אלון קליינמן

הבית ברחובות, בשכונה שקטה וירוקה, נשם את ריחות הבישולים של יום שישי ואת צהלות המשחק של ילדים. שם, ביום כ"ד בסיוון תשס"ב, 4 ביוני 2002, נולד אלון קליינמן, אח תאום לארז, ושניהם צעירים מגל הבכורה. אך זמן קצר לאחר לידתם, שינה הבית את פניו. ארגזי קרטון ענקיים נערמו בסלון, מלאים בחפצים ובזיכרונות, מוכנים למסע מעבר לים. עבודתו של אביו, גיא, הובילה את המשפחה לארצות הברית, והבית הישראלי התחלף לזמן מה בבית זמני בארץ רחוקה. המעבר, על אף שהיה כרוך בפרידה זמנית מהמוכר והאהוב, הפך למסע משפחתי מאחד ומקרב. בתוך הבית הזר, שפת האם, העברית, נשמרה בקנאות, והסיפורים על ישראל היו ללחם חוק. לילך וגיא הקפידו לנטוע בליבם של שלושת ילדיהם את התחושה העמוקה, הכמעט פיזית, ש"אין לנו ארץ אחרת". התחושה הזו לא הייתה רק אמירה, אלא דרך חיים: היא באה לידי ביטוי בשירים ששרו לפני השינה, בחדשות שצפו בהן בערב, ובמטעמים שהכינו במטבח, שהביאו פיסה מישראל אל תוך הבית האמריקאי. אלון וארז, צעירים מכדי לזכור את תל אביב או רחובות, ספגו את געגועי הוריהם והבנתם את זהותם הישראלית התעצבה מתוך הניגוד הזה – להיות כאן, אך להרגיש שייך לשם.

השנים בארצות הברית חלפו במהירות, מלאות בחוויות חדשות, בצלילים אחרים של שפה ובמראות של נוף שונה. אלון ואחיו גילו עולם חדש, אך תמיד עם עוגן חזק של ביתיות ישראלית. הריח של פרחי האביב האמריקאי, הצבעים העזים של הסתיו, ואורות הכרך הגדול, כולם היוו רקע לשיחות בבית על החזרה הביתה, על הים התיכון, על החברים שמחכים. תחושת הזמניות הייתה נוכחת, ובכל זאת, הם ניצלו כל רגע, צוברים חוויות וזיכרונות שילוו אותם שנים ארוכות. בשנת 2006, עם תום ההשתלמות של גיא, הגיעה סוף סוף השעה המיוחלת. הטיסה חזרה לארץ הייתה מלאה בהתרגשות. אלון, כבן ארבע, כבר הבין את משמעות המילים "חוזרים הביתה". נחיתת המטוס בנתב"ג הייתה מלווה בתחושה של הקלה ושייכות עמוקה. הריחות המוכרים של האדמה הישראלית, צלילי העברית הבוקעים מכל עבר, והחום האנושי שאפף אותם מהרגע הראשון, איששו את תחושת השייכות העמוקה שפעמה בהם כל השנים מעבר לים. הם חזרו לרחובות, אל ביתם האמיתי, אל המקום שבו יבנה אלון את חייו.

ברחובות התחנך אלון, ובית הספר היסודי "שפרינצק" היה התחנה הראשונה במסע החינוכי שלו. מילד שקט וסקרן, הפך במהרה לילד חברותי, עם חיוך כובש ועיניים סקרניות שחיפשו תמיד להבין את העולם סביבו. הוא המשיך לחטיבת הביניים ולתיכון בבית הספר "קציר" בעיר, שם פרח והתגלה במלוא כישרונותיו. אלון לא היה רק חכם, אלא גם אחראי באופן יוצא דופן וקשוב באופן עמוק לסביבתו. הוא זכר ימי הולדת של חברים, הקשיב בסבלנות ללבטים של מכריו, ותמיד היה שם כדי להציע עזרה או עצה שקטה. אהבתו הגדולה ביותר בתחום הלימודים הייתה לפיזיקה ולמתמטיקה. לא היה זה רק עניין של ציונים, אלא של תשוקה אמיתית להבין את המנגנונים המורכבים של העולם. בשעות הפנאי, בעוד חבריו אולי שיחקו במשחקי מחשב או בילו בקניון, אלון היה שקוע בספרי לימוד, מפתרון תרגילים מאתגרים להנאתו, וצופה בסדרות טלוויזיה דוקומנטריות על תורת היחסות של איינשטיין או על מסתורי היקום. הוא נהנה מהאתגר האינטלקטואלי, מהרגע שבו פאזל מורכב נפתר והכל מתחבר לתמונה ברורה. רעש קל של דפדוף עמודים, צליל עדין של עט על נייר, והאור הרך של מסך המחשב שהקרין נוסחאות מורכבות, היו הפסקול של שעות אלו, שבהן הרחיב את ידיעותיו בתחומים שריתקו אותו והניחו את היסודות לחלומותיו העתידיים.

מעבר לכישרונו האינטלקטואלי, אלון היה ספורטאי מחונן. כבר מילדות, הוא התאמן במגוון רחב של ענפי ספורט, כאילו כדי לבחון את גבולות גופו ויכולותיו. הוא למד קפוארה, והתנועות הקלילות והזורמות שילבו בו כוח, גמישות וקואורדינציה יוצאת דופן. מי הברכה הקרירים היו לו כבית שני בשעות השחייה, והוא חרש את המסלולים בקצב אחיד ומרשים. על מזרן הג'ודו למד משמעת וכבוד, כשהוא מתרגל נפילות וריתוקים. במגרש הטניס, הקשיב לרחש החבטות המדויקות של המחבט, תוך שילוב של ריכוז ומהירות. אך מעל לכל אלו, אהבתו הגדולה ביותר הייתה לכדורסל. זה לא היה רק משחק עבורו, אלא עולם שלם שחלק עם אחיו התאום, ארז. מילדותם ועד נעוריהם, השניים היו בלתי נפרדים על המגרש. צליל חריקת הסוליות על הפרקט, הלמות הכדור על הרצפה, רשרוש הרשת כשהכדור נכנס לסל – אלה היו צלילי הרקע של חייהם המשותפים. הם בילו שעות אינסופיות באימונים, לא רק בקבוצות המאורגנות, אלא גם במגרש השכונתי, מתרגלים קליעות, מסירות ותרגילי הגנה, עד שהחושך ירד והכריח אותם לחזור הביתה.

הם היו חלק מנבחרת הכדורסל של בית הספר, וייצגו אותה בגאווה בכל תחרות. בנוסף, שיחקו יחד בשלוש קבוצות שונות מחוץ למסגרת הבית ספרית – "מכבי רחובות", "מכבי ראשון לציון" ו"עירוני נס ציונה". כל קבוצה סימלה שלב אחר במסע המשותף שלהם, עם מאמנים שונים, חברים חדשים, ואתגרים מתפתחים. הם זכו במגוון אליפויות, והגביעים והמדליות שהצטברו בחדרם היו עדות למסירותם ולכישרונם. כל יום הסתיים באימון משותף, מפרך אך מתגמל, שיצר סביבם קבוצת חברים מגובשת. עולמם של אלון וארז סבב סביב הכדורסל. בחופשות משפחתיות, בין אם בארץ או בחו"ל, הדבר הראשון שארזו בתיק היה כדורסל. הם חיפשו מגרשים מקומיים בכל עיר וישוב, והמשיכו לשחק, ללא קשר לשפה או לתרבות המקומית. חלומם המשותף היה גדול מהחיים: הם ראו את עצמם משחקים בליגת ה-NBA, עומדים על הפרקט לצד אגדות הכדורסל, כשהם מייצגים את ישראל ואת רחובות הקטנה. החלום הזה דחף אותם קדימה, נתן להם כוח להתאמן עוד ועוד, וחיזק את הקשר הבלתי ניתן לניתוק ביניהם.

אך ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, החל להתחולל שינוי עמוק בנפשו של אלון. בתחילת כיתה י"א, הוא קיבל החלטה לא פשוטה, החלטה ששינתה את מסלול חייו: לעזוב את הכדורסל המקצועי ולהצטרף לקבוצת כושר קרבי. זו לא הייתה החלטה קלה עבורו. הכדורסל היה חלק בלתי נפרד מזהותו, מהקשר העמוק עם אחיו, ומהחלומות המשותפים שרקמו יחד. שיחות ארוכות ומורכבות התנהלו בבית, עם הוריו, עם ארז, עם מאמניו. היו דמעות, היו לבטים, אבל בסופו של דבר, הכריעה ההבנה כי ישנו ייעוד גדול יותר, חשיבות עצומה בשירות קרבי משמעותי למען המדינה. הערכים שספג בבית, תחושת "אין לנו ארץ אחרת" שהתגבשה בילדותו בארצות הברית, והרצון להגן על המקום שכה אהב, דחפו אותו אל ההחלטה הזו. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות, דרך לתרום באופן המהותי ביותר לעתיד המדינה.

מרגע קבלת ההחלטה, אלון התמסר למטרה החדשה בכל מאודו. הוא התאמן לקראת שירותו הצבאי בצוות הכנה לצה"ל במשך שנתיים, והאנרגיה והנחישות שלו סחפו אחריו לא רק את אחיו התאום, ארז, אלא גם רבים מחבריהם. הקבוצה הפכה למשפחה חדשה, שבה כולם חתרו לאותה מטרה: להיות מוכנים פיזית ונפשית לשירות קרבי משמעותי. מעבר לאימוני הקבוצה המשותפים, ארז ואלון, כפי שהיו תמיד, היו בלתי נפרדים. הם בילו שעות ארוכות באימונים אישיים באזור גבעת החרובים, הממוקמת בין נס ציונה לרחובות. הגבעה הזו, על שביליה המאובקים ועליותיה התלולות, הפכה למגרש האימונים הפרטי שלהם, שם פרצו גבולות והתמודדו עם עצמם. עשרות פעמים עלו וירדו את הגבעה, כשהם נושאים על גבם תיקים כבדים מלאים בשקי חול, כדי להוסיף משקל ועומס לאימונים. הרגליים בערכו, הריאות בערו, אך הם המשיכו לדחוף אחד את השני. משם, המשיכו בריצה ארוכה ומהירה הלוך וחזור לחוף פלמחים, כשהם מרגישים את החול מתחת לרגליהם, את רסס הים המלוח על פניהם, ואת השמש הצורבת. אחרי כל אימון מפרך שכזה, כשהגוף כואב והנפש מרוקנת, הם תמיד סיימו עם פק"ל קפה בגבעה. היה זה טקס קבוע, רגע של שקט והתבוננות, כשקולות הציפורים היו הפסקול היחיד, וריח הקפה המתבשל באוויר התערבב בריח האדמה. ארז תיאר את אלון כפרטנר אימונים מושלם, כזה שדוחף תמיד למעלה, מעורר השראה. אלון תמיד הציב רף גבוה, לא רק לעצמו, אלא גם לסובבים אותו, ושימש מודל לחיקוי עבור כל מי שפגש.

הקשר בין אלון לארז היה קשר ייחודי, עמוק ובלתי ניתן לניתוק. אימם, לילך, תיארה אותם כ"כוח אחד אדיר", שני חצאים של שלם, למרות שכל אחד מהם היה עולם ומלואו בפני עצמו. ארז הרגיש שאחיו התאום היה לא רק אח, אלא גם חברו הטוב ביותר, והם היו הפכים משלימים. בעוד אלון היה הצד המסודר, המאורגן והאחראי, זה שדאג שתמיד יהיה סדר בחדרם המשותף ושכל משימה תבוצע על הצד הטוב ביותר, ארז היה יותר שטותניק, בעל חוש הומור קליל ונטייה למעשי קונדס. השוני הזה לא יצר חיכוכים, אלא להיפך – הוא יצר איזון מושלם. אלון העניק לארז עוגן של יציבות, וארז העניק לאלון קלילות ושמחה. הם היו ידועים ברחובות כ"תאומים החתיכים והמוצלחים", ולא רק בגלל מראם החיצוני, אלא גם בזכות כריזמתם הטבעית, חיוכם הרחב ולבם הגדול. הם היו דומיננטיים מאוד בקבוצת החברים שלהם, אהובים על כולם, ותמיד מוקפים באנשים שרצו להיות בחברתם. אלון היה איש של אנשים עם לב זהב, כך תיארו אותו חבריו. הוא היה מיוחד בדרכו, כזה שנהג להציב לעצמו מטרות ויעדים ברורים, ולחתור קדימה בנחישות בלתי מתפשרת להשגתם. הוא לא פחד לחלום בענק, וחלומותיו לא היו רק אישיים. הוא שאף ללמוד הנדסת חשמל, ושאף להמציא "המצאה ירוקה" שתשנה את העולם לטובה, שתתרום משהו משמעותי לכדור הארץ ולבני האדם. בכל מסגרת שבה פעל, מבית הספר ועד קבוצת הכושר הקרבי, מצא אלון את הדרך לאתגר את עצמו, "להמציא" את עצמו מחדש, ולפרוץ גבולות. את כל זה עשה בשקט האופייני לו, בצניעות וברוגע, מבלי לחפש זרקור או שבחים.

מעבר לכל זה, אלון אהב אהבת נפש את הארץ ונופיה. הוא הרבה לטייל, ולא היה פיסת אדמה שלא רצה לדרוך עליה, או שביל שלא רצה ללכת בו. אך מכל הטיולים, אהבתו הגדולה הייתה למעיינות המים. הנביעות הקרירות, צל העצים המרענן, והאפשרות לטבול ולהתנקות, היו עבורו חוויה שאין דומה לה. הוא תבע את המשפט שעד היום מלווה את מכריו: "לא טבלת, לא היית", בעודו קופץ בחדווה אל מקורות המים הצלולים באזור הטיול. המשפט הזה, על קלילותו ומשמעותו העמוקה, הפך למעין קוד סודי בין חבריו, תזכורת לחוויה המלאה, לחיבור הבלתי אמצעי עם הטבע והארץ. אלון, עם חיוכו הקורן, היה הראשון לקפוץ, ומיד אחריו נגררו כולם, מתמסרים לקרירות המים המרעננת.

בכיתה י', בתוך כל העיסוקים, האימונים והלימודים, הכיר אלון את שיר. אהבת נעורים רכה ומתוקה החלה לפרוח ביניהם, ומהר מאוד צמחה לשותפות חיים עמוקה ואוהבת. הם היו זוג צעיר שאהב לבלות יחד, לטייל, לגלות פינות חמד חדשות בארץ. לעיתים קרובות, היו יושבים בספוט הקבוע שלהם ליד הנמל, מביטים אל הים הפתוח, אל הספינות המתרחקות, ומשוחחים שעות ארוכות על החיים, על חלומות, ועל עתידם המשותף. לפעמים, היו מוצאים מקלט במרפסת של אלון, תחת כיפת השמיים, מוקפים באורות העיר המנצנצים, העיקר להיות יחד, לחוש את קרבת האחר, לבנות זיכרונות. הם חלמו על עתיד משותף, על בית משלהם, על חיים מלאים באהבה, בצחוק ובשגרה המרגיעה של זוגיות איתנה.

עם מועד גיוסו לצה"ל, החל אלון במסלול מרתק ומאתגר. תחילה, שובץ לקורס טיס, חלום של רבים, שדרש יכולות אינטלקטואליות ופיזיות יוצאות דופן. הוא צלח את השלבים הראשונים, אך מהר מאוד הבין שליבו מושך אותו למקום אחר, למסלול שבו יוכל להשפיע באופן ישיר ופיזי יותר. בהמשך, החל גיבוש לסיירת מטכ"ל, יחידת העלית האולטימטיבית, שבה נדרשו יכולות על-אנושיות. אך גם שם, לאחר מספר חודשים, מצא אלון את דרכו אל היעד האמיתי שלו: יחידת מגלן. זו הייתה בחירה מודעת, תוצאה של חיפוש פנימי עמוק, והבנה היכן יוכל לתרום בצורה המיטבית ביותר. כדי שיוכל להתגייס ליחידה, נדרש אלון להמתין מספר חודשים. התקופה הזו, שבין סיום הגיבושים לתחילת המסלול במגלן, לא הייתה תקופת בטלה. המשפחה עברה לגור בתל אביב, ואלון ניצל כל רגע: הוא לימד מתמטיקה בהתנדבות במתנ"ס ביפו, מעניק מידיעותיו לילדים ולנוער, בסבלנות ובאחריות. במקביל, עבד למחייתו בחומוסייה קטנה ליד הבית, חווה את החיים האמיתיים, את העבודה הפיזית, את המפגש עם אנשים מכל קצוות החברה הישראלית. ריח החומוס הטרי, צלילי השיחות בערבית ובעברית, והתנועה הבלתי פוסקת של העיר, היו חלק בלתי נפרד מחייו. ובזמנו הפנוי, כהרגלו, חרש את הארץ בטיולים רגליים, מצפון לדרום, כאילו כדי לספוג עוד ועוד מנופיה, מריחותיה, מאנשיה, לפני שיכנס למסלול אינטנסיבי שייקח אותו הרחק מכל אלה.

ביום 8.8.2021, שב אלון לשירות הצבאי, אך הפעם, אל המקום שבו הרגיש שייך באמת – יחידת מגלן. הוא היה גאה מאוד להגשים את חלומו, ללבוש את מדי היחידה, ולהצטרף לשורותיהם של הטובים ביותר. המסלול במגלן היה קשה ומפרך, דורש כוחות פיזיים ונפשיים אדירים. אימונים בלתי פוסקים, שעות ארוכות של מסעות, תרגילים מורכבים בתנאי שטח קשים, כל אלה נועדו לדחוף את הלוחמים אל קצה גבול היכולת שלהם. אך אלון, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, שילב ביחידה במהירות ובהצלחה. הוא מצא במגלן לא רק יחידה צבאית, אלא בית שני, ובצוות שלו – משפחה לחיים. חברי הצוות הפכו לאחים לנשק, קשר שנרקם תחת לחץ קיצוני, ושבו כל אחד סומך על השני בעיניים עצומות. בין חפציו, נמצא פתק קטן, כתוב בכתב ידו, שבו ריכז את הסיבות שבגללן בחר בשירות קרבי כלוחם. הפתק הזה, פשוט אך עוצמתי, חשף את עומק נשמתו וצפונות ליבו: "אני רוצה להיות כי: לשמור על המדינה שלי; ככה התחנכתי בבית; אני רוצה למצוא חברים לחיים ולזכות בחוויות ובסיפורים; אני שואף להוציא ממני את הכי טוב שיש בי ולמצות את עצמי; זה תורי". כל משפט בפתק היה אבן דרך בדרכו, ביטוי לערכיו העמוקים. הרצון לשמור על המדינה, שורשיו נטועים עמוק בחינוך שקיבל בבית, בתחושת "אין לנו ארץ אחרת". השאיפה לחברים לחיים, לחוויות ולסיפורים, שיקפה את אהבתו לאנשים ואת רצונו לחוות את החיים במלואם. הרצון למצות את עצמו, להוציא את הכי טוב שיש בו, היה ביטוי לדחף הפנימי שלו למצוינות. והמשפט האחרון, "זה תורי", סיכם הכל – תחושת אחריות אישית עמוקה, הבנה שהוא חלק מחברה, ושהגיע זמנו לתרום את חלקו.

לאורך המסלול הארוך והמפרך, אלון עבר הכשרות אינטנסיביות, שכללו ניווטים בשטח, ירי מדויק, לוחמה בשטח בנוי, ואימוני כושר גופני קיצוניים. הוא השתלב ביחידה במהירות ובצורה יוצאת דופן, והיה ברור לכולם שהוא חומר למנהיג. במהלך שירותו, שימש בתפקידים שונים, שכל אחד מהם הוסיף נדבך נוסף לאישיותו ולכישוריו. הוא היה סמל צוות, תפקיד הדורש אחריות רבה על הלוחמים הצעירים. שימש כקמב"צ (קצין מבצעים), תפקיד מפתח בתכנון ובביצוע משימות מורכבות, ונווט חוד, המוביל את הצוות בשטח לא מוכר, תחת לחץ. בכל תפקיד, בלטה מנהיגותו השקטה והכריזמטית. הוא לא היה מנהיג שפעל ברעש וצלצולים, אלא כזה שאנשים פשוט הלכו אחריו, סמכו על שיקול דעתו, והאמינו בדרכו. חבריו לצוות סיפרו כי התחושה של כל אחד מהם הייתה שהוא החבר הכי טוב שלו, שכן אלון תמיד נתן מאה אחוז מעצמו לכולם, הקשיב, תמך, והיה שם ברגע הנכון. הם סיפרו כי אפשר היה לשבת איתו לשיחה של חמש-שש שעות בערב, כשהם מדברים על הכל, צוחקים יחד עד אמצע הלילה, בלי שהזמן יורגש. הם העריצו את אישיותו הייחודית, את מקצועיותו הבלתי מתפשרת, ואת השקט הפנימי שלו גם ברגעים הכי קשים. אחד מחבריו סיפר כי גם אחרי פעילויות מפרכות שהסתיימו בחמש בבוקר, כשהם עייפים וסחוטים עד כלות, אלון נהג להיכנס למחסן, לסדר את הציוד שלו בקפדנות, לוודא שיעמוד מצוחצח ומוכן לפעילות הבאה. וכשסיים, תמיד סייע ליתר החברים לארגן את הציוד שלהם, מתוך דאגה אמיתית לרווחתם. הכינוי שדבק בו בצוות היה "לברדור מחונך" – מחווה לחינוכו הטוב, ליושרו הפנימי, לנאמנותו, ולרוגע ששידר. איכויותיו אלו הביאו לכך שייצג את הצוות מול הסגל הפיקודי, לקח יוזמות, והביע את דעתו בצורה שקולה ומכבדת. בזכות פועלו הטוב, קיבל אות הצטיינות מאלוף פיקוד מרכז, הוקרה רשמית לכישוריו ולתרומתו יוצאת הדופן.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התחלף באימה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, היה רק מסך עשן לחדירה של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל, ורצחו עוברים ושבים בדרכים. כשמונה-מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה.

עם שחר, כשארץ ישראל בערה, אלון הקפיץ את עצמו. לא היה בו שמץ של היסוס. הוא חש את הדחיפות, את הקריאה להגן על ביתו, על עמו. חדור מוטיבציה עזה לשרת ולהגן, הוא התייצב במהירות בבסיס, מוכן לכל משימה. יחד עם חבריו לצוות מגלן, הוא נשלח ללב התופת – כפר עזה. המראות שנגלו לעיניהם היו קשים מנשוא: הרס, חורבן, גופות אזרחים, ובתי מגורים שבהם עדיין נצרו אזרחים חסרי אונים בממ"דים, תחת אש המחבלים. משימתם הייתה ברורה: לחלץ את כל האנשים שהיו עדיין נצורים בבתים, להציל חיים. אלון, כנווט חוד מנוסה, הוביל את הצוות בית-בית, רחוב-רחוב, תחת אש תופת בלתי פוסקת. כל דלת שנפתחה הייתה עלולה להיות מלכודת, כל פינה הסתירה סכנה. בנחישות ראויה לציון, ותוך סיכון חיים עצמי, הצליחו אלון וחבריו להציל רבים מתושבי הקיבוץ. באחד המקרים, כשהגיעו לבית שבו ידעו כי ישנם לכודים, נדרשו לומר סיסמה מיוחדת שנועדה לוודא שמדובר בחיילים ולא במחבלים. אלון, מרוב מתח ואדרנלין, התבלבל בסיסמה. תושבת מבוגרת ששהתה בממ"ד, מבועתת מכל צל ורחש, סירבה לפתוח את הדלת. אלון, בקור רוח ובאינסטינקט של אדם, צעק לה מבעד לדלת הסגורה: "קוראים לי אלון, זה שם של ישראלי!" קולו הצלול והבטוח, והאמירה הפשוטה אך העוצמתית, שכנעו אותה. בזהירות, היא פתחה את הדלת, וראתה מולה חייל צעיר, יפה תואר, עם עיניים מלאות נחישות וחמלה. הוא ליווה אותה ושמר עליה במסירות, עד שפונתה בבטחה מהתופת. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר צוותו של אלון נפגש עם חברי כפר עזה שנותרו בחיים, היא חיפשה אותו, רוצה להודות לו שוב. אך אז התבשרה, באכזריות, כי החייל הצעיר שהציל את חייה, אלון קליינמן, נפל בקרב. דמותו, כך סיפרה, נצורה בליבה לעד, כחייל אמיץ ויפה תואר שהציל אותה ממוות בטוח.

כשבועיים מתחילת המלחמה, החל צה"ל בתמרון קרקעי נרחב ברצועת עזה. אלון ויחידתו, מגלן, נטלו חלק פעיל בלחימה הקשה. הם פעלו בצפון הרצועה, מנהלים קרבות עזים מול עשרות מחבלים, וחיסלו חוליות טרור רבות. הלחימה הייתה בלתי פוסקת, בתנאים קשים, מלווה בחשש מתמיד ממטענים, ירי צלפים, ותקיפות פתע מתוך מנהרות. במהלך הלחימה, בלט אלון כדמות מפתח בצוות. מנהיגותו השקטה, שכבר הייתה מוכרת באימונים ובשגרה, הפכה לעוגן של יציבות בלב הכאוס. הוא לא היה מנהיג שפעל ברעש וצלצולים, אלא כזה שאנשים פשוט הלכו אחריו, סמכו על שיקול דעתו, והאמינו ביכולותיו. הייתה לו יכולת נדירה לסחוף אחריו אנשים, להתנהל בצורה סדורה ומותאמת לכל מצב, ולבצע משימות בחדות וברזולוציה גבוהה. הוא היה חד כתער, נחוש בביצוע המשימות, ולא נרתע משום אתגר. עבור חבריו, הוא היה מושא להערצה ועוגן יציב, גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות והפחד איימו להכריע.

עם התארכות הלחימה, יחידת מגלן פעלה במגוון רחב של גזרות – בלבנון, ובאזורים שונים בדרום ובמרכז רצועת עזה. אלון, שהיה ותיק יותר מחלק מחברי צוותו, סיים את שירותו הסדיר תוך כדי המלחמה. על פי ההיגיון הצבאי, הוא יכול היה להשתחרר ולחזור הביתה, לחיים אזרחיים, לשיר ולחלומותיהם המשותפים. אך לאלון היו ערכים אחרים. הוא לא היה מוכן להשתחרר לפני חבריו לצוות, לפני אלה שהפכו למשפחתו השנייה. הוא חתם על חודשיים קבע נוספים, מחויב להם, לשליחות, למדינה. לאחר שסיים גם את תקופת הקבע הנוספת, השתחרר רשמית, אך לא נפרד. הוא המשיך מייד עם היחידה והצוות, הפעם כלוחם מילואים. ההפרדה הפורמלית לא שינתה דבר במחויבותו. ביום 1 בפברואר 2024, נכנסה היחידה ללחימה באזור חאן יונס שבמרכז הרצועה, אחד ממוקדי הלחימה העזים והמסוכנים ביותר. שיר, אהובתו, סיפרה על שיחת הטלפון האחרונה ביניהם. ברקע השיחה, נשמעו קולות המלחמה המרוחקים, אך קולה היה מלא געגוע ודאגה. אלון סיפר לה שחלק מהמילואימניקים כבר השתחררו, שחלקם כבר חזרו הביתה. כששאלה אותו, בקולה הרועד, אם גם הוא בין המשתחררים, ענה לה בנחישות, בקול שקט אך מלא עוצמה: "לא, מה פתאום, אני נשאר. אני עד הסוף עם הצוות, ואני אתן מעצמי עד שהצבא כבר לא יצטרך אותי". זו הייתה הצהרת כוונות, הבטחה לחבריו, למדינה, ולעצמו. הבטחה שעלתה לו בחייו.

ביום 11 בפברואר 2024, בעיצומו של יום לחימה קשה במיוחד בחאן יונס, בשעות אחר הצהריים, נורתה פצצת RPG אל עבר הבניין שבו שהו אלון וצוותו. הפיצוץ היה עז, הקירות רעדו, ואש פרצה בחדר. אלון, כהרגלו, לא היסס. הוא מיד קפץ לכבות את השריפה שפרצה, וחש לעזור לחבר ששהה בחדר ונפל עליו ארון כתוצאה מההדף. בתוך התופת, בתוך העשן והאש, במעשה גבורה עילאי של הצלת חיים, נורתה פצצת RPG נוספת אל עבר הבית. הפיצוץ השני היה קטלני. ממנו נהרגו אלון קליינמן וחברו לצוות, רב-סמל עדי אלדור. אלון, רב-סמל במילואים, לוחם ביחידת מגלן, נפל בקרב ביום ג' באדר א' תשפ"ד, 11 בפברואר 2024. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד במותו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב, מותיר אחריו הורים כואבים, לילך וגיא, אח, ארז, ואחות, גל.

בהספד קורע לב, אמר ארז אחיו התאום: "אם לכל אחד יהיה קצת אלון בכיס, נהיה אנשים טובים יותר". המילים הללו, פשוטות ועמוקות, משקפות את מהות דמותו של אלון – טוב לב, נתינה אינסופית, חתירה למצוינות, ודאגה לזולת. הוא השאיר חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של ערכים ודרך חיים. אוהביו וחבריו, חדורי מטרה, הקימו עמותה בשם "מורשת אלון", המרכזת את פעילויות ההנצחה הרבות והמגוונות. באתר העמותה, ניתן למצוא את סיפור חייו המלא, תמונות מכל שלבי חייו, קטעי וידאו מרגשים, ראיונות עם קרוביו וחבריו, ומיזמים שונים לזכרו. תחת הכיתוב "רס"ל אלון קליינמן ז"ל שירת ביחידת מגלן ונפל בחאן יונס ב-11.2.24. אלון היה בן ואח דואג, בן זוג מסור וחבר אמיתי. לצערנו גילינו שהקלישאה נכונה ואלוהים באמת לוקח את הכי טובים. האמין בערכים של אהבת הארץ, רעות ואחדות", מתוארת דמותו של אלון, חקוקה בזיכרון הלאומי.

בין פעילויות ההנצחה המרשימות, הקימו אוהביו של אלון את "מצפה אלון" הממוקם בגבעת החרובים, המקום שבו נהגו הוא ואחיו ארז להתאמן שעות ארוכות לקראת השירות הצבאי. המצפה משמש כיום כמקום למפגש חברתי, נקודת התכנסות לזכרו, וכאזור לאימוני "צוות קליינמן" – מיזם חדש לאימוני הכשרת כושר קרבי, הממשיך את דרכו ואת רוחו. הפוקדים את המצפה מוזמנים לקחת חלק ב"אתגר אלון" – אתגר ספורטיבי המשלב ריצה וטיפוס, כמחווה לאימונים המפרכים שערך שם אלון. קולות צעדים, נשימות כבדות, וקריאות עידוד ממלאים כעת את הגבעה, מחזירים אליה את רוחו של אלון. בני משפחתו ערכו אירוע שכונתי מרגש בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, בשם "שרים לזכרם". תושבי השכונה התכנסו יחד, שרו שירים, שמעו סיפורים מרגשים על אלון, וצפו בהקרנת תמונותיו, כולם יחד, בלב אחד, זוכרים ומנציחים. קבוצת "עירוני נס ציונה", בה שיחק אלון כדורסל בנעוריו, ערכה משחק ראווה לזכרו, שבו השתתפו חברי ילדותו מקבוצת הכדורסל, חבריו לצוות במגלן, וותיקי נבחרת ישראל. הכדורסל, אהבת נעוריו, הפך לבמה להנצחתו. קבוצת הנוער של המועדון נקראה על שמו – קבוצת "עירוני אלון נס ציונה", כך ששמו ימשיך להדהד במגרשים, בקרב הדורות הבאים של ספורטאים. ההנצחה המשמעותית ביותר, כך כתבו בני המשפחה, היא להיות מאוחדים, ולפעול כדי להיות טובים יותר לחברינו ולסביבה שלנו. ובכך, להפוך את המדינה האהובה שלנו למקום טוב יותר. אלון קליינמן, שנפל בקרב כגיבור, חי ונוכח בלבבות רבים, ומורשתו ממשיכה להאיר את דרכנו, מבטיחה שמעשיו וערכיו ימשיכו לחיות ולשמש השראה לתקומה ולגאווה הישראלית.