אלון קודריאשוב

בדידותה של העיר מודיעין, בין הגבעות הירוקות של השפלה, נולדה נשמה שקטה אך סוערת, אלון קודריאשוב, ביום קר של חורף, עשרה בדצמבר 2002. הוא היה בנם הצעיר של קירה וסרגיי, אח קטן לקרן, שחיכתה לו בכיליון עיניים. קרן, כבר אז ילדה עם נשמה עמוקה ותובנות בוגרות לגילה, היא זו שבחרה את שמו, "אלון", שם שרמז על עתיד של עוצמה ושורשים. היא דמיינה עץ איתן, זקוף, כזה שעומד איתן מול כל רוח סערה, וסיפרה לימים, כשכבר היה מאוחר מדי, שכך בדיוק היה אחיה – גבוה וחסון, יפה תואר, אך עדין וטוב לב באופן שקט. ביתם במודיעין היה מלא בצחוקים ובשיחות, מנוקד באהבה גדולה שאפפה את כולם. אלון גדל לתוך החום הזה, סופג את ערכי המשפחה שאותם נשא עמו לכל דרך. הוא היה ילד שקט במהותו, לא ממהר למלא את החלל במילים, אך נוכחותו הייתה מורגשת תמיד. עיניו הירוקות, שבהן ריחפה תמיד הרהור כמעט פילוסופי, יכלו להכיל עולם שלם בלי לומר דבר, והוא נהג להשרות רוגע על הסובבים אותו, גם ברגעי מתח. הוא ראה את הטוב בכל אדם, ובכל סיטואציה, תמיד חיפש את נקודות האור, גם כשאחרים כבר הרימו ידיים.

הקשר המיוחד עם אחותו קרן היה עמוד תווך בחייו. לא רק אח ואחות הם היו, אלא חברים בלב ובנפש, קשר עמוק שמעטים זוכים לו. קרן תיארה אותו כחברה הטוב ביותר, מי שראה אותה באמת, הבין אותה בלי מילים, ללא צורך בהסברים ארוכים. כששניהם היו קטנים, הם נהגו לשבת שעות על שטיח חדר הילדים, הוא בונה מגדלי קוביות גבוהים והיא מציירת לצידו, ושניהם יודעים בדיוק מה עובר בראש של השני רק ממבט או חיוך קטן. כשהתבגרו, הפכו השיחות שלהם למורכבות יותר, עמוקות יותר, על החיים, על תכניות לעתיד, על פחדים ותקוות. אלון היה תמיד שם עבורה, אוזן קשבת, כתף תומכת, והיד החמה שאוחזת בשלה. כשהייתה מתוסכלת משיעורי המתמטיקה, היה מתיישב לצידה בסבלנות אין קץ, מסביר שוב ושוב עד שהניצוץ היה נדלק בעיניה והיא הייתה מבינה. הוא לא רק עזר לה, הוא העניק לה ביטחון ביכולותיה, ותמיד עודד אותה לא לוותר.

אך מעל כולם, הקשר עם אמו קירה היה קשר של נשמות תאומות. אלון ואמו היו קרובים מאוד, כמעט סימביוטיים. בכל הזדמנות, גם כשכבר היה נער מתבגר, הם מצאו זמן לשוחח, לחלוק חוויות, להרגיע זה את זו באמונה הפשוטה והחזקה שהכל יהיה בסדר. קירה הייתה עוגן של אהבה ללא תנאי, ואלון שאב ממנה כוח ורוך כאחד. הוא היה מגיע מהאימונים המפרכים, מותש אך מרוצה, והיא הייתה מחכה לו עם כוס תה חם, מקשיבה לסיפוריו על היום, מלטפת את שיערו. "איך היה היום, נשמה?" הייתה שואלת, והוא היה מתאר לה את הדברים הקטנים, את האתגרים שצלח, את הרגעים שבהם הרגיש שהוא מתקדם. היא הייתה המבצר הרגשי שלו, וגם כשהתגייס, השיחות היומיומיות, ולו הקצרות שבהן, היו עמוד השדרה של שגרת יומו, תזכורת מתמדת לחום הבית שממתין לו. היא הייתה שולחת לו מסרונים קצרים של אהבה וחיזוק, והוא היה עונה בחיוך, יודע שיש שם מי שדואג, מי שאוהב אהבה עמוקה כל כך.

אלון היה ילד של מעשים, לא של דיבורים. כבר בגיל צעיר מאוד, התגלתה בו נחישות יוצאת דופן ורצון עז להצטיין בכל דבר שבו עסק. הוא החל להתאמן בקראטה, ומעל המזרן המרובע, תחת עיניהם הבוחנות של המאמנים, הוא פיתח משמעת עצמית ברזל. כל תנועה, כל בעיטה, כל חסימה – נעשו בדייקנות ובריכוז מוחלט. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, גם כשהשרירים כאבו והזיעה ניגרה על מצחו. הוא התקדם בסולם הדרגות במהירות, כשכל חגורה צבעונית שקיבל הייתה עדות למסירותו ולאימוניו הבלתי מתפשרים. לבסוף, הגיעה החגורה השחורה, סמל להישג מרשים, אך עבור אלון, זו לא הייתה סוף הדרך, אלא רק עוד שלב במסע של התפתחות אישית, עוד פסגה שאותה כבש בדרך לפסגה הבאה. הוא למד בקראטה לא רק להגן על עצמו, אלא גם לשלוט בגופו וברוחו, להישאר רגוע תחת לחץ, תכונה שתשמש אותו היטב לימים.

החיבור לטבע ולספורט אתגרי היה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב את הים, את עומקו השקט ואת כוחו הבלתי מתפשר. בצלילה, מצא אלון עולם שלם של שקט וחופש. כשהיה שוקע מתחת לפני המים, רעש העולם החיצון היה נמוג, ורק קצב נשימתו והלמות ליבו היו נשמעים. הצבעים העזים של האלמוגים, תנועתם החלקה של הדגים, תחושת הציפה חסרת המשקל – כל אלה הציפו אותו בתחושת שלווה עמוקה ותחושת בית. שם, בעומק הכחול, הוא מצא את המקום שבו יכול היה להיות הוא עצמו לחלוטין, מקום שבו השקט העניק לו כוח. הים היה עבורו יותר מסתם תחביב; הוא היה מקור השראה, מקום של התחדשות, ובו מצא עומק ששיקף את נשמתו שלו.

בניגוד לשקט שמתחת למים, על מסלולי הסקי הקשים ביותר, מצא אלון אתגר אחר, סוער ומרגש. הוא נהג לנסוע עם אביו סרגיי למקומות רחוקים, אל ההרים המושלגים, שם האוויר היה קפוא והמדרונות תלולים. שם, כשהיה גולש במהירות מסחררת במורד ההר, כשהרוח שורקת באוזניו ופתיתי השלג מצליפים בפניו, הוא הרגיש חי. זה לא היה רק ספורט, זו הייתה חוויה עמוקה של התמודדות עם הטבע, עם עצמו, ועם הפחד. סרגיי, שהיה שותף מלא לתשוקתו זו, היה מלווה אותו, ובכל פעם שהצליחו לרדת במסלול קשה במיוחד, הייתה ניצתת בעיניהם גאווה הדדית. אלו היו רגעים של חיבור עמוק בין אב לבן, רגעים של שותפות, של אמון, ושל אהבה שביטאה את עצמה לא במילים, אלא בהרפתקה משותפת.

כבר בגיל שש, אביו סרגיי החל לקחת אותו לרכיבות אופניים ארוכות, קילומטרים רבים היו עוברים יחד, מדוושים בשבילים צרים, בדרכי עפר ובשדות פתוחים. אלון הצעיר, עם רגליים קטנות אך נחושות, היה עומד בקצב של אביו, לא מתלונן, גם כשהשמש יקדה והזיעה כיסתה את גופו. הדיווש הקצבי, הרגליים הפועלות במרץ, הרוח בפנים – כל אלה היו חלק מחינוך שקט, שעיצב את עמידותו הפיזית והנפשית. הוא למד ליהנות מהמאמץ, מהתחושה של הגוף שעובד, מהנופים המשתנים. זה לא היה רק אימון כושר, זו הייתה דרך ללמוד התמדה, ללמוד לדחוף את הגבולות, וללמוד להעריך את היופי שבמסע עצמו.

בתיכון עירוני א' במודיעין, אלון בחר ללמוד במגמת מחשבים וערבית, שילוב שביטא את האינטליגנציה הרחבה שלו ואת רצונו להרחיב אופקים. הוא היה תלמיד רציני, קפדן ומופתי בסדרו, מארגן את מחברותיו וספריו בצורה מושלמת, כל עט במקומו. השנתיים שקדמו לגיוסו היו תקופה של אימונים אינטנסיביים, לצד לימודיו. הוא הקדיש את עצמו באופן מוחלט להכנה פיזית ונפשית לקראת השירות הצבאי, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה ורצון להגיע מוכן ככל האפשר. הוא היה קם מוקדם בבוקר, עוד לפני עלות השחר, כשהאוויר עדיין צונן ורחובות מודיעין ריקים משאון, ויוצא לריצות ארוכות. בחדר הכושר, הוא היה עובד על כל קבוצת שרירים, מתאמן ללא הרף, מותח את גבולות הסיבולת שלו. חבריו ללימודים היו רואים אותו מגיע לבית הספר, לעיתים קרובות עם זיעה קלה על מצחו, אך תמיד עם חיוך שקט ורענן, מוכן ליום לימודים ארוך. הוא היה אינטליגנט באופן יוצא דופן, וגם כשהיה מושקע באימונים, לא הזניח את לימודיו, מצליח להצטיין בשניהם. הוא היה פדנט בכל מה שעשה, מקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, תכונה שהפכה אותו למקצוען בכל תחום.

האופי שלו, שילוב של שקט פנימי, כריזמה טבעית וכישורי מנהיגות, בלט כבר בנעוריו. הוא לא היה צועק או מורה, אלא הוביל בדוגמה אישית, בעשייה שקטה ונחושה. חבריו העידו עליו שהיה "אחד שלא יכול למות", ביטוי שביקש לתאר את עוצמתו הפנימית ואת תחושת הביטחון שהשרה סביבו. הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים, גם כשהיה קשה, ולא התלונן אף פעם. "אלון שאנחנו מכירים תמיד רץ קדימה," אמרו אוהביו, "הוא טיפוס של חוד החנית." הוא היה הגבוה שבחבורה, היפה שבחבורה, אך מעולם לא ניצל זאת לתועלתו האישית. צניעות וענווה היו חלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא אהב את החיים, את הרגעים הקטנים של השגרה ואת ההרפתקאות הגדולות, ושאב כוח מהים ומהטבע, מחובר אליהם בעוצמה שקשה היה לתאר. בהם מצא חופש, עומק ותחושת שייכות, תחושת בית.

המוטו של חייו, משפט שאפיין אותו מילדותו, היה: "אם מציעים לך הזדמנות ואתה לא בטוח שאתה יכול לעשות את זה, תגיד כן ותלמד איך לעשות את זה." המשפט הזה לא היה רק סיסמה, אלא דרך חיים שלמה עבור אלון. הוא חי באומץ, בסקרנות ובאמונה בלתי מתפשרת בעצמו וביכולותיו. כשצצו בפניו אתגרים, במגרש הקראטה, על מדרונות הסקי, או בחדר הלימודים, הוא לא היסס. הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות, מתוך ידיעה שכל קושי הוא הזדמנות ללמוד, לצמוח ולהתפתח. הוא לא פחד מכישלון, אלא ראה בו חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה.

בינואר 2022, ביום קר ובהיר, התגייס אלון לצה"ל. הציפיות היו גבוהות, והוא החל את דרכו בקורס טיס, אחד המסלולים היוקרתיים והמאתגרים ביותר בצה"ל. חלומו של נער צעיר, לגעת בשמיים, לטוס מעל הארץ שכל כך אהב. הוא עבר את השלבים הראשונים בנחישות ובהצטיינות, כמו בכל דבר אחר שעשה. אך במהרה, גילה אלון כי ייעודו אינו באוויר, אלא על הקרקע, בין הלוחמים, בחזית העשייה המבצעית. הוא חיפש את המגע הישיר, את האתגר הפיזי והמנטלי העוצמתי ביותר, את המקום שבו יוכל לתרום באופן המוחשי והמשמעותי ביותר. וכך, מתוך בחירה מודעת ומתוך רצון עז להגיע ליחידה שבה יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, מצא את דרכו ליחידת העילית "אגוז" שבעוצבת הקומנדו.

המעבר לקומנדו לא היה קל, אך אלון קיבל אותו כאתגר נוסף, כהזדמנות נוספת ליישם את המוטו שלו. הוא היה גאה לשרת באגוז, והתחבר מיד לצוותו, רואה בהם אחים לנשק. ביחידה, בירכו על הגעתו, כפי שאמר סגן מפקד היחידה: "התגייסת לקורס טיס ומשם הגעת אלינו לאגוז – ואנחנו זכינו בך." לא היה ספק שאלון הוא תוספת כוח משמעותית. חבריו ומפקדיו תיארו אותו כלוחם בולט בשקט שלו, בצניעות ובענווה, אך יחד עם זאת, בולט בהישגיו. הוא היה המקצועי ביותר, המיומן ביותר, הראשון להתנדב ולקחת אחריות, תמיד מוכן לסייע לחבריו לצוות. לוחם מקצוען, אינטליגנט, עם סדר מופתי וקפדנות בלתי מתפשרת שסחפה אחריה רבים. הוא לא דיבר הרבה, אך מעשיו דיברו בעד עצמם. בשטח, תחת לחץ, הוא היה קור רוח, מנתח מצבים במהירות, מקבל החלטות נכונות, ומוביל את חבריו בבטחה. כשחבר לצוות התקשה בתרגיל פיזי מפרך, אלון היה ניגש אליו בשקט, מעודד, ולעיתים אף עוזר לו לשאת את הציוד הכבד. הוא ידע שחוזק של צוות נמדד בחוליה החלשה ביותר, ותמיד דאג שכולם יהיו חזקים יחד.

השחרור מהצבא התקרב, ואלון היה עמוס בתוכניות ושאיפות גבוהות. הוא תכנן לצאת לטיול הגדול שאחרי הצבא עם חברי הצוות שלו, לחוות את העולם, את תאילנד ואת דרום אמריקה. הוא דמיין את עצמו מטייל בין פסגות הרים נישאות, צולל במים צלולים, שולח תמונות למשפחה ולחברים, חי את החיים במלואם. יחד עם אחותו קרן, הוא חלם חלום משותף ומתוק: שבעתיד, כשיקימו משפחות, ישתקעו יחד במושב ליד הים, ויגדלו את ילדיהם זה לצד זו, בחום ובקרבה. הם דמיינו את הילדים משחקים יחד בשדות הפתוחים, את ארוחות השבת המשותפות, את החיים השקטים והמלאים במשמעות, ממש כפי שגדלו הם עצמם. החלומות הללו היו מוחשיים, קרובים, מילאו את ליבו של אלון בתקווה ובציפייה.

ואז הגיעה השבת ההיא. בוקר כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למעטה האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. באותו בוקר שחור, החלה מלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומה של המדינה.

השקט של שבת בבוקר נקרע באחת. אלון, שהיה בחופשת שבת, הוקפץ יחד עם חבריו לצבא. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, קצרות ובהולות: "קפצו מיד ליחידה", "אירוע רב זירתי", "כל מי שיכול להגיע". הלבבות החלו לפעום במהירות, ההבנה שזה אירוע אחר, חמור מכל מה שהכירו, חלחלה פנימה. הוא עזב את חום הבית, את מיטת השבת, את אמו שחיבקה אותו חזק, מודאגת, אך גם גאה. הוא נפרד מאביו ומאחותו במבט מהיר, מבט שכלל הבטחה לחזור, והתייצב במלוא המרץ והנחישות לציוד. תוך שעות ספורות, כבר היה בדרך לדרום, אל התופת.

עם תחילת התמרון הצבאי ברצועת עזה, אלון היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לעזה. הוא לחם יחד עם חבריו במשך חודשים ארוכים, חודשים של לחימה עיקשת, מסוכנת ובלתי מתפשרת. הם עברו מבית לבית, מרחוב לרחוב, מול אויב אכזר ורבגוני. בשדות הקרב המוכתמים באבק ובדם, כשקולות הירי והפיצוצים מילאו את האוויר, אלון היה עוגן של שקט וביטחון עבור חבריו. הוא לא איבד את קור רוחו לרגע, גם כשהסכנה ריחפה מעל ראשם. עיניו הירוקות, שפעם שיקפו את השקט של הים, שיקפו עתה נחישות בלתי מתפשרת. הוא לחם בעוז ובגבורה, וביצע פעולות שהצילו את חבריו ליחידה שוב ושוב. הוא היה הראשון לזהות סכנה, הראשון לפרוץ קדימה, ועם זאת, גם האחרון לוודא שכל חבריו בטוחים. המקצועיות שלו, הסדר המופתי והקפדנות שלו, ששימשו אותו בקראטה ובסקי, באו לידי ביטוי עתה בשדה הקרב, בהצלת חיים. הוא היה מפקד שקט, כזה שחבריו הלכו אחריו בעיניים עצומות, כי ידעו שהוא יוביל אותם בבטחה, גם במקומות המסוכנים ביותר.

באמצע מרץ 2024, ימים ספורים לפני נפילתו, הגיע אלון לביתו לחופשת שבת קצרה, הפוגה נדירה מהלחימה האינטנסיבית. הבית היה מלא בשמחה מהולה בדאגה. אמו חיבקה אותו חיבוק ארוך, מנסה לספוג כל רגע של קרבה. אביו לחץ את ידו בחום, ואחותו קרן לא עזבה אותו לרגע. במהלך החופשה, קיבל אלון במתנה תיק גדול, תרמיל גב חזק ורחב, שנועד לטיול הגדול שאחרי הצבא, הטיול שתכנן לצאת אליו עם חבריו. הוא שם את התרמיל על הגב, חייך את חיוכו השקט, ואמר בקול מלא תקווה: "'אוטוטו הטיול הגדול מגיע'". המילים האלה, שנאמרו בתמימות, הפכו לימים לזיכרון מר, תזכורת לחלומות שנגדעו בטרם עת, לחופש ולעולם שחיכו לו.

ביום שישי ה-29 במרץ 2024, חזר אלון ללחימה. הוא השתתף בפעילות כוח בשכונת אל-אמל במערב חאן יונס שבדרום רצועת עזה, אזור שחטיבת הקומנדו פשטה עליו בשנית בימים האחרונים. הכוח שהה במבנה, בתוך סבך הסמטאות והבתים ההרוסים של העיר. לפתע, טיל נ"ט שוגר לעבר קומה עליונה במבנה שבו שהו הלוחמים. הפגיעה הייתה ישירה וקטלנית. אלון קודריאשוב נהרג במקום. יחד איתו, נפצעו 16 לוחמים נוספים, שישה מהם באורח קשה, חלקם נזקקו לניתוחים מציל חיים שבוצעו בשטח. בזירה התנהל מבצע חילוץ מורכב, תחת אש, בהובלת יחידת 669 המובחרת ותחת אבטחה כבדה של לוחמי גבעתי, שהגיעו לסייע. הלילה נפל על חאן יונס, אך האורות של מבצע החילוץ האירו את האפלה, כשחיילים מסכנים את חייהם כדי להציל את פצועיהם ולחלץ את חלליהם. אלון, בן עשרים ואחת במותו, נפל בקרב, מותיר אחריו משפחה שבורה, חברים המוכי הלם, וחלל עצום.

הידיעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו וחבריו. סמל ראשון אלון קודריאשוב, שהיה עמוד תווך וסלע איתן, איננו עוד. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עטוף בדגל ישראל, כשהעיר כולה באה ללוות אותו בדרכו האחרונה. המוני אדם, חברים, בני משפחה, מפקדים ולוחמים, עמדו בדממה, מנסים להכיל את גודל האסון. השקט שאפיין את אלון בחייו, ליווה אותו גם במותו, שקט כבד וכואב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

על קברו הטרי, ספד לו אביו סרגיי במילים קורעות לב, קולו נשבר אך עיניו בורקות בגאווה: "השלמת את משימתך, אני גאה בך ומצדיע לך, אלון היקר שלי. תראה כמה אנשים הגיעו לחבק אותך ולתת לך כבוד, ואני רוצה לספר להם מי אתה. אתה בן וחבר שלי הכי טוב, מושלם. תמיד היינו צוות, אתה למדת ממני ואני למדתי ממך, וכל מה שעשינו תמיד נהנינו יחד. כל מה שהשגת בחיים עשית באופן מושלם. אתה ציוני וישראלי גאה, אוהב את הארץ, ונתת את כולך למענה. אתה תמיד מכבד ומעריך את החברים שלך, והם אוהבים ומעריצים אותך בחזרה. אני לא נפרד ממך, אתה תמיד תישאר איתי בלב. הזיכרונות שלי ממך יספיקו לי לכל החיים. תודה רבה לך שנתת לנו 21 שנים ליהנות ממך. להתראות אלון."

אמו קירה, שבורה וכואבת, מצאה בתוכה כוחות אחרונים לספוד לבנה, כשדמעות זולגות על לחייה: "אתה הלב והנשמה שלי, כולם אומרים שהיית גיבור ואני יודעת שזה האופי שלך. אין לי מילים לתאר לך את האהבה שלי אליך, ואין לי מילים לתאר את הצער שלי. נשמה של המשפחה. תמיד אמרתי לך 'לך תסתכל במראה – ככה נראה אושר'. הורים לא צריכים לקבור את הילדים שלהם, ואנחנו נכשלנו. תודה שנתת לי להיות אמא מאושרת 21 שנים, אני אוהבת אותך בלי סוף. החלום שלי שתחזור אלי." קולה נשבר, והיא קרסה לזרועות בעלה, האבל כבד מנשוא.

אחותו קרן, שאיבדה את חברה הטוב ביותר ואת אחיה האהוב, עמדה איתנה, מנסה להחזיק מעמד: "לאבד אותך זה לאבד אותי. אחי הקטן, דם מדמי, החבר הכי טוב שלי. חלמנו חלומות משותפים על חיים שלמים שעדיין לא הספקנו להגשים. אבל האהבה שלנו חזקה מהזמן והיא נשארת לנצח. אלון, אתה כל עולמי. לנצח אשאר המעריצה הראשונה שלך." המילים שלה, שנאמרו בשקט אך בעוצמה, ביטאו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק, קשר שיישאר חקוק לנצח בליבה.

אלון קודריאשוב, הילד השקט עם חוש ההומור, המנהיג הצנוע, הלוחם המקצוען, אוהב האדם והארץ, השאיר אחריו חלל עצום. הוא היה עץ אלון איתן, כפי ששמו ניבא, שורשיו עמוקים באדמת הארץ אותה כל כך אהב, ועמד זקוף מול כל רוח, עד שנפל בהגנה עליה. מורשתו אינה רק זיכרון של איש צבא, אלא סיפור חיים שלם של אדם שהיה מודל לחיקוי באנושיותו, במסירותו, באומץ ליבו ובאהבתו לזולת. הוא היה זה שרץ קדימה, חוד החנית, תמיד עם חיוך, תמיד מוכן לעזור.

ב-29 באוגוסט 2024, חודשים ספורים לאחר נפילתו, נערך טקס הנצחה מרגש במודיעין, עיר הולדתו וביתו. במרכז הטקס, נקרא משעול על שמו, "משעול רס"ל אלון קודריאשוב", הממוקם ברחוב דם המכבים 1 בעיר, סמוך לביתו. בכל פעם שיעבור אדם במשעול הזה, הוא יזכור את אלון, את הסיפור שלו, את הגבורה שלו, ואת המחיר הכבד של המלחמה. סיפורו של אלון הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, שממשיכה לבנות ולצמוח גם מתוך הכאב העמוק ביותר. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ובסיפור הגבורה של עם ישראל. זכרו יהיה נצור לנצח.