אלכסנדר גלובניוב

האוויר של פתח תקווה בשעות אחר הצהריים היה סמיך וחם, שגרה של יום חול ישראלי. בתוך אחת הדירות בעיר, התנהלו חיים שלמים, עולם ומלואו שנבנה בעמל ובהתמדה. זה היה ביתם של אלכסנדר ומרינה גלובניוב, מקום שהיה בו ריח של התחלה חדשה. אלכסנדר, גבר בן ארבעים ושבע, לא נראה כגילו. הייתה בו חיוניות של אדם צעיר בהרבה, כזו שנרכשת בשעות אינספור של מאמץ פיזי מרוכז. הגוף שלו, שרירי ומוצק, היה תוצאה של משמעת ברזל ושל אהבה אמיתית לספורט, במיוחד לקרוספיט. הוא לא התאמן כדי להיראות טוב, אף על פי שבהחלט נראה כך; הוא התאמן כי האתגר של דחיפת הגבולות הפיזיים, התחושה של השריר הנמתח עד קצה גבול היכולת ואז מתחזק, הייתה עבורו דרך חיים. כל הרמת משקולת, כל ריצה, כל טיפת זיעה שנגרה על מצחו במכון הכושר, הייתה הצהרה שקטה של כוח, של שליטה ושל מסוגלות. הוא היה איש של עשייה, של תנועה מתמדת, אדם שהאנרגיה שלו מילאה כל חדר שנכנס אליו.

לפני כארבע שנים, אל תוך העולם המסודר והנחוש הזה, נכנסה מרינה ציורינה. המפגש ביניהם היה כמו חיבור של שני חלקים שהמתינו זה לזה. היא, שעבדה בבית החולים בילינסון, הביאה איתה רוך ושקט שהשלימו את העוצמה שלו. הם בנו יחד קן, פינה שלווה בלב העיר הרוחשת. אלכסנדר, שהיה כבר אב לשון, בנו בן החמש-עשרה מנישואיו הראשונים, גילה מחדש את העדינות והציפייה שבזוגיות טרייה. הוא היה אבא מסור, כזה שיודע לגשר על פער הדורות עם בנו המתבגר, למצוא את שביל הזהב בין הצבת גבולות לבין מתן חופש. ואז, לפני שמונה חודשים בלבד, נוסף אור חדש לחייהם. לינוי נולדה, בת קטנה שהכניסה לבית צחוק פעמונים וריח של תינוקות. בגיל ארבעים ושבע, אלכסנדר הפך שוב לאב לתינוקת רכה. הוא היה אבא מדהים, כזה שהלב שלו נמס למראה היצור הקטן והמושלם הזה. הוא היה מחליף חיתולים, מרגיע בכי לילי, ומתבונן בה בפליאה אינסופית כשישנה בזרועותיו. חייו היו מלאים ושלמים: אהבה, משפחה מתרחבת, בן בוגר ובת קטנה, ועתיד שנראה מבטיח ושקט.

אבל מתחת לשגרת החיים האזרחית, מתחת לדמות של איש המשפחה והספורטאי, פעם בקצב קבוע לב נוסף – לב של חייל. בשנת 2001, כשהיה צעיר יותר, התגייס אלכסנדר ליחידת המילואים שלו, גדוד מובילים 6924 של מרכז ההובלה. הוא לא היה לוחם בסיירת, הוא לא הסתער על יעדים עם נשק שלוף. התפקיד שלו היה אחר, שקט יותר, אך חיוני לא פחות. הוא היה נהג של מוביל טנקים. הידיים החזקות שלו, שידעו להניף משקולות, אחזו בהגה העצום של משאית כבדה, מפלצת מתכת שעל גבה נישאים הכלים המשוריינים, עמוד השדרה של כל כוח יבשתי. במשך יותר משני עשורים, הוא היה חלק מהמערך הלוגיסטי של צה"ל, אותה רשת עצומה ובלתי נראית של אנשים שמבטיחה שהצבא יכול לנוע, להילחם ולנצח. פעם או פעמיים בשנה, הטלפון היה מצלצל, והוא היה מתייצב. עוזב את הבית, את העבודה, את החיים, ולובש את המדים הירוקים. כל נסיעה כזו, לאורך כבישי הארץ הלוהטים בקיץ או הרטובים בחורף, הייתה משימה של אחריות אדירה. הוא הוביל את כלי המלחמה אל קווי החזית, או החזיר אותם לבסיסים לתיקונים ורענון. הוא הכיר כל סיבוב, כל עלייה, כל סכנה פוטנציאלית בדרך. הוא היה איש מקצוע, חייל מילואים מהסוג הטוב ביותר – כזה שעושה את עבודתו בשקט, ביעילות ובמסירות אין קץ. מפקדיו ידעו תמיד שאפשר לסמוך עליו, שהוא תמיד יהיה מוכן לכל משימה.

בבוקר השבעה באוקטובר, השקט הזה התנפץ. המלחמה פרצה במלוא עוצמתה, והארץ כולה נכנסה למצב חירום. עבור אלכסנדר, כמו עבור מאות אלפי אנשי מילואים אחרים, לא הייתה שאלה. הצו הגיע, והוא התייצב מיד. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה. במהלך החודשים הארוכים של המלחמה, הוא נקרא לשירות שש פעמים. שש פעמים הוא ארז את התיק הצבאי, נפרד ממרינה, משון ומלינוי הקטנה, ויצא אל הלא נודע. בכל פעם מחדש, עלתה השאלה באוויר, נאמרה לפעמים בלחש, לפעמים בגלוי. "למה אתה הולך?" שאלו אותו חברים, מכרים. "אתה לא חייב," אמרו לו, "אתה כבר לא ילד, יש לך תינוקת בבית". גם מרינה, שדאגה לו בכל נימי נפשה, התקשתה להבין את הדחף הבלתי נלאה הזה. "אני לא הבנתי למה הוא הולך," תאמר לימים, בקול שבור. היא ראתה את הגיל שלו, את המשפחה שהקים, את החיים השלמים שהיו להם, ולא הבינה מדוע הוא מתעקש לשוב ולהציב את עצמו בקו האש. אבל עבור אלכסנדר, זו לא הייתה שאלה של חובה יבשה. זו הייתה תחושת שליחות עמוקה, כפי שהגדיר זאת לימים שר הביטחון ישראל כ"ץ, "תחושת שליחות אמיתית להגן על מדינת ישראל ותושבי הצפון". הוא לא יכול היה לשבת בבית, בפתח תקווה הבטוחה יחסית, בזמן שחבריו וחיילים אחרים נמצאים בצפון או בדרום, מסכנים את חייהם. הוא הרגיש שהוא חייב להיות שם, לתרום את חלקו, להפעיל את המשאית הכבדה שלו ולהיות חלק מהמאמץ המלחמתי. זו הייתה האמת הפנימית שלו, צו מצפון חזק יותר מכל פקודה צבאית.

הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. המלחמה בצפון הלכה והתעצמה. הגבול עם לבנון הפך לזירת קרבות יומיומית, מלחמה של כטב"מים, טילי נ"ט וארטילריה. כל נסיעה על כבישי הצפון הפכה למשימה מסוכנת, הימור על החיים. אלכסנדר, כנהג מוביל, היה חשוף לסכנה הזו כל הזמן. הוא נסע בכבישים החשופים לאש האויב, מוביל טנקים וכלים כבדים אל היחידות הלוחמות, תחת איום מתמיד של פגיעה. הוא ידע את הסיכון, הרגיש אותו באוויר הדרוך, ראה אותו בעיניים של החיילים שפגש בדרך. ובכל זאת, הוא המשיך. המשימה הייתה חשובה יותר מהפחד.

בעשירי במאי 2026, הוא היה במשימה נוספת בגבול הצפון. היום התנהל כשגרה של מלחמה. הוא נהג במוביל הטנקים שלו סמוך לגדר, באזור קיבוץ מנרה, נוף ירוק ופסטורלי שהפך לשדה קטל. בבית בפתח תקווה, מרינה המשיכה בשגרת יומה, אך ליבה היה איתו, שם בצפון. היא שלחה לו הודעות וואטסאפ לאורך היום, שומרת על קשר רציף, חוט דק של אהבה ודאגה שנמתח על פני מאות קילומטרים. הוא ענה לה, הודעות קצרות בין משימה למשימה, עדכונים קטנים שנועדו להרגיע. ההודעה האחרונה ממנו הגיעה בשעה שלוש אחר הצהריים. אחר כך, דממה. בשעה חמש, מרינה שלחה הודעה נוספת. היא חיכתה לתשובה, לשני ה"וי" הכחולים שיופיעו על המסך ויסמנו שהוא ראה, שהוא בסדר. אבל התשובה לא הגיעה. הדקות נקפו, והפכו לשעות. הדאגה החלה לכרסם בה, תחושה קרה שהתפשטה בבטנה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהוא עסוק, שהוא במקום בלי קליטה, שהוא פשוט לא יכול לענות. אבל עמוק בפנים, הפחד כבר החל לקנן.

באותו זמן, בצפון, התרחש האסון. כטב"ם נפץ מתקדם, מסוג המונחה באמצעות סיב אופטי, ששוגר על ידי חיזבאללה מלבנון, זיהה את המטרה. המוביל הכבד של אלכסנדר, שנע על הכביש בצד הישראלי של הגבול, הפך למטרה. הכלי הזעיר והקטלני צלל מהשמיים ופגע ישירות ברכב. הפיצוץ היה אדיר. אלכסנדר, האיש החזק, איש הברזל, נהרג. הוא היה החלל ה-943 של המלחמה, מספר סטטיסטי יבש שמסתיר מאחוריו עולם שלם שחרב.

בערב, הדפיקה נשמעה על הדלת בפתח תקווה. מרינה פתחה. מולה עמדו קציני צה"ל, פניהם רציניות, המדים שלהם מקנים לרגע משמעות נוראה. לרגע אחד, המוח שלה סירב לקבל את המציאות. היא עדיין חיה בתקווה, נאחזת באפשרות שהוא פשוט לא זמין. "כשאני פתחתי וראיתי חיילים במדים," סיפרה מאוחר יותר ברוסית, שפת אמה, "אני עוד אמרתי להם שהבעל שלי במילואים". המשפט הזה, שנאמר מתוך הכחשה ובלבול, ריחף בחלל החדר לשנייה אחת, לפני שהמילים הבאות של הקצינים ריסקו את עולמה לרסיסים. הבשורה המרה הכתה בה בעוצמה של פגיעה ישירה. אלכסנדר, בעלה, אהובה, אבי בתה הקטנה, איננו.

הידיעה התפשטה במהירות, מכה גלים של הלם וצער במשפחה, בקרב החברים, ביחידה. פלורה, אמו של אלכסנדר, התמוטטה. הכאב היה גדול מנשוא, אובדן שאין לו מילים, שמרוקן את החיים מכל תוכן. "החיים שלי נגמרו, זה הכל..." אמרה בקול חנוק, משפט קצר שמכיל בתוכו יגון אינסופי של אם שאיבדה את בנה. הכותרות בעיתונים למחרת זעקו את גודל האסון: "הלב נשבר, היה אבא מדהים". המשפט הפשוט הזה תפס את המהות של אלכסנדר – איש משפחה למופת, אבא שכל עולמו היה ילדיו, שאהבתו אליהם הייתה ללא גבולות. הלווייתו הייתה עדות אילמת לחלל העצום שהותיר. בן ארבעים ושבע היה בנופלו, בשיא חייו, איש מלא כוח ותוכניות לעתיד, שנגדעו ברגע אחד של אש.

הוא הותיר אחריו את מרינה, האישה שאיתה בנה חיים חדשים, להתמודד לבדה עם השבר. הוא הותיר את שון, נער מתבגר שאיבד את אביו בפעם השנייה, הפעם לתמיד. והוא הותיר את לינוי, תינוקת בת שמונה חודשים, שלעולם לא תזכור את מגע ידיו החזקות, את חיוכו החם, את קולו. היא תכיר אותו רק מתמונות, מסיפורים, מזיכרונות של אחרים. היא תגדל בידיעה שאביה היה גיבור, גיבור שקט מסוג אחר. לא כזה שסיפורי הגבורה שלו מסופרים בספרי ההיסטוריה הגדולים, אלא גיבור של היומיום, של ההתמדה, של תחושת השליחות. גיבור שהתייצב שש פעמים כי הרגיש שהוא חייב, כי האמין בכל ליבו שהוא מגן על הבית, על המשפחה, על המדינה.

סיפורו של רב-סמל בכיר אלכסנדר גלובניוב הוא סיפור על ישראליות מהסוג העמוק והשורשי ביותר. סיפור על איש שעבד קשה, בנה את עצמו, הקים משפחה לתפארת, ובמקביל, שירת את המדינה בשקט ובצניעות, בלי לבקש דבר בתמורה. הוא היה הפנים של המילואימניק הישראלי – זה שמשאיר הכל מאחור ויוצא למשימה, מתוך הבנה פשוטה וברורה שאין לנו ארץ אחרת. המורשת שלו אינה רק סיפור על נפילה בקרב. היא סיפור על חיים שלמים של אחריות, של מסירות ושל אהבה. היא נמצאת בכוח הרצון שהפגין באימוני הקרוספיט, בחום שהרעיף על ילדיו, בנחישות השקטה שבה נהג במוביל הכבד שלו בכבישי הצפון המסוכנים, ובהחלטה הברורה להתייצב פעם אחר פעם, גם כשכולם מסביב שאלו "למה?". במותו, הוא הותיר חלל שלא יתמלא, אך גם ציווי של תקומה, של המשכיות ושל גאווה. ציווי להמשיך ולבנות, להמשיך ולהגן, ולהמשיך לחיות את החיים המלאים והטובים שהוא כל כך אהב, ושעליהם הגן עד נשימתו האחרונה.