אלכסנדר פדורנקו

בפינה המזרחית של עיר נמל עתיקה, הרחק מחוף הים התיכון, בברית המועצות של סוף שנות השמונים, נשמו לראשונה ריאותיו הקטנות של אלכסנדר פדורנקו את אוויר העולם ביום כ"ד בתמוז תשמ"ז, הלא הוא העשרים ואחד ביולי 1987. הבית שבו נולד היה בית צנוע, אולי אחת מדירות השיכון האפרוריות שהיו כה נפוצות בנוף העירוני הסובייטי, אך בתוכו פנימה שרר חום משפחתי עוטף. הוריו, אמיליה וולדימיר, בנו יחד עולם קטן של יציבות ואהבה, עולם שבו כל פרט קטן קיבל משמעות גדולה, וכל יום נחווה כצעד קטן בדרך אל עתיד טוב יותר. נטלי, אחותו הגדולה, קיבלה את פניו של האח הקטן בזרועות פתוחות, וכבר אז, באותם ימים ראשונים, נרקמו ביניהם קשרי אחווה עמוקים שיעמדו במבחן הזמן והמרחק. האווירה בביתם הייתה שילוב של מסורת ומודרניות, של שאיפה להתקדמות לצד שימור ערכים ישנים, והוא ספג את כל אלה כבר מראשית דרכו, מן המבטים השקטים של אמו, מן המגע הבטוח של יד אביו, מן הצחוק המתגלגל של אחותו. הוא גדל בין צלילי השפה הרוסית, בין ריחות תבשילי הבית, כשהעולם סביבו משתנה בקצב מסחרר, אך בתוך הבועה המשפחתית, הדברים נותרו קבועים ויציבים, עוגן של ביטחון.

השינויים הגדולים שהחלו לפקוד את ברית המועצות בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים לא פסחו גם על משפחת פדורנקו. כשהיה אלכסנדר בן ארבע, בשנת 1991, החליטו הוריו לעשות צעד אמיץ ומשנה חיים – לעלות ארצה, אל מדינת ישראל הצעירה והתוססת. עבור ילד קטן בן ארבע, המסע הזה היה בוודאי חוויה עוצמתית, רצף של גירויים חדשים, של פרידה מהמוכר וקבלת הלא נודע. הוא זכר אולי רק רסיסי תמונות מאותם ימים: את המזוודות הגדולות שנארזו בקפידה, את קולות הדיבור הנרגשים של הוריו, את הטיסה הארוכה, ואז, לפתע, את האור הבהיר והמסנוור של השמש הישראלית, שונה כל כך מהאור המעומעם של מולדתו. הנחיתה בארץ הייתה כמו קפיצה אל תוך עולם אחר, עולם של שפה חדשה, של ריחות חדשים – ריח הים המלוח, ריח הפריחה המזרחית, ריח הבנזין בכבישים. בת-ים, העיר שבה נקבע ביתם החדש, קיבלה את פניהם בחום של עיר חוף ים-תיכונית, עיר שבה הבניינים צפופים והחיים רוחשים. עבור אלכסנדר הקטן, זו הייתה התחלה חדשה לגמרי, דף חלק שעליו יתחיל לכתוב את סיפור חייו בארץ החדשה. הוא החל ללמוד את השפה העברית במהירות מפתיעה, קולט מילים וביטויים מכל עבר, מפי הילדים בגן, מהשכנים, מהטלוויזיה. השתלבותו הייתה מהירה וטבעית, כאילו נולד תמיד במקום הזה, ועד מהרה הפך לילד ישראלי לכל דבר ועניין, עם מבטא קל שהיה רק רמז למוצאו, אבל עם נשמה שורשית שהתחברה עמוק אל האדמה החדשה.

שנות הילדות בבת-ים היו מלאות בחוויות שעיצבו את אישיותו של אלכסנדר. הוא היה ילד סקרן, שובב, עם נטייה טבעית להתנסות ולגעת בכל דבר. המדרכות החמות של בת-ים היו מגרש המשחקים שלו, הים הכחול היה הרקע לכל הרפתקה. הוא אהב לבלות שעות ארוכות בחוץ, רוכב על אופניים עם חבריו, משחק כדורגל במגרשים מאולתרים, או פשוט מתבונן בדייגים בנמל הקטן. כבר אז ניכרה בו אהבה גדולה למכניקה ולכל מה שקשור לתיקון ובנייה. הוא היה מתבונן באביו מתקן דברים בבית, לומד את תנועות ידיו, ובמהרה מצא את עצמו מפרק ומרכיב צעצועים, מנסה להבין איך הדברים עובדים. "אלכסנדר, אתה הולך להרוס את זה לפני שתבין איך זה פועל," הייתה אמיליה אומרת לו לפעמים בחיוך, אבל הוא היה ממשיך בדרכו הנחושה, ופעמים רבות גם מצליח להחזיר את הצעצועים הפגומים למצב תקין, או אפילו לשפר אותם. הוא גילה סבלנות יוצאת דופן לפרטים הקטנים, יכולת התמדה שלא הייתה אופיינית לילד בגילו, והתעקשות להבין את המנגנון שמאחורי כל דבר. אלה היו תכונות שישמשו אותו היטב בהמשך חייו. בבית הספר, הוא היה תלמיד מעורב, כזה שאהב ללמוד דברים פרקטיים יותר מאשר תיאורטיים. שיעורי מלאכה וטכנולוגיה היו המועדפים עליו, שם הרגיש חופשי ליצור ולבנות. הוא אהב את חברת הילדים, היה נאמן לחבריו, ותמיד היה הראשון להתנדב לעזור כשמישהו נזקק לעזרתו. בין רחובות בת-ים הצפופים, בין שיחות ברוסית ובעברית, אלכסנדר ספג את התרבות הישראלית על כל גווניה – את חום האנשים, את הדיבור הישיר, את תחושת הקהילתיות החזקה.

שנות הנעורים הביאו עמן התבגרות והעמקה של תכונות האופי שכבר ניכרו בו בילדותו. אלכסנדר הפך לנער גבוה וחזק, עם נוכחות שקטה אך בטוחה. הוא המשיך לפתח את אהבתו לעבודת כפיים ולמכונאות, ובילה שעות רבות במוסכים שכונתיים, לומד מהמכונאים הוותיקים, מריח את שמן המנועים ומקשיב לצלילי המפתחות. הוא היה מוכן ללכלך את ידיו, להתאמץ, ולהשקיע את כל כולו כדי להבין איך מתקנים מנוע תקול או איך משפרים ביצועים של רכב. "אלכסנדר, אתה נראה יותר כמו מכונאי מאשר תלמיד," היה אומר לו פעם אחד המורים בחיוך, אבל אלכסנדר ידע בליבו שזהו הייעוד שלו – לעבוד עם הידיים, עם כלים, עם מנועים גדולים וכבדים. הוא עבד בעבודות מזדמנות כדי לחסוך כסף – עזר בשיפוצים, עבד במוסך, סייע בהובלות. כל עבודה כזו לימדה אותו ערך חדש, חיזקה בו את תחושת האחריות והעניקה לו עצמאות כלכלית מוקדמת. הוא לא היה נער של מילים גדולות, אלא של מעשים. אם הבטיח משהו, הוא עמד בהבטחתו. אם נדרש לסיוע, הוא היה שם, בלי לשאול שאלות מיותרות. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, ושהוא לעולם לא יאכזב. בתוך כל זאת, חיי החברה שלו היו עשירים ופעילים. הוא אהב לבלות עם חברים, לצאת לים, לראות משחקי כדורגל. הוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של בת-ים, עם קשרים חזקים שנרקמו סביבו.

במהלך שנות העשרים לחייו, פגש אלכסנדר את אירינה, אישה צעירה שכבשה את ליבו ביופייה, בחוכמתה ובטוב ליבה. הקשר ביניהם התפתח במהירות, על בסיס של הבנה עמוקה, אהבה וכבוד הדדי. אירינה ראתה באלכסנדר את האיש היציב והאמין שתמיד חלמה עליו, והוא מצא בה שותפה לחיים, חברה לדרך ואהבה גדולה. הם בילו יחד שעות ארוכות, משוחחים על חלומותיהם, על משפחה, על עתיד. "אני רואה אותך בונה את הבית שלנו במו ידייך, אלכסנדר," הייתה אירינה אומרת לו בחיוך, והוא היה מגיב במבט מחויב, "אני אבנה לנו את הבית הכי חזק ובטוח שיש." אהבתו לאירינה הייתה עמוקה ושקטה, כזו שמתבטאת במעשים יותר מאשר במילים. הוא דאג לה, תמך בה, והיה תמיד שם בשבילה. הם התחתנו בטקס צנוע אך מרגש, והקימו את ביתם בבת-ים, לא הרחק מבית הוריו. הבית שלהם הפך למרכז של חום ואירוח, מקום שבו משפחה וחברים תמיד הרגישו רצויים. עד מהרה, התרחבה המשפחה הקטנה והאושר הגיע בדמות שני בנים: דניאל הבכור, ואחריו טום אלכסנדר, שירש את שמו השני של אביו. אלכסנדר היה אבא מסור ואוהב. הוא אהב את רעש הילדים בבית, את צחוקם המתגלגל, את שאלותיהם הסקרניות. הוא לימד אותם את חשיבות העבודה הקשה, את הערך של עזרה הדדית, ואת האהבה לארץ. הוא היה לוקח אותם לטיולים בטבע, מראה להם איך לזהות עקבות של בעלי חיים, איך לתקן אופניים, ואיך להרגיש את האדמה תחת כפות רגליהם. כל ערב, לפני השינה, הוא היה מקפיד לספר להם סיפור, או סתם לשוחח איתם על היום שעבר, מקשיב בסבלנות לכל מילה. הקשר בינו לבין בניו היה קשר מיוחד, ששילב בתוכו סמכות הורית עם חברות עמוקה.

בחייו הבוגרים, אלכסנדר הפך לנהג משא כבד, מקצוע שדרש ממנו מיומנות, אחריות וסבלנות רבה. הוא אהב את הכביש הפתוח, את תחושת השליטה על הכלי העצום, את האתגר שבשינוע מטענים כבדים ממקום למקום. המשאית לא הייתה עבורו רק כלי עבודה, אלא סוג של בית שני. הוא הכיר כל פינה בה, ידע לזהות כל רעש חריג במנוע, ויכול היה לתקן תקלות קלות גם באמצע הדרך. הוא היה נוסע שעות ארוכות, כשהנוף הישראלי מתחלף בחלון, מנופי המדבר הצחיחים ועד לשדות הירוקים של הצפון. המגע של ידיו על ההגה היה בטוח ומדויק, רעש המנוע היה מוזיקה לאוזניו, ותחושת הסיפוק בסוף יום עבודה ארוך, כשהמטען הגיע ליעדו בשלום, הייתה גדולה. בעבודה זו, הוא מצא ביטוי לתכונות האופי שלו: מסירות, יסודיות, ואהבה לעשייה. הוא היה ידוע כנהג אמין ומקצועי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא עבד קשה כדי לפרנס את משפחתו, וראה בכל משמרת הזדמנות נוספת לבנות את עתידם של ילדיו. בין נסיעה לנסיעה, הוא היה חוזר לבת-ים, אל אירינה, דניאל וטום, אל החום של הבית, אל השגרה האהובה של משפחה. הוא היה חלק פעיל בקהילה המקומית, תמיד מוכן לעזור לשכנים, להשתתף בפעילויות חברתיות, ולהיות עמוד תווך בסביבתו. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל נוכחותו הייתה מורגשת, השקט שלו היה עוצמתי, ומעשיו דיברו בעד עצמם. הוא היה איש של עקרונות, אדם ישר דרך, כזה שהעמיד את משפחתו ואת ערכיו בראש סדר העדיפויות.

כאזרח במדינת ישראל, אלכסנדר שירת במילואים, בחיל הלוגיסטיקה, כנהג משא כבד בגדוד 79, חטיבת 'המחץ' (14). זו הייתה המשכיות טבעית למקצועו האזרחי, אך הפעם עם אחריות גדולה עוד יותר – לדאוג לזרימת הציוד והאספקה לכוחות הלוחמים. הוא התייצב לכל קריאה, תמיד עם אותה נחישות שקטה. הוא ראה בשירות המילואים חובה אזרחית עליונה, חלק בלתי נפרד מהיותו ישראלי, מהיותו שותף לגורל המדינה. אירינה הייתה מלווה אותו לשער הבסיס בכל פעם שהיה יוצא למילואים, כשהיא מחבקת אותו חזק, ודניאל וטום היו מנופפים לו לשלום בחלון המכונית. הוא היה משתדל תמיד להרגיע אותם, "אני חוזר מהר, אל תדאגו," אבל העיניים שלהם היו משקפות תמיד את הדאגה הקטנה. הוא היה נכנס למדים, שם את הכומתה, והופך שוב לחלק ממערכת גדולה ומורכבת, שבה כל גלגל חייב לתפקד בצורה מושלמת. הימים בשירות המילואים היו מאתגרים, לעיתים קרובות מתישים, עם שעות נהיגה ארוכות בתנאי שטח קשים, תחת לחץ זמן ותחת אחריות כבדה. אבל אלכסנדר מעולם לא התלונן. הוא ראה בכך שליחות, וביצע את תפקידו במסירות ובמקצועיות ללא פשרות. הוא ידע שכל ארגז שהוא מוביל, כל ציוד שהוא מעביר, הוא חוליה חיונית בשרשרת הביטחון של המדינה. הקשרים עם חבריו ליחידה היו חמים ועמוקים, קשרים שנרקמו בשעות של עבודה משותפת, של המתנה מורטת עצבים, ושל רגעי צחוק קצרים שהיוו הפוגה מהמתח.

ואז הגיע הבוקר של השביעי באוקטובר 2023. השבת ההיא, שבת שמחת תורה, החלה כמו כל שבת רגילה בבת-ים. השמש כבר עלתה וחיממה את האוויר, ריח הקפה נישא מהבתים, והשקט של בוקר שבת עמד באוויר. אלכסנדר, אירינה והילדים ישבו לארוחת בוקר משפחתית, מתכננים את יומם. לפתע, נשמעו צפירות האזעקה – צפירות ארוכות וצורמניות שחתכו את השקט. מיד אחריהן הגיעו הדי הפיצוצים העמומים, רחוקים אך מורגשים. זה לא היה כמו אזעקות קודמות; הייתה תחושה שונה באוויר, תחושה של משהו חמור, משהו שטרם נחווה. הטלפונים החלו לצלצל בטירוף, הודעות וואטסאפ זרמו ללא הפסקה, ועד מהרה התבהרה התמונה המחרידה: מתקפה רחבת היקף בדרום הארץ, פלישה של מחבלים, טבח נורא ביישובי העוטף ובמסיבה. אלכסנדר הביט באירינה, פניו חתומות אך עיניו משדרות נחישות. הוא ידע שזה עומד לקרות. תוך דקות ספורות, הגיעה הקריאה הרשמית. הודעת וואטסאפ קצרה: "אלכסנדר, הקפצה מלאה, להגיע בהקדם לבסיס." הוא לא היסס לרגע. הוא חיבק את אירינה חזק, נישק את דניאל וטום, ודבריו היו קצרים וברורים: "אני חייב ללכת. תשמרו על עצמכם. אני אוהב אתכם." אירינה ניסתה לאחוז בו, מבטה מודאג, "תיזהר, אלכסנדר, בבקשה." הוא רק הנהן, לקח את התיק שהיה מוכן תמיד למילואים, ועלה על המכונית. הדרך לבסיס הייתה מלאה במתח, כלי רכב צבאיים מיהרו לכל עבר, ועל פני כל הנהגים ניכרה אותה הבעה – תערובת של חשש, כעס, ונחישות ברזל. הוא התייצב בבסיס, שם כבר המתינו עשרות חברים נוספים, כולם עם אותה הבנה עמוקה – המדינה נמצאת במלחמה, והם נדרשים לכל כוחם.

מאז אותו יום נורא בשביעי באוקטובר, שירת אלכסנדר במילואים כמעט ברציפות, ימים ולילות, שבועות וחודשים. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי, גלגל חיוני במערך הלוגיסטיקה שהניע את כוחות צה"ל קדימה. המשאית שלו, הגדולה והחזקה, הפכה לביתו השני. הוא נהג בה בדרכים עפר מאובקות, בכבישים חסומים, תחת אש ותוך סיכון מתמיד. הוא שינע ציוד כבד, תחמושת, מזון, מים, כל מה שהלוחמים בחזית היו זקוקים לו כדי להמשיך ולהילחם. כל נסיעה הייתה מבצע בפני עצמו, שדרש ריכוז עילאי, מודעות סביבתית, ושיקול דעת מהיר. הוא הכיר את שבילי העוטף, את הדרכים המובילות לגבול, את נקודות הכינוס. קולות הפיצוצים, ירי הנשק, וזמזום הרחפנים הפכו לחלק משגרת יומו. הוא ראה את פני הלוחמים היוצאים לקרב, ואת פני אלה החוזרים ממנו – עייפים, מותשים, אבל תמיד עם ניצוץ של נחישות בעיניים. בין הנסיעות הארוכות, הוא היה מוצא רגעים קצרים להתקשר הביתה. "הכל בסדר, אירינה, אל תדאגי," היה אומר, קולו עייף אך יציב. "תדאגי לילדים. אני מתגעגע." הוא היה שומע את קולם של דניאל וטום ברקע, וליבו היה מתמלא געגועים עזים, אבל ידע שאין ברירה אחרת. הוא היה חייב להיות שם, לעשות את חלקו. חבריו ליחידה היו עבורו משפחה שנייה. הם חלקו יחד אוכל בטרמפים, בדיחות עייפות, וסיפורים על הבית. הם היו שם אחד בשביל השני, תמכו זה בזה ברגעים הקשים, וידעו שרק יחד יוכלו לעמוד במשימה.

אלכסנדר פדורנקו מבת ים שירת כנהג משא כבד בגדוד 79 של חטיבה 14 ונפל בצפון רצועת עזה בגיל 37.

הבשורה המרה הגיעה לבת-ים בשעות הערב המאוחרות. דפיקה בדלת ששינתה את עולמם של אמיליה, וולדימיר, אירינה, נטלי והילדים לעד. החיים, כפי שהכירו אותם, נעצרו באותו רגע. השקט שירד על הבית היה כבד מנשוא, שקט שונה מכל שקט אחר, שקט של חלל עצום שנפער. אירינה חיבקה את דניאל וטום, מנסה למצוא מילים שלא היו קיימות כדי להסביר את הבלתי יאומן. דניאל, שהיה כבר גדול מספיק כדי להבין, פרץ בבכי חרישי, וטום הקטן, שלא הבין את גודל האסון, רק התחבק לאמו, חש באינסטינקט את הכאב העצום. אלכסנדר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, תחת שמיים אפורים ובנוכחות המוני אדם – משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים. קולות ההספדים נשמעו חנוקים, ודמעות זלגו על הלחיים. כל אחד מהנוכחים נשא בליבו את זכרונו של אלכסנדר – הילד השובב, הנער החרוץ, הגבר האוהב, הלוחם האמיץ.

החלל שהותיר אחריו אלכסנדר הוא חלל עמוק וכואב, אבל מורשתו תמשיך לחיות ולהאיר את דרכם של כל מי שהכירו ואהבו אותו. דניאל וטום אלכסנדר יגדלו ללא אביהם הפיזי, אך רוחו תלווה אותם בכל צעד ושעל. אירינה, אמיליה, וולדימיר ונטלי ישאו את זכרו באהבה ובגאווה, ויספרו את סיפורו – סיפור של איש עמל, אדם ישר, בעל ואב מסור, חבר נאמן, ולוחם שנתן את חייו למען ביטחון המדינה. הסיפור של אלכסנדר פדורנקו הוא סיפור של חיים שלמים שנבנו בעמל רב, של שורשים שהועתקו מארץ רחוקה והשתרשו עמוק באדמת ישראל. זהו סיפור של אדם שאהב את משפחתו, את עבודתו, ואת ארצו, ובחר לעמוד בפרץ כשנדרש לכך. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים מפוצצות, אלא גבורה יומיומית של מעשים, של אחריות, של מסירות. הוא היה גיבור מעצם היותו אדם, אדם שבחר פעם אחר פעם לעשות את הדבר הנכון, גם כשהיה קשה ומסוכן. זכרונו של אלכסנדר חקוק עמוק בלבבות, והוא מהווה עדות חיה ונושמת לרוח התקומה הישראלית – הרוח שלא נשברת גם מול האסון הגדול ביותר, הרוח שממשיכה לבנות, ליצור, ולאהוב, מתוך הכאב ומתוך התקווה לעתיד טוב יותר. סיפורו של אלכסנדר פדורנקו הוא סיפורו של עם שלם, סיפור של אהבה, הקרבה וגאווה, סיפור שיישאר חקוק בספר דברי הימים של מדינת ישראל, לעד.