עלים עבדאללה

בינוח, על צלע הר ירוקה-חומה, בלב הגליל המערבי, נולד עלים עבדאללה ביום קר ובהיר של 14 בדצמבר 1982. זה היה בית שוקק חיים, תמיד מלא בריחות של תבשילים מתבשלים בסיר גדול על הכיריים, בקולות צחוק ודיבורים שהתערבבו זה בזה, ובתנועה בלתי פוסקת של ידיים עובדות ורגליים קטנות וגדולות. הילה וסלמאן, הוריו, בנו את חייהם על יסודות של אהבה חזקה וסבלנות אין קץ, והקימו משפחה ענפה שהייתה עולם ומלואו. עלים היה אחד מתוך שלושה עשר ילדים – אח לאנור, נוריס, גנפיאף, נרג'ס, דליה, אמריה, אימן, סואעד, רחאב, חיתאם, סוזאן וכמאל. בית כזה לא היה רק קורת גג, אלא בית ספר לחיים, שבו כל ילד למד מגיל צעיר את משמעות הקהילה, העזרה ההדדית, והמקום הייחודי שלו בתוך אריג אנושי סבוך ופורה.

בילדותו, עלים גדל בתוך הרחש המתמיד של משפחה ענקית. הוא למד לקרוא את פני אחיו ואחיותיו עוד לפני שידע לקרוא מילים, להבין את הניואנסים הדקים שבשתיקה, ולמצוא את דרכו בתוך המהומה המתוקה. בבוקר, כשקרני השמש הראשונות הבקיעו מבעד לחלון, הוא התעורר לצלילי הסירים המתנגשים במטבח, לקולות אחיו הגדולים שהתכוננו לבית הספר, ולריח הקפה המהביל שהתפשט בכל הבית. ארוחות הבוקר היו אירוע סואן, שבו כולם התקבצו סביב שולחן עץ גדול, וכל אחד מצא את מקומו, מזיז צלחות ומושיט ידיים ללחם טרי ולזיתים. עלים, אולי ילד שקט יותר בתוך המולת האחים, ספג את העולם סביבו בעיניים פקוחות, לומד את הדינמיקה המשפחתית, את החשיבות של להקשיב ולהיות שם אחד בשביל השני. הוא ראה איך אנור, אחותו הבכורה, דואגת לכולם, איך נוריס מתקן כל דבר שמתקלקל, ואיך כמאל, אחיו הצעיר, מביט בו בהערצה.

ינוח-ג'ת, הכפר הדרוזי שבו גדל, היה שזור בחייו כמו חוט זהב. השבילים הצרים, בתי האבן העתיקים, העצים העתיקים שסיפרו סיפורים בשריקת הרוח – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. אחרי בית הספר, כשהשמש החלה לשקוע בצבעי אש מעל הרי הגליל, הוא היה משחק עם חבריו במשחקי מחבואים בין הסמטאות, קופץ מעל גדרות נמוכות ומתחבא מאחורי עצי פרי. הוא אהב את תחושת האדמה מתחת לרגליו היחפות, את ריח עצי הזית העתיקים, ואת קולות הצאן ששבו הביתה עם רדת החשכה. במיוחד אהב את הרגעים שבהם היה יושב על מדרגות הבית, מביט אל האופק, ומרגיש את השייכות העמוקה למקום, למשפחה, לקהילה. אלו היו רגעים שבהם נזרעו בו זרעי האחריות והמחויבות, הידיעה שיש לו מקום בעולם הזה, ושהוא חלק ממשהו גדול יותר ממנו.

החינוך שקיבל בבית ובכפר הדרוזי עיצב את עולמו הפנימי. הוא גדל על ערכים של כבוד למבוגרים, אהבת הארץ, נאמנות למשפחה ולקהילה, ויושר לב. אביו, סלמאן, היה אדם עובד חרוץ, שקם עם שחר ולימד את ילדיו את ערך העבודה הקשה וההתמדה. אמו, הילה, הייתה עמוד התווך של הבית, דאגה לכל צרכיהם של ילדיה הרבים, ובאופן שקט ורב עוצמה העניקה להם חום, אהבה ותחושת ביטחון. עלים ראה את הדוגמה האישית שלהם, את המסירות שלהם זה לזה ולמשפחה, וזה חלחל עמוק לתוך נשמתו. הוא למד שמשפחה היא לא רק קבוצת אנשים שחולקים שם משפחה, אלא רשת תמיכה בלתי מתפשרת, מקום שאליו תמיד אפשר לחזור, ותמיד למצוא בו אהבה וקבלה.

ככל שגדל, התפתחה בו תחושת אחריות מיוחדת. בבית כל כך גדול, כל אחד נדרש לתרום את חלקו, ועלים לא היה יוצא מן הכלל. הוא עזר לאמו בעבודות הבית, לקח חלק בעבודות החקלאיות הקטנות סביב הבית, ודאג לאחיו הצעירים. הוא זכר היטב את הפעם ההיא שבה כמאל הקטן, אחיו הצעיר, נפל ושפשף את ברכו במהלך משחק. עלים, שהיה אז בן עשר בערך, לא היסס לרגע. הוא רץ אליו, הרים אותו בעדינות, ניגב את דמעותיו, והוביל אותו בחזרה הביתה, משמיע מילות עידוד מרגיעות. הוא הרגיש את המשקל הקטן של כמאל בזרועותיו, ואת תחושת הסיפוק שבהגנה על מישהו חלש ממנו. הרגעים האלה, הקטנים והאמיתיים, היו הלבנים שמהן נבנתה אישיותו – אדם עם לב גדול, כתפיים רחבות, ונכונות לקחת אחריות על סביבתו.

שנות הנעורים הביאו עמן התפתחויות נוספות. עלים החל להתעניין יותר ויותר במה שקורה מחוץ לכפר, בעולם הרחב. הוא למד בבית הספר התיכון המקומי, שם הצטיין בלימודיו והיה אהוב על מוריו וחבריו. הוא היה נער עם חוש הומור דק, שאהב לצחוק ולשוחח, אך גם ידע להיות רציני וממוקד כשנדרש לכך. הוא בילה שעות ארוכות עם חבריו, משוחח איתם על החיים, על העתיד, על המשמעות של להיות צעיר דרוזי בישראל. הוא שמע את הסיפורים של בני הדודים והשכנים ששירתו בצבא, וראה את הכבוד שהם זכו לו. ההחלטה להתגייס לצה"ל לא הייתה שאלה של "אם", אלא של "מתי" ו"איך". זו הייתה דרך טבעית עבורו להמשיך את המסורת המפוארת של בני העדה הדרוזית, לשרת את המדינה שבה גדל, ולתרום את חלקו לביטחונה.

ההכנה לשירות הצבאי הייתה תקופה של ציפייה והתרגשות מעורבת בחשש קל. הוא התאמן פיזית, רץ בשבילי הכפר ובשדות שמסביב, חיזק את גופו ונפשו. הוא שוחח רבות עם אחיו הגדולים ועם קרובי משפחה ששירתו בצבא, שמע מהם על החוויות, על הקשיים ועל הסיפוק. ב-5 באוגוסט 2002, כשהיה בן 19 וחצי, עלה עלים על האוטובוס הצבאי שהוביל אותו מהכפר הירוק והשקט אל הבקו"ם, שער הכניסה לעולם חדש לגמרי. הוא נפרד ממשפחתו בחיבוק חם, חש את דמעות אמו על לחיו, ואת לחיצת היד החזקה של אביו. הוא ידע שהוא עוזב את ביתו כילד, וחוזר כגבר, עם אחריות חדשה על כתפיו.

השירות בחיל הרגלים היה קשה ומאתגר, בדיוק כפי שציפה. הטירונות הייתה מסע מפרך של התמודדות פיזית ומנטלית. הוא למד לזחול באבק, לרוץ עם משקל כבד על הגב, לישון בשטח תחת כיפת השמיים, ולהתגבר על עייפות ותשישות. מפקדיו זיהו בו במהרה פוטנציאל מנהיגותי בולט. הוא לא היה רק חייל ממושמע וחרוץ, אלא גם כזה שידע להרים את רוחם של חבריו, להושיט עזרה, ולחשוב צעד קדימה. הוא הפך לכתובת עבור חיילים אחרים שהתקשו, ובעזרת הקשבה אמפתית ומילה טובה, ידע להפיח בהם תקווה וכוח להמשיך. הקשב הרב שפיתח עוד בביתו המלא באחים, עזר לו לזהות את הצרכים של האנשים סביבו, וכך בלט ביכולתו לחבר בין אנשים שונים, לגשר על פערים, וליצור תחושת אחדות.

המסלול שלו בחיל הרגלים היה מסלול של עלייה מתמדת. הוא יצא לקורס מפקדי כיתות, שם חידד את כישוריו כמנהיג, ומשם המשיך לקורס קצינים. העניבה הירוקה של חיל הרגלים הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא למד את האמנות העדינה של הפיקוד – איך להוביל חיילים לקרב, איך לקבל החלטות תחת לחץ, ואיך לדאוג לכל חייל כאילו היה בנו. הוא לא היה קצין שצעק פקודות מרחוק, אלא כזה שהיה תמיד בראש הכוח, נותן דוגמה אישית, מדבר עם חייליו בגובה העיניים, ומשרה עליהם ביטחון. הוא האמין בכוחה של רוח הצוות, ביכולת של יחידה מגובשת להשיג כל מטרה, וטיפח את הערכים האלה בכל תפקיד שמילא.

במהלך שירותו הצבאי, עלים מצא את אהבת חייו, מנא. היא הייתה אישה יפה, חכמה ותומכת, שראתה בו את כל התכונות שהפכו אותו לאדם מיוחד. הקשר ביניהם צמח מתוך הבנה עמוקה וכבוד הדדי. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, חולקים חלומות ותקוות לעתיד. מנא הבינה את מחויבותו לצבא, את האתגרים הכרוכים בקריירה צבאית, והייתה לו עוגן יציב בעולם המטלטל של המדים. חתונתם הייתה אירוע שמח ומרגש בינוח, שבו התקבצו כל בני המשפחה הענפה, חברים מהצבא ומהכפר, כדי לחגוג את איחודם. הריקודים נמשכו אל תוך הלילה, צלילי המוזיקה הערבית התערבבו עם צחוקים וברכות, והייתה זו עדות לאהבה הגדולה שקישרה ביניהם ולמקום המרכזי של המשפחה בחייהם.

עם השנים, משפחתם הלכה והתרחבה. נולדו להם שלושה ילדים – מאיה, חלא ואדם. עלים היה אבא מסור ואוהב, שעל אף שעות העבודה הארוכות והמחויבות התובענית לצבא, תמיד מצא זמן לילדיו. הוא אהב את רעש צחוקם בבית, את השאלות הסקרניות שלהם, ואת החיבוקים החמים שלהם. הוא לימד אותם את חשיבות הכבוד, היושר והנתינה, בדיוק כפי שהוריו לימדו אותו. בערבים, כשהיה חוזר הביתה מהצבא, עייף אך מרוצה, הוא היה משתדל לספר להם סיפור לפני השינה, לשחק איתם משחקי קופסה, או פשוט לשבת איתם ולשמוע על מה שעבר עליהם במהלך היום. הוא ידע שהרגעים האלה, הקטנים והאינטימיים, הם אבני היסוד של הקשר שלהם, ושל הערכים שינחיל להם. הוא היה אבא שנוכח בחיי ילדיו, לא רק פיזית, אלא גם רגשית, מעניק להם תחושה עמוקה של אהבה וביטחון.

במקביל לחיי המשפחה העשירים, המשיך עלים להתקדם בסולם הדרגות בצה"ל. הוא נשא בתפקידי פיקוד שונים, התמודד עם אתגרים מבצעיים מורכבים, וצבר ניסיון רב. הוא היה קצין מקצועי לעילא, עם יכולת ניתוח מצבים מרשימה, ראייה רחבה, וכושר קבלת החלטות מהיר. אך מעל לכל, הוא היה מנהיג אנושי. הוא זכר תמיד את שמות חייליו, התעניין בשלומם ובשלום משפחותיהם, והיה שם בשבילם ברגעים קשים. הוא היה קצין שחייליו סמכו עליו בעיניים עצומות, לא רק בגלל מקצועיותו, אלא בגלל האיש שהיה – ישר, הגון, ובעל מצפון. הוא האמין שדוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר להוביל, ושכבוד הדדי הוא הבסיס לכל יחידה מנצחת.

במהלך שירותו הארוך, עלים הגיע לדרגת סגן אלוף ושימש כסגן מפקד עוצבת ברעם – חטיבת הגליל המערבי, האחראית על גזרת הגבול הצפוני. זה היה תפקיד שדרש ממנו אחריות עצומה, הבנה מעמיקה של המצב הביטחוני המורכב באזור, ויכולת פיקוד על כוחות רבים. הוא היה אחראי על מוכנות הכוחות, על תכנון מבצעים, ועל שמירת השקט בגבול רגיש. תפקידו דרש ממנו להיות דרוך ומוכן בכל עת, להבין את האיומים המשתנים, ולספק הגנה לתושבי הצפון. הוא מילא את תפקידו במסירות אין קץ, כשהוא מודע היטב למשמעות של כל החלטה ופעולה שלו על חיי אדם. הוא ראה בתפקידו שליחות – הגנה על הבית, על המשפחה, על הקהילה ועל המדינה כולה.

השנים חלפו, ועלים הפך לעמוד תווך הן בצבא והן במשפחתו ובקהילתו בינוח-ג'ת. הוא היה אדם ששילב בהרמוניה בין העולמות השונים – המדים הירוקים והכבוד הצבאי, לבין החיים בכפר, המסורת הדרוזית החמה, והאהבה למשפחתו. הוא היה דמות מוערכת בקרב קצינים וחיילים, אך גם דמות אהובה ונערצת בכפר. הוא השתתף באירועים קהילתיים, תמיד עם חיוך על פניו ומילה טובה לכל אדם. הוא היה גאה בשורשיו, וגאה בשירותו למען המדינה. הוא היה איש של עשייה, של ערכים, של חיבור עמוק לאדמה ולבני אדם. הוא ידע שכל מעשיו, קטנים כגדולים, בונים את מורשתו ומעצבים את עתיד ילדיו והדורות הבאים.

ואז הגיע בוקר שבת, 7 באוקטובר 2023. בוקר שהחל כמו כל בוקר של חג, עם שמש רכה המאירה את הגליל, עם שקט שהיה אמור להישמר. אבל השקט הזה נשבר באחת. הדיווחים הראשונים החלו לזרום – אזעקות בדרום, חדירת מחבלים, תמונות וסרטונים בלתי נתפסים שהחלו להתפשט ברשתות. עלים, כמו כל קצין בכיר בצה"ל, היה דרוך מיד. הטלפון הסלולרי שלו רטט ללא הפסקה, הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצות המבצעיות, וקולות סירנות נשמעו ברחבי הארץ. הוא הבין מיד שמשהו חסר תקדים מתרחש, אירוע בקנה מידה שלא נראה כמותו. מבטו התקשח, אבל הוא נשאר רגוע וממוקד. הוא ידע מה תפקידו, והוא ידע מה עליו לעשות.

ההקפצה הייתה מיידית. הוא נפרד ממנא וילדיו בחטף, בחיבוק חזק אך קצר, מבלי לתת לדאגה לעלות על פניו. "אני חייב ללכת," אמר להם, קולו נחוש. "תשמרו על עצמכם." הם ראו את הרצינות בעיניו, את הדחיפות בתנועותיו. הוא עלה על מדים בזריזות, ארז תיק קטן עם ציוד חיוני, ויצא אל הלא נודע. הדרך מבנוח-ג'ת אל מפקדת החטיבה הרגישה ארוכה וטעונה. הוא שמע ברדיו את הדיווחים המקוטעים, שכל אחד מהם היה קשה מקודמו. הלב שלו כאב על האזרחים שנפגעו, על החיילים שנפלו, ועל המדינה שהותקפה באכזריות כזו. אבל הכאב הזה התורגם במהרה לנחישות פלדה.

במפקדת החטיבה, האווירה הייתה מתוחה ומלאה באדרנלין. עלים נכנס לחדר המבצעים, שבו מסכי המחשב הבהבו באור כחול, ומפות מבצעיות נפרסו על השולחנות. הוא קיבל עדכונים, ניתח את המצב המורכב, וסייע בגיבוש תוכניות פעולה. כסגן מפקד חטיבת ברעם, תפקידו היה קריטי בהגנה על גבול הצפון, מול איומים שהתגברו משעה לשעה. הימים הראשונים של המלחמה היו ימי כאוס ואי ודאות, ועלים היה שם, בלב העשייה, מנהל כוחות, מקבל החלטות הרות גורל, ומוודא שכל חייל יבין את משימתו. הוא דיבר בבירור, ברוגע, והשרה ביטחון על הסובבים אותו, גם כשהמצב נראה קודר.

ביום שני, 9 באוקטובר 2023, יומיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, המצב בגבול הצפון היה בשיאו. החשש מפני התרחבות הלחימה לגזרה זו היה מוחשי, וכוחות צה"ל נערכו לכל תרחיש. עלים, ששהה במפקדת החטיבה מאז השבת השחורה, יצא יחד עם כוח קטן לאירוע מבצעי מורכב. הפרטים המדויקים של הקרב נותרו שזורים בערפל הקרב, אך מה שברור הוא שעלים היה בחזית, מוביל את חייליו, כפי שתמיד נהג. הוא פעל באומץ לב ובנחישות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה, ושל הסכנה המיידית הנשקפת לאזרחי ישראל. הוא לא היסס לרגע להטיל את עצמו אל תוך הסכנה, כדי להגן על מולדתו ועל חבריו.

במהלך אותו קרב, סגן אלוף עלים עבדאללה נפל. הוא היה בן ארבעים בנופלו. המוות הגיע במהירות, כשהוא מגן על מה שהאמין בו יותר מכל. הבשורה הקשה הגיעה לינוח-ג'ת כמו רעם ביום בהיר, והכתה במשפחתו ובקהילתו באלם וכאב עמוק. הילה וסלמאן איבדו בן יקר, מנא איבדה את אהבת חייה, ומאיה, חלא ואדם איבדו אבא. הבית השוקק הפך לשקט כואב, והצחוקים התחלפו בדמעות. אבל בתוך הכאב העצום, הייתה גם תחושה של גאווה. עלים נפל כגיבור, מגן על עמו ועל ארצו, ודבק בערכים שהובילו אותו כל חייו.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בינוח, בהלוויה ממלכתית ומרגשת. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים, קצינים וחיילים מכל קצוות הארץ, תושבי ינוח-ג'ת ורבים אחרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. קולות ההספדים התמזגו עם קולות הבכי, ודגל ישראל עטף את ארונו. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, הורים ושתים עשרה אחים ואחיות – משפחה ענפה שנותרה עם חלל עצום, אך גם עם מורשת עשירה של אומץ לב, מסירות ויושר.

החלל שהותיר עלים בלכתו הוא בלתי ניתן למילוי. בבית, קולות הצחוק והשיחות שלו חסרים. במפקדת החטיבה, ישיבות העבודה אינן אותו דבר בלעדיו. בכפר, הדמות הגבוהה והמחייכת שלו חסרה ברחובות. אבל עלים לא נעלם באמת. הוא חי בזיכרונות של אלה שהכירו אותו, בסיפורים שמספרים עליו, ובערכים שהנחיל. הוא חי בעיניהם של ילדיו – מאיה, חלא ואדם – שממשיכים את דרכו, נושאים את שמו ואת רוחו. הם יגדלו לדעת שאביהם היה גיבור, אדם אהוב ונערץ, שנתן את חייו למען ביטחון המדינה.

סיפורו של סגן אלוף עלים עבדאללה הוא סיפור של חיבור עמוק לאדמה, למשפחה, לעדה ולמדינה. הוא סיפור על אדם שגדל בבית חם וצפוף, למד את ערך הקהילה והעזרה ההדדית, ובחר להקדיש את חייו להגנה על כל אלה. הוא היה קצין מבריק ומנהיג אנושי, אב אוהב ובעל תומך, בן למופת ואח נאמן. נפילתו במלחמת התקומה, כשהוא בן ארבעים בלבד, היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של החיים במדינה הזו, ולגבורה האנושית הפשוטה והטהורה של אלה שבוחרים להגן עליה. עלים עבדאללה הוא סמל לנחישות, לאומץ לב ולשותפות גורל, וזכרו יהיה נצור לעד בלבבות כל עם ישראל. הוא נפל כדי שאחרים יוכלו לחיות, ועל מורשתו ניבנה את התקווה והעתיד.