אלכסנדר מאסלי

הקירות בביתם של טטיאנה ופיוטר באוקראינה נשמו סיפורים של כוח ומשמעת, של אגרופים שהתחברו למטרות ושל מאמץ שהתורגם לתהילה. אלכסנדר, סשה הקטן, נולד אל תוך העולם הזה ביום י"ד באייר תשס"ב, עשרים ושישה באפריל 2002, אח קטן לארטום ולאירינה. העריסה שלו עמדה בפינה חמה בבית שבו ריחפו באוויר לא רק ריחות של ארוחות ביתיות, אלא גם הניחוח העמום של זיעת אימונים, של עור כפפות ושל משחות חימום. הוא גדל לשמוע את קולם של הוריו – אב מאמן איגרוף מקצועי, ואם שוודאי תמכה בלב מלא בדרכם הספורטיבית של בני משפחתה – מלווה את ילדותו בצלילים של תנועה, של נחישות, של רצון לנצח. עוד לפני שהצליח ללכת בעצמו, רגליו הקטנות כבר תופפו לקצב של חבל קופץ דמיוני, עיניו עקבו אחר תנועותיהם של אחיו ואביו כשהתאמנו, והוא ספג את האווירה הזו לתוכו, חלק בלתי נפרד ממי שהיה עתיד להיות.

כשהיה בן חמש, בשנת 2007, התרחשה בחייו טלטלה עדינה, כזו שרק ילד בגילו יכול לספוג בדרך כה טהורה ותמימה. המשפחה עלתה לארץ ישראל, וארזה את חייה המוכרים לתוך מזוודות, כשהיא משאירה מאחור נופים מושלגים ושפה מוכרת, ויוצאת אל הלא-נודע שטוף השמש. המסע היה ארוך, מלא בצלילים זרים ובפנים חדשות, בריחות שלא הכיר ובטעמים שלא טעם. כשירדו מהמטוס, נחת עליהם חום ישראלי עוטף, וריח של מלח ים תיכוני ושל אדמת מדבר. הם התיישבו בעפולה, עיר בעמק, עיר של מפגשים, עיר שהייתה עתידה להפוך לביתו. המעבר היה כרוך באתגרים, כמובן. שפה חדשה – העברית המתגלגלת – נשמעה כמו זרם מים שוצף, ולקח זמן להתרגל לצלילים ולמקצבים שלה. אבל אלכסנדר, עם חיוכו השובה ואופיו המתוק, מצא במהרה את מקומו. הוא נשלח לבית הספר היסודי לאומנויות ומחול "מחשבה" במגדל העמק, מבית רשת מוסדות "מגדל אור". היה זה בית ספר יוצא דופן, שבו התנגנו צלילי פסנתר מחדרים אחדים, ורגליים קטנות רקדו בחדרים אחרים. עבור ילד שגדל בצל האגרוף, עולם האמנות והמחול היה אולי שונה בתכלית, אבל אלכסנדר למד לקבל אותו בזרועות פתוחות. הוא אולי לא היה רקדן מלידה, אבל הוא מצא את דרכו בין המקצבים השונים, למד להקשיב ולהתבונן, ובעיקר – למד ליצור קשרים. הוא היה ילד שאהב בני אדם, והיכולת הזו לחבור לאנשים, לחייך אליהם ולפתוח איתם בשיחה, הייתה נכס יקר מפז שעזר לו להתאקלם במהרה. הילדים בכיתה אהבו את נוכחותו השקטה אך עתירת ההומור, את העיניים הנוצצות כשהיה מספר בדיחה או מנסה לחקות מבטא חדש. הוא לא נתן לשוני התרבותי להפריע, אלא השתמש בו כגשר, כנקודת עניין, כדרך להכיר עוד ועוד חברים.

כשעלה לכיתה ז', עבר ללמוד בעפולה עצמה, עיר המגורים שהחלה להרגיש יותר ויותר כמו בית. הוא סיים את לימודיו בתיכון "ויצו ניר העמק", ובחר במגמת חשמל – בחירה מעשית, כזו שהבטיחה מקצוע וכישרון טכני. בכיתות הלימוד של מגמת החשמל, בין הלוחות המודפסים, חוטי הנחושת החשופים וריח הבדיל המתחמם, אלכסנדר מצא עניין חדש. הוא אהב את האתגר שבפענוח תרשימים סבוכים, את הדיוק הנדרש בהלחמות זעירות, ואת תחושת הסיפוק כשנורה נדלקה או מנוע זעיר החל לפעול כתוצאה מעבודת ידיו. הוא היה תלמיד רציני, אך גם כאן, חוש ההומור שלו לא נטש אותו. חבריו לספסל הלימודים יזכרו אותו תמיד כ"ילד הכי מצחיק בכיתה", וצחוקו המתגלגל היה שגור בפי כולם – צחוק שהיה מדבק, שהיה מסוגל להפיג מתח ולהפוך כל רגע קשה לקל יותר. הוא היה צנוע ורגיש, אבל גם תחרותי באופן בריא, שאפתן וניחן בכוח רצון עז, תכונות שהובילו אותו להישגים לאורך חייו, גם בלימודים וגם בחייו האישיים. הוא לא הסתפק ב"בסדר", אלא תמיד שאף למצוינות, אם זה בפתרון תרגיל מסובך בחשמל או בביצוע משימה מורכבת.

אבל מעבר ללימודים, ליבו של אלכסנדר היה נתון למשפחתו ולחבריו. הוא בלט במסירותו, והיה אהוב על כל הסובבים אותו. הוא היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, ותמיד יושיט יד לעזרה מבלי לבקש תמורה. היה לו לב רחב, והוא ראה את כאבם של אחרים כאילו היה כאבו שלו. סיפור אחד, שזכה למקום של כבוד בזיכרונות חבריו, היה על אחד מחבריו הקרובים שחלה במחלה קשה ואושפז למשך חודשים ארוכים. בעוד רבים היו אולי מתרחקים מאי-הנוחות שבתמודדות עם מחלה, אלכסנדר נהג בדיוק ההפך. הוא שמר איתו על קשר יום-יומי, התקשר, שלח הודעות, ביקר כשהיה יכול, ועודד אותו ללא הרף. הוא לא נתן לחברו לשקוע בייאוש, סיפר לו בדיחות, שיתף אותו בחוויות היום-יום, ובעיקר, הזכיר לו שוב ושוב שהוא לא לבד. "תחזיק מעמד," היה אומר לו בטלפון, "תראה, אנחנו נצא מזה חזקים יותר. כשתחזור, נלך ישר לאימון, נחזיר את הכוח." הוא היה שם בשבילו, קול עקבי של תקווה ואופטימיות, עד להחלמתו המלאה של החבר. בשיחות הרבות ביניהם, כשהיו מדברים על העתיד ועל מה שהחיים עוד יביאו, אלכסנדר היה משתף בחלום אחד גדול ופחות צפוי עבור מתאגרף: הוא רצה לטוס ליפן, לטייל בה, לחוות את התרבות העשירה, את הנופים המרהיבים, את השקט והסדר שהרשימו אותו ממרחק. הוא דמיין את עצמו צועד ברחובות טוקיו ההומים, או מתבונן על הר פוג'י המושלג, אולי אפילו מתנסה באחד מאמנויות הלחימה המקומיות. זה היה חלום שצייר חיוך רחב על פניו, רצון לראות עולם, להרחיב אופקים, לחוות מעבר למוכר והידוע.

אבל מעל לכל אלה, הייתה לו אהבה אחת ישנה, שורשית, כזו שזרמה בעורקיו עוד מהרגע שנולד: האיגרוף. כבן למשפחת מתאגרפים מקצוענים, לא היה ספק שאלכסנדר יצעד בדרכם. זה לא היה רק תחביב עבורו, זו הייתה דרך חיים, פילוסופיה שלמה. הזירה, עם ריח הזיעה העמוק, העור והמתכת, הייתה עבורו מקום מקודש. הוא פקד אותה שלוש פעמים בשבוע לפחות, ובכל פעם, ליווה אותו אביו, פיוטר, שהיה לא רק אב אלא גם מאמן מסור ובלתי מתפשר, חבר ב"איגוד האיגרוף בישראל". היחסים ביניהם בזירה היו מיוחדים במינם – אהבה וכבוד מצד אחד, ודרישה ללא פשרות למצוינות מצד שני. "עוד מכה, סשה! חזק יותר! מהר יותר!" היה קולו של פיוטר מהדהד באולם, ואלכסנדר היה מגיב, מתעלם מהכאב השורף בשרירים, מהחולשה המתחילה לכרסם. הוא ידע שכל מכה, כל דילוג על חבל, כל תרגיל כושר מפרך, הוא צעד נוסף בדרך אל המטרה. הוא אגר ניצחונות רבים, זכה בתארים ובאליפויות, והרגיש את כובד מדליות הזהב על צווארו. הוא היה ספורטאי שהתמיד באימונים מפרכים לאורך שנים, בידיעה ברורה שהתוצאות שלהם אינן מיידיות. הוא הבין שההצלחה באה מתוך עבודה קשה, סבלנות ונחישות. "רגע של כאב שווה לשנים של תהילה," נהג לומר, משפט שהפך למוטו אישי שלו, לא רק בזירה אלא גם בחיים. הוא יישם אותו בלימודים, ביחסים עם חברים, ובכל אתגר שעמד בפניו. הוא ידע שלפעמים צריך לסבול, להתאמץ, לדחוף את הגבולות, כדי להגיע למקום שבו אפשר לזרוח.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, הבחירה הייתה ברורה. אלכסנדר אהב מאוד את המדינה ורצה לתרום לביטחונה באופן משמעותי. הוא לא ראה את השירות הצבאי כחובה שצריך למלא, אלא כזכות, כהזדמנות להחזיר למקום שקלט אותו ואת משפחתו. הוא ויתר על הטבות ספורטאי מצטיין, שהיו מאפשרות לו תנאי שירות מקלים יותר, ובחר בשירות צבאי מלא ומשמעותי. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא נבעה מתוך אמונה עמוקה וחוסר רצון לוותר על שום חלק בחוויה הצבאית. הוא רצה להיות חלק בלתי נפרד מהמערכת, לתרום את כל כולו. ביום 28 ביוני 2021, עמד אלכסנדר בשערי הבקו"ם, לבוש מדים ירוקים שעדיין היו גדולים עליו במעט, עם תיק קיטבג על הגב ועיניים נוצצות מציפייה. הוא התגייס לחיל הטכנולוגיה והאחזקה (טנ"א), חיל שעסק בליבת התחזוקה של צה"ל, ומשם עבר טירונות והכשרה ייעודית כטכנאי נמ"ר – נגמ"ש מרכבה. הנגמ"ר, רכב קרבי משוריין ומתקדם, היה כלי מורכב ועוצמתי, ואלכסנדר מצא עניין רב בנבכי המערכות המכאניות והאלקטרוניות שלו. הוא למד לאבחן תקלות, לתקן מנועים, לטפל במערכות זחלים, וככל שהעמיק ללמוד, כך גדלה מומחיותו והערכתו לתפקיד. הוא שובץ בגדוד 601 ("אסף") של חיל ההנדסה הקרבית, גדוד מבצעי וכוחני, הכפוף מבצעית לחטיבת השריון 401 ("עקבות הברזל"). העבודה הייתה מאתגרת, לעיתים פיזית מאוד, כרוכה בשעות ארוכות ובאחריות כבדה. הריח של שמן מנועים, של סולר ושל גריז הפך לריח מוכר וטבעי עבורו, קולות המתכת הנחבטת והמפתחות המתהדקים היו לפסקול יום-יומי. הוא אהב את האתגר שבתיקון תקלות מורכבות תחת לחץ זמן, את הסיפוק שבלהחזיר כלי תקול לכשירות מבצעית, בידיעה שעבודתו היא חלק קריטי במאמץ הביטחוני של המדינה.

אלכסנדר נהנה משירותו הצבאי. הוא מילא למופת את תפקידו, וזכה להערכתם של מפקדיו, שהבחינו בכישרונו, במסירותו וברצונו ללמוד ולהתפתח. הוא לא היה מסוג האנשים שיעשו רק את המינימום הנדרש; הוא תמיד חיפש דרכים להשתפר, להבין לעומק, לתרום יותר. הוא ראה את עצמו ממשיך בצבא, ובהמשך שירותו אף התכוון לצאת לקורס קצינים, צעד נוסף בדרך לממש את הפוטנציאל הגלום בו, להפוך למנהיג, להוביל, ולהשפיע. זה היה המשך טבעי לאופיו השאפתן והתחרותי, הרצון לטפס בסולם הדרגות, לא מתוך אגו, אלא מתוך רצון אמיתי להשפיע ולתרום.

בשנת 2022, במהלך שירותו ברמת הגולן, בין נופים ירוקים ושטחי אימונים רחבים, הכיר אלכסנדר את רומי. היא הייתה חיילת ששירתה בגוש עציון, והמרחק הפיזי ביניהם יצר אתגר מורכב. במשך כמה חודשים, שמרו בני הזוג על קשר טלפוני בלבד. השיחות ביניהם היו ארוכות, מלאות בצחוק ובשיתוף, בציפייה ובגעגוע. הם למדו להכיר אחד את השני דרך הקול, דרך המילים, דרך הסיפורים שסיפרו זה לזו על עולמם הצבאי והאישי. קולם של אנשים אחרים ברקע, צלילי בסיס צבאי, היו חלק בלתי נפרד מהשיחות הללו, והם הפכו את הרגעים המעטים של פרטיות ליקרים במיוחד. כשסוף סוף התאפשר להם להיפגש, הקשר ביניהם הלך והעמיק במהירות. המפגשים הראשונים היו מלאים בהתרגשות, בביישנות קלה, ובעיקר – בתחושה עמוקה של התאמה. האהבה פרחה ביניהם, מזינה את עצמה מתוך ההבנה ההדדית, התמיכה והחיבה העצומה. רומי תיארה את הקשר במילים נוגעות ללב: "שנינו ידענו שזהו, אנחנו מסודרים. הוא כל פעם דאג להזכיר לי שהוא האחרון שלי ואני האחרונה שלו, ושמכאן זה לתמיד." הוא היה עבורה עוגן, בטוח ומגן. "הוא היה בן אדם טהור שכולם אהבו, חלק ממני," כתבה. "הרגשתי בטוחה ומוגנת איתו, והיו לנו תוכניות גדולות לעתיד." הם דמיינו יחד את הבית שיקימו, את הטיולים שיעשו, אולי אפילו טיול ליפן, חלום שאלכסנדר שיתף איתה בלהט. הם ראו לנגד עיניהם חיים משותפים, מלאים באהבה, בצחוק ובשגרה נעימה. הם תכננו את החופשה הבאה, את הטיול שאחרי השחרור, את הרגע שבו יוכלו סוף סוף לחיות יחד בלי המגבלות של הצבא. הוא היה בשבילה חבר, מאהב, ושותף לחיים, כזה שהיה מסוגל להפיג כל דאגה בחיוך או בחיבוק חם.

ואז הגיע אותו בוקר, בוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ובן רגע התנפץ השקט על שגרת יומם של מיליוני ישראלים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. מטחים מסיביים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, כשבחסותם חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם זרמו לתוך יישובי עוטף עזה, לתוך הערים שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, הסתערו על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוהו ובוהו מוחלט השתלט על הדרום. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, וביצעו בהם פשעים כבדים, אונס והתעללות. הם חטפו מאות ישראלים, גברים, נשים וילדים, לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן על האזרחים בגופם. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

אלכסנדר, כמו אלפי חיילים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. איש לא ידע באותו רגע את מלוא היקף האירועים, אבל כובד המצב היה מוחשי באוויר. הודעות וואטסאפ אחרונות נשלחו למשפחה ולרומי, מילים מהירות של "אני בסדר", "אל תדאגו", "אני בדרך". הוא לא חשב פעמיים. תחושת החירום סחפה אותו, ואת כל מי ששירת לצדו. כטכנאי נמ"ר, תפקידו היה קריטי במיוחד. הנמ"רים, נגמ"שי ה"מרכבה" המשוריינים, היו עמוד השדרה של הכוחות המתגייסים, וכל תקלה, כל עיכוב, יכלה לעלות בחיי אדם. בתוך הכאוס של אותם ימים ראשונים, כשהקפצות נערכו במהירות שיא, וכל יחידה ניסתה להגיע לחזית הבוערת, אלכסנדר וצוותו עבדו ללא הפסקה. הם נדרשו להכין את הכלים, לוודא שהם כשירים למשימה, לתקן תקלות תוך כדי תנועה, ולהבטיח שהכוחות המסתערים לא ייתקעו בשטח. כל בורג, כל חיבור, כל טיפול, היה משימה של חיים ומוות.

ביום השני של המלחמה, השמונה באוקטובר 2023, כשהשמש החלה לשקוע והחשיכה ירדה על הארץ, שלושה מובילי כלים צה"ליים עשו את דרכם באזור. הכלים הכבדים, עמוסים בציוד חיוני, נעו בזהירות בדרכים הלא מוכרות, תחת מעטה החשכה והמתח המבצעי. אלכסנדר היה חלק מהמערך הזה, במקום שבו נדרש לוודא שכל יחידת ציוד תגיע ליעדה בשלמותה ותקינותה. במהלך הנסיעה הזו, אירעה תאונה טרגית. באחת מנקודות הדרך, ככל הנראה בגלל תנאי השטח הקשים או עומס הלחץ והעייפות של ימי הלחימה הראשונים, התהפך טנק. האירוע היה פתאומי, אלים, ובלתי צפוי. בתוך הבלבול והמהומה שלאחר מכן, התברר כי סמל ראשון אלכסנדר מאסלי נהרג במקום. שני חיילים נוספים נפצעו. בן עשרים ואחת בלבד, חייו נקטעו באחת, כשהוא משרת את מולדתו בנאמנות ובמסירות, ומבצע את תפקידו הקריטי במלחמה שהחלה זה עתה. הוא לא נפל בקרב יריות ישיר, אך מותו היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי, תוצאה ישירה של מסירותו ונכונותו להיות בחזית, להבטיח את כשירות הכלים שנועדו להגן על הבית.

הבשורה על נפילתו של אלכסנדר הכתה בעפולה כרעם ביום בהיר. ראש העיר, אבי אלקבץ, ביטא את הכאב העצום של הקהילה כשאמר: "בכאב עצום, התבשרנו כעת על מותו של חייל צה"ל נוסף תושב העיר, שלישי במספר, שנהרג במהלך המלחמה בדרום: אלכסנדר מאסלי, טכנאי נמ"ר. הלב מסרב להאמין." הקהילה כולה, שרק יום קודם לכן התמודדה עם בשורות איוב אחרות, נאלצה לקבל עוד מכה קשה. אלכסנדר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה, עטוף בדגל ישראל, כשמעגל עצום של בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים עומדים מסביב לקברו הטרי. הותיר אחריו הורים שבורים, טטיאנה ופיוטר, ואח ואחות, ארטום ואירינה, שחייהם השתנו לעד.

על קברו הפתוח, אחותו אירינה, אירה, ספדה לו בקול חנוק מדמעות, מבטיחה לו הבטחה שרק אחות יכולה לתת לאחיה האהוב: "סשה, אנחנו עוד ניפגש. אני מבטיחה לך. אני יודעת שאתה מחכה לכולנו שם למעלה. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד." היא דיברה על הקשר הבלתי ניתן לניתוק, על האמונה שאף מוות אינו יכול למחוק. חברה קרובה, יוליה, ספדה לו גם היא, קולה רועד: "אלכס היקר, כמה אתה חסר פה... תמיד היית ותמיד תהיה ילד פלא, ילד מוצלח שכל חייו עוד לפניו. כמה לא הוגן שככה נעצרו חייך. תמיד נזכור אותך ואת החיוך המושלם שלך. אוהבים אותך ומאוד מתגעגעים אליך. תנוח על משכבך בשלום." המילים שלהן שיקפו את ההלם, את הכאב על חיים שנגדעו באיבם, על תוכניות שלא יתממשו, על חיוך שנדם. גם חבריו לבית הספר, שזכרו אותו כ"ילד הכי מצחיק בכיתה," נפרדו ממנו בהודעות כואבות: "אלכס היקר, מלאך שלנו, תשמור עלינו מלמעלה. תודה לך על הכל." רומי, אהובתו, נותרה עם לב שבור ועם החלום המשותף שנגדע באכזריות. היא נותרה עם הזיכרון של הבטחותיו – "את האחרונה שלי ואני האחרון שלך, ומכאן זה לתמיד" – שהפכו לקינה כואבת.

אבל אלכסנדר לא נשכח. זיכרונו חי ונושם, והוא ממשיך להדהד בקהילה ובתחומים שבהם פעל. לזכרו, נחנך בעפולה, עיר מגוריו, אולם אימונים לאיגרוף. זה היה מחווה מרגשת, שחיברה את שמו עם ענף הספורט שכל כך אהב, שעיצב את אישיותו והקנה לו את משפט חייו: "רגע של כאב שווה לשנים של תהילה". האולם, שנמצא ברחוב אבן גבירול בשכונת גבעת המורה, הפך למקום שבו דורות חדשים של מתאגרפים צעירים יכולים להתאמן, להזיע, ללמוד משמעת ונחישות, ולהתחבר לרוח של אלכסנדר. ריח העור של הכפפות, צליל האגרופים בתוך השק, קולות המאמץ – כל אלה ממשיכים להדהד שם, תחת שמו. יתרה מכך, אליפות ישראל לאיגרוף לבוגרים ולנוער, שהתקיימה בסוף ינואר 2024 בעיר לוד בחסות "איגוד האיגרוף בישראל", הוקדשה לזכר הנופלים שעסקו בספורט זה, וביניהם אלכסנדר מאסלי. שמו נקרא בקול רם, נוכחותו הורגשה בזירה, והוא הפך לסמל עבור ספורטאים רבים, תזכורת לכוח הרצון, למסירות ולמחיר הכבד של הביטחון.

אלכסנדר מאסלי, סמ"ר טכנאי נמ"ר, בן עשרים ואחת בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבת אדם, נחישות, מסירות למשפחה ולחברים, ואהבה עזה למדינה. חייו הקצרים היו עמוסים במשמעות, בהישגים, ובקשרים אנושיים עמוקים. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל המעשים שביצע, הבחירות שעשה, והדרך שבה חי את חייו – במלוא העוצמה והאמת. הוא נפל כשהוא מגן על מולדתו, משרת את עמה, ומבטיח את חירותה. זיכרונו, חיוכו המתגלגל, ומוטו חייו, יהיו מקור השראה לכולנו, תזכורת חיה לכך שגם ברגעים הקשים ביותר, הגבורה האנושית והרוח הישראלית לעולם לא ידעכו. מתוך הכאב העמוק, צומחת התקווה, והגאווה על אנשים כמו אלכסנדר, שמסרו את נפשם למען הבית. הוא חי בלבבות, בזכרונות, ובאולמות האיגרוף, ממשיך להילחם – הפעם על מקומו הנצחי בנשמת האומה.