עלמקאן טרפה

הבוקר ההוא, י"ג בטבת תשס"ג, ה-18 בדצמבר 2002, באחד מכפרי אתיופיה שטופי השמש, נולד עלמקאן אבטה טרפה. הוא היה הבן הבכור לאסצ'ילה וגירמאו, ילד שעם בואו הפיח חיים חדשים וציפיות גדולות במשפחה הצעירה. עיניו הגדולות והסקרניות כבר אז הבטיחו עולם שלם של תגליות, והחיוך הקטן שהתפשט על פניו כשישן, כשהיה עטוף בזרועות אמו, היה מבשר טובות. הבית הצנוע, שהיה מלא בריחות תבשילים מקומיים וצלילי שיחות באמהרית, קיבל אותו בזרועות פתוחות, והוא גדל שם את שנות ינקותו הראשונות, סופג את חום המשפחה ואת קצב החיים הפשוט והעמוק של המקום. שנתיים חלפו, ועלמקאן הקטן כבר פסע בביטחון יחסי, רץ בחצר, קורא בקולות ילדותיים לאחותו אסתר ולאחיו יונתן ושליו שטרם נולדו, כשהמשפחה קיבלה החלטה שתשנה את מסלול חייו לעד. בשנת 2004, כשהוא בקושי בן שנה וחצי, עלה עלמקאן ארצה עם הוריו, מטוס ענק שהמריא אל הלא נודע, אל ארץ חדשה, אל שפה זרה, אבל עם תקווה ענקית בלבם.

השנתיים הראשונות בארץ היו תקופה של הסתגלות עדינה, של למידה והתחלה מחדש, כשהמשפחה השתכנה במרכז קליטה במבשרת ציון. עלמקאן, עם יכולת ההסתגלות המופלאה של ילדים, קלט את המראות והקולות החדשים במהירות, רץ במסדרונות המרכז, מנסה לבטא מילים בעברית ששמע מילדים אחרים, ומוצא דרכים לתקשר גם בלי שפה משותפת. הוא למד לזהות את הריחות השונים של האוכל בחדר האוכל המשותף, את קולות המשחקים החדשים בחצר, ואת ההתאקלמות האיטית אך העקבית של הוריו. אחרי שנתיים במרכז הקליטה, מצאה המשפחה את ביתה הקבוע בשכונת קריית מנחם בירושלים. הדירה החדשה, הקירות הלבנים, המרחב העירוני שהיה שונה כל כך מהכפר האתיופי, הפכו במהרה למרכז עולמו. ירושלים, על רבדיה, קולותיה, והאנשים הרבים בה, אימצה אותו אל חיקה.

בבית הזה, בלב קריית מנחם, החלו להיבנות אבני היסוד של אישיותו של עלמקאן. הוא היה הבן הבכור, ולכן באופן טבעי נשא על כתפיו הצעירות אחריות מסוימת, אך גם זכה למלוא תשומת הלב והאהבה. סביו וסבתותיו, שהגיעו גם הם ארצה, ראו בו את הנכד הראשון, את הפרח הראשון שצמח באדמה החדשה, והתפעמו מכל צעד שלו. דודו נהג לכנותו "הפרח של המשפחה", והסיפורים על добро לבו החלו להצטבר כבר מגיל צעיר. זכור במיוחד היה סיפור על מקרה שבו עלמקאן שיחק כדורגל עם חבריו בשכונה, כשהוא רץ במרץ אחרי הכדור, עיניו ממוקדות בשער. לפתע, באמצע משחק סוער, קלט את דמותה המרוחקת של סבתו, מתקרבת באיטיות, ידיה עמוסות בשקיות קניות כבדות. בלי לחשוב פעמיים, בלי שאף אחד יבקש ממנו, עצר את המשחק, השאיר את הכדור במקום, ורץ לעברה. הוא לקח ממנה את השקיות הכבדות, והמשיך איתה את הדרך הביתה, צעדיו הנחושים מלווים בחיוך השבע רצון שלה ובמבט גאה בעיניו. זה היה עלמקאן – רואה צורך, ופועל.

כיבוד אב ואם לא היה עבורו רק מצווה או חובה, אלא ערך עליון שחדר לעצמותיו והנחה את כל מעשיו. הוא ראה את הוריו מתמודדים עם השפה העברית שטרם הייתה שגורה בפיהם, עם הבירוקרטיה המורכבת של המדינה החדשה, ותמיד היה שם לעזור. אם זה בתרגום מילה או משפט שנתקלו בו, או במילוי טפסים מפרכים שהיו נראים כמו כתב חידה, עלמקאן תמיד התייצב עם סבלנות והבנה. הוא היה להם לא רק בן, אלא יד ימין של ממש, עזר להם מעל ומעבר למצופה, והקל עליהם את נטל ההתאקלמות. אמו, אסצ'ילה, שזיהתה בו את העוצמה והבגרות עוד בטרם עת, כינתה אותו בחיבה "אבטה" – "אבא שלי" באמהרית. היא ראתה בו לא רק את בנה הבכור, אלא את חברה הקרוב ביותר, את זה שאפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, ואפילו ללמוד ממנו רבות. הקשר הזה היה עמוק וייחודי, וליווה אותם לאורך כל חייו.

גם כאח בכור, עלמקאן דאג לאחיו הצעירים, אסתר, יונתן ושליו, אהב אותם אהבה גדולה, ושיחק איתם בכל הזדמנות. הוא ידע להיות להם מודל לחיקוי, עמוד תווך, וגם שותף לשטויות וצחוקים. כשהיה חוזר הביתה מהבסיס בסופי שבוע, הבית כולו היה מתעורר לחיים. הוא היה מפעיל מוזיקה בקולי קולות – קצבית, שמחה, כזו שממלאת את החלל – ומיד מתחיל להרקיד את כל בני הבית, לא משנה מה השעה. זו הייתה דרכו להביא את השמחה הביתה, לחבר את כולם יחד, ולהפיג את המתח של השגרה. הבית היה רועד מצחוק, צעקות שמחה, ותנועות ריקוד מאולתרות, ועלמקאן היה במרכז, עם החיוך הכובש שלו, מדביק את כולם באנרגיה המתפרצת שלו.

את שנות לימודיו הראשונות עשה עלמקאן בבית הספר היסודי "קיבוץ ראשית" בירושלים, מוסד חינוכי ששם דגש על ערכים וקהילה. שם, בין ספסלי הכיתה והחצר המרווחת, החלו להתגבש תכונותיו הבולטות: טוב לבו, סקרנותו, ויכולתו להתחבר בקלות לכל אדם. הוא היה ילד שקט יחסית, אך נוכחותו הורגשה, תמיד עם חיוך קטן על פניו, מוכן לעזור לחבר או להקשיב למורה. עם המעבר לתיכון, בחר ללמוד בבית הספר התורני "הימלפרב" בעיר, מוסד שנחשב לבעל רמה לימודית גבוהה. גם שם, עלמקאן בלט. מוריו אהבו אותו, לא רק בגלל ציוניו הטובים, אלא בזכות אישיותו הנעימה, רצונו ללמוד, והאופן שבו התייחס לחבריו ולצוות ההוראה. הוא אהב לקרוא ספרים ולכתוב, וזה היה טבעי עבורו לבחור במגמת ספרות. הוא נהנה לשקוע בין דפי ספרים, לאבד את עצמו בעולמות אחרים, לנתח דמויות ועלילות, ולבטא את מחשבותיו ורגשותיו דרך המילה הכתובה. עולם הספרות פתח בפניו אופקים חדשים, והעמיק את הבנתו בנפש האדם ובתרבויות שונות.

אבל עלמקאן לא היה רק תלמיד שקדן. הוא היה נער מלא חיים, שחיפש איזונים ודרכים לבטא את האנרגיה שבו. כדורגל היה אהבה גדולה בחייו. בכל רגע פנוי, הוא היה מוצא את עצמו על המגרש השכונתי, רץ, מוסר, בועט, ומרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו. הוא עשה זאת בהנאה ובכישרון רב, ותמיד הקרין שמחת חיים כשהיה מוקף בחבריו למשחק. לא פעם, היה נשאר על המגרש גם אחרי ששאר החברים התעייפו והלכו, מתאמן לבד, משכלל את מיומנויותיו, בועט שוב ושוב לשער דמיוני. הוא לא הסתפק רק בלשחק; הוא גם היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל של ברצלונה, עוקב באדיקות אחרי משחקיה, יודע את שמות השחקנים בעל פה, ומתרגש מכל ניצחון כאילו היה שלו.

מעבר לכדורגל, המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, מקום מפלט אמיתי, מקור לרוגע ושלווה. בכל עת שיכול, היה עלמקאן מאזין למוזיקה, מתמסר לצלילים, נותן להם לשטוף אותו. הוא כתב פעם: "לא משנה איך אני מרגיש, בין אם אני עצוב, כועס, ובין אם אני עצבני, המוזיקה עוזרת לי לנשום ולהירגע". היא הייתה עבורו כלי להתמודדות, דרך לעבד רגשות, ולמצוא את המרכז השקט שלו בתוך סערות החיים. הוא אהב מגוון רחב של סגנונות, וכל שיר היה יכול לספר לו סיפור, להעביר אותו למקום אחר, או פשוט לתת לו את ההשראה והכוח להמשיך.

בנעוריו, כשהבגרות החלה לדפוק על דלתו, הרגיש עלמקאן דחף פנימי לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר. הוא הצטרף לפעילות של עמותת "אחריי! – נוער מוביל שינוי", ארגון שנועד לפתח מנהיגות צעירה ולהכין אותה לאתגרי החיים והשירות הצבאי. בתוך העמותה, השתתף בתוכנית "אחריי! בשטח" שכללה יציאה לטיולים מאתגרים, עשייה חברתית משמעותית, ועידוד מנהיגות. הוא צעד בשבילי הארץ, נושא משקלים, מתמודד עם תנאי שטח קשים, ובכל פעם גילה עוד רובד של כוח פנימי שלא ידע שקיים בו. הטיולים הללו, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, לימדו אותו על עבודת צוות, על דבקות במטרה, ועל היכולת לדחוף את עצמו מעבר לגבולות המוכרים. הוא גם השתתף בקורס "אחריי! לצבא", ששילב הכנה פיזית ומנטלית לשירות הצבאי עם הכשרת מנהיגות צעירה. עלמקאן בלט בקבוצות שלו. הוא היה חדור מטרה, ביצע משימות מאתגרות כמו מסע אלונקות ארוך ומפרך, ימי שטח מורכבים וימי הישרדות שדרשו ממנו תושייה וקור רוח. הוא מעולם לא ויתר לעצמו, ותמיד שאף למצוינות. אבל יותר מכל, הוא ידע לתת כוח לחניכים האחרים, לעורר בהם מוטיבציה ברגעים קשים, לחייך אליהם ולומר מילה טובה, לנגב זיעה ממצח חבר עייף, ולדחוף קדימה את אלה שחשבו לוותר.

האחריות למשפחה הייתה טבועה בו עמוק. כנער, סייע בפרנסת המשפחה בכל דרך שיכל. באחת מחופשות הקיץ, למשל, הדריך ילדים בקייטנה של העשרה לימודית. הוא הגיע לקייטנה עם תוכניות ורעיונות, ומיד כבש את ליבם של חניכיו. הילדים אהבו אותו, למדו ממנו המון, ונהנו מחוש ההומור השופע שלו. הוא ידע לשלב בין הומור ללמידה, בין משחק לרצינות, וליצור אווירה שבה כל ילד הרגיש בנוח לפרוח וללמוד. חיוכו הכובש, צחוקו המתגלגל, והיכולת שלו להתחבר לילדים בגובה העיניים, הפכו אותו למדריך אהוב ומוערך.

בתום לימודיו בתיכון, במקום למהר ולהתגייס, בחר עלמקאן בדרך נוספת של הכנה והתפתחות אישית – הוא יצא למכינה הקדם-צבאית החצי-שנתית "מעשה בנגב" בנתיבות. זו הייתה תקופה מכוננת בחייו, שבה זכה לתמיכה, ליווי ומעטפת שקידמו אותו באופן משמעותי. הוא הגיע למכינה עם מטרות ויעדים ברורים שגיבש לעצמו: שיפור הביטחון העצמי והעמידה מול קהל. הוא התמסר לתהליך בכל נפשו, צלל לתוכו בעומק, ולא פחד להתמודד עם חולשותיו. הוא למד להשלים עם טעויות וקשיים, לא לראות בהם כישלון, אלא הזדמנות לצמיחה. "התהליך שעברתי במכינה הוא צבירת ביטחון ותעוזה – לא לפחד להעז ולנסות. יאללה, אז אני עומד מול קהל", כתב עלמקאן בסיפוק, משפט שביטא את הדרך הארוכה שעבר ואת הפריצה האישית שהשיג. הוא עמד מול קהל, דיבר, השמיע את קולו, והרגיש את כוחן של מילותיו.

במסגרת המכינה, מונה עלמקאן לתפקיד אחראי יציאות, תפקיד הדורש שיקול דעת, אחריות ואמון. הוא בחן בקשות של חניכים ליציאה הביתה, שקל את הסיבות, והחליט אם לאשר אותן. עד מהרה, הפך לדמות דומיננטית במכינה. חבריו למכינה סיפרו עליו שהיה אחד שלא רב עם אף אחד, לא משנה מה קרה. הוא שמר על יחסים טובים עם כולם, בכל מחיר נמנע מעימותים, ותמיד ידע לשמח את חבריו ברגעי קושי ועצב. תמיד היה עם חיוך על הפנים, מוטו שדבק בו: "תמיד להיות בשמחה והכי חשוב לחייך". הוא הפך למנהיג שקט, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. הוא ייעץ לכולם, התעניין בכולם, והיה לדמות משמעותית עבור כל אחד ואחת במכינה.

בתום תקופת הלימודים במכינה, כשהוא עומד על סף השירות הצבאי, כתב עלמקאן משפט שביטא את שאיפתו העמוקה ואת המצפן הערכי שהנחה אותו: "בעתיד אני רוצה לשקם את השכונה שלי ואת בני הנוער ששם, כי אלה באמת ילדים שיכולים להגיע הכי רחוק. הבעיה היחידה היא שאין מי שירים אותם כשהם נופלים, ואני רוצה שהם יראו אותי עם מדים ונשק וירצו גם, וידעו שגם הם יכולים". זה לא היה רק חלום, זו הייתה הבטחה לעצמו ולסביבתו, תוכנית פעולה שביטאה את עומק מחויבותו החברתית ואת רצונו לשמש דוגמה אישית. הוא ראה את עצמו כגשר, כמי שיכול לפרוץ את הדרך עבור הדורות הבאים, להראות להם שאפשר להגשים כל חלום, גם אם נקודת הפתיחה מאתגרת.

עלמקאן, בחור צנוע ושקט, טוב ואכפתי, בורך בחיוך כובש ובשמחת חיים שהדביקה את כולם. הוא ידע להצחיק ולשפר את מצב הרוח גם ברגעים קשים, ותמיד התמקד בחצי הכוס המלאה. בקלות הסתדר והתחבר עם כל אדם, ללא הבדלי דת, גזע או מין. הוא היה חבר טוב, נאמן ואהוב, ועם חבריו ידע להיות רציני מאוד כשנדרש, אך גם "שטותניק" אמיתי, מתגלגל מצחוק ומצחיק את כולם. היושר, הצדק והאמת היו טבועים בו, והוא שקל היטב את מילותיו ומעשיו, ולכן מכריו סמכו עליו בעיניים עצומות ונתנו בו אמון מלא. הוא היה אינטליגנט, חכם, נבון וחד מחשבה, הצטיין בכל תחום שנגע בו ועל כן שימש מודל לחיקוי עבור רבים. בשכונה, החבר'ה הצעירים הסתכלו עליו בהערצה, רואים בו "אחד שאשכרה חולם ועושה, פורץ את הסטיגמות".

מטבעו, היה שאפתן. כבר בגיל צעיר החליט לצעוד בדרך חיובית, התבונן קדימה אל הטווח הרחוק, הציב מטרות ויעדים ברורים, השקיע מאמץ בלתי נלאה, חלם והגשים. הוא האמין בכל ליבו שהוא מוביל את חייו ושהבחירה בנוגע לאיזה אדם יהיה, נמצאת בידיו שלו. "אם יש ספר שאתה רוצה לכתוב והוא עדיין לא נכתב, כתוב אותו בעצמך", נהג לומר, משפט ששיקף את תפיסת עולמו האקטיבית והיוזמת. הוא חלם ללמוד רפואה ולהיות רופא מנתח, מתוך שאיפה עמוקה לתרום לחברה ולעזור לבני אדם. את הטיול הגדול שאחרי הצבא, תכנן להגביל לשלושה חודשים בלבד, כדי שיוכל להתחיל ללמוד באוניברסיטה כמה שיותר מהר. הוא כבר ראה את עצמו לומד, מתמחה, עומד בחדר ניתוח, מציל חיים.

השאיפה הגדולה ביותר של עלמקאן בתחום הצבאי הייתה להיות לוחם בחטיבת "גולני" ולחבוש בגאון את הכומתה החומה, סמל לעוצמה, מסורת ונחישות. ואכן, ביום ה-31 במרץ 2022, התגייס עלמקאן לצה"ל. הוא עבר גיבוש קפדני, שבו הוכיח את יכולותיו הפיזיות והמנטליות הגבוהות, ושובץ לפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת גולני בחיל הרגלים. זו הייתה יחידה מובחרת, שדרשה מהלוחמים שבה יכולות גבוהות במיוחד, ועלמקאן הרגיש כי הגיע למקומו הנכון. הוא עבר את מסלול ההכשרה המאתגר, שהיה רווי באימונים פיזיים אינטנסיביים, ניווטים מפרכים, שבועות שטח ממושכים ולמידה מעמיקה של מקצועות הלחימה. לאורך כל המסלול, שמר על גישה חיובית, על אופטימיות מדבקת, ועל חיוך תמידי, גם כשהיה עייף עד כלות. הוא סיים את המסלול בהצטיינות יתרה, והוכיח לכולם את יכולותיו יוצאות הדופן.

בתום המסלול, יצא עלמקאן לקורס מפקדי כיתה (מ"כים), צעד נוסף בדרך להגשמת שאיפותיו. במהלך הקורס, הציב לעצמו יעדים ברורים: צבירת ידע נרחב, התמקצעות בכל תחומי הלחימה והפיקוד, איכות בפיקוד, יכולת הובלה, לקיחת אחריות מלאה ושיפור מתמיד של הכושר הגופני. כל זאת, מתוך רצון טוב עז ושאיפה עמוקה להתנסות ולנסות את כוחו כמפקד. הוא צלל לתוך החומר, למד בקפדנות, ויישם כל עיקרון שרכש. חבריו לקורס זכרו אותו כמי שתמיד היה מוכן לעזור, להסביר, ולתמוך. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, ושיבוצו לתפקיד מפקד כיתה בבסיס האימון החטיבתי (בא"ח "גולני") העיד יותר מכל על ההערכה הרבה שרחשו לו מפקדיו. זה היה תפקיד משמעותי, שבו היה אמור להכשיר את הדור הבא של לוחמי החטיבה.

אף על פי השיבוץ המכובד והאמון הרב שניתן בו, עלמקאן, בצניעות האופיינית לו, ביקש ממפקדיו לחזור לצוות לוחם. הוא טען, בנימה מצטנעת, שאינו "איכותי דיו" כדי להיות מפקד בבא"ח. מפקדיו, שהכירו את יכולותיו היטב, צחקו בתגובה. הם אמרו לו שכישורי התפקוד והמנהיגות שלו היו כה גבוהים, עד שיכול היה להיות מפקד פלוגה ולפתוח מחזור טירונים שלם. אבל עלמקאן התעקש, רצה לחזור לחזית, אל הצוות, אל עבודת השטח המבצעית. הוא רצה להרגיש את הדופק של הלחימה, להיות שם עם חבריו, להגן על המדינה באופן הישיר ביותר. בסופו של דבר, בקשתו אושרה, והוא חזר לצוות לוחם בפלס"ר גולני.

כלוחם, עלמקאן ביצע את משימותיו במקצועיות חסרת פשרות, ביסודיות רבה ובמוטיבציה גבוהה. הוא חש גאוות יחידה עמוקה, והיה מחובר לצוות שלו בכל נימי נפשו. הוא התייחס ללוחמים ביחידה כמו לאחיו, התעניין בשלומם, דאג להם לפרטי פרטים, והיה הראשון לגשת ולעזור למי ששרוי במצוקה או בקשיים. בין אם זה היה לוחם שהתקשה במסע, או חבר צוות שהיה שרוי במצב רוח ירוד, עלמקאן תמיד היה שם, מגיש עזרה, מילה טובה, או חיוך מנחם. חבריו ידעו שאפשר לפנות אליו בעת הצורך, שהוא תמיד יהיה שם כדי להקשיב, לייעץ ולסייע. הם תיארו אותו כ"עוגן, הפסיכולוג והאדם שאפשר לשים עליו את הראש", ביטויים שמעידים על עומק הקשר והאמון שרחשו לו. הוא גם תואר כ"מסמר הצוות", כמי שהקפיד לאחד את הצוות, וזאת עשה בין היתר באמצעות מוזיקה, ריקודים וצחוק. הוא ידע להרים את האווירה גם בזמנים קשים, להפיח תקווה ושמחה גם כשהעייפות והמתח היו בשיאם. הוא היה זה ששם שירים בקולי קולות בנגמ"ש, וגרם לכולם לשיר ולרקוד, לשכוח לרגע את הקשיים.

בחופשות סוף השבוע, כשחזר הביתה לירושלים, עלמקאן שיתף את משפחתו בחוויות מהשירות, סיפר סיפורים מהשטח, ושיתף אותם בעולם שבו חי. הוא לא נשכח מביקור אצל המשפחה המורחבת, שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא דאג להתקשר להוריו דרך קבע, לדרוש בשלומם, ולשאול לשלומם של אחיו. וכשהיה חוזר בסופי השבוע, תמיד דאג להביא להם זר פרחים טרי, סמל קטן אך משמעותי לאהבתו ולדאגתו. הבית היה מתמלא שוב במוזיקה קצבית, שירים בקולי קולות, וריקודים ספונטניים. הוא גם המשיך לשחק כדורגל, האהבה הישנה שלו, כך שבהגיעו הביתה היה מחליף במהירות למדי כדורגל, יוצא למגרש השכונתי ושומר על הכושר הגופני המעולה שלו. הוא אהב את השילוב הזה – בין עולם הלחימה הקשוח לבין חום הבית, המוזיקה והספורט.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, הרסו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב באותו יום נורא. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, ופרצה מלחמה שתוכניה והשלכותיה ילוו את כולנו עוד שנים ארוכות.

לפני פרוץ המלחמה, השתתף עלמקאן עם יחידתו באימון מרוכז בצפון הארץ. כשהחלו להתקבל הדיווחים הראשונים על המתקפה בדרום, האווירה השתנתה באחת. הטלפונים רעדו, הודעות וואטסאפ זרמו בקצב מסחרר, ופני המפקדים התקשרו. היחידה, שהייתה ערוכה ומוכנה, נשארה לשמור ולהגן על הגבול הצפוני, מתוך הבנה שהאיום יכול להגיע מכל כיוון. המתח היה באוויר, הלוחמים היו דרוכים, וידעו שכל רגע יכול להביא איתו את הקריאה לקרב. עלמקאן, עם הניסיון והשקט הנפשי שרכש, היה עמוד תווך עבור חבריו, מקרין ביטחון ורצינות.

עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי אוקטובר 2023, קיבלה יחידתו של עלמקאן את הפקודה לרדת דרומה. הם נפרדו מהגבול הצפוני, עלו על הכלים, ונסעו אל עבר זירת הלחימה העיקרית. במשך שלושה חודשים מתישים, שהו שם ולחמו בעוז, יום ולילה, בשטח עוין, מול אויב אכזר. עלמקאן, שהיה רגיל לאתגרים, מצא את עצמו במציאות אחרת לחלוטין – מציאות של קרבות פנים אל פנים, של סכנה תמידית, ושל אחריות עצומה.

ברגעים של הפוגה קצרה, במקלט מאולתר או בתוך נגמ"ש חשוך, עלמקאן מצא את הזמן לכתוב, לבטא את מחשבותיו ותחושותיו. "כשאני מסתכל אחורה בזמן ל'צוק איתן' (מבצע צבאי בקיץ 2014), אני זוכר שראיתי את החיילים שנפלו, וזה הרגיש לי כל כך רחוק ממני", כתב, קולו הפנימי מהדהד בדפים, "ועכשיו זה אני, עכשיו התור שלי להגן על המדינה שלי. אני עדיין ילד, אבל אני גם בוגר. אני בדיוק בגיל ובמקום שבו עושים את המעבר הזה מנער לאיש, ועכשיו התור של האיש הזה להגן על העם שלו". במילים אלו, ביטא את תחושת האחריות העמוקה, את ההתבגרות המואצת, ואת ההבנה הברורה של ייעודו. הוא לא היה ילד עוד, הוא היה איש, והוא עמד במקום שבו נדרש להגן על משפחתו, על עמו, ועל מדינתו.

בימי המלחמה הקשים, דאג עלמקאן להרגיע את משפחתו. הוא התקשר בכל הזדמנות, קולו שקט ובוטח, מקרין אופטימיות כהרגלו. הוא לא נתן להם להרגיש את כובד המצב, את הסכנה המרחפת. הוא חש מחויבות ומסירות עמוקה לצבא ולמדינה, והיה חסר פחד אל מול האתגרים. חבריו לצוות סיפרו עליו שגם ברגעים הכי קשים, הוא היה שם כדי להרים את המורל, לחייך, לספר בדיחה, או פשוט להקשיב. הוא האמין במה שעשה, אהב את הצוות שלו אהבה גדולה, ועשה הכל במאה אחוז, עד הסוף, בלי לוותר לעצמו או על הדברים שצריך לעשות, ולא על החברים מסביבו.

בשלהי ספטמבר 2024, החל צה"ל בתמרון קרקעי בדרום לבנון, במטרה להגן על יישובי הצפון ולסלק את האיום שריחף מעליהם. יחידתו של עלמקאן, פלוגת הסיור של גולני, נקראה לאזור הכפר מארון א-ראס, כפר שנחשב לנקודה אסטרטגית, והשתלבה בלחימה העזה. הלוחמים נעו בשטח, בזהירות ובמקצועיות, תחת אש אויב. עד מהרה, השתלטה פלוגת הסיור על כמה נקודות חשובות, ובנתה מגנן – עמדה מבוצרת – בנקודה אסטרטגית ששלטה על הסביבה. המתח היה בשיאו, כל תנועה נשקלה בכובד ראש, וכל לוחם ידע את חשיבות תפקידו.

ביום ה-1 באוקטובר 2024, ערב לפני נפילתו, התקשר עלמקאן הביתה. בשיחת טלפון אחרונה, בקול שקט אך נחוש, אמר: "אנחנו שואבים כוחות אחד מהשני בצוות, וגם ה'למה' שלנו מחזיקה אותנו עם רוח ומורל. ה'למה' שלי הוא אימא, אבא, אחים שלי, המדינה ומה שקרה בשבעה באוקטובר". הוא דיבר על הכוח הפנימי, על המניעים העמוקים שדחפו אותו ואת חבריו קדימה. המילים האלה, שנאמרו מלב לוחם, ביטאו את עומק הקשר למשפחה, למדינה, ואת הלקח הבלתי נשכח ממתקפת הטרור. הוא ידע בשביל מי הוא נלחם, ומה הוא מגן.

למחרת, ביום כ"ט באלול תשפ"ד, ה-2 באוקטובר 2024, בזמן השהייה במגנן שבנו הלוחמים, נורה טיל נגד טנקים לעבר העמדה. הטיל פגע בעוצמה, פיצוץ אדיר קרע את השקט, והותיר אחריו הרס וחורבן. סמל ראשון עלמקאן אבטה טרפה נהרג במקום, בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. לצידו, נפל סמל ראשון עידו ברויר ז"ל, וארבעה לוחמים נוספים נפצעו. הבוקר ההוא, שבו עלמקאן, האיש עם החיוך הכובש והלב הרחב, יצא להגן על הבית, הפך ליום שבו הקריב את חייו למען כולם. הוא נפל כגיבור, במלוא מובן המילה, כשהוא מגן על עמו וארצו.

הבשורה המרה הגיעה לבית המשפחה בירושלים, והפכה את עולמם. האור בבית כבה, השירים נדמו, והריקודים פסקו. עלמקאן, הפרח של המשפחה, עמוד התווך, האח הבכור והבן האהוב, הותיר אחריו הורים שבורים – אסצ'ילה וגירמאו – אחות ושני אחים – אסתר, יונתן ושליו – וחלל עצום שאי אפשר למלא. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, אל מול נוף הרי ירושלים, מוקף באוהביו, חבריו ובני משפחתו, ועם קהל עצום של אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

מפקדו ספד לו בהלוויה, קולו נשבר אך מילותיו חדות ונוקבות, מבטאות את עומק ההערכה והאהבה שחש כלפיו: "היום אני רוצה להיות גבר. גבר כמוך. גבר שמחזיק בית שלם על הכתפיים שלו במקביל לשירות משמעותי ותובעני, שהולך למס הכנסה ולבנק. יכולת לוותר, לא רצית. יכולת לדבר, לא דיברת. יכולת להסביר לכולם כמה אתה זז וקונה ומסדר ודואג, אבל לא, בחרת ככה להמשיך בשקט שלך. ובין לבין היית יוצא איתנו כאילו אין מחר... איפה יש עוד לוחמים כאלה אהובים? יום אחד אתה מפקד צוות, יום אחד לוחם, יום אחד סמל, איפה שצריך אתה שם... רק מהכוח שאתה השארת לנו אנחנו יכולים איכשהו לקום מזה. אוהב אותך, מעריך ומעריץ". המילים הללו ציירו תמונה שלמה של עלמקאן – איש של עשייה שקטה, של אחריות בלתי מתפשרת, של אהבה עמוקה למשפחתו ולחבריו, ושל מסירות נפש שאין לה גבול.

מורשתו של עלמקאן טרפה ז"ל ממשיכה לחיות. צוות הלוחמים שלו, שהיה לו כמו משפחה שנייה, נקרא על שמו – "צוות טרפה", וזכרו מלווה אותם בכל צעד ושעל. בשכונת קריית מנחם שבה גדל וחי, נחנכה פינת ישיבה לזכרו, עם ספסלים וקיר גרפיטי צבעוני, מקום שבו בני נוער יכולים לשבת, לדבר, לחלום, ולהסתכל על דמותו של עלמקאן, הגיבור שלהם, ש"אשכרה חלם ועשה, ופרץ את הסטיגמות". עלמקאן היה מצטיין בכל דבר: החבר הכי טוב, הסתלבטן הכי טוב אבל גם הרציני הרציני ביותר, התלמיד הכי טוב, הבן הכי טוב, האח הכי טוב והחייל הכי טוב. הוא האמין שהוא בוחר איזה אדם להיות, והוא מוביל את החיים שלו, והוא אכן הוביל אותם בדרך של שאיפות, יעדים ומטרות, והרבה חלומות וראיה לרחוק מגיל קטן. הוא חלם להיות רופא, מנתח, כדי לתרום לעולם בצורה משמעותית ולעזור לאנשים. עלמקאן, עם חיוכו הכובש, שמחת החיים המדבקת, טוב ליבו, אכפתיותו וצניעותו, השאיר חותם בל יימחה על כל מי שפגש בו. הוא היה מגדלור של אנושיות, של מסירות ושל גבורה שנובעת מתוך המציאות והאמת של חייו. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות המשפחה, החברים, המכינה, הצוות, השכונה, ועם ישראל כולו, כסמל לתקומה, לגאווה, ולמחיר היקר של חירותנו. יהי זכרו ברוך.