עקיבא יסינסקי

האוויר במוסקבה של יוני 1988 היה עדיין ספוג ברוחותיה האחרונות של תקופה שהתחילה להתפורר, אך בביתם של גלינה ואלכסנדר יסינסקי, בתוך דירה צנועה בבניין רב קומות, נשבה רוח חדשה לגמרי. ביום י"ט בסיוון, הרביעי ביוני, נולד בנם הבכור, עקיבא. תינוק קטן, שעיניו הגדולות כבר נשאו מבט סקרן אל העולם. גלינה, אישה חמה ומעשית, ואלכסנדר, גבר שקט ומהורהר, הביטו בו באהבה אינסופית, מוקסמים מהיצור החדש שזה עתה הצטרף למשפחתם. אנה, אחותו הצעירה שתיוולד כמה שנים לאחר מכן, תלמד להכיר את אחיה הגדול כעוגן, כמי שמספק לה תמיד תחושת ביטחון ושייכות, גם כשעולמם מתהפך שוב ושוב. ילדותו של עקיבא התנהלה ברחובות מוסקבה, בין בתי הדירות האפורים, מגרשי המשחקים המאובקים והפארקים הירוקים שסיפקו מפלט מההמולה העירונית. הוא היה ילד סקרן, אהב לפרק ולהרכיב דברים, להבין איך העולם עובד. ידיו הקטנות חיטטו בכל מה שנקרה בדרכן – מצעצועים שבורים ועד מכשירי חשמל ישנים שהוריו איפשרו לו לחקור, מתוך הבנה שהסקרנות הזו היא חלק בלתי נפרד מאופיו. בגן הילדים, ובהמשך בבית הספר, בלט עקיבא לא רק בפיקחותו, אלא גם ביכולתו ליצור קשרים חברתיים בקלות. הוא היה ילד חייכן, שאוהב לצחוק ולשחק, אך גם בעל עמוד שדרה ברור, כזה שלא חשש לעמוד על שלו או להגן על חבר חלש יותר.

בבית, על אף שהחיים היו רחוקים מלהיות דתיים, ריחפה תמיד איזו תחושה של מורשת, של שייכות למשהו גדול ועתיק יותר. אלכסנדר וגלינה, שניהם נכדים ליהודים שחוו על בשרם את הקשיים וההגבלות של ברית המועצות, נשאו בליבם ניצוץ של זיכרון. הם סיפרו לעקיבא ולאנה סיפורים על סבא וסבתא, על מנהגים עתיקים שכבר לא מקיימים, אך שעדיין הדהדו בפינות הבית. דרך הסיפורים האלה, דרך תמונות ישנות שדהו, התחילה להתעצב בלבבו של עקיבא תחושה מעורפלת של זהות, של קשר אל עם רחוק, אל מקום שמעולם לא ראה. התחושה הזו התחזקה עם השנים, ככל שברית המועצות התפרקה סביבם, וככל שהעולם נפתח. החדשות על ישראל, על המדינה הקטנה במזרח התיכון, הגיעו אליהם דרך ערוצים שונים, לעיתים בלחש, לעיתים בגלוי יותר. עקיבא, נער מתבגר שעיניו פקוחות לרווחה, קלט את המסרים הללו. הוא ראה בתמונות את הנופים שטופי השמש, את האנשים המדברים בשפה זרה אך מוכרת, והרגיש משיכה חזקה. זו לא הייתה אהבה מליצית או דתית, אלא משיכה עמוקה של שייכות, של הבנה ששם, אולי, הוא יוכל להיות מי שהוא באמת, ללא צורך להסביר או להתנצל על זהותו. הוא דיבר על זה עם הוריו, בתחילה בהיסוס, אחר כך בנחישות גוברת. "אנחנו חייבים לנסוע, אמא, אבא," היה אומר. "שם הבית שלנו." גלינה ואלכסנדר, שראו את הניצוץ בעיני בנם, ואת התקווה החדשה שנדלקה בו, החלו גם הם לחשוב על האפשרות. הם הבינו שזהו לא רק חלום של נער, אלא צו השעה, הזדמנות לבנות חיים חדשים, טובים יותר, עבור כל המשפחה. ההחלטה לעלות ארצה התבשלה לאט, מלווה בחששות טבעיים, אך גם בתקווה עצומה. הם ידעו שהם עוזבים מאחור עולם מוכר, שפה, חברים, קריירה, ויוצאים אל הלא נודע. אבל הנחישות של עקיבא, ואהבתו המדבקת למדינה שמעולם לא ביקר בה, היו הכוח המניע.

בשנת 2006, כאשר עקיבא היה בן שמונה עשרה, עלתה המשפחה ארצה. הנחיתה בישראל הייתה כמו קפיצה לתוך מציאות אחרת לגמרי. השמש הישראלית, החמה והמסנוורת, הייתה שונה כל כך מהאור האפור של מוסקבה. הריחות – של יסמין וקפה, של דלק ואבק – מילאו את האוויר. הרעש – של צפירות מכוניות, של עברית שוטפת שמתגלגלת בפיותיהם של אנשים בכל פינה – היה מבלבל ומסחרר. הם התיישבו ברמת גן, בדירה קטנה שהייתה צריכה להפוך במהרה לבית. עקיבא, שהיה כבר בחור צעיר, מצא את עצמו מתמודד עם אתגרי הקליטה במלוא עוצמתם. העברית, שהייתה עד אז מילים בודדות שנקלטו מספרים או שיחות, הפכה כעת לדרישה יומיומית. הוא השקיע את כל מרצו בלימוד השפה, יושב שעות ארוכות עם ספרי לימוד, מקשיב לחדשות, מנסה לדבר עם כל מי שנקרה בדרכו. הוא לא התבייש לטעות, לא חשש לשאול, ובתהליך מהיר להפליא, קלט את השפה והתרבות כאילו נולד בהם. הוא היה סופג את ישראל דרך כל חושיו: את טעם הפלאפל בדוכן הפינתי, את קולות ילדי השכונה ששיחקו בכדורגל ברחוב, את חום הידיים של השכנה שהציעה עזרה, את המנגינות של המוזיקה הישראלית שבוקעת מכל חלון. הוא אהב את המדינה הזו לא רק ברעיונות מופשטים, אלא בחיי היום-יום שלה, בפרטים הקטנים ובגדולים. האהבה הזו, שתוארה כ"מדבקת", הייתה באמת כזו. הוא היה משתף את חבריו החדשים, ואפילו את בני משפחתו, בהתפעלותו מהנוף המגוון, מהחוצפה הישראלית, מהחום האנושי. כשהיה מטייל ברחובות תל אביב הסואנים או יושב על שפת הים ביפו, הוא היה חש תחושה עמוקה של שייכות, כאילו זה המקום אליו נועד להגיע מיום היוולדו. הוא לא היה עוד עולה חדש שנאבק להתאקלם, אלא אזרח גאה שמשתלב באופן מלא ופעיל במרקם החיים הישראלי.

הבטחתו של עקיבא לעצמו, שהשתרשה עוד במוסקבה, התגשמה במלואה כאשר התגייס לצה"ל. עבורו, השירות הצבאי לא היה רק חובה אזרחית, אלא ביטוי עמוק לאהבתו למדינה. הוא לא הסתפק בתפקיד עורפי; הוא רצה להיות בחוד החנית, להגן על הבית החדש שבנה. הוא בחר בחיל ההנדסה, חיל שדרש מיומנות טכנית, חשיבה יצירתית ואומץ לב, תכונות שאפיינו אותו עוד מילדותו. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית, אך עקיבא התמודד עם כל אתגר בנחישות. הוא למד את העברית הצבאית, את הניבים והקודים, והשתלב במהרה בין חבריו לפלוגה. הוא היה חייל מסור, קשוב, ובעל יכולת לפתור בעיות בשטח, תכונות שהפכו אותו ללוחם מוערך. הוא לא היה מליץ יושר או מטיף, אלא דוגמה חיה למחויבות עמוקה. חבריו אהבו את רוחו הטובה, את יכולתו להפיג מתחים עם חיוך או בדיחה, ואת הנכונות שלו לעזור לכל אחד. הם ראו בו דמות אמינה, כזו שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא סיים את מסלול ההכשרה כלוחם הנדסה מן המניין, והחל את שירותו המבצעי. הוא היה חלק מהדור שנשא על כתפיו את ביטחון המדינה בשנים סוערות, והשתתף בשלושה מבצעים מרכזיים: "עופרת יצוקה" (2008-2009), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014). בכל אחד מהם, עקיבא גילה אומץ לב, קור רוח ומקצועיות. הוא פעל בשטחים עוינים, חשוף לסכנות תמידיות, אך תמיד עם מטרה ברורה מול עיניו: להגן על אזרחי ישראל. בעופרת יצוקה, כחייל צעיר יחסית, הוא התמודד לראשונה עם מוראות המלחמה האמיתיים – הפיצוצים, האש, הפחד. אך הוא לא נשבר. הוא ראה את חשיבות תפקידם – לפתוח צירים, לטהר מבנים, לאתר מטענים – משימות שהיו קריטיות להתקדמות הכוחות ולשמירה על חייהם. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה נתקל במטען חבלה אמיתי, מוסווה היטב בתוך ערימת אבנים. הלב שלו דפק בחוזקה, אך ההכשרה והמשמעת השתלטו. הוא פעל בקור רוח, זיהה את הסכנה, והוביל את הצוות לנטרול בטוח, תחת אש. באירוע אחר, במהלך צוק איתן, הוא וחבריו נתקלו בפיר מנהרה מוסווה היטב בתוך בית. המשימה הייתה מסוכנת, מחייבת זהירות מירבית. עקיבא, עם ניסיונו הרב, היה בין הראשונים להיכנס, כשהוא סורק כל פינה, מודע לסכנת המלכודות. הוא פעל מתוך תחושה עמוקה של אחריות, בידיעה שחיי חבריו תלויים בערנותו ובמיומנותו. הוא לא דיבר על גבורה במילים גבוהות, אלא חי אותה במעשיו, בשקט, בנחישות. כל פעם מחדש, עם סיום כל מבצע, הוא שב הביתה, עייף אך שלם, מוכן לחזור לשגרת חייו האזרחית, אך תמיד עם המודעות לכך שתפקידו כלוחם במילואים הוא חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ידע שישוב ויקראו לו, והיה מוכן.

לאחר השחרור משירות סדיר, עקיבא לא ניתק את קשריו עם הצבא. הוא המשיך לשרת במילואים באופן קבוע, חלק בלתי נפרד מגדוד ההנדסה 8173 שבחטיבת 'עציוני' (6). הוא אהב את המסגרת, את המפגש עם חבריו לנשק, את תחושת השליחות שחזרה ופקדה אותו בכל פעם מחדש. במקביל לבניית הקריירה האזרחית שלו, עקיבא החל לבנות את חייו האישיים. הוא פגש את אולגה, אישה חמה וחכמה, שהבינה את עולמו, את אהבתו לישראל ואת מחויבותו העמוקה. הקשר ביניהם פרח במהרה, והם הפכו לזוג. אולגה ראתה בעקיבא שילוב נדיר של חוזק ועדינות, של נחישות ורגישות. הוא היה קשוב, מצחיק, ותמיד שם בשבילה. הם בנו יחד בית חם ואוהב ברמת גן, מלא בצחוק, בשיחות ארוכות, ובחלומות משותפים לעתיד. הם אהבו לטייל בארץ, לחקור פינות נסתרות, ליהנות מהנוף המגוון, מהמדבר ועד לגליל הירוק. בכל טיול כזה, עקיבא היה מצביע על פרט נוף כזה או אחר, ומספר לאולגה על ההיסטוריה של המקום, על הקרבות שהתחוללו בו, על האנשים שחיו בו. אהבתו לארץ הייתה מוחשית, והיא עברה גם אליה.

אחד מרגעי המפתח בחייו של עקיבא, שעיצב את זהותו באופן עמוק, היה תהליך הגיור שעבר. זו לא הייתה החלטה קלה או רגעית, אלא מסע פנימי ארוך ומורכב, ששיקף את חיפושו אחר שייכות ומשמעות. הוא גדל בבית שבו יהדות הייתה יותר זיכרון עמום מאשר אורח חיים, אך בישראל, מוקף בתרבות ובמסורת היהודית, חש צורך להעמיק את הקשר. הוא חקר, למד, שאל, ובסופו של דבר, מתוך אמונה עמוקה וחיבור אמיתי, החליט להשלים את התהליך. הוא עבר את הגיור לא מתוך כפייה חיצונית או רצון לרצות איש, אלא מתוך בחירה חופשית ואמונה פנימית כנה. זה היה צעד משמעותי, שחיזק את תחושת השייכות שלו לעם ישראל ולמדינה. עם הגיור, בחר עקיבא לשנות את שמו, לא רק באופן רשמי, אלא גם כביטוי לזהותו החדשה. הוא בחר בשם "עקיבא", על שם רבי עקיבא, אחד מגדולי התנאים, מנהיג רוחני ובעל סיפור חיים מרתק של גילוי דרך וחיבור עמוק לתורה ולארץ. הבחירה בשם זה סימלה עבורו את מסעו האישי: מהגר מברית המועצות שהפך ליהודי ישראלי בכל רמ"ח איבריו, שאהב את הארץ והמסורת באופן בלתי מתפשר. הוא לא הפך לאדם דתי במובן האורתודוקסי, אך היהודיות שלו היתה עמוקה, שורשית, וביטאה את המהות הפנימית שלו. הוא היה גאה בשמו החדש, והוא נשא אותו בכבוד, כסמל לדרך שעבר ולזהות שבנה לעצמו.

מעבר למחויבותו למדינה ולמשפחתו, היה לעקיבא לב רחב במיוחד כלפי ילדים עם צרכים מיוחדים. הרגישות הזו לא הייתה תיאורטית, אלא מעשית, והתבטאה בהתנדבות ענפה במגוון פעילויות. הוא לא דיבר על זה הרבה, אלא פשוט עשה. הוא היה מגיע למסגרות שונות, לבתי ספר, למרכזי יום, או אפילו לבתי משפחות, ומקדיש מזמנו ומרצו לילדים הללו. הוא ידע איך לגשת אליהם, איך לדבר איתם, איך לגרום להם להרגיש בטוחים ואהובים. הוא היה יושב איתם שעות, בונה איתם מגדלים מלגו, מצייר איתם, משחק איתם משחקי קופסה, או פשוט מקשיב להם בסבלנות אינסופית. הוא לא ראה בהם ילדים "שונים" או "בעייתיים", אלא ילדים מיוחדים, כל אחד עם עולמו הפנימי העשיר, עם שמחותיו ואתגריו. הוא ראה את הניצוץ בעיניהם כאשר הצליחו במשימה קטנה, את החיוך שלהם כאשר הבינו משהו חדש, את החיבוק החם שהעניקו לו בסוף כל מפגש. פעם אחת, הוא התנדב לסייע בפעילות קיץ לילדים עם אוטיזם. אחד הילדים, נער צעיר בשם דניאל, היה מתקשה מאוד בתקשורת ובאינטראקציה חברתית. עקיבא לא ויתר. הוא ישב ליד דניאל במשך שעות, משחק איתו בכלי רכב צעצוע, מנסה שוב ושוב ליצור קשר עין, לספר סיפורים קצרים. בהדרגה, לאט לאט, דניאל התחיל להיפתח. תחילה במבט חטוף, אחר כך בחיוך ביישני, ולבסוף במילה בודדת. עקיבא חש סיפוק עמוק מההתקדמות הזו, והבין כמה כוח יש בקשר אנושי אמיתי, כזה שחודר מבעד למחסומים. הוא היה אומר לאולגה בסוף יום התנדבות, עם עיניים נוצצות: "היום קיבלתי יותר ממה שנתתי." הוא ראה בעבודה עם ילדים אלו לא רק תרומה לקהילה, אלא גם שיעור לחיים, תזכורת מתמדת לחשיבות האמפתיה, הסבלנות והאהבה לזולת. התנדבות זו הייתה חלק בלתי נפרד ממי שהיה, ביטוי לערכים שעיצבו את עולמו הפנימי.

השנים חלפו, ועקיבא ואולגה בנו את חייהם המשותפים. עקיבא עבד בעבודות שדרשו אחריות ודיוק, תוך שהוא ממשיך לטפח את אהבתו לפרטים וליכולת לפתור בעיות. הוא היה איש מקצוע יסודי, שסומכים עליו בעיניים עצומות. בבית, הוא היה עוגן של יציבות ושמחה. את אולגה הוא אהב בכל מאודו, דאג לה, הקשיב לה, ותמיד דאג שתחייך. הוריו, גלינה ואלכסנדר, ראו בו גאווה עצומה. הם התבוננו בו, בבנם שעלה ארצה כנער והפך לאיש, לוחם, לבעל אוהב, לאזרח תורם, והבינו שכל הקורבנות שהקריבו בדרך היו שווים את זה. אנה, אחותו, מצאה בו תמיד אוזן קשבת ותמיכה בלתי מסויגת. הוא היה האח הבכור הקלאסי, המגן, המכוון, אך גם החבר הטוב ביותר. הוא היה לוקח את אנה לטיולים, מייעץ לה בענייני עבודה וחיים, ופשוט נוכח בחייה באופן פעיל ומשמעותי. חייו היו שזורים במרקם הקהילתי של רמת גן, בין שכנים, חברים לעבודה ולמילואים. הוא אהב את האווירה השקטה של השכונה, את בתי הקפה הקטנים, את הפארקים הירוקים. הוא היה נוהג לצאת בבקרים לריצה, מוקדם לפני כולם, ליהנות מהשקט של העיר המתעוררת. בערבים, לאחר יום עבודה, היה יושב עם אולגה במרפסת, שותים תה או יין, משוחחים על היום שחלף, על התוכניות לעתיד, או סתם נהנים מהשקט והביחד. לפעמים היו מצטרפים אליהם חברים, והבית היה מתמלא בצחוק ובשיחות עליזות. עקיבא היה המארח המושלם, קשוב לכולם, דואג שיהיה לכולם נעים וטוב. הוא יצר סביבו מעגל חברים רחב ואוהב, שראה בו אדם ישר דרך, בעל לב זהב, ועם זאת, חבר אמין שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. הוא היה הולך עם חברים למשחקי כדורסל, או יושב לראות משחקים בטלוויזיה, מתווכח על מהלכים וצוחק מהפסדים. הוא אהב את החיים הפשוטים, את המפגשים האנושיים, את החום של הקשרים הבינאישיים.

אבל השקט הזה, השגרה האהובה, התנפצו לרסיסים בבוקר שבת, השבעה באוקטובר 2023. השמש עוד לא הספיקה לעלות במלואה, כשקולות האזעקות שפילחו את השקט של השבת הבהירו שזהו לא עוד סבב לחימה רגיל. עקיבא ואולגה התעוררו בבהלה, רצים אל הממ"ד, מנסים להבין מה קורה. החדשות הראשונות, שזלגו מהרשתות החברתיות ומהדיווחים הראשוניים, היו קשות מנשוא. חדירת מחבלים, טבח ביישובים, חטיפות. התמונות והעדויות שהחלו להגיע היו מזעזעות, בלתי נתפסות. עקיבא, שחווה כבר כמה מערכות צבאיות, הבין מיד את חומרת המצב. זה לא היה עוד מבצע מוגבל, אלא מלחמה של ממש, מתקפה חסרת תקדים על עורף ישראל. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ מקבוצת המילואים החלו לזרום, בתחילה בקודים, אחר כך בבהירות מצמררת: "כל הלוחמים להתייצב בנקודת הכינוס. מלחמה." עקיבא לא היסס לרגע. הוא הסתכל על אולגה, עיניו מלאות דאגה, אך גם נחישות. "אני חייב ללכת," אמר לה בקול יציב, כשהוא כבר מתחיל לארוז את הציוד שלו. אולגה, עם לב כבד, הבינה. היא ידעה שזה מי שהוא, שאין לו דרך אחרת. היא חיבקה אותו חזק, מנסה לספוג כל רגע של קירבה, חרדה אך גאה בו. "תשמור על עצמך, עקיבא," לחשה לו, דמעות בעיניה. "תחזור אלי." הוא נישק אותה במצח, הבטיח שיעשה הכל, וחיבק אותה שוב. ההודעה האחרונה ששלח לה, רגע לפני שיצא מהבית, הייתה קצרה וחדה: "אוהב אותך. אני בדרך. תשמרי על עצמך." הוא לא ידע שזו תהיה ההודעה האחרונה.

הדרך לנקודת הכינוס הייתה מתוחה. הכבישים היו מלאים במכוניות דוהרנות, אזרחים מבוהלים מנסים לברוח מהדרום, ואנשי מילואים כמוהו, שנוסעים אל הקרב. האווירה הייתה ספוגה בחרדה, אך גם בתחושת שליחות ברורה. כשהגיע למחנה, הכאוס היה מוחלט. מאות לוחמים מכל החטיבות והיחידות התאספו, חלקם עדיין במדי א' של שבת, אחרים בבגדי ספורט, כולם עם מבט אחד בעיניים: להגיע לחזית, להילחם. עקיבא התייצב בגדוד ההנדסה 8173, חטיבת עציוני. הוא מצא את חבריו, החליף איתם מבטים מבינים. איש לא היה צריך להסביר את חומרת המצב. הדיונים היו קצרים וקודרים, ההכנות מהירות ויעילות. הוא וחבריו, מומחי הנדסה, ידעו שתפקידם יהיה קריטי במלחמה הזו. הם אלה שיפרצו דרכים, שינטרלו מטענים, שיטהרו אזורים ממלכודות. הם ידעו שהם נכנסים לשטח עוין, רווי סכנות בלתי צפויות. כשהגיעו הפקודות והם נכנסו לרצועת עזה, המציאות עלתה על כל דמיון. עזה הפכה לשדה קרב אורבני קשוח, מבוצר, רווי מלכודות, מנהרות וצמצמים. כל בית, כל סמטה, יכולים היו להפוך למלכודת מוות. עקיבא, עם ניסיונו הרב מהמבצעים הקודמים, היה עוגן של מקצועיות וקור רוח. הוא הוביל את הצוות שלו במשימות מורכבות, מפרק מטענים, מנטרל מוקשים, פותח צירים לכוחות הרגלים והשריון. ידיו המיומנות, שעוד בילדותו אהבו לפרק ולהרכיב, עבדו עכשיו בדיוק קטלני, מפרידות בין חיים למוות. הוא זכר את הריחות החריפים של עשן ופיח, את האבק שנדבק לכל מקום, את הצעקות והקולות של הקרב. הוא ראה את פני חבריו, עייפים אך נחושים, ונתן להם דוגמה אישית. "ראש מורם, חבר'ה," היה אומר להם, "אנחנו פה בשביל מטרה אחת."

הוא לחם בעוז במשך שלושה חודשים, עמוק בתוך שטח האויב, כחלק מהמאמץ המלחמתי הכולל. בכל יום ויום הוא קם למציאות של סכנה, של אי וודאות, אך תמיד עם מחויבות עמוקה למשימה ולחבריו. הוא היה חלק בלתי נפרד ממסע הלחימה של צה"ל במרכז רצועת עזה, מסע שנועד למוטט את תשתיות הטרור ולהחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. בתאריך כ"ז בטבת תשפ"ד, השמיני בינואר 2024, עקיבא וצוותו פעלו במרכז רצועת עזה, באזור שהיה רווי איומים. המשימה הייתה קריטית: לטהר ציר תנועה ולהכין אותו למעבר כוחות. הם התקדמו בזהירות, סורקים כל פינה, מודעים לסכנת המטענים והמארבים. לפתע, במהלך פעילות מבצעית אינטנסיבית באיתור ונטרול תשתיות טרור, נתקלו הכוחות באש עזה. פרטי הקרב המדויקים נותרו חסויים, אך דבר אחד היה ברור: עקיבא היה בחזית, עושה את תפקידו במסירות ובמקצועיות, כפי שעשה תמיד. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן על חבריו, על מולדתו, על הערכים שבהם האמין בכל ליבו. הוא נפל בגבורה, בן 35 במותו, לוחם הנדסה ותיק, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל. חבריו לצוות ניסו להעניק לו טיפול רפואי מיידי, אך פציעותיו היו אנושות. עם נפילתו, השתרר הלם וכאב עמוק בקרב חבריו לנשק. הם איבדו לא רק לוחם אמיץ ומקצועי, אלא גם חבר, אח, דמות שנתנה להם כוח ותקווה גם ברגעים הקשים ביותר.

ההודעה המרה על נפילתו של רס"ם (במיל') עקיבא יסינסקי הגיעה אל אולגה, אל גלינה ואלכסנדר, ואל אנה, והפכה את עולמם. הצלצול בדלת, המילים המנומסות אך הקשות של קצין העיר, ניפצו את התקווה האחרונה. הבית ברמת גן, שעד רגעים ספורים עוד נשא ניחוחות של חיים וציפייה, התמלא באבל כבד. הדמעות זלגו ללא שליטה, הלב נשבר לרסיסים. אולגה איבדה את אהבת חייה, את שותפה לדרך, את האדם שאיתו תכננה את עתידה. גלינה ואלכסנדר איבדו את בנם הבכור, את עקיבא שלהם, שאת דרכו לארץ הם סללו באהבה ובקורבן. אנה איבדה את אחיה, את העוגן שלה. אלפים ליוו את עקיבא בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. השמים היו אפורים, וטיפות גשם קלות התמזגו עם דמעות האבלים. בין המצבות הלבנות, עמדו חבריו לנשק, פניהם חרושי כאב, אך זקופים. הם סיפרו סיפורים על עקיבא, על אומץ ליבו, על חוש ההומור שלו, על טוב ליבו. הם סיפרו על הלוחם המקצועי, על החבר שתמיד היה שם, על האדם שלא ויתר אף פעם. נציגים מהארגונים שבהם התנדב עקיבא הגיעו גם הם, וסיפרו על האור שהביא לחייהם של ילדים רבים עם צרכים מיוחדים, על החיוכים שהצליח להעלות על פניהם, על התקווה שהפיח בהם. הם תיארו אותו כאיש של נתינה ללא תמורה, כמי שראה בכל אדם עולם ומלואו.

החלל שהותיר אחריו עקיבא הוא עצום. הוא חסר בנוף הישראלי, בחברה, במשפחתו ובליבה של אולגה. אבל מורשתו אינה רק כאב וגעגוע, אלא גם השראה. עקיבא יסינסקי היה סמל לאהבה מדבקת למדינת ישראל, אהבה שביטאה את עצמה לא במילים גבוהות, אלא במעשים – בעלייה לארץ, בשירות צבאי מסור של שנים, בהתנדבות למען הקהילה. הוא היה סמל למסע אישי של הגדרה עצמית, של בחירה בזהות יהודית וישראלית עמוקה, של חיבור לשורשים. סיפורו של עקיבא הוא סיפורה של מלחמת התקומה כולה. הוא מסמל את רוחם של עשרות אלפי לוחמים ואזרחים, עולים וותיקים, שנרתמו להגן על הבית. הוא מייצג את האומץ השקט, את הנחישות הבלתי מתפשרת, את האהבה העמוקה לארץ ולאנשיה. הוא היה גיבור לא בגלל שביקש זאת, אלא בגלל שחי חיים שלמים של נתינה, אחריות ומחויבות. זכרו של עקיבא יסינסקי, הלוחם מרמת גן, שאהב את ישראל בכל נימי נפשו, ימשיך להאיר את דרכנו. הוא ימשיך להזכיר לנו את מחיר החופש, את כוחה של האחדות, ואת התקווה הבלתי נלאית לבנות עתיד טוב יותר במדינה הזו, שאותה אהב כל כך. הוא נפל כדי שאנחנו נמשיך לחיות, כדי שנוכל להמשיך לבנות, ליצור ולחלום בארץ הזו, שהוא ראה בה את ביתו האמיתי. וכמו ששמו החדש סימל את מסעו של רבי עקיבא, כך גם חייו ומותו מסמלים את הנצח של עם ישראל בארצו. יהי זכרו ברוך.