עמיחי ישראל יהושע אוסטר

באחוזי תזזית של גשם קל ששטף את רחובות קליבלנד, אוהיו, ביום קיץ של שנת תשנ"ט, הגיח לעולם תינוק קטן שנקרא עמיחי ישראל יהושע אוסטר. הבית ברחוב השקט, עטוף בריח עוגיות שמרסי, אמו, אפתה, וצלילי גיטרה עמומים שהווארד, אביו, פרט עליהם בעדינות, היה מלא בציפייה ובשמחה. עמיחי הצטרף למשפחה חמה ומגובשת, והיה לאח צעיר לשרה ואמונה שכבר רצו ברחבי הבית, ולאח בוגר ליונתן וטובה שעוד יבואו. שנה חלפה, ועם בואו של ראש חודש אב תש"ס, כשריח הקפה של הבוקר התערבב באוויר עם אריזות קרטון מודבקות בסלוטייפ, עלתה המשפחה ארצה. עמיחי, פעוט בן שנה, חווה את המסע הארוך כשהוא נח בזרועות הוריו, את השינוי הדרמטי בנוף, באקלים, בריחות – מאוויר האוקיינוס הקר והיציב של קליבלנד לאוויר המהביל והספוג בחום של ירושלים בקיץ, עם צלילי השפה העברית שהחלו לחלחל לתוך תודעתו הצעירה. ההורים, הווארד ומרסי, דמויות איתנות של חזון ומסירות, הביאו את ילדיהם אל הבית החדש, אל המולדת שכה ייחלו לה, והתיישבו בגינות שומרון שבקרני שומרון – שם, בין הגבעות הירוקות והטרסות העתיקות, הוא עתיד היה לצמוח ולפרוח, להטביע את חותמו על האדמה ועל האנשים.

הבית בגינות שומרון הפך במהרה למעוז של חום, צחוק וערכים. הוא ניצב על רקע נוף פתוח, כשהחלונות משקיפים אל הגבעות המתגלגלות ששינו את צבען עם עונות השנה, מירקרק עז באביב לחום זהוב בקיץ. עמיחי גדל בתוך מרחב של אהבה ותמיכה, כשאחיו ואחיותיו הגדולים סבבו אותו, מלמדים אותו את רזי העולם, ועם בואם של יונתן וטובה, הוא מצא את עצמו באמצע המערך המשפחתי, גשר חי בין הדורות הצעירים והבוגרים. האווירה בבית הייתה שילוב של סקרנות אינטלקטואלית, מסירות עמוקה למסורת, וקלילות של הומור. עמיחי, כך סיפרו הוריו, היה הבדרן של המשפחה, זה שתמיד ידע להעלות חיוך על פנים עייפות או מודאגות, עם בדיחה שנונה או חיקוי מצחיק. הוא היה גם העוגן, מי שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו. עוד בטרם יצא לטיול הגדול שאחרי הצבא, כשכבר תכנן את נסיעותיו הרחוקות, הוא דאג להתקין בבית מערכת חשמלית חכמה, רשת מורכבת של בקרה ונוחות. כשמרסי והווארד הביעו חשש שלא יצליחו לתפעל את המערכת המתוחכמת, הוא הרגיע אותם בחיוך בוטח, "אל תדאגו, אני אעקוב אחרי הכל גם מתאילנד. אני אדאג לכם." והוא אכן דאג, תמיד, לכל בני המשפחה ולכל מי שסביבו, קרוב ורחוק, משקיע את כל כולו למען רווחתם ובטחונם.

את שנות היסודי שלו עשה עמיחי בין כותלי בתי הספר "לפידים" ו"משואה", שם התגלו ניצני הכישרונות הרבים שבו. הוא לא היה רק תלמיד מבריק, אלא ילד סקרן ששאל שאלות, שחיפש להבין את "למה" שמאחורי כל דבר. אהבתו למתמטיקה ולמחשבים פרצה כבר אז, כשהוא מצא סיפוק עמוק בפתרון בעיות לוגיות מורכבות, בהבנה של מערכות וקודים. הוא יכל לשבת שעות מול המחשב, לא רק לשחק, אלא לפרק ולהרכיב, להבין איך הדברים עובדים, והעיניים שלו היו נוצצות מתגלית קטנה של הבנה. במקביל לחדר המחשבים, מצא את עצמו נמשך גם לעולם הצלילים. צלילי הגיטרה של אביו וקולות החליל ששמע בבית, דחפו אותו ללמוד לנגן בעצמו. אצבעותיו הקטנות למדו לפרוט על מיתרי הגיטרה, ועד מהרה מילאו את הבית מנגינות עדינות וקצביות. מאוחר יותר, הוסיף גם את החליל צד, כשנשימתו העמוקה והמדויקת הפיחה חיים בצלילים צלולים ומלודיים. כלים אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מביטוי נפשו, דרך להביע רגשות ולחלוק יופי עם הסובבים אותו.

שנות החטיבה והתיכון הובילו את עמיחי אל "מדרשיית נועם" בכפר סבא, מוסד ששילב לימודי קודש עם לימודי חול ברמה גבוהה. המעבר מקרני שומרון לעיר הגדולה יותר, למסגרת פנימייתית חלקית, הציב בפניו אתגרים חברתיים חדשים, אך עמיחי, עם אופיו החברותי והאמיתי, צלח אותם בקלות. הוא היה מטבעו אדם שובב לב, בעל חוש הומור מפותח, כזה שיכל למצוא שפה משותפת עם כל אחד, גם עם אלו שהיו שונים ממנו לחלוטין. בתיכון, שבו פערי גילאים יכולים להיות משמעותיים ולעיתים גם מרתיעים, עמיחי היה מהגדולים יותר בכיתה, אך הדבר לא הפריע לו כלל. להפך, הוא הקרין חום ואכפתיות שאפשרו ל"קטנים" ממנו להרגיש אליו קשורים, להרגיש בטוחים בנוכחותו, מה שהפך אותו לדמות מרכזית ואהובה בחברת התלמידים. במקביל ללימודיו, התמסר גם לפעילות בתנועת "בני עקיבא", שם הפך למדריך נערץ על חניכיו. הוא לא היה מדריך רק בשם, אלא מנטור אמיתי, ששפך את נפשו לתוך ההדרכה, דואג לכל פרט, מקשיב לכל ילד, ומעניק מכל ליבו. הוא הקדיש שעות ארוכות לתכנון פעילויות, למפגשים אישיים, וליצירת קשרים עמוקים עם חניכיו, והם מצדם, הגיבו באהבה ובמסירות, רואים בו מודל לחיקוי ואוזן קשבת.

אחד ההיבטים המרכזיים שעיצבו את אישיותו של עמיחי היה המסירות העצומה שלו לעזרה לזולת, במיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים. הוא התנדב בעמותות כמו "אילן", "מאירים" ו"נופשון שומרון", והקדיש שעות רבות מזמנו למען ילדים אלו. הוא לא ראה בכך "התנדבות" במובן הפורמלי, אלא חלק טבעי ממי שהוא. כשהיה מגיע למפגשים, הוא היה מביא עמו לא רק את נוכחותו, אלא את כל כולו: את חיוכו המאיר, את סבלנותו האינסופית, את יכולתו הייחודית לראות את האדם שמאחורי המוגבלות. הוא ידע איך להצחיק ילד שלא דיבר, איך לגעת בנפשו של מי שחי בעולמו הפנימי. הוא שיחק איתם, הקריא להם סיפורים, עזר להם בפעילויות יצירה, ופשוט היה שם, מקשיב, מחבק, מחזק. ההתמסרות הזו, הנטייה הטבעית למצוא את הדרך לעזור בכל מקום ובכל מצב, הייתה עמוד תווך באישיותו, ושיקפה את עומק ליבו ואת אהבתו האמיתית לאדם באשר הוא אדם, ללא תנאי וללא גבולות.

מעבר למסגרות הלימוד וההתנדבות, עמיחי היה אדם רב-גוני ומוכשר להפליא, סקרן מאין כמוהו ובעל תחומי עניין מגוונים. אהבתו לטבע הייתה עמוקה ואותנטית. הוא אהב לטייל, לשוטט בשבילי הארץ, להרגיש את האדמה תחת כפות רגליו. הוא לא רק צעד, אלא התבונן, למד, קלט כל פרט. הוא התמחה בזיהוי צמחים, ידע את שמותיהם, את תכונותיהם, את מקום גידולם. אך מעל לכל, הייתה לו משיכה מיוחדת לנחשים. הוא לא פחד מהם, אלא התייחס אליהם בכבוד ובסקרנות, ידע לזהות מינים שונים, להבין את התנהגותם, ואף ללכוד אותם בזהירות כשנדרש. לצד אהבת הטבע, היה גם ספורטאי מחונן, בעל חגורה שחורה בקראטה, תוצאה של שנים ארוכות של אימונים מפרכים, משמעת עצמית ברזל, וריכוז עילאי. כל מכה, כל תנועה, הייתה מדויקת ומחושבת. הוא גם אהב מדע, ותמיד חיפש להבין את העולם סביבו דרך עדשת ההיגיון והמחקר. כוכבים ריתקו אותו במיוחד, והוא יכל לבלות שעות ארוכות מתחת לשמי הלילה, מתבונן בגרמי השמיים, מנסה לפענח את סודות היקום. הוא היה גם גאון קוביה הונגרית, פותר אותה בפחות מחצי דקה, ואף הגיע לרמה שבה יכל לפתור אותה בעיניים עצומות לאחר שהביט בה דקות ספורות – עדות לזיכרונו הפנומנלי ולכישרונו המרחבי. גם עולם האמנות קסם לו, והוא צייר ציורים יפהפיים, מלאי מקוריות וצבע, וקישט עוגות מרהיבות ביופיין, שהיו לא פחות מיצירות פיסול מתוקות. בנוסף לכל אלו, היה צלם מקצועי, בעל עין חדה לקומפוזיציה, וידע לערוך תמונות וסרטונים ברמה גבוהה מאוד, מתעד את העולם מנקודת מבטו הייחודית. עמיחי היה כל כך מוכשר, עד שאת לימודיו סיים בהצטיינות, ואף התקבל ללימודי מחשבים באוניברסיטה העברית על בסיס תעודת הבגרות שלו בלבד – הישג מרשים המעיד על כישרונו יוצא הדופן.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר עמיחי להמשיך את דרכו הרוחנית והאינטלקטואלית בישיבה הגבוהה "שבי חברון". שנתיים וחצי בילה בין כותלי בית המדרש העתיק, שקוע בעולמה של תורה, בלימוד מעמיק ובהתפתחות רוחנית. האוויר בחברון, ספוג בהיסטוריה ובקדושה, עיצב את עולמו הפנימי. הוא ישב שעות ארוכות מעל הגמרא, מתווכח עם הסוגיות, מנתח את הדברים לעומקם, ומפתח את חשיבתו התלמודית. המסגרת הישיבתית העמיקה את מחויבותו ההלכתית, שהייתה גבוהה במיוחד עוד קודם לכן. הוא לא רק קיים מצוות, אלא חי אותן, מתוך אמונה פנימית עמוקה וחיבור אמיתי לדרך. בתוך שגרת הלימוד האינטנסיבית, תמיד מצא זמן גם לחברים, לצחוקים, לשיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה. חבריו לישיבה העריכו את חכמתו, את טוב ליבו, ואת יכולתו לשלב עומק רוחני עם קלילות וחוש הומור. תקופת הישיבה הייתה עבורו תקופה של התעצמות, של בניית יסודות איתנים לאישיותו, ושל הכנה לקראת השלב הבא בחייו – השירות הצבאי, אליו חש מחויבות עמוקה.

הזמן בישיבה חלף, ועם בואו של מרץ 2020, נקרא עמיחי לדגל. הוא לא היסס לרגע. באמצע שיעור ג' בישיבה, כשהספרים פתוחים על השולחן וקולות הלימוד מילאו את האוויר, הוא קם ועזב, עובר במהירות מעולם של תורה לעולם של מדים ומסעות. הוא התגייס לחטיבת "גבעתי", ונכנס לגדוד "רותם", אחד הגדודים המובחרים והקרביים בצה"ל. המעבר היה חד – מהשקט של בית המדרש לרעש המטווחים, מהישיבה על הספסל למסעות ארוכים עם משקל כבד על הגב. אך עמיחי, עם כוח הרצון העצום שלו ויכולתו לעבוד קשה ללא תלונות, התאקלם במהרה. הוא התבלט ביכולותיו הפיזיות והמנטליות, במקצועיותו ובמסירותו. עד מהרה, זכה להיות המא"גיסט של המחלקה שלו – תפקיד הדורש אחריות כבדה, דיוק, וכוח פיזי רב. הוא נשא את המאג, מכונת הירייה הכבדה, בנחישות, מבין את המשמעות של היותו הכוח המכריע בשדה הקרב. לאחר הכשרה אינטנסיבית של שמונה חודשים, שכללה אימוני ירי, ניווטים, שדאות ותרגולים טקטיים מפרכים, יצא לאימון נוסף בן ארבעה חודשים ברמת הגולן, בשטחי אש מאתגרים, שהעמיקו את מיומנויותיו כלוחם.

עם סיום ההכשרה והאימונים, יצא עמיחי לקורס מפקדי כיתות, צעד טבעי עבור לוחם בעל כישורי מנהיגות בולטים. הוא עבר את הקורס בהצטיינות, קלט במהירות את עקרונות הפיקוד, והפנים את האחריות הכבדה המוטלת על כתפי מפקד. בסיום הקורס, שב לפלוגת "תומר" בגדוד "רותם" כמפקד כיתה, נרגש לקראת האתגר הבא. הוא קיבל לידיו מחזור חדש של טירונים, צעירים שהגיעו זה עתה מהאזרחות, מבוהלים מעט, אך מלאי מוטיבציה. עמיחי ראה בהם לא רק חיילים, אלא בני אדם, והתמסר לחינוכם ולעיצובם כלוחמים. הוא ליווה אותם לאורך כל תקופת ההכשרה, מהצעדים הראשונים בבסיס הטירונים, דרך אימוני הפרט והצוות, ועד שהפכו ללוחמים מיומנים ובטוחים בעצמם. הוא היה להם לא רק מפקד קשוח ודורש, אלא גם אוזן קשבת, דמות אב ואח גדול. לאחר שסיימו את ההכשרה, אף תפס איתם קו מבצעי, תחילה בשומרון, שם הגן על יישובים ואזרחים מפני פעילות חבלנית עוינת, ומאוחר יותר גם בגבול לבנון, בגזרה רגישה ומתוחה. הוא עמד בראש חייליו, מנהיג אותם בביטחון, מקצועיות, ודוגמה אישית, ונשאר איתם עד שחרורו, לאחר שירות מלא ומשמעותי של שנתיים ושמונה חודשים – תקופה ארוכה ומעצבת, שבה תרם את חלקו למען ביטחון המדינה.

עם סיום שירותו הצבאי הממושך והאינטנסיבי, חש עמיחי צורך עמוק בהפוגה, בשינוי אווירה, במסע שיפתח בפניו עולמות חדשים. הוא השתחרר, ומיד יצא ל"טיול שחרור" קצר בן חמישה ימים לסיני, יחד עם חברים מהצבא. הדיונות הזהובות, מי הטורקיז של הים האדום, והשקט המדברי העניקו לו את המנוחה הראשונית שכה נזקק לה. זו הייתה מעין דה-קומפרסיה מהשירות הארוך, זמן לשחרר מתחים ולנשום עמוק. כששב הביתה, החל לתכנן את הטיול האמיתי, זה שחלם עליו זמן רב. במקור, תכנן לטייל שלושה חודשים לפחות במזרח הרחוק, אך התקשה למצוא שותף שיהיה מוכן להתחייב לתקופה כה ארוכה. עמיחי, שבאופיו היה חדור מטרה כשרצה משהו, ולא אהב לוותר על חלומותיו, החליט לטוס לבד. הוא היה בטוח, עם אופיו החברותי והפתוח, שיפגוש חברים בדרך, ושלא יהיה לבד לרגע. הוא רצה להספיק כמה שיותר, לראות עולם, לחוות תרבויות חדשות, והיה נחוש לממש את התשוקה הזו, גם אם בדרך לא שגרתית.

המסע הגדול החל במזרח הרחוק, חמישה חודשים של הרפתקה וגילוי. הוא נחת בתאילנד, שם נשבה בקסמיה של התרבות המקומית, החופים הזהובים, והמטבח הססגוני. הוא טייל באיים הטרופיים, צלל במים הצלולים, ופגש מטיילים מכל קצוות תבל. משם המשיך ללאוס, לקמבודיה ולווייטנאם, מדינות עשירות בהיסטוריה, בנופים עוצרי נשימה, ובתרבויות מרתקות. הוא חווה את רעש השווקים ההומים, את שקט המקדשים העתיקים, את יופיים של שדות האורז הירוקים. במהלך כל הטיול, פגש חברים חדשים שהצטרפו אליו לתקופות שונות, חלקם ליום-יומיים, אחרים לשבועות ארוכים, והוא ידע למצוא שפה משותפת עם כולם, לשתף אותם בחוויותיו ולקלוט את שלהם. למרות המרחק מהבית, מהמשפחה, ומהמסגרת המוכרת, שמר עמיחי על מחויבות הלכתית גבוהה במיוחד, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. מעולם לא פספס יום של תפילין, גם אם נאלץ לקום מוקדם במיוחד או למצוא פינה שקטה בלב ג'ונגל. הוא דאג שיהיה לו יין לקידוש בכל שבת, גם במקומות שבהם לא היו בתי חב"ד או מכולות זמינות. הוא תמיד דאג שיהיה לו "לחם משנה" לשבת, שני כיכרות לחם, מנהג שהיה לו חשוב מאוד. את עניין הכשרות לקח ברצינות תהומית, ולא חיפש שום הקלות. כשלא היו חנויות שבהן יכל לקנות אוכל כשר או חומרי גלם כשרים, הוא אפילו הלך לחלק האחורי של מסעדות מקומיות, ושכנע את הטבחים למכור לו ירקות טריים ובלתי מעובדים, כדי שיוכל לבשל ולאכול בצורה כשרה לחלוטין. הוא תכנן במקור לחזור לחגוג את חג הפסח בבית, אך ככל שראה יותר ממדינות המזרח, כך גברה בו התשוקה לגלות עוד. לאחר שקיבל את הסכמת הוריו בשיחת טלפון ארוכה ומלאת שכנועים, החליט להאריך את הטיול, ובפועל חזר לארץ רק כמה ימים לפני חג השבועות, מלא בחוויות, סיפורים ותמונות שצילם במקצועיות רבה.

לאחר חמישה חודשים מרתקים במזרח, ושלושה שבועות קצרים של מנוחה והתחברות מחדש עם המשפחה והחברים בארץ, המשיך עמיחי במסעו הגדול, הפעם ליבשת אמריקה. הוא נחת בדרום פלורידה, שם קנה רכב והחל במסע עצמאי וספונטני. הוא פשוט נסע, עם רוח הרפתקנות חופשית, חוצה מדינות, יבשות ואזורי זמן. הוא נהג צפונה, חוצה את ארצות הברית עד לגבול עם קנדה, שם בילה שבוע שלם בטיול קרחונים עוצרי נשימה. הקור העז, המראה המלכותי של הקרחונים הענקיים, והשקט הבראשיתי של הטבע הקנדי, הותירו בו רושם עמוק. שם, בלב הנוף הקפוא והמרוחק, הוא חגג את ראש השנה, מוצא דרך להתחבר למסורת ולקהילה, גם כשסביבתו הייתה זרה לחלוטין. לאחר מכן, המשיך מערבה, חוצה את המישורים העצומים של אמריקה, עד שהגיע לסולט לייק סיטי שבמדינת יוטה. תוכניותיו היו שאפתניות: להמשיך עד לים במערב, לבקר בעוד פארקים לאומיים מפורסמים, ובמיוחד להגיע אל הגראנד קניון העצום, פלא טבע שכה רצה לראות. בנוסף, תכנן לטוס להוואי כדי לצלול במשך כמה שבועות עם חבר, שכן היה בעל תעודת צלילה של שני כוכבים, ואהבתו לעולם התת-ימי הייתה עמוקה. גם בחלק זה של הטיול, במרחבים העצומים והשונים כל כך מהבית, הקפיד עמיחי על שמירת מצוותיו בקפדנות ובמסירות. הוא ישב ואמר קינות בתשעה באב על הקרקע ביער מרוחק, מתחבר לכאב ההיסטורי של עמו. בראש השנה ובימים הנוראים, דאג למצוא מקום וקהילה עם המנגינות שאהב, כדי לחוות את התפילות והאווירה המיוחדת במלואם. לסוכות, הצטייד בארבעת המינים, ובנה סוכה קטנה וניידת, מקפיד על כל הפרטים הקטנים, כך שיוכל לקיים את המצווה גם בדרכים, בלב הטבע האמריקאי.

ואז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהשמש החלה לעלות מעל נופי יוטה, ובשעה שש וחצי בבוקר בישראל, התרחשה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. הידיעות הראשונות החלו לזרום, תחילה בערוצי החדשות המקומיים בארה"ב, ואז בשיחות טלפון ובהודעות וואטסאפ מהארץ. עמיחי, שהיה בעיצומו של טיול חובק עולם, מצא את עצמו מול מציאות בלתי נתפסת: ירי מסיבי של טילים ורקטות, חדירת אלפי מחבלים יבשתית, ימית ואווירית, טבח אזרחים חפים מפשע בבתיהם, במכוניותיהם, במסיבות שבילו בהן, חטיפת מאות ישראלים, והרס ובזיזה של בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. המלחמה החלה. עמיחי הרגיש מיד, באופן חד וברור, שהוא אינו יכול להישאר עוד בארצות הברית. ההרגשה של להיות כה רחוק בשעה שהמולדת בוערת, הייתה בלתי נסבלת. הוא ידע, ללא צל של ספק, שעליו לחזור ארצה ולהילחם.

צו 8, קריאת החירום למילואים, הגיעה אליו בהודעה אלקטרונית, אך עמיחי, שהשתחרר מצה"ל פחות משנה קודם לכן וטרם עשה מילואים, לא ידע לאן להתפקד. הוא היה "חופשי" מבחינה ארגונית, ללא יחידת מילואים ספציפית. הטלפונים החלו לצלצל, והוא ניסה נואשות ליצור קשר עם המ"פ שלו מימי גבעתי. לאחר מאמצים רבים, הצליח סוף סוף לתפוס אותו. התשובה שקיבל הייתה מאכזבת, אך משקפת את המצב הכאוטי וההיענות הגבוהה: נאמר לו שכיון שההיענות למילואים כה גבוהה, וגם ככה הוא אינו אורגני עם הפלוגה שלו, שימתין בינתיים בחו"ל. אם יצטרכו אותו בהמשך, יקראו לו. אך תשובה זו לא סיפקה את עמיחי. היא רק הציתה בו נחישות עזה עוד יותר. הוא לא יכל לשבת בחיבוק ידיים בשעה שעמו נלחם על ביתו. הוא מיהר לסגור את כל קצוות הטיול, ביטל תוכניות, וארז את חפציו בחופזה, חדור מטרה אחת בלבד: לחזור הביתה, אל המלחמה.

עם נחיתתו בארץ, החל עמיחי במאמץ בלתי נלאה למצוא יחידה שתקלוט אותו. הוא "חפר" למ"פ שלו, כפי שתיארו זאת חבריו, התקשר שוב ושוב, שלח הודעות, כל זאת מתוך תחושה בוערת של דחיפות ורצון עז לתרום. בסופו של דבר, הגיע המ"פ למצב שבו סינן אותו לחלוטין, מתוך עומס או חוסר יכולת לסייע. עמיחי הבין שמשם לא תבוא הישועה. הוא לא נתן לתסכול לשבור אותו, אלא עבר לתוכנית ב'. הוא פנה לרשתות החברתיות, פרסם פוסטים בפייסבוק ובקבוצות וואטסאפ של חבריו מהשירות הסדיר, וכתב בצורה ברורה וחדה: "אני מחפש מקום שצריכים בו לוחם. אני רוצה להצטרף ללחימה." התשובה לא איחרה לבוא. חבר טוב מהסדיר יצר איתו קשר וסיפר לו שבגדוד המילואים שאליו גויסו, חסר להם מא"גיסט – בדיוק התפקיד שבו הצטיין עמיחי בגבעתי. המידע הזה הצית בו תקווה חדשה. החל מסע בירוקרטי מורכב, שנמשך עשרה ימים מייגעים של טלפונים, טפסים, ואישורים, כשכל יום מרגיש כמו נצח. עמיחי עמד בזה בנחישות, עוקב אחר כל פרט, מאיץ תהליכים, עד שביום שהכל סוף סוף הסתדר, הוא הצטרף אל הגדוד החדש, גדוד 7020, בבארי. המעבר אל קיבוץ בארי, שרידי הטבח וההרס, היה מזעזע, אך גם חיזק את תחושת המטרה שלו. לאחר זמן קצר, עברו לגזרה בנחל עוז, שם התמקמו והחלו להתכונן לכניסה קרקעית לרצועת עזה.

ההצטרפות לגדוד המילואים החדש הייתה כמו חזרה הביתה, אך לבית שונה מאוד מזה שהכיר. הוא מצא את עצמו מוקף בחיילים מכל קצוות הארץ, ממגוון רקעים וגילאים, אך כולם מאוחדים תחת מטרה אחת: להגן על הבית. עמיחי, עם אופיו החברותי והפתוח, השתלב מיד. הוא היה חדור מוטיבציה, מקצועי, ודאג לכל פרט, מטפל במאג שלו במסירות, מנקה אותו, בודק אותו, מוודא שהוא מוכן לכל תרחיש. הוא עבד קשה, הרבה, ובלי להתלונן, כפי שאהב לעשות בכל דבר בחייו. בתוך המציאות המתוחה והקשה של הלחימה, נוצרו קשרים עמוקים. טל גרודר, חברו למחלקה, תיאר את הקשר המיוחד שנרקם ביניהם: "הספקתי להכיר בן אדם מדהים שנתן לי הרבה אופטימיות לחיים של כולנו כאן יחד, אחרי המלחמה. אתה, חובש כיפה מקרני שומרון, ואני, חילוני מהמרכז של תל אביב, היינו מאד קרובים ובעיקר הרגשתי שאנחנו מאד דומים. אני שמח שהספקתי להכיר אותך. שהספקתי לשמוע חוויות מהטיול שלך... שהספקתי לשמוע אותך פורט על הגיטרה ושר מכל הלב את השירים שאני הכי אוהב...". בתוך עומס המשימות והלחימה, עמיחי מצא רגעים לנגן על גיטרה, לשיר, להפיח מעט נחמה ואנושיות בסביבה הקשוחה. טל המשיך ותיאר את עמיחי כמי שעשה הכל "מכל הלב הענק שלו", וסיפר כי רק בשבוע שקדם ליציאתו האחרונה הביתה, קיבל עמיחי תעודת "מצטיין מחלקתי" – הכרה ראויה למסירותו וכישרונו. "במחלקה אתה ואני הבנו שכל מה שקורה בעם שלנו פתיר. שאפשר לדבר וצריך לכבד. שיש על מה להסכים ושאפשר וחייבים למצוא את המשותף ולהנות מכל הדרך הזו יחד", כתב טל, מדגיש את יכולתו של עמיחי לגשר על פערים ולהביא לאחדות. באחת החופשות הקצרות מהמילואים, שוחחה אמו של עמיחי איתו, כשהיא מביעה תחושה של אחריות על כך שהוא נלחם במלחמה הזו, שכן היא זו שהעלתה את המשפחה ארצה. לאחר מחשבה קלה, ענה לה עמיחי בתשובה שחשפה את עומק הקשר שלו למדינה ואת עצמאות מחשבתו: "אמא, מה גורם לך לחשוב שאם לא היית עושה עלייה לא הייתי בא להילחם על המדינה שלי?". תשובה זו, חדה וברורה, הבהירה כי מחויבותו של עמיחי למדינת ישראל ולעמו לא הייתה רק תוצאה של חינוך או נסיבות, אלא נבעה מעצם מהותו, מהיותו ישראלי בכל רמ"ח איבריו, שאהב את עמו וארצו והרגיש מחויבות עצומה כלפיה, מבלי לחשוב על עצמו ומבלי להתלונן.

הימים והלילות בעזה היו רצף של דריכות, פעילות מבצעית, ומתח בלתי פוסק. רב-סמל עמיחי ישראל יהושע אוסטר, המא"גיסט המסור והמקצועי, היה חלק בלתי נפרד מהכוח, מוביל בנחישות, מקרין ביטחון. ביום כ' בטבת תשפ"ד, 1 בינואר 2024, יום של חורף עז בתוך רצועת עזה, יצא הכוח שלו לפעולת אבטחה בפאתי דרג' תופאח, בצפון הרצועה. השטח היה מורכב, רצוף סמטאות צרות, מבנים הרוסים וסכנות נסתרות. כל צעד דרש זהירות וערנות מקסימלית. כשהתקדמו הלוחמים, הופעל מטען חבלה רב עוצמה על הכוח. הפיצוץ המטלטל הדהד באוויר, והרעיד את האדמה תחת רגליהם. באותו רגע טרגי, נפל עמיחי בקרב, בן עשרים וארבע בלבד. חייו הצעירים, המלאים בתוכן, בכישרון, במסירות ובאהבה, נגדעו באחת. הוא נפל כפי שחי: מגן על עמו ועל ארצו, נחוש בדעתו, ללא פשרות, עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו של עמיחי היכתה בהלם עמוק את משפחתו, חבריו, ואת הקהילה כולה. הלבבות נשברו, והאוויר התמלא בכאב ובגעגוע. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בקרני שומרון, מעל נחל קנה, אותו נחל שזרם בין הגבעות שכה אהב לטייל בהן, לזהות את צמחייתן וחיות הבר שלהן. ביום הקבורה, השמיים בכו יחד עם בני האדם, כשהגשם שטף את הפנים הדואבות, ואינספור אנשים באו לחלוק לו כבוד אחרון: הוריו האבלים, הווארד ומרסי, אחיותיו שרה, אמונה וטובה, אחיו יונתן, חבריו מהישיבה, מהצבא, מהטיולים, חניכיו מבני עקיבא, ואנשים רבים שנגע בהם במהלך חייו הקצרים והמלאים. הם דיברו על עמיחי כאיש מוכשר מאוד, כזה שהתעסק בדברים רבים בהצלחה מסחררת: הוא סיים לימודים בהצטיינות, התקבל ללימודי מחשבים באוניברסיטה היוקרתית על בסיס בגרות בלבד, ניגן בגיטרה ובחליל צד, היה מדריך נערץ בבני עקיבא, התנדב בעמותות לילדים עם צרכים מיוחדים, צילם וערך תמונות וסרטונים ברמה מקצועית, אהב טבע והתמחה בנחשים, היה בעל חגורה שחורה בקראטה, אהב מדע והבין בכוכבים, פתר קובייה הונגרית בפחות מחצי דקה ואף בעיניים עצומות, ואף אהב אומנות וצייר וקישט עוגות יפהפיות במקוריות רבה. הוא היה איש שכשרצה, יכל לעבוד קשה, הרבה ובלי להתלונן. הוא היה אדם חברותי שהצליח למצוא חברים בכל מקום בעולם, גם אם היו שונים ממנו לחלוטין. הוא אהב ליהנות מהחיים וניצל את רוב זמנו, אך מעל לכל, הוא היה אדם שאהב את עמו וארצו, והרגיש מחויבות עצומה כלפיה, מבלי לחשוב על עצמו ומבלי להתלונן על הקשיים. אביו סיפר, בחיוך מהול בדמעות, כי כשעוצמים עיניים ומדמיינים את עמיחי, עולה חיוך על פניהם, כי עמיחי היה הבדרן של המשפחה, זה שתמיד הצחיק אותם.

עמיחי ישראל יהושע אוסטר השאיר אחריו שני הורים, שלוש אחיות, אח אחד, חברים רבים, ובעיקר המון טוב וגעגוע עמוק. לכתו הותיר חלל עצום, אך סיפור חייו, מסירותו, נחישותו, ואהבתו העצומה לעמו ולארצו, מהווים מגדלור של השראה וגאווה. הוא היה לוחם בנשמתו, לא רק בשדה הקרב, אלא בכל תחומי חייו: לוחם על אמת, על ערכים, על אהבת אדם ועל אהבת מולדת. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מתוך מעשיו, מתוך בחירותיו היומיומיות, מתוך אנושיותו הפשוטה והטהורה. הוא סימל את מיטב הרוח הישראלית, את הנכונות להקריב הכל למען הכלל, את היכולת לגשר על פערים, ואת האופטימיות הבלתי נלאית. זכרו של עמיחי, עם חיוכו המאיר, כישרונותיו הרבים, וליבו הרחב, ימשיך לחיות בליבם של כל מי שהכירו, ויהווה מקור כוח ותקווה בדרכה של מדינת ישראל אל התקומה המלאה. יהי זכרו ברוך.