אלכסנדר יקימינסקי

בצפון מזרח אוקראינה, במחוז סומי, שם נושבת רוח קרה בחורף ומביאה איתה ניחוחות אדמה ולחות, נולד ביום מרץ של שנת 2005 ילד שקט, אלכסנדר. הוא היה בנם השני של אולגה וניקולאי, אחיו הצעיר של איליה, והבית הקטן שלהם, על אף פשטותו, היה מלא בחום משפחתי עמוק. אלכסנדר, שעד מהרה קיבל גם את הכינויים סשה ואלכס, בילה את שנותיו הראשונות בסביבה כפרית ירוקה, שבה צלילי הטבע היו פסקול קבוע: רשרוש העלים בעצים הגבוהים, ציוץ הציפורים עם שחר, וקולות החיים הרגילים של כפר קטן. הוא היה ילד מופנם, מתבונן יותר מאשר מדבר, סופג את העולם בשקט ובסבלנות. עיניו הגדולות היו בוחנות כל פרט, ולעתים קרובות היה אפשר למצוא אותו יושב לבדו, שקוע במחשבותיו, כשחיוך קטן מרחף על שפתיו כשהצליח לפענח איזו תעלומה קטנה של חרק או ענן בשמיים. ההורים שלו, אולגה וניקולאי, ידעו שיש בו עולם פנימי עשיר, והם העניקו לו את המרחב לגדול בקצב שלו, לדלות מתוך עצמו את מה שביקש לגלות.

כשמלאו לו שש שנים, בשנת 2011, שינו חייו של סשה כיוון חד ובלתי צפוי. המשפחה החליטה לעלות לישראל, ארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות שונה בתכלית. המסע הארוך, על מטעניו וציפיותיו, הותיר בו חותם עמוק. הם הגיעו אל הקיבוץ הצפוני יפתח, השוכן על גבול לבנון, מדרום לקריית שמונה, מקום שבו האדמה אדומה והנוף פתוח ורחב. עבור ילד קטן שגדל בערבות אוקראינה, המעבר לנוף הגלילי, עם הריו הירוקים ושדותיו הצהובים, היה חוויה עוצמתית. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי המקומי, בין ילדים שדיברו עברית מהולה בניב צפוני קשוח, ובתחילה היה לו קשה. הוא עדיין היה הילד השקט, אך כעת נוספה לשקט שלו גם תחושת זרות. הוא התיישב בכיתה, מנסה לפענח את הצלילים הלא מוכרים, את המילים שזרמו מהר מדי. המורים הבחינו בו, בילד עם העיניים העמוקות שמנסה להבין, והם עשו כל שביכולתם לעזור לו להשתלב. לאט לאט, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, החלה העברית לחלחל פנימה. הוא למד להכיר את שמות הצמחים המקומיים, את סיפורי המורשת של הקיבוץ, ואת הדרך שבה השמש שוקעת מעל הרי נפתלי, צובעת את השמיים בגוונים של אש ותפוז. בקיבוץ יפתח, הוא החל להרגיש ניצני שייכות ראשונים, מבין שיש כאן מקום בשבילו.

אבל מסע השינויים לא תם. כשהגיע לכיתה ה', עקרה המשפחה שוב, הפעם לנהריה, עיר חוף תוססת ורועשת, שונה מאוד מהשקט של הקיבוץ. נהריה, עם טיילתה השוקקת וגליה המתנפצים, סיפקה לסשה חוויה עירונית חדשה לגמרי. הוא המשיך את לימודיו בבית ספר יסודי בעיר, ובהמשך עבר לתיכון "אורט שחקים", שם בחר ללמוד במגמת מדיה ותקשורת. המעבר לנהריה היה עבור סשה נקודת מפנה משמעותית. כאן, בין סמטאות העיר וצלילי השוק, הוא החל באמת להיפתח ולפרוח. הילד המופנם והשקט, שעד אז הסתפק בהתבוננות, החל לגלות את קולו ואת אישיותו הייחודית. הוא גילה עולם שלם של חברים, נערים ונערות שאהבו את חברתם, והוא הפך במהרה לנער אהוב ומוקף. לא היה זה שינוי מהיר ודרמטי, אלא תהליך הדרגתי, שבו כל חיוך שקיבל, כל שיחה שניהל, הוציאו ממנו עוד פיסה מהאור הפנימי שהיה טמון בו. הוא לא הפך להיות רעשן או מרכז עניינים, אלא נער בעל נוכחות שקטה אך חזקה, כזו שממלאת את החלל בנועם ובהומור מיוחד. חוש ההומור שלו היה לעתים סרקסטי ועדין, לעתים שנון ומפתיע, ותמיד מצליח לשחרר את המתח ולהעלות חיוך על פני הסובבים אותו.

חבריו של סשה העריכו אותו מאוד. הוא היה תמיד שם עבורם, עוגן יציב בסערות גיל ההתבגרות. כשמישהו היה זקוק לתמיכה, לעצה טובה או סתם לאוזן קשבת, סשה היה הכתובת. הוא לא היה פותר בעיות עבורם, אלא מקשיב בסבלנות, מציע פרספקטיבה חדשה, או פשוט מלווה בשתיקה מבינה. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו, שסודותיהם בטוחים אצלו, ושהוא לעולם לא ישפוט. הוא הקרין אמינות ויושרה, תכונות נדירות וחשובות כל כך בגיל שבו הכול נראה תנודתי ומשתנה. במגמת מדיה ותקשורת, הוא מצא עניין רב. הוא אהב את המצלמות, את העריכה, את היכולת לספר סיפור דרך תמונות וצלילים. הוא היה תלמיד אחראי ומסור, שכיבד את מוריו והיה נכון לכל משימה. כשהיה צורך לסדר את הציוד בסטודיו, להכין את המצלמות לצילום, או לטפל בתקלות קטנות, סשה היה מתנדב בשמחה, עושה את עבודתו ביסודיות ובמקצועיות, כאילו היה זה פרויקט אישי שלו. הוא ראה בחומר ובציוד לא רק כלים, אלא חלק מהתהליך היצירתי, והתייחס אליהם בכבוד ובהקפדה. מעבר ליכולותיו הטכניות, הוא הציג רגישות אמנותית, מבין את הכוח של כל פריים, של כל מילה, וכיצד הם מתחברים יחד ליצירה בעלת משמעות.

כשהיה סשה בן שבע-עשרה, התרחש אירוע מטלטל שהדהד עמוק בתוכו: ב-24 בפברואר 2022, פרצה מלחמה עקובה מדם בין רוסיה לאוקראינה. עבור סשה, זו לא הייתה רק ידיעה חדשותית רחוקה; זו הייתה קריעת הלב, חזרה אל שורשיו, אל המשפחה שנותרה שם. הוא עקב מקרוב אחר ההתפתחויות, קרא כל ידיעה, צפה בכל דיווח, מנסה להבין את גודל האסון המתרחש במולדתו. הטלפון הפך לכלי חיוני עבורו, והוא ניהל שיחות רבות עם בני משפחתו שנותרו באוקראינה, מנסה לוודא שהם בטוחים, להבין מה עובר עליהם, ולהעניק להם תמיכה מרחוק. הדאגה למשפחתו הייתה חלק בלתי נפרד מיומו, צל שהתלווה אליו לכל מקום. חבריו בארץ, שראו את המצוקה על פניו, התעניינו מאוד במאורעות המלחמה ובתחושותיו. הם שאלו שאלות, הקשיבו בסבלנות, וניסו להבין את המורכבות של הסיטואציה דרך עיניו של סשה. הוא, מצדו, עדכן אותם באופן שוטף, שיתף אותם בפרטים שקיבל, ובעיקר, שיתף אותם בדאגה העמוקה שלו. הוא לא הסתיר את פחדיו או את הכאב שלו, אלא הראה להם צד פגיע ואמיתי, שרק חיזק את הקשר ביניהם. הוא חש אחריות כלפי משפחתו הרחוקה, אחריות שהתבטאה בכל שיחה, בכל מסר, ובכל ניסיון להבין ולעזור.

עם תום לימודיו בתיכון, כשעתידו עמד לפניו, קיבל סשה החלטה ששיקפה את ערכיו ואת רצונו לתרום. הוא עבר קורס נהיגה קדם-צבאי, במטרה להשתלב כחייל באחד מתפקידי הנהיגה הצבאיים. זו לא הייתה בחירה שגרתית לבחור בתפקיד נהג, אך סשה ראה בה משמעות עמוקה. הוא הבין את החשיבות של התפקיד הלוגיסטי, את הדרך שבה הוא מאפשר לכוחות הלוחמים לבצע את משימותיהם, ואת היכולת שלו עצמו לתרום באופן מעשי וקונקרטי. הוא אהב את הכביש, את תחושת השליטה ברכב גדול, ואת הידיעה שהוא מוביל דבר מה חשוב ממקום למקום. ההכשרה הייתה אינטנסיבית, עם שעות רבות של נהיגה תחת תנאים שונים, לימוד מכניקה ותחזוקה, והבנה מעמיקה של מערך התחבורה הצבאי. הוא ניגש לכל משימה ברצינות ובנחישות, מבין שהמקצועיות שלו יכולה להשפיע על חייהם של אחרים.

ב-27 באוגוסט 2023, התגייס סשה לצה"ל, צעד משמעותי בחייו ובחיי משפחתו. הוא שובץ לחיל הלוגיסטיקה, כנהג משא כבד בגדוד 71, גדוד "רשף" של חטיבת השריון 188, "עוצבת הברק". הימים הראשונים בצבא היו מאתגרים. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים למסגרת הצבאית הנוקשה היה קשה. המשמעת, הלוח זמנים הצפוף, והדרישות הפיזיות והמנטליות העמידו אותו במבחן. כמו שאמו אולגה סיפרה, "בהתחלה היה לו קשה בצבא", אך סשה, עם נחישותו השקטה, לא נתן לקשיים לשבור אותו. הוא התאמץ, למד להסתגל, ובעיקר, למד לאהוב את האנשים סביבו. הוא גילה בחיילים האחרים, במפקדים ובחברים לפלוגה, משפחה חדשה. הוא התחבר אליהם בקלות, בעזרת חוש ההומור שלו ורגישותו הטבעית, ומהר מאוד השתלב היטב. מהרגע הראשון הפגין חריצות ונחישות, היה נכון לכל משימה, וביצע את הכול עם חיוך רחב ורצון גדול לתרום. הוא ראה בתפקידו לא רק עבודה, אלא שליחות, והיה גאה להיות חלק ממערך גדול ומשמעותי. הוא היה הנהג שכולם רצו לנסוע איתו, שתמיד היה לו פתרון לכל תקלה, ותמיד היה שם לעזור.

ימים בודדים לאחר שסיים את הטירונות, בעודו מתרגל לשגרת השירות בגדוד, התרחש אירוע ששינה את פני המדינה כולה. בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. באותו בוקר נורא, החלה מלחמת התקומה. סשה, כמו כל חייל אחר בצה"ל, מצא את עצמו בתוך המערבולת הזו. הוא וחבריו מהטירונות, שעדיין לא הספיקו לעכל את המעבר לחיים הצבאיים המלאים, נזרקו אל תוך לחימה עזה. הם הצטרפו לגיוס הכללי, וביצעו משימות צבאיות שונות, חלקן קשות מנשוא. כנהג משא כבד, תפקידו של סשה היה קריטי. הוא הוביל תחמושת לשטחי כינוס ולכוחות הלוחמים, ציוד חיוני לחיילים בחזית, ושינע פצועים מהשטח לבתי החולים. כל נסיעה הייתה מרוץ נגד הזמן, תחת איום מתמיד, כשהוא מודע לגודל האחריות המוטלת על כתפיו. הדרכים היו עמוסות, לוחמי מילואים ואנשי קבע זרמו דרומה, והוא היה חלק בלתי נפרד משרשרת האספקה המורכבת שאפשרה את הלחימה. הוא ראה את פני המלחמה מקרוב, את העייפות בעיני הלוחמים, את הכאב, אבל גם את הנחישות והאחדות.

אחד מתפקידיו הקשים והמטלטלים ביותר של סשה היה כנהג רכב הובלת חללים, במסגרת עזרתו לאנשי זק"א. בבסיס "שורה" שליד רמלה, שהפך למרכז זיהוי וריכוז חללי הטבח, נחשף סשה למראות שאיש לא צריך לראות. הוא נהג ברכב שהוביל את גופות הקורבנות, מתוך הבסיס אל מקום קבורתם. כל נסיעה הייתה מסע של כאב, של כבוד אחרון לאנשים שחייהם נקטעו באכזריות. הוא עשה זאת בדממה, בחרדת קודש, מבין את המשמעות העצומה של כל אדם שהוביל. הוא ראה את עיניהם המכווצות של אנשי זק"א, את שתיקתם הכבדה, והבין את עומק האסון. התפקיד הזה, על אף גילו הצעיר, חישל אותו והעמיק את הבנתו לגבי מחיר המלחמה, וחיזק בו את תחושת השליחות. הוא לא דיבר על כך הרבה, אבל עמוק בפנים, ידע שהוא נושא עמו משא כבד, משא של זיכרון וכבוד. הוא עמד במשימה הזו בגבורה שקטה, מתוך הבנה עמוקה של חובתו.

בחודש נובמבר, לאחר אותם ימים ראשונים וקשים של המלחמה, התייצב סשה בבסיס חטיבת השריון 188 להמשך השירות הסדיר. באותם ימים, גדוד 71, גדודו, הוצב בגזרת הר דוב שבגבול הצפון, אליו התפשטה המלחמה מיומה הראשון. הוא עבר מאימה אחת לאחרת, מהעוטף הבוער אל גבול הצפון המתוח והקר. חייליו של גדוד 71 עמדו על המשמר, מגינים על יישובי הצפון מפני איומי חיזבאללה. סשה, כנהג משא כבד, המשיך למלא תפקיד חיוני, כשהוא מוביל אספקה, ציוד וכוחות לאורך הגבול המאתגר. התנאים היו קשים: קור עז, דרכים הרריות ומסוכנות, חשש מתמיד מירי טילים או נ"ט. אך סשה פעל במקצועיות ובמסירות לאורך חודשים ארוכים. הוא אהב את תפקידו, הרגיש בו תועלת ומשמעות, והיה גאה למלא אותו ולתרום את חלקו ללחימה. הוא ראה את חשיבותה של כל נסיעה, של כל ארגז ציוד, של כל חייל שהוביל. הוא התחבר לכבישים הצפוניים, לנוף המהיר שחלף על פניו, ולידיעה שתרומתו, גם אם נראית צנועה, היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי הכולל. הוא שקל ברצינות להמשיך לשירות קבע, מתוך רצון להמשיך לתרום ולשרת את המדינה שבה מצא את ביתו. הרעיון של חיים במסגרת הצבאית, עם האנשים שהכיר ועם תחושת השליחות, קרץ לו מאוד.

ביום רביעי, 3 ביולי 2024, יצא סשה מהבסיס לכרמיאל, עיר קרובה, על מנת לערוך טיפול לרכב הצבאי. זו הייתה משימה שגרתית, אחת מני רבות שביצע בחודשים האחרונים. הבוקר היה חם, שמש יולי ישראלית טיפוסית שטפה את העיר באור חזק, וכרמיאל שקקה חיים. הוא הגיע לעיר עם עמיתו ליחידה, נהג נוסף, ויחד הם צעדו ברחובותיה, אולי מדברים על תוכניות הביתה, על החופשה הקרובה. אמו, אולגה, סיפרה שקיבלה ממנו הודעה יום קודם לכן, בה כתב כי "יש להם טיפול לאוטו בכרמיאל". היא חיכתה לו בכיליון עיניים, אחרי שבועיים שלמים שבהם לא היה בבית. הלב שלה כבר התכווץ מרוב געגועים, ודמיינה אותו חוזר, יושב ליד המחשב או נפגש עם חבריו. היא לא ידעה, כמובן, שזו תהיה ההודעה האחרונה שתקבל ממנו.

לקראת השעה 11:30 בבוקר, בעודם צועדים ברחובות כרמיאל, רגעים ספורים לפני שיסיימו את משימתם וישובו לבסיס, הגיח מחבל מאחוריהם. ללא אזהרה, הוא החל לדקור אותם. הכול קרה במהירות מסחררת, בשניות בודדות שהפכו לנצח. סשה וחברו נפגעו, הכאב היה חד ומיידי, אך למרות ההלם והפציעות, הם התעשתו מיד. האימונים המפרכים, הימים הארוכים בשטח, והאחריות שחונכו לה, התכנסו לרגע אחד של פעולה אינסטינקטיבית. תוך שניות ספורות, על אף פציעותיהם המדממות, הם הצליחו לדרוך את כלי הנשק האישיים שלהם. הידיים רעדו אולי, אבל המטרה הייתה ברורה: לנטרל את האיום. הם ירו במחבל עד שנוטרל, פעולה מהירה ונחושה שמנעה אסון כבד יותר ברחובות כרמיאל. הם הגנו על עצמם ועל כל מי שהיה סביבם, באומץ לב עילאי, רגע לפני שיוכל המחבל לפגוע באחרים. זו הייתה גבורה טהורה, שנובעת מתוך מחויבות עמוקה להגן על חיים, גם במחיר חיים.

אך מחיר הגבורה היה כבד מנשוא. רגעים ספורים לאחר שהמחבל נוטרל, סשה התמוטט. הכאב, אובדן הדם, והטראומה היו גדולים מדי. הוא פונה לבית החולים בנהריה במצב אנוש. אמו אולגה, ששלחה לו הודעה "מה שלומך" וניסתה להתקשר אך לא קיבלה מענה, קיבלה אז את ההודעה המצמררת שהוא נקלט במיון. היא רצה מיד לבית החולים, הלב שלה ניפץ בחזה, מנסה להבין מה קרה. הרופאים בבית החולים נאבקו על חייו במשך זמן רב, שעות ארוכות של מתח וחרדה, אבל פציעותיו היו קשות מכדי שיוכל לשרוד. לבסוף, נאלצו לקבוע את מותו. בן תשע-עשרה בלבד, חייו של סשה נקטעו באכזריות ובפתאומיות, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של גבורה וכאב. חברו נפצע באורח קשה, אך בזכות תגובתם המהירה וההרואית של שניהם, הוא ניצל. הוא נשאר בחיים כדי לספר את סיפור הגבורה שלהם, את הרגעים האלה שבהם בחרו להילחם ולא להיכנע.

רב-טוראי אלכסנדר סשה יקימינסקי נפל בקרב ביום כ"ז בסיוון תשפ"ד, ה-3 ביולי 2024. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה, עיר מגוריו, מלווה בהמוני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אולגה וניקולאי, ואח, איליה, שחייהם לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו. לאחר נפילתו, הועלה סשה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. אמו, אולגה, ספדה לו בכאב קורע לב: "אין מילים לתאר את הכאב הגדול שלנו. כולם אהבו אותך סשה. המורים, המחנכים. תמיד הבן שלי היה מקובל... הרגשנו אותך בבית, אחיך ואבא שלך מתגעגעים אליך מאוד, אתה כל כך חסר לנו. עכשיו אתה גיבור. אני לא רוצה אותך גיבור, רוצה אותך לידי בבית, ליד המחשב ועם החברים שכל כך אהבת". במילותיה הפשוטות והכנות, היא ביטאה את עומק האובדן, את התהום שנפערה בחייהם, ואת התשוקה הבלתי נלאית להחזיר את בנה, לא כסמל לגבורה, אלא כילד חם ואוהב שחזר הביתה. דבריה של אולגה מהדהדים את כאבם של הורים רבים שאיבדו את יקיריהם במלחמה, והם מבטאים את ההתנגשות הכואבת בין הגאווה הלאומית לאובדן האישי העמוק.

גם ענת, רכזת השכבה בתיכון "אורט שחקים" שבו למד סשה, ספדה לו במילים מרגשות, שהדגישו את הערכים שהנחו את חייו: "סשה נרצח בפיגוע בכרמיאל, אך במעשהו האמיץ והנחוש הוא מימש את האמירה 'במותו ציווה את החיים'... סשה היה דמות מופת של נער נעים הליכות, צנוע, אדיב וחבר נאמן. הוא תמיד היה שם למען חבריו ובני משפחתו והפגין ערכים של חברות אמת, אומץ לב והקרבה... יהי זכרך ברוך, סשה. אנו מבטיחים לזכור ולהנציח את מורשתך וגבורתך". מילותיה של ענת תיארו את סשה כפי שהיה עוד לפני שהפך לגיבור – נער עם לב זהב, שדאג לסובביו, שאהב והיה אהוב. הגבורה שלו לא נולדה ברגע אחד של קרב, אלא נבעה מתוך מי שהיה כל חייו – אדם עם ערכים עמוקים של חברות, נאמנות ואחריות. פינת הנצחה לסשה הוקמה בקניון "חוצות" בכרמיאל, סמוך למקום נפילתו, עדות אילמת ונוגעת ללב למעשה הגבורה שלו ולחיים שנגדעו.

אלכסנדר (סשה) יקימינסקי, הילד השקט מאוקראינה שהפך לנער פורח בנהריה ולחייל מסור בצה"ל, יונצח לעד. שמו חרוט באנדרטה לחללי חיל הלוגיסטיקה בתל חדיד, סמוך למחלף בן שמן, שם הוא מצטרף לשורה ארוכה של גיבורים ששירתו את המדינה. הוא מונצח באתר ההנצחה "יד לשריון" בלטרון, במרכז מורשת ההנצחה והגבורה של חטיבה 188 ברמת הגולן, ובבית "יד לבנים" בנהריה, עירו. גם במרחב הדיגיטלי, זכרו חי וקיים, באתר ההנצחה האינטרנטי לחללי מערכות ישראל תושבי העיר, ובאתר ההנצחה האינטרנטי לבוגרי רשת "אורט" שנפלו במערכות ישראל. בכל אחד מהמקומות הללו, סיפורו של סשה ימשיך להישמע, סיפור על נער צעיר וצנוע, שהפך בנחישותו ובמעשיו לגיבור אמיתי. הוא היה מלח הארץ, דור צעיר של ישראלים שבחר לעמוד על המשמר, להגן על ביתו ועל עמו, ושילם על כך את המחיר היקר ביותר. זכרו הוא תקומה, והוא נושא עמו את גאוותה של מדינה שלמה, שמבטיחה לזכור ולא לשכוח.