עמיחי יעקב ונינו

האוויר בקריית ארבע היה תמיד רווי משהו, תערובת של אבק הנגב היבש, ריח עצי הזית שנטעו על המורדות, וצליל רחוק של ילדים שקופצים על טרמפולינה, או אולי קריאת מואזין שנסחפה מהוואדיות הסמוכים, תזכורת מתמדת לנוף שבו נולדים וממנו צומחים. אל תוך המרקם הזה, בבוקר בהיר של כ"ט באייר תשס"א, עשרים ושניים במאי 2001, נולד עמיחי יעקב ונינו, בנם של רחל יהודית ומנחם, תינוק שהביא איתו שקט מסוים ושמחה צרופה לבית שבו כבר שקקו חיים. הוא היה ילד יפהפה, חייכן, ומהרגע הראשון ניכרו בו תכונות של אצילות נדירה, עדינות פנימית עמוקה, כאילו נשמתו הגיעה לעולם כשהיא כבר חצובה ושלמה. הבית של משפחת ונינו היה קן חם ותוסס, מוגן בין גבעות יהודה, ובו גדלו שמונה ילדים, שבעה אחים ואחיות לעמיחי: חרות הבכורה, ואחריה אלומה, איתי, בניה, אבישי, אלעד ורוני. בתוך ההמולה המתוקה הזו, של ארוחות שישי רועשות, משחקים בחצר, וויכוחים קולניים ואז חיבוקים מפייסים, עמיחי מצא את מקומו הייחודי. הוא לא היה הילד הקולני ביותר, גם לא זה שרץ תמיד בראש החבורה, אבל הייתה בו נוכחות שקטה, כזו שמושכת אליה את העין ומשכיחה את הרעשים סביב. הוא ידע להקשיב, אפילו בגילאים רכים, בעיניים גדולות וסקרניות, לספוג את סיפורי ההורים, את קשיי היום של האחים הגדולים, את המריבות הקטנות של הצעירים, ותמיד, גם כשהיה נדמה שהוא רק צופה מהצד, הוא כבר עיבד בתוכו את המידע, בנה לעצמו עולם פנימי עשיר ומורכב.

את שנות ילדותו הראשונות העביר עמיחי בסמטאות המנומנמות של קריית ארבע, מריח את אבק הדרכים אחרי גשם, רץ בשדות הבור הפתוחים שהקיפו את היישוב, משחק עם חבריו במשחקי תופסת בין בתי האבן הישנים. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, סופג את הידע והערכים, אבל עיקר חינוכו התרחש אולי דווקא בבית, בין כותלי המטבח שבו התערבבו ריחות תבלינים, לבין ספריות עמוסות ספרים ששימשו לו מקור השראה. שם, בין שיחות עמוקות עם אביו על מהות החיים לבין צחוק מתגלגל עם אימו על מעללי היום, התעצבה נפשו המיוחדת. הוא היה ילד סקרן, לא רק לגבי העולם החיצוני, אלא גם לגבי העולם הפנימי, הרגשות, המחשבות. את הכול הוא רשם, כבר אז, על דפים קרועים, במחברות קטנות, יוצר לעצמו ארכיון אישי של התפתחות הנפש. הוא היה יכול לשבת שעות ולצייר, או לכתוב שירים ראשונים, מנסה להבין את רגשותיו ולהעלות אותם על הכתב, לרוב במילים שחורגות מגילו, כאילו נשמתו מבוגרת בהרבה מגופו הצעיר. הקשר עם אימו היה סימביוטי, חברות עמוקה שנבנתה על מבטים והבנות שמעבר למילים. היא הייתה הקרקע היציבה שלו, המקום שבו תמיד יכל לחזור ולהיות הוא עצמו, ללא מסכות, ללא הסברים. הוא ידע לזהות את מצב רוחה עוד לפני שהיא עצמה הייתה מודעת לו, ותמיד מצא דרכים יצירתיות ומרגשות להעלות חיוך על פניה, להפיג את העצב, להחזיר את השמחה לבית. זו הייתה מתנתו – היכולת לראות מעבר, לחוש את הנסתר, ולהגיב באהבה טהורה.

לקראת סיום כיתה ט', כשהיה נער צעיר שהחל לגבש את זהותו, עברה משפחת ונינו שינוי משמעותי כשעקרה את חייה מקריית ארבע הדרומית אל קצרין, שבצפון רמת הגולן הירוקה והפראית. המעבר היה דרמטי, נופי מדבר שהתחלפו במרחבים ירוקים, ריחות יובש באוויר צלול וקר, קהילה שהוחלפה באחרת. אך עמיחי, בנחישות שאפיינה אותו כבר מגיל צעיר, לא נתן לשינוי לערער אותו. הוא המשיך במסלול שבחר לעצמו, והקפיד לנסוע מדי שבוע, בנסיעות ארוכות ומייגעות, לישיבה התיכונית בדימונה, שם החל את לימודיו קודם לכן. הרצון שלו לדבוק בדרך שבחר, למרות הקשיים הלוגיסטיים, כבר הראה את עומק מחויבותו ואת כוח הרצון הבלתי מתפשר שלו. בקצרין, הוא מצא בית חדש גם בתנועת הנוער "בני עקיבא", שבה השתלב במהירות. בתחילה היה חניך, אחד מני רבים, אבל כריזמתו השקטה, יכולת ההקשבה שלו והמחויבות המלאה לכל דבר שעשה, בלטו מיד. עד מהרה הפך למדריך, תפקיד שלקח על עצמו באחריות עצומה. חניכיו העריצו אותו; לא רק בגלל שהיה מנהיג טבעי, אלא בעיקר בזכות האותנטיות שלו. הוא לא ניסה להרשים, הוא פשוט היה הוא – אדם שרואה את האחר, שדוחף אותו קדימה, שמאמין בו במלוא מובן המילה. הוא היה מדבר איתם הרבה על "להיות מאה אחוז בכל דבר", לא בטון של הטפה, אלא כהזמנה פנימית, להביא את מלוא הפוטנציאל שלהם לכל פעולה, גדולה כקטנה. את הקשרים שנוצרו עם חניכיו הוא שמר בקנאות, גם זמן רב לאחר שתקופת ההדרכה הסתיימה, כשהוא דואג לשלומם, לייעץ להם, להיות שם בשבילם.

גם כנער, ניכרו בעמיחי תכונות נדירות של מנהיגות טבעית, לא כזו שצועקת או דורשת תשומת לב, אלא כזו שנובעת ממעמקים. הוא היה מוסר את נפשו לכל משימה, לכל אדם, לכל רעיון, והמחויבות הזו שימשה השראה לכל מי שסבב אותו. כוח הרצון שלו היה עשוי ללא חת, ויכולת ההתמדה שלו הייתה פנומנלית – הוא לא ויתר לעצמו, לא התפשר על פחות ממאה אחוז, ותמיד שאף למצוינות, לא כדי לרצות אחרים, אלא מתוך דחף פנימי עמוק. אך לצד כל אלה, הייתה בו רגישות יוצאת דופן, עדינות נפש, ענווה גדולה ויכולת הכלה והקשבה שהיו כמעט בלתי נתפסות. הוא היה מסוגל לראות את האחר, להבין ללבו, לחדור מבעד לשכבות המגן החיצוניות, ועם זאת, נשאר נאמן לעצמו, לעקרונותיו, ועמד על שלו בעת הצורך. חברתו לשבט "בני עקיבא" בקצרין זכרה היטב את הרגעים האלה: "אני זוכרת את כולם מתווכחים ואת עמיחי יושב שם בפינה של החדר צוות עם עצמו בשקט, לא מוציא מילה, מקשיב ומתרכז בכל משפט של כל אחד ואז בסוף הוויכוח נותן איזה ספיץ' של שני משפטים... היה נותן את המילה האחרונה שהייתה מאוד ברורה, ולכולם היה ברור שזה מה שנכון לעשות בסוף." הוא לא היה צריך לדבר הרבה, מילותיו היו מדויקות, שקולות, וכל מי שהקשיב לו ידע שבמילים המעטות האלה טמונה אמת עמוקה ודרך פעולה ברורה.

את עולמו הפנימי העשיר והמורכב, את כל רגשותיו, שאיפותיו ומחשבותיו, הוא לא שמר לעצמו. עמיחי מצא פורקן בכתיבה, שהייתה עבורו כלי לבירור, להבנה, ולביטוי עצמי. עשרות מחברות, בכתב ידו המיוחד, היו עדות לעומק נשמתו. על דפיהן הוא הגדיר לעצמו, ובעצם גם לעולם, את עקרונות הגישה הראויים לחניכים ולכל אדם באשר הוא. הוא כתב: "לדעת שכל חניך הוא נר וכשמגדילים נר, עוד נר ועוד נר יש אור גדול והשפעה גדולה על המציאות... לגדל את הצדדים החזקים בחניך ולהצמיח אותם... כל אחד הוא נשמה אלוקית ואי אפשר לזלזל באף אחד או להוריד מערכו. צריך לקדם אותו מהמקום שהוא נמצא ולאהוב אותו". אלה לא היו רק מילים על דף, אלא תורת חיים שלמה, דרך התבוננות באדם ובפוטנציאל הגלום בו, שהנחתה אותו בכל מעשיו. במחברותיו אלה נהג עמיחי לשרבט גם שירים פרי עטו, שהיוו צוהר ישיר אל נפשו המתייסרת והכמהה, אל חיפושיו אחר משמעות וקרקע יציבה. באחד משיריו, "בים האינסופי ישקטו המים", הוא כתב על המסע הפנימי שלו, על הקונפליקט בין השקט לגעש, בין הצימאון לרוחני לבין הצורך בקרקע מציאותית: "גם בתוכי נשמתי הדוממת / במפגש עם העולם תדמם / תצעק ותגעש ותסחף / אינה הכירה את קרקעיתה / מכירה היא שמיים ואדים / כך כיסופיה תמיד למעלה / אל מרחבי האינסוף / בים האינסוף אחפש קרקע / שם צפון סודי / וביבשה אחפש באר / בה מקור גילי / בין גאות לשפל אמצא מרגוע / לנפשי המבקשת שירת חייה / אך מתקשה לשיר - / כקריעת ים סוף". בשורות אלה, עמיחי חשף את הדיאלוג המתמיד בתוכו, את החיפוש אחר הרמוניה בין עולמות שונים, בין מים סוערים לקרקע יציבה, בין רוחניות עילאית לבין חיי המעשה, חיפוש שהפך למנוע שהניע את חייו.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר עמיחי להמשיך את מסע התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית בישיבת אלון מורה, יישוב השוכן בלב השומרון, סמוך לשכם. במשך שלוש שנים שקד על לימודיו, ובהן העמיק בתורה באותה מסירות שבה עשה כל דבר בחייו. בית המדרש, עם ריח ספרי הקודש הישנים והחדשים, קול הלימוד העמום שהתערבב בלחישות ובהתפלפלות, הפך עבורו למקום של צמיחה אינסופית. אך עמיחי לא הסתפק רק במימד הרוחני; הוא הבין שנפש האדם מורכבת מצדדים שונים, וכי עליו לתת מענה לכולם. במקביל ללימוד התורה האינטנסיבי, השקיע גם באימונים ובהכנה גופנית לצבא, מתוך תפיסה הוליסטית של אדם שלם – גוף ונפש. הוא היה נחוש להגיע לשירות הצבאי מוכן בכל המובנים, פיזית ונפשית. במהלך תקופה זו, עבר למספר חודשים לישיבה ביישוב ברוכין, במערב השומרון, חוויה נוספת שתרמה לעיצוב אישיותו, ולאחר מכן שב לישיבתו באלון מורה. ייחודיותו של עמיחי באה לידי ביטוי גם ביחסו כלפי חבריו לעומת יחסו כלפי עצמו: בעוד לחבריו ידע תמיד לשקף את הצדדים החזקים והטובים שבהם, לעודד אותם ולהאיר את דרכם, מול עצמו לא הפסיק לרגע לחפש דרכים להשתפר ולהתקדם. הוא לא חשש לדחוף את עצמו לקצה, להתמודד עם פחדים וחולשות, לפרק אותם ולהתגבר עליהם. אך את כל זאת עשה בהקשבה מלאה לעצמו, מנסה להבין מה נפשו מבקשת, וכיצד לספק לה את מבוקשה באופן הבריא והמדויק ביותר.

חברותיו של עמיחי לישיבה העידו על יכולתו המופלאה לראות את האדם שמעבר למסכות, להבין את צרכיו האמיתיים. אחד מהם סיפר על רגע של משבר אישי עמוק: "הייתה איזה פעם אחת שהיו לי המון ספקות, חזרתי לישיבה והייתי לא בטוב... אז הרמתי אליו שיחה, כי הוא יודע מה נכון... הוא אמר לי: 'שמע, אל תיכנס לבית מדרש, בכלל. אל תיכנס אליו שבוע, שבועיים. אולי תלמד משהו קטן, תבוא לתפילות. אבל חוץ מזה אל תיכנס לבית מדרש. אם תמשיך ותילחם בעצמך אתה לא תוכל להמשיך, אתה צריך להקשיב לעצמך. הנפש שלך זקוקה למשהו אחר... תעשה מה שאתה אוהב, לך לחדר, תישן, שחק כדורסל'. ובאמת אחרי יומיים כבר משהו בתחושה שלי השתנה". עמיחי ידע לתת עצה שהיא לא רק פרקטית, אלא עמוקה, כזו שנובעת מהבנה עמוקה של נפש האדם, של הצורך באיזון בין הדרישות החיצוניות לבין הקשבה פנימית. הוא הבין שנפש האדם זקוקה למגוון רחב של גירויים ופעילויות, וכי דיכוי של חלקים מסוימים בה עלול לפגוע גם בצדדים הנעלים ביותר. בהקשר דומה, כתב עמיחי באחת ממחברותיו, מנסח את תפיסתו זו: "למה כל כך חשוב למצוא תחביב בישיבה? אני מרגיש שכשאני בישיבה חלק מהנפש שלי מתעצם מאוד – בכוחות, בשאיפות, בזיכוך, במידות, זהו החלק הנצחי. אך ישנם עוד חלקים בנפש שגם הם מלאי כוחות... אם האדם לא השכיל לתת יחס בריא לאותם צדדים, אז לא רק שהוא משתיק אותם, ובעצם את חייו, אלא הוא פוגע באותו חלק של קודש שרצונו לבנות. איכות הלימוד יורדת והאדם מרגיש שהלימוד טכני, והוא מחפש בלימוד מה לא טוב – והוא אינו רואה, כי הוא לא הגדיל את ראייתו – בדק האם הוא נותן מענה לכלל הכוחות". מילים אלו משקפות את חוכמת החיים הבלתי רגילה של עמיחי, את הבנתו כי שלמות האדם אינה מצויה רק במישור אחד, אלא בשילוב הרמוני של כל כוחות הנפש, הן הרוחניים והן הגשמיים, וכי רק בהקשבה לכללם ניתן למצוא את הדרך הנכונה לצמיחה אמיתית.

בבוקר ה-11 באוגוסט 2022, עמיחי עלה על מדים והתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת ביחידה מובחרת בחיל הרגלים, "מגלן", יחידת קומנדו שדרשה מצוינות, נחישות ודבקות במטרה. עבור עמיחי, השירות הצבאי לא היה עוד סתם פרק בחיים, אלא חלק בלתי נפרד ממה שכינה "גאולת ישראל" – תפיסה עמוקה של אחריות, שליחות ותרומה למדינה. הוא ראה בכך זכות גדולה, וניגש לכל משימה, קטנה כגדולה, בשמחה ובתחושת ייעוד. "להיות בראש של מסירות נפש וענווה", כתב עמיחי במחברתו כשהתחיל את שירותו, "אלו שלוש שנים שבהן אין לי שום דבר מעצמי, להעיף כל מחשבה פרטית ושכל המגמה תהיה איך אני עושה את עצמי ללוחם הכי טוב ואיפה צריך שאני אתנדב – על מנת שיהיה טוב לעם ישראל". מילים אלה לא היו סיסמאות ריקות, אלא תוכנית עבודה מדויקת, מפת דרכים לנפש ולמעשה, שהנחתה אותו בכל רגע נתון. הוא היה לוחם מצטיין, נחוש, מקצועי וחדור מטרה, שבלט בביצועיו וברוחו. כל אתגר, כל קושי, כל אימון מפרך, היו מבחינתו תוספת גבורה, הזדמנות נוספת לעבוד על עצמו, לדייק את מידותיו, להפוך לאדם ולוחם טוב יותר. על האימונים הקשים, שבהם הזיעה ניגרה מפניו ללא הרף, הוא כתב משפט שצמרר את שומעיו: "זה לא זיעה, אלו דמעות של אלפיים שנה". במילים אלה הוא ביטא את תחושת השליחות העמוקה שלו, את ההבנה שמאמציו האישיים הם חלק ממאבק היסטורי ארוך, נושאים עליהם את משקל הדורות ואת תקוות העתיד.

אחד ממפקדיו ביחידה סיפר כי גם בשבוע האינטנסיבי ביותר של ההכשרה, שבוע שהיה שובר רוח עבור רבים, עמיחי לרגע לא נראה סובל או חסר כוחות. הוא תמיד עשה את המשימות בשמחה, עם חיוך מאיר פנים, כאילו הקושי הפיזי רק חידד את מטרתו והעצים את רוחו. ואכן, לא פלא שסיים את אותו שבוע כמצטיין צוותי, דוגמה ומופת לחבריו. השירות הצבאי הוסיף פן נוסף לאופיו הרבגוני, זה שהיה מלא בניגודים שלכאורה סתרו זה את זה, אך אצלו התאחדו בהרמוניה מופלאה. הוא היה לוחם קשוח, חסר פשרות בשדה הקרב, אך בו בזמן גם משורר עדין נפש, שביטא את עולמו הפנימי במילים מרגשות. הוא ידע להיות שטותניק, להצחיק את כולם בחיקויים ובבדיחות, אך גם להעמיק אל תוככי הנפש בשיחות רציניות. הוא היה תלמיד ישיבה, שקדן ועמלן, אך גם חובב מושבע של אקסטרים – באנג'י, טרקטורונים, וכל ספורט אתגרי שדחף את הגבולות. דואליות זו, שבה העדינות והעוצמה חיו זו לצד זו, הזכירה לרבים את תיאורו של דוד המלך כ"עדינו העצני", עדין כתולעת בשגרת חייו, קשוח כעץ בשדה הקרב. עמיחי היה אדם משפחתי מאוד, מחובר עמוק לשורשיו. הוא תמיד שאף לשמח את הוריו, להביע בפניהם את אהבתו העצומה ואת הערכתו הבלתי מסויגת. את אחיו ואחיותיו אהב אהבה עזה, ותמיד חיפש דרכים להתקרב אליהם עוד ועוד, להיות עבורם עוגן, אוזן קשבת, חבר אמיתי. הוא היה הלב הפועם של המשפחה, גם כשלא היה נוכח פיזית, נוכחותו הורגשה בכל פינה.

ואז הגיע הבוקר הארור של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, השמש החלה לעלות, ונדמה היה שזה יהיה עוד יום שבת רגיל, שקט ונעים. אך השקט הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו ללא הפסקה מרצועת עזה, ממוטטים את תחושת הביטחון בכל רחבי הארץ, מדרום ועד מרכז. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, פרצו את הגדרות, עקפו את המכשולים, והחלו במסע רצחני ואכזרי. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפי מסיבת טבע תמימים ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו באכזריות לרצועת עזה, בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחים חסרי מגן. באותו בוקר, נפתחה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה לעד.

עמיחי, באותו בוקר, שהה בבסיס עם יחידתו, הרחק מביתו בקצרין. השקט שאפף בדרך כלל את שעות הבוקר המוקדמות בבסיס הוחלף באחת בבהלה, בצפירות, ובקריאות "הקפצה!". הוא לא היסס לרגע. כמו תמיד, ממוקד מטרה, חדור תחושת שליחות, הוא עלה על ציוד, נשק, ותוך דקות ספורות כבר היה בדרך, עם יחידתו, אל עבר התופת. היעד: קיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה המרכזיים. הם הגיעו במהירות האפשרית, כשקולות הירי והצעקות כבר נשמעים מכל עבר. בלי לאבד זמן, ללא היסוס, החלו לנהל לחימה עקשנית, לעבור בין הבתים השרופים, בין הזוועות, על מנת לטהר אותם ממחבלים שארבו בכל פינה. זו הייתה לחימה פנים אל פנים, בית אחר בית, חדר אחר חדר, בתוך מציאות של כאוס מוחלט. באחד הבתים בכפר עזה, נכנס מפקד הצוות יחד עם חייל נוסף, כשהם יודעים שהסכנה אורבת בכל פינה. עמיחי וחייל נוסף חיפו עליהם מבחוץ, עיניהם סורקות את השטח, ידיהם על ההדק, דרוכים לכל תנועה חשודה. לפתע, נשמע צרור יריות מבפנים. באחד החדרים, ארב מחבל, יורה לעבר מפקד הצוות ופוצע אותו קשה. הרגעים הבאים היו קריטיים, מפקד פצוע קשה, מחבלים מסביב, וצוות שנלחם על חייו ועל חיי מפקדו.

עמיחי, בלי לחשוב פעמיים, פעל באינסטינקט של לוחם ומנהיג. יחד עם חברי הצוות שלו, הוא חילץ את המפקד הפצוע מהבית, תחת אש תופת, והעביר אותו לנקודת איסוף נפגעים מאולתרת. אך גם שם, הסכנה הייתה מוחשית. המחבלים עדיין הסתובבו חופשי, והסיוע היה איטי מלהגיע. מרגע שהגיעו לנקודת האיסוף, עמיחי עשה כל שביכולתו כדי להבטיח שרכב חילוץ יגיע בהקדם האפשרי. הוא לא נח לרגע, מפעיל לחץ על פצעיו המדממים של המפקד, מנסה לעצור את הדימום, נאבק על חייו של מפקדו בכל כוחו. דקות ארוכות חלפו, שנראו כמו נצח, כשקולות הירי לא שקטו, והצורך בפינוי היה דחוף מאי פעם. כשסוף סוף הגיע רכב החילוץ, עמיחי עלה יחד עם מפקדו, ממשיך להילחם על חייו, אוחז בו, מדבר אליו, מנסה לשמר בו את ניצוץ החיים. אך הגורל האכזר ארב גם להם. צרור יריות פתאומי שירו מחבלים לעבר הרכב פגע בעמיחי. הוא נפצע אנושות. זמן קצר לאחר מכן, הוחלט על מותו. סמל עמיחי יעקב ונינו, בן עשרים ושתיים בלבד, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, כשהוא מגן בגופו על מפקדו ועל אזרחי ישראל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בין גיבורי ישראל, כשדגלי המדינה מתנופפים מעל קברו הטרי. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שלוש אחיות וארבעה אחים, משפחה שלמה שבורת לב, וחלל עצום שאין לו תחליף. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות כבוד על גבורתו ומסירותו.

האבל על עמיחי היה עצום, לא רק למשפחתו וחבריו הקרובים, אלא לכל מי שזכה להכירו. הוא השאיר אחריו חלל גדול, אך גם מורשת עשירה של אדם שחי חיים מלאים, משמעותיים, ומלאי אהבה. "לפני עשרים ושתיים שנה קיבלנו מתנה נפלאה מהקב"ה, ילד יפה, חייכן, עם מידות אציליות שהכרנו כבר מילדותך...", ספד לו אביו, מנחם, בקול רועד אך איתן, קול שביטא גם כאב אינסופי וגם גאווה עצומה. הוא דיבר על היכולת המופלאה של עמיחי לגעת בנפשם של אנשים, לגרום להם לרצות להיות טובים יותר, אמיתיים יותר. "כל אדם שנגעת בו, הצלחת להיכנס לו עמוק עמוק לנפש שלו ולגרום לו לרצות להיות הרבה יותר טוב... הייתה לך יכולת כל כך מופלאה להשפיע ולחולל כל כך הרבה שינויים בסביבתך עם המון שקט פנימי ודבקות במטרה... כולם תמיד דאגו להגיד לי כמה אתה נפלא. אפילו נהג שלקח אותך טרמפ דאג אחר כך להתקשר אלי ולהגיד לי איך הוא התרשם מהאישיות הענקית והאצילית שלך". אימו, רחל, ספדה לו במילים שקרעו את הלב, חושפת את הקשר העמוק והייחודי ביניהם: "זכיתי להיות אמא שלך עשרים ושתיים שנה, היית החבר הכי טוב שלי, הרגשנו אחד את השני בלי מילים. ואם חלילה לא היה לי מצב רוח, עשית הכול כדי ששוב אהיה שמחה. עברנו יחד יד ביד את מסע חייך, תמיד חתרת למגע, דייקת תוך הקשבה פנימית מדהימה, איך להתקדם, איך להיות אדם שלם יותר... עמיחי איזה גיבור היית... וגם כאשר נבחרת לעלות לישיבה של מעלה עשית זאת בגבורה עצומה, כחייליו של דוד המלך. עוד בטרם נהרגת הספקת להכריע חיילי אויב ולהציל נפשות של יהודים אהובים ויקרים".

אחותו הבכורה, חרות, ניסתה לתאר את העומק הבלתי נתפס של אחיה הקטן-גדול: "עמיח, האיש הכי פנימי ועמוק שיש. כמה חצבת את אישיותך, את מחשבותיך, איזה עמקות הייתה בנשמתך. כל צעד בחייך נבע מבירור יסודי ורחב, מיפית את עולמך הפנימי וידעת להלך בו צעד צעד ולהתקדם בו בגבורה והקשבה פנימית. ואיזה שירים כתבת, שירים שמספרים את הלב, הנפש והנשמה, 'ים מלא סודות שלפעמים נפלטים אל חוף'". היא זכרה איך כל שיחה איתו הובילה לחתירה פנימה, למחשבות מקוריות שחידדו את המהות. "בסוכות האחרון כשכל אחד שיתף בחידוש שהוא מביא לעולם העדת על עצמך שאתה משתדל לבנות את חייך בלי השפעות של חוץ, כל כולך נאמן לעצמיותך, לדיוקך הפנימי, מנטרל את הרעשים החיצוניים, את הנראות וסולל את דרכך לאור האמת, אין בך טיפה של פוזה, כל כולך על מקומך השלם... עמיח, אח קטן גדול שלי. תמיד היית בשבילי נשמה גבוהה, עליונה, אצילית, עם רגל בעולם הזה ורגל בעולם שכולו סוד, עולם נסתר, עמוק ופנימי יותר. כמה אני אוהבת אותך! כמה אני גאה בך! כמה למדתי ממך! על עדינות, צניעות, גבורה, עמקות פנימית, חציבה אישיותית, לב טוב טוב ועוד כל כך הרבה... אוהבת אותך תמיד תמיד. מתגעגעת כל כך". אחותו אלומה, ספדה גם היא, משלבת את תיאורי העומק עם זיכרונות מצחיקים ומרגשים: "איזה רגישות הייתה בך, ואהבה. תמיד פרגנת, קנית מתנות מדויקות עבור כל אחד. והברכות שלך, כמה עומק, כמה דיוק לנקודה הכי פנימית שיש... לצד העומק המופלא שלך היית גם קורע מצחוק, ידעת לחקות דמויות וקטעים מסרטים, בטון ובצליל מדויק ובכישרון מיוחד לזכור את כל המילים. תמיד הכנסת את זה בדיוק ברגע הנכון וגרמת לכולנו להתגלגל מצחוק. בכל דיון שעלה סביב שולחן שבת חיכיתי לשמוע אותך, את חוכמת החיים הלא רגילה, לפגוש את היכולת שלך לנתח לעומק כל סוגיה שדנו בה, להציג נקודת מבט פנימית וייחודית... תמיד אמרת את הדברים בענווה גדולה, בעדינות נפש, מתוך עוצמות של מחשבה. עמיחי, אתה נשמה גבוהה גבוהה, לא סתם ה' רצה אותך איתו קרוב, שתשמור עלינו מלמעלה".

אחיו, בניה, תיאר את ההשפעה של עמיחי על סביבתו דרך סיפורים ששמע מאנשים שונים: "כל מקום שהייתי בחיים תמיד זה היה הנוסח הקבוע: 'מה השם? ונינו? אתה אח של?' –'כן'. – 'וואו אתה לא מבין איזה אח יש לך', ואז סיפורים וחוויות כל אחד מהזווית שלו, מהמקום שהוא פגש את האור המיוחד, את האדם הגדול שהיית". הוא הדגיש את דרכו המיוחדת של עמיחי להשפיע מבלי להטיף: "הייתה לך דרך מיוחדת לא להטיף מוסר אלא להיות דמות, תמיד אמרת לי שבצה"ל אתה לא אומר כלום על הדת ולמרות זאת כל רגע גרמת לעוד מישהו להאמין, להניח תפילין ולפתוח את נפשו בשיחה ארוכה בפניך". חבר קרוב, שדיבר עם עמיחי על קצונה, נדהם מהתשובה שקיבל: "שאלתי אותך אם אתה מעוניין. אמרת שאתה רוצה אך שלדעתך אתה לא כל כך ראוי, שלא מגיע לחיילים שלך שלא תהיה מתאים לתפקיד. נדהמתי, גם כי לדעתי אין ראוי לתפקיד כזה יותר ממך, וגם מנקודת המבט שלך, שאינך חושב כלל על עצמך בתפקיד הזה, הכבוד, על המעמד, אלא רק עסוק באמת". הוא סיכם את אישיותו של עמיחי במשל על דוד המלך: "עמיחי, הלכת והשארת בנו חור גדול... משהו בך פשוט תבע מאיתנו להיות טובים יותר, אמיתיים יותר. מסופר על דוד המלך שהיה נקרא 'עדינו העצני', בשגרת חייו הוא היה עדין כתולעת אך בשדה הקרב מקשה עצמו כעץ, ממש כמוך. עדין כל כך ביום יום ולא מסוגל לפגוע בזבוב (כולנו מכירים זאת מהקרב מגע) אך בתרגילים סופר רציני, אגרסיבי וסופר ממוקד, נותן את כל כולך, מקצוען אמיתי".

הזיכרון של עמיחי יעקב ונינו ז"ל לא נשאר רק בלבבות המשפחה והחברים, אלא הונצח במגוון יוזמות שמטרתן להפיץ את אורו, את חוכמתו ואת מורשתו לציבור הרחב. מצפים לזכרו הוקמו בנקודות תצפית מרהיבות המשקיפות על נופים עוצרי נשימה, כמו זה שליד אלון מורה, המקום שבו למד תורה והעמיק את שורשיו, או סמוך למושב קשת ברמת הגולן, קרוב לביתו בקצרין, וגם ביישוב רמת ארבל שבגליל התחתון וביישוב מעלה חבר שבהר חברון. בכל אחד מהמקומות הללו, האבן והעץ נושאים את שמו, מזמינים את העוברים ושבים לעצור לרגע, להתבונן בנוף, לזכור את האדם שאהב את הארץ ואת יושביה. טקס מרגש של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו נערך בישיבת אלון מורה, ביום הולדתו העברי, כ"ט באייר תשפ"ד, סוגר מעגל של חיים שהוקדשו ללימוד ולמעשה. בבית מזי"א בירושלים הוצגה תערוכה ייחודית, ששילבה את עולמו הפנימי של עמיחי עם יצירה חיצונית: טקסטים שכתב, שהוצגו לצד צילומים של שמונה-עשר צלמים שהושפעו מעולמו וממילותיו. בערב פתיחת התערוכה, הומחזו קטעים מכתביו על ידי שחקני תיאטרון "פסיק", ושניים משיריו הולחנו ובוצעו, מעניקים קול וצליל למילים שנכתבו בדממה.

משפחתו של עמיחי, מתוך רצון להמשיך את דרכו ולהפיץ את תורתו, יזמה את פרויקט "החיזוק היומי". מיזם זה, הפועל באמצעות ערוץ וואטסאפ, קבוצת וואטסאפ ועמוד פייסבוק, מפרסם מדי יום ציטוט מחזק ומעורר השראה מכתביו הרבים של עמיחי, מאפשר לאורו להמשיך ולהאיר את דרכם של רבים. גם עולם המוזיקה נרתם להנצחתו: המוזיקאי שגיא בראל הלחין וביצע את שירו "ארץ החיים", המביא לידי ביטוי את אהבתו העמוקה של עמיחי לארץ ולעם. המוזיקאי נדב כהן הלחין וביצע את השיר "מכתב לאמא", שמילותיו נלקחו מתוך מכתב אישי ומרגש שכתב עמיחי לאימו, חושף את עומק הקשר ביניהם. והמוזיקאי הלל בן דוד כתב וביצע את השיר "פשוט לאהוב" לזכרו, שיר שמסכם אולי את תמצית אישיותו – אדם שכל כולו אהבה ונתינה. שלושת השירים הללו זמינים להאזנה ברשת, וממשיכים לגעת בלבבות ולספר את סיפורו. בנוסף, באתר עיריית קצרין, עירו של עמיחי, פורסמה חוברת מיוחדת המאגדת שירים, משפטים, הגיגים ומחשבות שכתב, והיא זמינה לעיון הציבור, מזמינה את כולם לצלול אל עולמו הפנימי. אתר אינטרנט לזכרו הוקם תחת השם "עמיחי ונינו הי"ד", ובו שפע של תמונות, סרטונים, סיפורים מפי בני משפחתו וחבריו, וקטעים נוספים מכתביו, יוצר ארכיון חי ונושם של חייו. עמיחי יעקב ונינו, הלוחם-משורר, העדין-עצני, שהקדיש את חייו לאמת, לאהבה ולעם, ממשיך לחיות בזיכרון, במילים, בצלילים ובמעשיהם של אלה שהושפעו ממנו. נוכחותו, גם אם אינה פיזית, ממשיכה להדהד, להזכיר לכולנו את כוחה של הנפש האנושית, את עוצמת האהבה, ואת הגבורה שקמה מתוך המציאות הכואבת ביותר, ומעניקה תקווה ותקומה.