עלמנאו עמנואל פלקה

השמש, אותה עין עתיקה ורחבה בשמי אתיופיה, פיזרה את אורה הזהוב על פני הכפר הצנוע שבו פקח עלמנאו עמנואל פלקה את עיניו לראשונה, ביום השלישי של חודש ניסן, שנת תשס"א, תאריך המקביל ל-27 במרץ 2001. עולמו הראשון היה ארוג מצלילי אדמה עמוקים – ניחוחה העשיר והכהה של האדמה לאחר גשם נדיר ועז; הארומה המעושנת של מדורות בישול; הריח המתוק, העז, של עשבי תיבול שיובשו בשמש. הצלילים היו אף הם בראשיתיים: פעיית כבשים רחוקה, קצב חוזר ונשנה של עלי ומכתש, וזמזום עמוק של קולות מדברים אמהרית, מקוטעים בצחוקם של ילדים. הוא נולד אל חיבוקם החם של מאמיי ואנדיהו, משפחה שעתידה הייתה להיות מוגדרת לא רק על ידי שורשיה העמוקים באותה ארץ רחוקה, אלא גם על ידי מסע עמוק ומלא תקווה שעוד היה לפניהם. הוא הגיע כבן זקונים אהוב לנועם, שנוכחותו התוססת כבר מילאה את הבית הקטן, ועם הזמן, עמנואל יגדל להיות האח הבכור המגן של יואב, שכינויו היה בירחנו, של שרה, המוכרת לכולם כימקר, ושל לאה, הצעירה מכולם, שזכתה לכינוי ניגיש. שנותיו הראשונות היו התפתחות עדינה, תקופה של ספיגת הקצבים הייחודיים של חיים השזורים בקהילה ובמסורת, שטיח ארוג בחוטים חזקים ותוססים של אהבה משפחתית וחלומות משותפים, בלתי מדוברים, לעתיד טוב יותר.

כאשר עמנואל היה בן שלוש בלבד, התרחש שינוי מונומנטלי. משפחת פלקה, מונעת על ידי געגוע עתיק שהדהד במשך דורות ותקווה מודרנית להתחלה חדשה, יצאה למסעה המפרך לישראל בשנת 2004. זה היה מסע רווי אמונה ונחישות, כשהם משאירים מאחור את הנופים המוכרים, שטופי השמש של אתיופיה, לעבר האופקים הלא נודעים של מולדתם ההיסטורית. הפרק הראשון בארצם החדשה התרחש במרכז קליטה בבאר שבע, מקלט זמני ותוסס שבו החלו הצלילים החדים והבלתי מוכרים של העברית להשתלב עם המקצבים הרכים יותר של שפת אמם, האמהרית. במשך שנה ניווטה המשפחה את המורכבות המפותלת של הטמעת תרבות, כשכל יום הוא ניצחון קטן בארץ חדשה. עמנואל, פעוט עם עיניים רחבות וסקרניות, ספג את העולם החדש סביבו עם הפליאה האינסופית של הילדות. הוא ראה את פני האנשים הרבים והחדשים, שמע את מפל המילים הבלתי מוכרות, והרגיש את השינויים העדינים, אך המוחשיים, בהתנהגות הוריו, שפעלו ללא לאות, בכבוד שקט, לבנות יסוד חדש ויציב לילדיהם. תקופה ראשונית זו, אף שהייתה קצרה יחסית, הטביעה עמוק ברוחו הצעירה תחושה ראשונית של חוסן, כושר הסתגלות אינסטינקטיבי, והבנה עמוקה, בלתי מדוברת, של ההקרבות שנעשו למען חלום – תכונות שעם הזמן, יהפכו להגדרת המהות של חייו המדהימים.

מהעיר המדברית הצחיחה, עברה משפחת פלקה צפונה, בחיפוש אחר קבלת פנים שונה, אל העיר התוססת וההומה בת ים. כאן, בין הרחובות ההומים, גלי הים התיכון המתנפצים, וההמולה הססגונית של חיי העיר, עמנואל החל באמת לפרוח. חבריו, שנמשכו באופן אינסטינקטיבי לרוחו המדבקת ולחום האמיתי שלו, אימצו במהרה את הכינוי החיבה "מנו", שם שילווה אותו כעור שני לאורך כל שנות נעוריו. גם אז, כילד קטן המנווט במגרשי המשחקים ובכיתות הלימוד של בת ים, הוא ניחן בשילוב שובה לב של תכונות: חוש הומור חד שיכול היה, עם בדיחה מתוזמנת היטב או חיוך שובב, להאיר מיד כל חדר; גישה ידידותית ופתוחה שנראה היה שמושכת אנשים למסלולו ללא מאמץ; וחיוך כל כך אמיתי וחם, שנראה היה שמבטיח אינסוף של רצון טוב. אולם, מתחת לפני השטח השובבים והנגישים, שכן צניעות שקטה, כמעט ביישנות, הימנעות עדינה מלמשוך תשומת לב לעצמו, אשר הסתירה בעדינות איכות מנהיגות טבעית. הוא מעולם לא היה הקול הרם ביותר בחדר, וגם לא הרועש ביותר, אך איכשהו, כמעט בלי משים, הוא תמיד היה במרכז הקבוצה, מגנט טבעי לחבריו, מנחה אותם לעיתים קרובות מבלי שאף הוא עצמו יבין את היקף השפעתו. נוכחותו הייתה עוגן מנחם, כוחו השקט היה כוח מייצב.

כילד להורים עולים חדשים, מצא עצמו עמנואל נושא באחריות שחורגת לעיתים קרובות משנותיו הרכות. הריקוד המורכב של הבירוקרטיה, הניואנסים העדינים של שפה חדשה, והאתגרים היומיומיים הרבים של ההשתלבות בחברה שונה, נפלו לעיתים קרובות על כתפיו הצעירות והמסוגלות. הוא הפך, כמעט מתוך הכרח, למתורגמן המאולתר של המשפחה, העברית הברורה והמתפתחת שלו גשר חיוני בין האמהרית של הוריו לבין השיחות המהירות של פקידים, ההסברים הסבלניים של מורים, והעסקאות היומיומיות עם בעלי חנויות. תפקיד מכריע זה, אף שהיה תובעני ללא ספק, יצר בו תחושת אחריות עמוקה ובוגרת להפליא. הוא הפך, דרך כור ההיתוך של הניסיון הזה, ל"מבוגר האחראי" לא רק בתוך משפחתו המיידית, אלא כמעט בכל מעגל חברתי שאליו השתייך, בין אם עם חברים, בבית הספר, או בקהילה הרחבה יותר. הוא חש מחויבות עמוקה, פנימית, לדאוג לכולם, לוודא שמשימות, קטנות ככל שיהיו או פשוטות לכאורה, יבוצעו בקפדנות, במסירות בלתי מתפשרת, ובתחושת מטרה שקטה. הוא לא רק עמד בציפיות; הוא עקף אותן באופן עקבי, כמעט אינסטינקטיבי. הייתה למשל התקרית הבלתי נשכחת, כאשר אחיו הצעיר, יואב, פנה אליו יום אחד, אולי קצת לחוץ, וביקש מעמנואל עזרה בהדפסת כמה עמודים למטלה בבית הספר, בקשה שגרתית למדי. במקום פשוט למצוא בית דפוס או לשאול מכשיר משכן, עמנואל, מונע על ידי רצונו הטבוע לצפות ולמלא צרכים, קיבל החלטה מרחיקת לכת יותר. הוא הסיק שלמשק בית עם כמה ילדים בגיל בית ספר צריך להיות מדפסת משלו, פתרון קבוע לצורך חוזר ונשנה. וכך, בנחישות שקטה, הוא חסך את דמי הכיס שלו, חקר בקפדנות דגמים שונים, ולבסוף, בחיוך מנצח, הביא הביתה מכונה קטנה ומזמזמת, שהפכה אי נוחות קלה לפתרון קבוע ונוח לכל בני המשפחה. זו הייתה פעולה קטנה לכאורה, אך היא המחישה בצורה חיה את טבעו הפרואקטיבי והבלתי אנוכי, את ראיית הנולד שלו, ואת רצונו העמוק לשפר את חייהם של אלה שאהב.

ובכל זאת, למרות הרצינות המתפתחת הזו והבגרות המדהימה, עמנואל מעולם לא איבד את התלהבותו הצעירה. חוש ההומור שלו היה כלי מכוון היטב, המסוגל לעורר צחוק אמיתי, עמוק, מכל מי שבסביבתו. הוא יכול היה להשמיע הערה שנונה בתיזמון מושלם, עיניו מנצנצות בשובבות, או לחקות מצב מצחיק עם גיחוך מדבק, ובכך להפיג מיד כל מתח או פשוט להאיר רגע של שמחה טהורה, בלתי מזויפת. האיזון היפה וההרמוני הזה בין אחריות עמוקה ושמחת חיים קלילה עשה אותו נגיש במיוחד, קל להתחבר אליו, ואהוב אוניברסלית על ידי כל מי שזכה להכיר אותו. הוא היה החבר שאתה יכול לסמוך עליו באופן מוחלט לכל דבר, גדול כקטן, העוגן השקט בסערה, ובו זמנית, זה שיגרום לך לצחוק עד כאב בטן, תזכורת מתמדת ועדינה שגם את המאמצים הרציניים ביותר, את הנטל הכבד ביותר, ניתן וצריך לגשת אליהם בחיוך, בחום, ובאמונה בלתי מתפשרת בטוב שקיים בבני אדם.

חינוכו הפורמלי של עמנואל החל להתפתח במסדרונות המזמינים של בית הספר היסודי "הראל", שם עיניו הבהירות והסקרניות ומוחו הנלהב קלטו במהירות את השיעורים שהוצגו. הוא היה תלמיד חרוץ, ולעיתים קרובות הצטיין, אך היה זה מחוץ לקירות הכיתה, בשטיח העשיר והתוסס של חיי היומיום בבת ים, שאופיו האמיתי, טוב ליבו הטבוע, זהר במלוא עוזו. שנותיו היסודיות התאפיינו ברצון כמעט בלתי מוגבל, פנימי, לתת, מעיין אינסופי של נדיבות וצורך בלתי מודע להושיט יד למען רווחתם של אחרים. זה לא היה משהו שלימדו אותו או שהיה צריך להזכיר לו; זו הייתה פשוט מהותו, נטייה טבעית. בין אם זה התנדבות לאסוף תרומות לאירוע צדקה של בית הספר, הישארות אחרי הצלצול האחרון כדי לעזור למורה עייפה לסדר את הכיתה, או היותו הראשון שהציע יד חזקה לחבר לכיתה שהתקשה עם תיק גב כבד מדי, עמנואל תמיד היה שם, כוח שקט ואמין לטובה, נוכחותו ביטחון מנחם. רוח אלטרואיסטית עוצמתית זו לא הוגבלה למעגלו המיידי של משפחה וחברים. ברגע שהגיע לגיל המתאים, הוא הפך לתורם דם קבוע, מבין בבהירות שמעבר לשנותיו שמעשה פשוט, נטול כאב מצידו, יכול להיות קו חיים, הזדמנות שנייה, עבור מישהו לא מוכר, הנאבק על הישרדות במיטת בית חולים. חמלתו התרחבה לתצפיות יומיומיות בשכונתו; לעיתים קרובות היה מבחין בשכנים קשישים, כתפיהם שפופות ופניהם חרושות מאמץ, מתקשים תחת משקל שקיות קניות כבדות בדרכם הביתה מהשוק. ללא היסוס של רגע, חיוכו החם והמרגיע היה מופיע, והוא היה ניגש אליהם, מציע לשאת את משאותיהם עד סף דלתם. הכרת התודה העמוקה בעיניהם, ה"תודה, בני" הרך והלבבי שנלחש בתמורה, היו שכרו היחיד, והם היו, עבור עמנואל, יותר ממספיקים. מעשים קטנים, אך עקביים אלה של טוב לב, בנו סביבו מוניטין שקט, עדות אילמת לליבו הרחום.

לאחר שעות הלימודים, כאשר רוב הילדים היו ממהרים הביתה לשקוע במשחקים, טלוויזיה, או שיעורי בית, מצא עמנואל מוצא חיוני נוסף לאנרגיה הבלתי מוגבלת שלו ולרצונו העמוק לתרום: תחנת כיבוי האש העירונית. הריח הייחודי והעוצמתי של עשן וסולר שנדבק באוויר, המשאיות האדומות המבריקות והמרשימות, ותחושת האחווה המוחשית בקרב הכבאים שבו את דמיונו והדהדו עמוקות עם תחושת מטרתו ואחריותו המתפתחת. הוא התנדב שם, לא כרודף ריגושים הנמשך להתרגשות, אלא כעוזר מסור וחרוץ, מסייע בכל דבר, החל מתחזוקה קפדנית של ציוד ועד לניקוי יסודי של התחנה, מבצע כל משימה שתקל על העומס על הגברים והנשים האמיצים שעמדו מוכנים להגן על עירו. הוא צפה במסירותם הבלתי מתפשרת, במוכנותם השקטה להתמודד עם סכנה, וזה הדהד באופן עמוק עם תחושת מטרתו ואחריותו המתפתחת. במעשים אלה, שנראו לכאורה ארציים אך היו משמעותיים עמוקות, טיפח עמנואל את הגבורה השקטה והצנועה שתגדיר את כל חייו. הוא הבין, באופן אינסטינקטיבי, שכוח אמיתי, השפעה אמיתית, אינם טמונים במחוות גדולות ומושכות תשומת לב, אלא בנתינה עקבית ובלתי אנוכית, במאמץ השקט והמתמיד להפוך את העולם סביבו לקצת יותר טוב, קצת יותר בטוח.

מחויבותו העמוקה לקהילה ולשירות התרחבה עוד יותר למעורבותו הפעילה והנלהבת בתנועת הנוער "בני עקיבא". כאן, בין האנרגיה התוססת של חברים ובני גילו, הוא עבר בצורה חלקה ממשתתף פעיל למדריך אמין, נערץ ואהוב עמוקות. קבוצת החניכים שלו, ילדים צעירים שהעריצו אותו בעיניים פעורות, היו הרבה יותר מסתם חניכים תחת השגחתו; הם היו, בלבו, כמו אחים ואחיות צעירים. הוא ניגש לתפקידו כמנטור ברמה יוצאת דופן של רגישות ואמפתיה, בעל יכולת כמעט על-טבעית לזהות את הצרכים הלא מדוברים והחרדות הנסתרות של כל ילד. הוא ידע, בהבנה אינטואיטיבית, מתי ילד אחד זקוק למילת עידוד עדינה, מתי אחר זקוק לדחיפה עדינה ומנחה בכיוון הנכון, ומתי שלישי פשוט זקוק לאוזן קשבת וסבלנית ולנוכחות מרגיעה ומנחמת. הוא לא הרצה מרחוק; הוא התחבר ברמה אישית עמוקה. הוא לא רק לימד ערכים באמצעות מושגים מופשטים; הוא גילם אותם, והדגים באמצעות כל מעשה שלו את המשמעות האמיתית של אחריות, טוב לב, חברות בלתי מעורערת, ורוח קהילתית עמוקה. הצחוק המדבק שהדהד מפגישותיהם השבועיות, הסיפורים המשותפים על הרפתקאותיהם, ורגעים שקטים ומשפיעים של חניכה, יצרו קשרים שיימשכו זמן רב לאחר שתסתיים תקופתם בתנועה, והותירו חותם בל יימחה על לבבות חניכיו הצעירים.

כשהגיע לכיתה י"ב בישיבה התיכונית "בני עקיבא אדר"ת", שילובו הייחודי והמרתק של עמנואל – ענווה פנימית, מנהיגות טבעית, וחוש הומור מדבק – הפך אותו לבולט ללא עוררין בקרב בני גילו. לא הייתה זו הפתעה, אפוא, כאשר הוא נבחר, בהסכמה ובכבוד פה אחד, לשמש כ"רב פורים" של מחזורו. זו הייתה מסורת יקרה ועתיקת יומין בתוך הישיבה, העברת לפיד סמלית לאחד התלמידים הבולטים, המכובדים והכריזמטיים ביותר בכל השכבה. למשך כל ימי חג הפורים השמחים, "רב פורים" היה נוטל באופן זמני את מקומו הנכבד של ראש הישיבה, מוביל את החגיגות הסוערות, נושא "דברי תורה" הומוריסטיים אך מפתיעים בעומקם, ובאופן כללי קובע את הטון לאווירה התוססת והחגיגית. זה היה תפקיד שדרש לא רק שנינות מהירה וכריזמה טבעית, אלא גם הבנה עמוקה ומורכבת של ערכי הישיבה וכישרון טבעי וחסר מאמץ לפקד על כבוד מבלי כל צורך לדרוש אותו. עמנואל אימץ את האתגר בשילוב האופייני שלו של התלהבות וענווה, ההומור העצמי שלו והחום האמיתי שלו הפכו אותו ל"רב פורים" בלתי נשכח ואהוב אוניברסלית, השתקפות חיה ונושמת של המנהיג המדהים שהוא הלך והפך להיות. החוויה חיזקה עוד יותר את תחושת זהותו העמוקה ואת מקומו הבטוח בתוך קהילתו, עדות עוצמתית לצעיר שצמח מילד עולה ביישן ומתבונן לעמוד שקט אך חזק ללא ספק בעולמו המקומי, מקרין חום ותכלית.

שנת 2019 בישרה מעבר משמעותי נוסף עבור עמנואל ומשפחתו האהובה. הרחובות התוססים, ולעיתים קרובות כאוטיים, של בת ים פינו את מקומם בהדרגה לאווירה שקטה יותר, מכוונת קהילה, של קריית גת. מעבר זה, אף שהיה משמעותי מבחינה גיאוגרפית, חפף בצורה מושלמת למסע המואץ של עמנואל לעבר הבגרות ולהכנותיו המדוקדקות לשירות צבאי. לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו התובעניים בתיכון, הוא חיפש באופן פעיל סביבה שתטפח עוד יותר את עומקו הרוחני ואת צמיחתו האינטלקטואלית, מוסד שיכין אותו לא רק פיזית, אלא גם מנטלית, רגשית ומוסרית, לנתיב התובעני העמוק של שירות בצה"ל. בחירתו המודעת הובילה אותו לישיבה הקדם-צבאית הנודעת "בני דוד", השוכנת בתוך היופי המחוספס, שטוף השמש, של הרי בנימין, ביישוב השקט עלי.

השנה שעמנואל בילה במכינה בעלי התגלתה כתקופה משמעותית עמוקות ומעצימה בחייו הצעירים. מוקף בקבוצת צעירים בעלי דעות דומות, שכל אחד מהם הקדיש את עצמו באותה מידה של להט הן ללימוד תורה קפדני והן לשירות בלתי מעורער לאומה, הוא גילה מקום שבו ערכיו העמוקים ביותר הדהדו בהרמוניה כמעט מושלמת. אוויר ההרים הצלול והנקי, מרענן וממריץ, נראה היה שמחדד את מוקדו במהלך שיעורי הלימוד האינטנסיביים שלעיתים קרובות נמשכו אל תוך הלילה, מאירים טקסטים עתיקים בהבנה חדשה. האימונים הפיזיים הקפדניים, שנועדו לדחוף את הגוף והנפש כאחד עד גבולותיהם, תרמו עוד יותר לעיצוב הצעיר החסין והעקרוני שהוא הלך והפך להיות. כאן, בכור היתוך ייחודי זה של נוער ישראלי מסור, קיבל הרקע המובהק של עמנואל, מורשתו האתיופית, תהודה מיוחדת ועמוקה. כאשר הקהילה היהודית ברחבי ישראל התכוננה לחגוג את חג הסיגד, מסורת משמעותית עמוקות לחיי הרוח של יהודי אתיופיה, פנו אל עמנואל בבקשה – לשתף את משמעותו העמוקה עם חבריו ללימודים, שרבים מהם לא היו בקיאים בניואנסיו. בתחילה, גל של ביישנותו האופיינית שטף אותו. דיבור בפומבי, במיוחד על היבט כה אישי, קדוש ועמוק של מורשתו, לא היה נטייתו הטבעית; הוא העדיף להקשיב, להתבונן, לפעול ולא לדבר. אך תחושת חובתו הטבועה, כבודו העמוק להיסטוריה העשירה של קהילתו, והעידוד השקט של חבריו, גברו בסופו של דבר על חוסר רצונו הראשוני.

הוא עמד לפני בני גילו בבית המדרש, אולי מעט נרגש בהתחלה, מבטו נע על פני הפנים המצפים. אך כאשר החל לדבר, קולו, רך בתחילה, צבר בהדרגה כוח וביטחון, חדור עוצמה שקטה. כשדיבר, עיניו, שבדרך כלל היו צנועות כל כך, החלו באמת לנצנץ, משקפות להבה פנימית. הוא תיאר, בפירוט חי, את הגעגוע העתיק, כמעט בלתי נסבל, לציון, שפעם בלבבות אבותיו במשך אלפי שנים, את התפילות הנלהבות שנלחשו במשך דורות בהרי אתיופיה הנידחים, שטופי השמש, כיסופים כה עזים שחרגו מזמן ומרחק. הוא דיבר על המסעות המפרכים, לעיתים קרובות מסוכנים, ועל ההקרבות העצומות שנעשו על ידי עמו במסעם הבלתי מתפשר, שנמשך דורות, להגיע לירושלים, ליבה הרוחני של אמונתם. הוא העביר את המשקל הרגשי של עם שהופרד ממולדתו הרוחנית במשך אינספור מאות שנים, ואת ההגשמה הכמעט נסית, עוצרת הנשימה, של חלום עמוק זה בזמנים המודרניים. מילותיו, חדורות ניסיון אישי, זיכרון אבות, וקשר רוחני עמוק, ציירו תמונה חיה ומרגשת עבור חבריו לכיתה, שרבים מהם שמעו פרספקטיבה זו, היסטוריה חיה זו, בפעם הראשונה. הם ראו לא רק תיאור היסטורי, אלא קשר חי ונושם לכיסופים רוחניים עמוקים, עדות לאמונה בלתי מעורערת, ודרך עיניו הנוצצות של עמנואל, הם הבינו שכבה עמוקה ואישית יותר של הסיפור הישראלי הגדול. הרגע הזה, שבו חלק את מורשתו בכנות גולמית כזו, תשוקה וגאווה שקטה, היה עדות עוצמתית לכוחו הפנימי הגובר, לאותנטיות הבלתי מעורערת שלו, ולביטחונו הפורח בזהותו הייחודית והעשירה. זה היה רגע של קשר עמוק, גשר שנבנה בין היבטים שונים של החוויה הישראלית, שנצרף בקולו הכן.

לאחר שנה מהותית באמת במכינה, שנה שהעמיקה את אמונתו וחידדה את נחישותו, סקרנותו האינטלקטואלית הבלתי נלאית של עמנואל ומסירותו הרוחנית העמוקה הובילו אותו לישיבה הגבוהה "עטרת מרדכי" בעיר העתיקה והמיסטית צפת. העיר עצמה, עם רחובותיה הצרים והמרוצפים כנבוך, בתי הכנסת בני מאות השנים, ואוויר של קדושה עמוקה וכמעט מוחשית, הפכה לביתו האהוב החדש. כאן, בין הדי קולותיהם של מקובלים וחכמים, הוא שקע עמוק עוד יותר בלימוד התורה המורכב והאינסופי. הוא אהב את הקפדנות האינטלקטואלית של הוויכוחים המורכבים, את הניתוח המדוקדק והמייגע של טקסטים עתיקים, ואת החכמה העמוקה והעל-זמנית הכלולה בדפים הקדושים. לעיתים קרובות היה נשאר בבית המדרש ההומה, אך איכשהו שליו, זמן רב לאחר שחבריו פרשו לשנת לילה, הזוהר הרך והחם של מנורה בודדת מאיר את ספריו הפתוחים כשהוא התעמק בטיעונים משפטיים מורכבים, חקירות פילוסופיות ודילמות אתיות, לעיתים קרובות עד השעות הקטנות של הלילה. הוא לא רק צבר ידע, אף שעשה זאת בלהט; הוא חיפש הבנה, חיפש משמעות עמוקה יותר, חיפש דרכים מעשיות לצמיחה אישית ולזיכוך רוחני. בשולי הסיכומים המסודרים בקפדנות של שיעוריו, לצד הערות מלומדות והפניות צולבות, היה לעיתים קרובות רושם את מחשבותיו הפרטיות והגיגיו האישיים. אלה לא היו הערות אקדמיות, אלא הנחיות אינטימיות ואישיות – תזכורות קטנות, בכתב ידו, לעצמו כיצד לטפח תכונות אופי טובות יותר, כיצד להיות סבלני יותר כלפי אחרים וכלפי עצמו, כיצד להיות צנוע יותר בהישגיו, סלחן יותר כלפי פגיעות נתפסות. הם היו עדות שקטה ומתמשכת למסעו הבלתי פוסק והאישי עמוקות לשיפור עצמי, דיאלוג פרטי ופנימי עם נשמתו שלו, הדוחף אותו ללא הרף, בעדינות, להיות גרסה טובה ומעודנת יותר של עצמו, תמיד מבוסס על תורות המוסר העל-זמניות שכל כך העריץ. זמנו בצפת גיבש את יסודותיו הרוחניים, הכין אותו לאתגרים שעמדו בפתח, והעניק לו כוח שקט שעמד להיבחן בדרכים שלא יכול היה לדמיין.

חום הקיץ הלוהט של אוגוסט 2022 סימן לא רק עונה נוספת, אלא את תחילתו של פרק חדש ומגדיר בחייו של עמנואל, פרק שאליו התכונן במיקוד בלתי מעורער ונחישות שקטה, כמעט מאופקת. ביום האחד עשר של אותו חודש, הוא החליף מרצונו את בגדי הישיבה שלו, הבגדים הנוחים והמוכרים של תלמיד, במדי צה"ל הירוקים והחדים, והחל את שירותו הצבאי, באופן ספציפי כלוחם ביחידת "דובדבן" המובחרת, יחידה יוקרתית ותובענית בחטיבת הקומנדו. זו לא הייתה רק התגייסות צבאית; זו הייתה שיאה של שנים של הכנה קפדנית, ביטוי מוחשי וקונקרטי של מחויבותו העמוקה לאומה שבה הוא התגאה כעת, אומה שהוא חש קשור אליה באופן אינסטינקטיבי ועליו להגן עליה.

משטר האימונים ב"דובדבן" היה ידוע לשמצה, מאתגר במיוחד, כור היתוך של ממש שתוכנן בדיוק כדי לחשל את הלוחמים הקשוחים, המסוגלים והחזקים ביותר. ימים התמזגו לתוך לילות, מלאים במסלול אינסופי של אימונים פיזיים מפרכים, תרגילי טקטיקה מורכבים ואינטנסיביים שדרשו גם חדות מחשבה וגם סיבולת פיזית, ולחץ מנטלי מתמיד וכולל שבחן כל סיב בנשמתו של הלוחם. ובכל זאת, בכל ניסיון, בכל טיפת זיעה, בכל רגע של תשישות, עמנואל נשאר עמוד תווך של כוח וחוסן בלתי מעורערים. הוא מעולם לא הרשה לתלונה, לנהמה של חוסר שביעות רצון, לצאת מפיו, וגם לא חיפש מעולם יתרון, קיצור דרך, או נתיב קל יותר לעצמו. הסטנדרט האישי שלו היה מצוינות מוחלטת, בלתי מתפשרת, והוא יישם אותו בעקביות קפדנית לכל משימה, קשה ככל שתהיה או פשוטה לכאורה. מסירותו, לעומת זאת, חרגה הרבה מעבר לביצועיו האישיים; הוא שפך את מרצו בעקביות, כמעט אינסטינקטיבית, לתמיכה פעילה בפלוגה שלו ולסיוע בלתי נלאה לחבריו הלוחמים. הוא תמיד היה שם, נוכחות יציבה ומרגיעה, מוכן עם מילת עידוד, יד חזקה ומסייעת, או סיוע מעשי ותושייתי, ולעיתים קרובות הרבה מעבר למה שצופה ממנו במפורש. חבריו, שהתרשמו עמוקות והיו אסירי תודה, דיברו לעיתים קרובות על תכונה מסוימת שהמחישה בצורה חיה את טבעו הבלתי אנוכי: למרות שהיה מוכר, כמעט אוניברסלית, כרץ המהיר והעמיד ביותר בכל הפלוגה, עמנואל מעולם לא השתמש במהירותו העדיפה כדי להשאיר אחרים נאבקים מאחור. במקום זאת, בחן שקט ומכוון, הוא היה נסוג באופן קבוע, מתאים את קצבו לרוץ לצד המפגרים, אלה שהתקשו ביותר, קצבו היציב וקולו הרגוע והמעודד דחפו אותם קדימה, דוחקים בהם להתגבר על תשישותם העמוקה ולהגיע לקו הסיום, יחד, כצוות. הוא הבין, בחוכמה אינטואיטיבית, שכוחה האמיתי של היחידה, ליבתה הבלתי שבירה, טמונה לא בתהילה אישית אלא בקולקטיב, וכי כושר פעולתו האינדיבידואלי מנוצל בצורה הטובה ביותר כדי לרומם, להניע, ולהעצים את הסובבים אותו, ולוודא שאף אחד לא נשאר מאחור.

כלוחם, עמנואל היה כוח טבע שקט – נחוש במטרתו, ממוקד באינטנסיביות ביעדיו, ומדויק בקפדנות בביצוע כל משימה. אתגרים, במקום להרתיע אותו או לגרום לו להסס, נראה היה שהם מבעירים בו נחישות עמוקה וחזקה יותר, ניצוץ של עקשנות. הוא היה באופן עקבי הראשון שהתייצב, שהתנדב למשימות התובעניות ולעיתים קרובות המסוכנות ביותר, מעולם לא היסס, מעולם לא הטיל ספק בקושי או בסכנה הטמונים. מפקדיו, שצפו במסירותו הבלתי מעורערת ובכישרונותיו הטבעיים, זיהו בו שילוב נדיר ורב ערך של כישרון גולמי וטבעי, ומחויבות בלתי מתפשרת, כמעט רוחנית, לתפקידו, וזיהו אותו כלוחם שניתן לסמוך עליו באופן מוחלט לבצע תחת הלחץ הקיצוני ביותר ולעורר השראה בסובבים אותו באמצעות מעשיו. הוא גילם, בדרכו השקטה והעוצמתית, את עצם המהות של מה שצריך להיות לוחם עילית, מציב בשקט דוגמה נישאת לכל מי ששירת עמו.

אפילו בעיצומה של הדרישות הבלתי פוסקות והכוללות של שירותו הצבאי, השבועות הארוכים והמפרכים הרחק מהמוכרות המנחמת של הבית, והעייפות העמוקה והמתישה שלעיתים קרובות ליוותה את חופשותיו הקצרות והיקרות, עמנואל מעולם לא נסוג ממחויבותו העמוקה למשפחתו. ברגע שנכנס בדלת ביתו, דמותו הממושמעת והבלתי מתפשרת של החייל הייתה מתרככת בבירור, מוחלפת בבן אוהב וקשוב ואח גדול מסור. הוא הקפיד להקדיש כל רגע יקר מזמנו המוגבל להוריו, משוחח איתם בלבביות, מקשיב בסבלנות לסיפוריהם, ומשתף בפיסות מידע מחושבות מחייו שלו, תמיד בכוונת מכוון עדינה להגן עליהם מפני המציאות הקשה והאפלה יותר של שירותו הצבאי. הוא תמיד, ללא יוצא מן הכלל, היה מפנה רגעים מיוחדים ובלתי נשכחים עבור אחותו הצעירה, לאה, לוקח אותה לבילויים משותפים, מקשיב בעניין ובסבלנות לסיפורי ילדותה, ופשוט נוכח במלואו עבורה, מציע לה את תשומת לבו ואת חיבתו הבלתי מחולקת. ונאמן לטבעו הבלתי משתנה והמושרש עמוק, הוא המשיך להיות מקור בלתי מעורער לתמיכה ולסיוע לכל חבר או מכר שפנה אליו לעזרה. בין אם זו הייתה טובה מעשית שדרשה את כוחו או תושייתו, עצה מתחשבת שהוצעה בחוכמה שקטה, או פשוט כתף יציבה ומנחמת להישען עליה בזמן קשה, עמנואל תמיד היה שם, מדגים באופן חד משמעי שאפילו בתקופות התובעניות והמכריעות ביותר בחייו, יכולתו הבלתי מוגבלת לאמפתיה, חמלה ושירות בלתי אנוכי נותרה ללא פגם, מגדלור קבוע וקורן של קשר אנושי בעולם שלעיתים קרובות, מעצם טבעו, דרש ניתוק וסטואיות. אנושיותו זהרה תמיד.

השלווה השקטה של בוקר סתיו צלול, היום העשרים ושניים של חודש תשרי, שמחת תורה תשפ"ד, עלתה על אופק ב-7 באוקטובר 2023, נושאת עמה רוגע מתעתע, כמעט אכזרי. בשעה שש ושלושים בדיוק, אותו רוגע שביר נופץ באכזריות, ללא תקנה. ארגון הטרור חמאס, בתחכום מצמרר וביעילות חסרת רחמים, פתח במתקפה חסרת תקדים, מתואמת בקפדנות, על ישראל. מטח מחריש אוזניים של טילים ורקטות, ששוגרו ללא הבחנה מרצועת עזה, חצה את שמי הבוקר המוקדמים, משרטט קשתות לוהטות כשהם מכוונים לאזורים נרחבים וחסרי חשד של המדינה, מקהילות הדרום ועד ללב המרכז. תחת החסות הכאוטית, רווית העשן, של אש מסיבית ומתמשכת זו, אלפי מחבלים חמושים בכבדות פרצו את גבולותיה השמורים בקפדנות של ישראל – ביבשה, בים, ואף באוויר, באמצעות מצנחי רחיפה. מה שאירע לאחר מכן היה מסע בלתי נתפס של אכזריות מחושבת, רצח בדם קר, וזוועות בלתי ניתנות לתיאור, מכוונים בדיוק מצמרר אל הקהילות חסרות החשד המקיפות את עזה, העיירות התוססות שדרות, אופקים ונתיבות, ואל הצעירים חסרי הישע שחגגו חיים ומוזיקה במסיבות טבע ליד קיבוץ רעים וניר עוז. בסיסים צבאיים נכבשו במהירות, הגנותיהם נפרצו, ואינספור אזרחים שנסעו בכבישי האזור נקלעו למארב, נגררו ממכוניותיהם, ונרצחו. המחבלים, נטולי כל שמץ של אנושיות, רצחו כ-800 אזרחים חפים מפשע בבתיהם, במכוניותיהם, ובשדות, מבצעים פשעים מתועבים שקשה לתאר. מאות ישראלים נוספים, משפחות שלמות, ילדים קטנים וקשישים כאחד, נחטפו באכזריות ונמשכו אל רצועת עזה, גורלם לא נודע, פניהם המבוהלות חרוטות בתודעה הלאומית. בתים נבזזו, נשדדו באופן שיטתי, ולאחר מכן הוצתו, מותירים אחריהם שובל חרוך של הרס, ייאוש ואובדן בלתי הפיך. מול מתקפה חסרת תקדים וברברית זו, מאות חיילים אמיצים, קציני משטרה מסורים, אנשי ביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות, חמושים בנחישות בלתי מעורערת, נפלו בקרבות עזים, מגנים על קהילותיהם, על משפחותיהם, ועל אומתם האהובה. באותו בוקר, מלחמה, שונה מכל מה שישראל ידעה מזה דורות, מלחמה על עצם קיומה, החלה בעוצמה מחרידה וצורבת.

כאשר פרצה המתקפה, והטביעה את האומה כולה לתהום של הלם ויגון, עמנואל היה בשלבי הסיום, המפרכים והמאתגרים ביותר, של אימוניו ביחידת "דובדבן" המובחרת. האוויר בבסיס היה ספוג במתח מוחשי, כבד מאי ודאות, וצלילי פיצוצים רחוקים ואזעקות דחופות ניקבו את שגרת הצבא הממושמעת. המלחמה שינתה בפתאומיות ובאלימות את הכול, כולל טקס הסיום המיוחל של יחידתו. במקום אירוע שמח וחגיגי המשותף למשפחות גאות ומחייכות, הוא הפך לאירוע קודר ומזורז, מופשט מכל הגינונים הרגילים, הנאומים וחגיגות הניצחון המשותפות. זו הייתה השתקפות חמורה וקודרת של המציאות האכזרית שהתחוללה ממש מחוץ לגבולות הבסיס, הכרה שקטה בכך שהבוגרים לא רק השלימו שלב אימונים, אלא נכנסו ישירות, בנחישות קודרת, למערבולת סוערת של סכסוך.

כאשר טקס הסיום הקצר והמקוטע הסתיים, דחף טבעי, כמעט קמאי, שטף את הלוחמים הטריים: להושיט יד באופן אינסטינקטיבי לטלפונים שלהם, להתקשר בייאוש למשפחותיהם החרדות, להתחבר עם יקיריהם, לנסות לעבד את העוצמה המכריעה של מה שהתחולל מחוץ לבועה המיידית שלהם. אך עמנואל, תמיד ה"מבוגר האחראי", זה שמצפונו הפנימי תמיד הצביע לכיוון חובה ושירות, סטה מנטייה טבעית זו. בעוד אחרים חיפשו נחמה וביטחון בקשר דחוף, הוא, מונע על ידי תחושת חובה וסדר הטבועה בו עמוק, נשאר מאחור. הוא לא התבקש לעשות זאת במפורש; הוא פשוט נשאר, דמות שקטה ובודדה בתוך ההמון היוצא. הוא לקח על עצמו, ללא כל הנחיה, לסדר ולנקות בקפדנות את כל האזור, ולוודא שהכול נשאר בסדר מושלם, צבאי, מעשה קטן, אך משמעותי עמוקות, של מסירות ושליטה בעולם שנראה היה שמתפרק במהירות לכאוס. זו הייתה מחווה קטנה לכאורה, אולי, אך היא אמרה רבות על אופיו הבלתי מעורער, על מחויבותו האיתנה לאחריויותיו, גם כאשר עצם יסודות העולם סביבו נראה היה שמתמוטטים.

במהלך טקס קודר ובלתי נשכח זה, עמנואל זכה להכרה מיוחדת על ביצועיו יוצאי הדופן והתנהגותו למופת לאורך האימונים המפרכים. הוא קיבל ציון לשבח פלוגתי – עדות ראויה לכישרונו הבלתי רגיל, ליכולות המנהיגות הטבעיות שלו, ולמסירותו הבלתי מעורערת. מפקדיו, צופים חדי עין בכישרונות ובפוטנציאל, כבר ייעדו אותו לקורס קצינים, נתיב ברור ופתוח לקידום נוסף ולמנהיגות משמעותית בתוך ההיררכיה הצבאית, עתיד של פיקוד והשפעה. אולם, כאשר ההזדמנות הוצגה לו באופן רשמי, עמנואל, בענווה האופיינית לו אך בביטחון מוחלט ובלתי מעורער, סירב בנימוס אך בתקיפות. תשובתו, שנמסרה בכנות שקטה אך בביטחון עמוק, הייתה חד משמעית והדהדה את דחיפות הרגע: "כרגע זמן מלחמה." *עכשיו זמן מלחמה*. הוא ניסח, בבהירות שחצתה כל אמביציה אישית, כי אינו יכול, במצפון נקי, לרדוף אחר נתיב קריירה אישי, מבטיח ככל שיהיה, בעוד חבריו, אחיו לנשק האהובים, נשלחים ישירות אל לב הסכסוך המשתולל. מקומו, ידע בוודאות מוחלטת, היה איתם, כתף אל כתף, בקווי החזית, חולק את עוליהם ואת סכנותיהם. הוא בחר, ללא רגע של היסוס, לדחות את קורס הקצינים, ובמקום זאת להצטרף מיד לכוחות הקרקע שהתכוננו לדחוף עמוק לתוך רצועת עזה, החלטה שחיזקה את זהותו כלוחם בלתי אנוכי.

וכך, ברוח הנחושה שאפיינה אותו, עמנואל צלל, יחד עם חבריו, אל המציאות האינטנסיבית, המסוכנת, ולעיתים קרובות אכזרית, של לוחמה בשטח בנוי. הוא נלחם באומץ לב שנבע לא מפזיזות פזיזה, אלא מתחושת מטרה עמוקה ומושרשת והבנה ברורה של ההימור. פעולותיו בלחימה התאפיינו במקצועיות מדויקת, השתקפות ישירה של אימוניו הקפדניים ואינספור שעות של תרגולים, בשילוב עם נחישות בלתי מתפשרת, כמעט פנימית. הוא ניווט בסמטאות הבוגדניות והממולכדות, ברחובות זרועי ההריסות, ובבניינים הרב-קומתיים המפותלים של עזה, מול אויב בלתי נראה שאורב בצללים ומגיח ממנהרות. מוקדו נותר בלתי מעורער, מחויבותו למשימתו מוחלטת, כל תנועה שלו מחושבת ומדויקת. כל צעד שעשה, כל החלטה של שבריר שנייה שקיבל, כל מטח אש ששחרר, היה עדות לאומץ ליבו העמוק ולאמונתו המושרשת בצדקת מטרתם המוחלטת – ההגנה על מולדתו ועל עמו.

הימים נמתחו לשבועות מפרכים, שכל אחד מהם היה מחזור בלתי פוסק של לחימה אינטנסיבית, ערנות מתמדת, ורגעים של תקווה שקטה ונואשת. ואז, ביום שלישי, 5 בדצמבר 2023, מצא עצמו עמנואל, כפי שקרה לעיתים קרובות כל כך, בחוד החנית של הכוחות, מוביל את האוגדה שלו עמוק לתוך דרום רצועת עזה, דוחף לעבר לב חאן יונס, עיר הידועה ברשת התשתיות הטרור המורכבת והמושרשת שלה. כאשר הלוחמים התקדמו בזהירות לתוך המבוך העירוני, חושיהם חדים, פרץ לפתע מטח קטלני של אש מעמדות בלתי נראות. צלפים, מוסווים במיומנות בתוך הסביבה העירונית הצפופה והמורכבת, ארבו, והטילו מארב על הכוחות המתקדמים בדיוק קטלני. באותו רגע קריטי, כאוטי ומפחיד, האינסטינקטים המלוטשים היטב של עמנואל, שחודדו על ידי חודשים של אימונים אינטנסיביים ושבועות של לחימה בלתי פוסקת, השתלטו במהירות הבזק. הוא היה הראשון שהגיב, מיד הרים את נשקו והשיב אש, התמודד עם האיום הנסתר ללא היסוס של רגע. זו הייתה פעולה של אומץ לב גולמי ובלתי אנוכי, החלטה של שבריר שנייה לשים את עצמו, פיזית ומקצועית, בין יחידתו לבין אש האויב הקטלנית, בניסיון למשוך תשומת לב מחבריו ולנטרל את הסכנה המיידית. באופן טרגי, באותו רגע הרואי עצמו, כשהוא משיב אש ומגן על יחידתו, הוא גם היה הראשון שנפגע מכדורי האויב.

הוא נפל, פצוע אנושות, פציעותיו קטסטרופליות. חובשים, שאומנו לרגעים כה קשים, מיהרו לעברו