונית הקטנה והמוגנת יחסית, שהו ארבעה מחבריו הבלונאים, שותפיו לתפקיד, שותפיו לגורל. יחד, חמשת הבלונאים, הם נלחמו בגבורה עילאית, כתף אל כתף, לצד כוחות נוספים שהיו בבסיס, מול עשרות מחבלי חמאס שתקפו את העמדה שלהם. הם לא נכנעו, הם לא נסוגו. הם עיכבו את התקדמות המחבלים, נלחמו בעוז, ובכך הצילו חיים של רבים אחרים, דחו את הקץ, נתנו זמן יקר לכוחות תגבור להגיע, ולחיילים אחרים להיערך. הקרב היה אכזרי, בלתי פוסק, מול כוח עדיף במספרו.

גופותיהם של חמשת לוחמי יחידת "נשר", הבלונאים האמיצים, נמצאו מוטלות יחד בתוך המיגונית בשבת אחר הצוהריים, רק לאחר שהבסיס טוהר ממחבלים וניתן היה להיכנס אליו. הכאב היה עצום, הבלבול גדול. רק כעבור ארבעה ימים, לאחר תהליך זיהוי מורכב וכואב, זוהו בוודאות חמשת הלוחמים, ואמיר ביניהם. רב-טוראי אמיר איל נפל בקרב ההירואי על הגנת המולדת ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, כשהוא בן תשע-עשרה בלבד. גופו הצעיר, שהיה מלא חיים ואנרגיה, נדם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, עיר הולדתו, עיר שאהב. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שרון ושי, אח שחר ואחות שיר, שאת עוגיות השוקולד צ'יפס שלה לא יאכל עוד לעולם. לאחר נפילתו, הועלה אמיר לדרגת סמל, הכרה באומץ ליבו, בדבקותו במשימה ובמחיר העצום ששילם.

הלווייתו של אמיר הייתה אירוע קורע לב, שבו התערבבו דמעות עמוקות עם שירת נשמה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. הזמר שלמה ארצי, ששיריו היו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, הגיע ונשא את קולו העמוק בשיר "מלך העולם". זה היה השיר של אמיר, השיר שליווה את המצגת בבר המצווה שלו, רגע של מעבר מילדות לבגרות, עכשיו הפך לשיר פרידה, שיר של זיכרון וכאב. המילים "מלך העולם, תן לי את הכוח, לחיות עם מה שיש לי, לדעת לא לדעת" קיבלו משמעות מצמררת באותו יום סתווי קודר.

הכאב, העצום מכל, החל רק אז. שי, אביו של אמיר, נשא דברים באזכרה במלאת שנה לנפילתו, מילים שביטאו את עומק האובדן והגעגוע. "אינסוף פעמים חלמתי בהקיץ," אמר בקול חנוק, "איך אני בא בלילה ומציל אותך מאותו בוקר ארור, חושב מה יכולתי אני לעשות כדי לשנות את הגורל האכזר, מדמיין איך בשש בבוקר אני מפתיע אותך בתחילת המשמרת ומשכנע אותך לקפוץ איתי לשתות קפה באשקלון, כמה קילומטרים מהבסיס במרווח ביטחון ממחבלי הנוחבה, אבל אז נגמר הדמיון והמציאות טופחת ומכה. הכול השתנה, שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה וחסרונך ממלא את לבבות כולנו, מציף אותם עד גדותיהם בריק מכאיב ומצמית." המילים הללו, שנאמרו מדם ליבו של אב, שיקפו את הניסיון הנואש להחזיר את הגלגל לאחור, את הכאב הבלתי נתפס של ה"מה אם", ואת ההבנה המרה שהמציאות היא בלתי הפיכה.

גם אחיו ואחותו, שחלקו איתו ילדות, צחוקים וסודות, התמודדו עם אובדן עצום. שחר, אחיו, כתב: "אמיר אחי הקטן, האובדן בלתי נתפס לנצח נזכור אותך". במילים קצרות וקולעות, הוא ביטא את השבר, את ההבטחה שנגדעה. אחותו שיר, שחולקת איתו את התשוקה למתוקים, כתבה ליום הולדתו, יום שהיה אמור להיות חגיגה והפך ליום של אבל: "אמירי, היום אתה אמור לחגוג עשרים. במקום לחגוג את היום הזה אתך, אנחנו מבקרים בבית העלמין. לא עובר יום בלי שאחשוב עליך, בלי שאצפה להודעה ממך ובלי שאתגעגע אליך. איך חוגגים יום הולדת בלי ילד יומולדת? עברו תשעים יום מאז שהלכת לנו, ואנחנו מחכים שתחזור. בא לי להכין לך עוגת ביסקוויטים שאתה הכי אוהב אבל אתה לא פה בשביל לטעום אותה. מתגעגעת, שיר אחותך הקטנה." במילותיה של שיר, מהדהד לא רק הכאב על האובדן, אלא גם התקווה העמוקה, הילדותית משהו, לשובו, וכישלון המציאות להיענות לה.

בת דודתו תמר, שהייתה קרובה אליו מאוד, ביטאה את הכאב המיוחד של צעירים שחייהם נגדעו בטרם עת. במלאת שנה לנפילתו, היא ספדה במילים ששוברות את הלב: "אני רוצה שהזמן יעצור כי בעוד שלושה ימים אני אהיה בת 19, בגיל שלך. והפעם לא תהיה גדול ממני בשנה אמיר. ואני לא רוצה להיות בגיל שלך, אם אני בת 19 אתה בן 20 וככה העולם הזה אמור לעבוד, ועדיין – בעוד שלושה ימים שנינו נהיה בני 19." הדברים הללו ממחישים את הריק העצום שהותיר אמיר, את העובדה שהמוות הקפיא אותו בזמן, בעוד שהחיים של הסובבים אותו ממשיכים לנוע קדימה, וכל צעד הוא תזכורת כואבת למה שאינו עוד.

חבריו של אמיר, שראו בו חבר אמת, שותף לחיים ולצחוקים, נאחזו גם הם בזיכרונות. מרתה, ידידתו, כתבה: "בנכם האהוב, חברנו האהוב והיקר שתמיד היה לצידי לאורך כל הדרך שעברנו. היה בן אדם כל כך טוב וטהור, תמיד עוזר לכולם, תמיד מרים את כולם למעלה ועושה רק טוב. כל מקום שהגיע אליו, האופי המיוחד והיפה שלו הורגש חד משמעית. אי אפשר היה לפספס את הבן אדם הזה שהוא פשוט לב אחד גדול". במילותיה של מרתה, מצטיירת דמות של אדם שכולו נתינה, שכולו אור, כזה שהשפעתו הורגשה בכל מקום אליו הגיע. אלמוג, ידידתו נוספת, כתבה מילים דומות, אך מלאות בכאב אישי וטרי: "אמירוש שלי, הבן אדם הכי טהור שהכרתי, הבן אדם עם הלב הכי טוב שקיים, הילד הכי אופטימי ותמים שהכרתי שכולו עשוי מזהב. רק לפני יומיים דיברנו, יום שישי לפני שהכול התחיל, דיברנו שעתיים בטלפון כמו תמיד, בכיתי לך... אמרתי לך שאני דואגת ושהבטן שלי כואבת, אמרת לי, 'אלמוג אל תדאגי אני מבטיח לך שיהיה טוב שהכול יסתדר'. בבוקר כבר התחיל כל הבלאגן, שאלתי אותך מה קורה שם ואמרתי לך שתשמור על עצמך, ענית לי שתדבר איתי אחרי זה כי תוקפים את המוצב שלך ומאז שבת בשעה 6:45 בבוקר נעלמת לי". מילותיה של אלמוג משרטטות את הרגעים האחרונים של התקווה, את שיחת הטלפון המרגיעה שלפני הסערה, ואז את הדממה המצמררת, את ההיעלמות הפתאומית והכואבת. נועה, ידידה נוספת, סיכמה את תחושותיה: "חצי שנה שהחבר הכי טוב שלי לא כאן. חצי שנה שרציתי לכתוב לך כבר אלפי פעמים ולהתקשר אלייך כל יום. חצי שנה שלמדתי מהן פרופורציות. מי שלא הכיר אותך לא יבין לעולם איזה בן אדם היית. כמה טוב ורוגע ותמימות היו בך".

לזכרם של חמשת הבלונאים, חבריו של אמיר לנשק ולגורל, הכינו משפחותיהם ספר מיוחד אודותיהם, שנקרא "מעשה בחמישה בלונאים", על משקל סיפור הילדים הידוע. אמיר זכה בספר בבלון הירוק, צבע שסימל יותר מכל את אהבתו העצומה לקבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", אהבה שרפה בו עוד מילדות. שי, אביו של אמיר, מנציח את זכרו של בנו באופנים רבים ומרגשים. הוא משתתף בתחרויות ריצה ברחבי הארץ, כשעל חולצתו מתנוססת תמונתו של אמיר, פניו החייכניות והצעירות מלוות אותו בכל צעד, בכל נשימה, בכל מאמץ. הוא מספר את סיפור גבורתו של אמיר במפגשים שונים, לא כדי להתהדר, אלא כדי להבטיח שאף אחד לא ישכח את בנו, את מי שהיה, את מי שנותר חקוק בלבבות. המשפחה פתחה גם דף זיכרון באינסטגרם, @remember_amir_eyal, פלטפורמה וירטואלית שבה חברים, משפחה ומכרים יכולים להמשיך ולחלוק זיכרונות, תמונות וסיפורים, לשמור על להבת הזיכרון בוערת.

אמיר איל היה מנהיג שקט, אהוב על כולם, ספורטאי מחונן, בן משפחה חם, חבר מסור, ולוחם אמיץ. הוא היה התגלמות הנער הישראלי, זה שגדל על מגרשי הכדורסל והכדורגל, על שבילי הטיולים, על ספסל הלימודים, ועל יסודות של בית חם ואוהב. הוא היה זה שאהב את החיים במלואם, את המתוקים, את החתולים, את שידורי הספורט, את החברותא. הוא היה זה שבחר לשרת את המדינה, ללבוש מדים, ולהגן על ביטחונה, ללא היסוס. ובשעת מבחן עליונה, ברגעים הקריטיים של השביעי באוקטובר, הוא עמד איתן מול הסכנה, פעל באומץ לב עילאי, נלחם עד נשימתו האחרונה למען חבריו, למען עמו, למען ביתו. סיפור חייו הקצר אך המשמעותי של אמיר איל, סמל למסירות, לאומץ ולטוב לב, יישאר חקוק בזיכרון הלאומי. מורשתו אינה רק סיפור של אובדן, אלא גם סיפור של תקומה, של רוח אנושית שלא נכנעת, של לבבות שממשיכים לאהוב ולזכור, והבטחה שאף על פי שהזמן ממשיך לנוע, אמיר יישאר בן תשע-עשרה לנצח, צעיר, חייכן, וגיבור.