אחמד אבו לטיף

ברחובותיה הסואנים של רהט, עיר בדואית תוססת בלב הנגב, נולד אחמד אבו לטיף ביום קר של נובמבר, 12.11.1997. הבית, על קירותיו החשופים והחצר הגדולה ששמעה אינספור צחוקים וצעקות, היה תמיד מלא חיים. לא אחמד לבדו מילא אותו – הוא היה הילד השביעי מתוך שנים עשר אחים ואחיות. לפניו הגיעו ריטה, קאיד, תאגריד, סלאמה, אסרף ו-וואפה, ואחריו עלי, עבד, אזהאר, זהר וראגדה. בתוך המרחב הרוחש הזה, שבו תמיד היה מישהו בפתח, ליד השולחן או משחק בחצר, למד אחמד את שיעוריו הראשונים על קהילה, על שיתוף ועל משפחה. הדינמיקה של בית כה גדול עיצבה אותו מראשית דרכו; הוא למד לחלוק את מעט הממתקים שהיו מגיעים הביתה, להשקיט מריבות קטנות בין אחים, ולמצוא את מקומו הייחודי בתוך קבוצה כה גדולה. ארוחות הערב היו אירוע של ממש, שולחן ארוך עמוס בקערות של אורז, תבשילים ריחניים ופיתות טריות, כשהדיבורים והצחוקים התערבבו בקולות הצלחות וקריאותיהם של ההורים, מנסורה ותאופיק, שניסו להשליט סדר כלשהו. מנסורה, אמו, הייתה עמוד התווך של הבית, דמות חמה ויציבה שתמיד מצאה דרך להאכיל את כולם, להקשיב לכולם ולתת עצה, גם כשהעייפות ניכרה בפניה. תאופיק, אביו, היה איש עמל, שקול והגון, שחינך את ילדיו לערכים של כבוד, עבודה קשה ונאמנות. הם הטמיעו באחמד ובאחיו תחושה עמוקה של שייכות, לא רק למשפחה הגרעינית, אלא למשפחה המורחבת, לשבט, ולקהילה הבדואית כולה.

הילדות של אחמד הייתה שזורה בריחות האבק של הנגב, בצלילי קריאות המואזין המתערבבים עם רעש המכוניות החולפות בכביש הראשי, ובמראות של שדות חרושים המשתרעים עד האופק, מחכים לגשם. הוא אהב לבלות שעות ארוכות בחוץ, לשחק כדורגל מאולתר עם אחיו ובני דודיו ברחובות העפר, תחת השמש הקופחת. כפות ידיו, כבר אז, ידעו את המגע של האדמה, את החום של החול מתחת לנעליים ואת הצריבה הקלה של עשב יבש. הוא לא היה ילד שקט, אבל היה בו משהו מתבונן, סקרנות שקטה שאפשרה לו ללמוד מהסובבים אותו. הוא הקשיב לסיפורי הסבים על ימים עברו, על נדודים ועל מסורת, ולמד להעריך את השורשים העמוקים שלו. כבר בגיל צעיר, היה בו ניצוץ של אחריות, תכונה שהתפתחה בתוך הכאוס המתוק של בית גדול. לעיתים קרובות מצא את עצמו עוזר לאמו במטלות הבית, מביא מים, מטאטא את החצר, או משגיח על אחיו הקטנים. הוא זכר היטב יום אחד, כשהיה בן שמונה לערך, ועזר לאחותו הגדולה, ריטה, לטפל בגינת ירק קטנה שהקימו בחצר האחורית. הוא הרגיש את האדמה הלחה בין אצבעותיו, את הריח העשבוני העולה מהשתילים הרכים, ואת הסיפוק שבהוצאת עשבים שוטים. "תראה, אחמד," אמרה לו ריטה, "כל דבר שאתה שותל בלב שלם, יצמח ויפרח." המשפט הזה נצרב בו, והפך לסוג של מנטרה פנימית. הוא למד להבין שאין דבר שבא בקלות, שכל דבר טוב דורש השקעה, סבלנות וידיים עובדות, וכי התוצאות, בסופו של דבר, מתגמלות. הוא אהב את הפשטות של החיים האלה, את הקשר הבלתי אמצעי לאדמה ולמשפחה, את תחושת הקהילתיות העוטפת שהייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו.

שנות הנעורים הביאו עמן את השינויים הרגילים, אך גם העמיקו את תחושת השייכות והזהות של אחמד. הוא למד בבתי הספר ברהט, פגש חברים חדשים, וביסס את מקומו בחברה. הוא היה נער חברותי, עם חיוך כובש ועיניים שמחות, שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה או את הבדיחה המתאימה כדי להפיג את המתח. הוא הצטיין במיוחד בלימודי ההיסטוריה והאזרחות, שם נחשף לעומק מורכבותה של החברה הישראלית. השיעורים האלה לא היו עבורו רק חומר לימודי יבש, אלא הזדמנות להבין את מקומו שלו, כמדואי ישראלי, בתוך הפסיפס האנושי הזה. הוא הקשיב בקשב רב למורים שדיברו על זכויות וחובות, על שותפות ועל אתגרי קיום משותף, והדיונים בכיתה, לעיתים סוערים, רק חידדו את מחשבותיו. לעיתים קרובות היה מוצא את עצמו מתווכח עם חברים על מקומה של הקהילה הבדואית, על האפליה שהם חווים, אך תמיד דגל בדרך של שותפות וגישור, באמונה עמוקה שרק דרך אחדות ניתן לבנות עתיד טוב יותר. "אנחנו חייבים להוכיח את עצמנו," אמר פעם לחבר קרוב, כששניהם ישבו על ספסל בבית הספר וצפו בשמש השוקעת מעל הנגב, צובעת את השמיים בגוונים של אדום וכתום. "לא רק במילים, אלא במעשים. להראות שאנחנו חלק בלתי נפרד, שאנחנו תורמים, שאנחנו שותפים אמיתיים." המילים האלה לא היו רק דיבורי סרק של נער מתבגר, אלא ביטוי לרצון עמוק, שהתבשל בו לאורך השנים, לתרום למדינה שבה נולד וחי, להוכיח את נאמנותו ואת אהבתו.

ההחלטה להתגייס לצה"ל, ובמיוחד לגדס"ר הבדואי, לא הייתה מובנת מאליה עבור כל בני גילו ברהט, אך עבור אחמד היא הרגישה כמו המשך טבעי לערכים שספג בביתו ולתפיסת עולמו. הוא ראה בכך הזדמנות אמיתית ליישם את אמונתו בשותפות, להפוך את המילים למעשים. כשהגיע צו הגיוס, הוא חש התרגשות עזה, מעורבת בחשש קל, אך גם בתחושת שליחות ברורה. הוא זכר את השיחה עם אביו כמה ימים לפני הגיוס. תאופיק ישב מולו, פניו חרושי קמטים מעבודה ודאגה, אך עיניו שידרו גאווה. "אחמד," אמר אביו בקול רך, "אתה הולך לדרך חשובה. זכור מאיפה באת, אבל גם זכור לאן אתה הולך. תהיה נאמן לעצמך, למשפחתך, ולמקום הזה שכולנו קוראים לו בית." המילים האלה ליוו אותו לכל אורך שירותו הצבאי. הוא התגייס לחיל רגלים, לגדס"ר הבדואי, יחידה שבה ראה ייצוג מובהק לדרך שהוא האמין בה – שילוב של מסורת ומודרניות, של נאמנות קהילתית ונאמנות לאומית. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. הימים הארוכים בשטח, האימונים המפרכים תחת שמש קופחת או בקור מקפיא, המסעות הרגליים עם משקל כבד על הגב, כל אלה דרשו ממנו מאמץ עילאי. אך אחמד לא נשבר. הוא מצא כוח בחבריו ליחידה, בבנים שהגיעו מקהילות בדואיות שונות, שכולם חלקו את אותה תחושת מטרה. הם הפכו למשפחה שנייה, קבוצה של אחים לנשק שסמכו זה על זה בעיניים עצומות. הוא למד לא רק לירות בנשק ולנווט בשטח, אלא גם לסמוך על האינסטינקטים שלו, להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים, ובעיקר – לגלות את העוצמות הטמונות בו. "זכיתי להגן ולשמור בשירות משמעותי שלא אשכח כל חיי," סיפר לימים, בעיניים נוצצות. "במהלך השירות גיליתי את העוצמות והיכולות שלי להתמודד עם אתגרים והכרתי את האנשים המדהימים שהפכו לחברים לכל החיים." הדיונות האינסופיות של הנגב הפכו לביתו השני, צלילי ירי האימונים והפקודות הקצרות הפכו לפס הקול של חייו, ותחושת השליחות מילאה כל תא בגופו. הוא ידע שהוא עושה את הדבר הנכון, שהוא תורם את חלקו, ושהוא מייצג בכבוד את קהילתו.

עם תום שירותו הסדיר, חזר אחמד לרהט, אך לא חזר להיות אותו נער. הוא היה עתה גבר צעיר, עם כתפיים רחבות ותודעה בוגרת, נושא עמו את הניסיון והחכמה שצבר בצבא. הוא השתלב בחיי הקהילה, עבד בתחום האבטחה, שם יכל להמשיך וליישם את כישוריו וחוש האחריות שפיתח. אך בלבו ידע שהפרק הצבאי בחייו לא נגמר באמת. הוא המשיך לשרת במילואים, והיה לוחם בגדוד 8208, חטיבה 261, כחלק בלתי נפרד מהמערך הלוחם של המדינה. חייו האזרחיים התאפיינו באותה מסירות ואותה אהבת אדם שאפיינו אותו מילדות. הוא היה חבר טוב, בן נאמן להוריו ואח מסור לאחיו ואחיותיו. הוא תמיד היה הראשון להציע עזרה, בין אם בתיקון משהו בבית, בעזרה בהובלה, או סתם בהקשבה תומכת לחבר שצריך אוזן קשבת. הוא יצר קשרים עמוקים עם אנשים מכל קצוות החברה הישראלית, יהודים וערבים כאחד, והיה גשר חי בין עולמות. בשיחות עם חברים לעבודה או שכנים, הוא תמיד הדגיש את חשיבות הכבוד ההדדי והחיים המשותפים. "אין לנו ארץ אחרת," נהג לומר, כשדנו בפוליטיקה או במתיחויות חברתיות, "ואנחנו חייבים ללמוד לחיות בה ביחד, לא זה לצד זה, אלא זה עם זה. כמו משפחה גדולה, עם כל הויכוחים והאי הסכמות, בסוף אנחנו יחד."

השיא של חייו האישיים הגיע עם נישואיו לזהרא, אהובת ליבו. היא הייתה אישה יפה, חכמה ותומכת, שראתה בו את התכונות הייחודיות שלו והעריכה את טוב ליבו, את חוש ההומור שלו ואת מסירותו. חתונתם הייתה אירוע שמח ומרגש, שכלל את כל המשפחה המורחבת, חברים ושכנים, שבאו לחגוג את איחודם. צלילי המוזיקה הבדואית המסורתית מילאו את האוויר, ריחות התבשילים המשובחים נישאו למרחקים, והריקודים נמשכו אל תוך הלילה. אחמד וזהרא בנו את ביתם ברהט, קן חם ואוהב, שבו חלמו על עתיד משותף. ואז, ביום בהיר אחד, הגיעה המתנה הגדולה ביותר – לידתה של בתם היחידה, מנסורה, שנקראה על שם אמו של אחמד. הרגע שבו החזיק את בתו הקטנה לראשונה היה רגע של התגלות עבורו. הוא הרגיש את הרכות של עורה, את הריח המתוק שלה, וראה את עתידו משתקף בעיניה הקטנות. "ברוכה הבאה לעולם, נשמתי," לחש לה, קולו נשנק מהתרגשות. "אני מבטיח לך שאעשה הכל כדי שתגדלי בעולם טוב יותר, בטוח יותר." מנסורה הפכה למרכז עולמו. הוא אהב לבלות איתה שעות, לשחק איתה בחצר, לספר לה סיפורים לפני השינה, וללמד אותה את שמות הכוכבים בשמי הנגב הזרועים. היא הייתה הסיבה שלו לחייך, הסיבה שלו לעבוד קשה, והסיבה העמוקה ביותר לתקוותו לעתיד. בכל צעד ושעל, בכל החלטה שקיבל, דמותה הקטנה של מנסורה הייתה לנגד עיניו, תזכורת מתוקה ונוכחת לכל מה שטוב ויפה בעולם. הוא היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, וכל שאיפותיו וחלומותיו נסובו סביב בניית חיים טובים ובטוחים עבור זהרא ומנסורה.

ואז הגיע השביעי באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שבת חג שמחת תורה, התחיל כשקט ורגוע ברהט, כמו בכל דרום הארץ. אך עד מהרה התפשטו השמועות, ואז הידיעות המזעזעות, על מתקפה רצחנית חסרת תקדים. הטלפון של אחמד לא הפסיק לרטוט. הודעות ווטסאפ זרמו מקבוצות שונות – חברים, משפחה, קבוצות מילואים. תמונות וסרטונים מחרידים החלו לצוץ, וקולות ירי ופיצוצים נשמעו גם ממרחקים. אחמד לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. יומיים בלבד לאחר מכן, ב-9 באוקטובר, הוא כבר היה בדרך, עם חברים, לחלק אוכל ושתייה לחיילים ולתושבים המותשים בבית קמה, יישוב קהילתי קרוב. זה היה המעט שיכלו לעשות, מעשה סולידריות פשוט ונוגע ללב. בדרך, הכבישים היו עמוסים בניידות משטרה ואמבולנסים שנסעו במהירות מסחררת. הטלפון שלו רטט שוב, הפעם עם הודעה על חדירת מחבלים באזור משמר הנגב, ממש ליד רהט. האינסטינקטים הצבאיים שלו התעוררו מיד. הוא וחבריו, כולם מאבטחים מקצועיים וחמושים, לא היססו לרגע. "אנחנו חייבים לללכת לשם," אמר לחבריו, קולו נחוש. "אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד." הם קפצו מיד למקום, חברו לכוחות המשטרה שהיו כבר בשטח, והצטרפו לסריקות לאיתור המחבלים. תחושת האדרנלין זרמה בעורקיו, מעורבת בתחושת שליחות עצומה. הוא חש את כובד הנשק בידיו, את הדריכות של כל צעד, את המתח באוויר. "זה המעט שיכולנו לעשות," סיפר לאחר מכן, "ונפלה בחלקנו הזכות לקחת חלק בשמירה על הבית." באותו יום, ובשבועות שבאו אחריו, אחמד לא רק הגן על הבית הפיזי, אלא גם על הרעיון של הבית – על השותפות, על החיים המשותפים, על הערכים שעליהם נבנתה המדינה.

האירועים הנוראים של השביעי באוקטובר והימים שאחריו, הדהדו עמוק בליבו. אחמד, שהיה גאה בזהותו הכפולה כבדואי וכישראלי, הרגיש צורך עז לבטא את תחושותיו ואת אמונתו. הוא פתח את ליבו בפוסט בפייסבוק, שהפך ויראלי ונגע באלפי אנשים. מילותיו היו כנות, חזקות וברורות. הוא כתב על הנחישות להילחם בארגון הטרור הרצחני, חמאס, שהפך את עזה למקום אחר לגמרי. "יש שם ארגון טרור רצחני שלא מבדיל בין יהודי וערבי," הבהיר, מבטא את הבנתו העמוקה לרוע הטהור שפגע בכולם ללא הבחנה. הוא לא הסתפק בכך, אלא המשיך וטווה מסר של גאווה ושייכות. "בעדה שלי תרמו רבות למדינה, הוכחנו מי אנחנו ומה אנחנו שווים. בדואים נהרגו. אנשי קבע וסדיר נתנו הכול למדינה. חשוב להראות שאנחנו חלק מהחברה הישראלית." הוא לא התעלם מהכאב והתסכול שחשים רבים בקהילה הבדואית לנוכח האפליה, אך סירב לתת להם להפריד. "יש הרבה בדואים שכואבת להם האפליה, אבל אנחנו מרגישים חלק בלתי-נפרד מהחברה הישראלית... אני גאה להיות בדואי-ישראלי!" הקריאה הזו הייתה יותר ממילים – היא הייתה הצהרת אמונה. הוא ראה את חבריו לעבודה ולחיים כ"אחיי ואחיותיי," והדגיש כי "כולנו חיים ביחד ומכבדים אחד את השני בארץ שלנו." הוא חזר והדגיש את גאוותו על שירותו כלוחם בגדס"ר הבדואי, "זכיתי להגן ולשמור בשירות משמעותי שלא אשכח כל חיי." הפוסט שלו לא היה רק ביטוי אישי, אלא קריאה להתגייסות חברתית. "מאז פרוץ המלחמה שומעים הרבה על מעורבות האזרחים הערבים," כתב, "לצערנו בין הנופלים יש חיילים בדואים ודרוזים, מוסלמים ונוצרים, שנפלו גיבורים בזמן ההגנה על המדינה, ואין דבר גדול מזה… כולנו שותפים לאותו גורל ואנחנו חייבים להיות ביחד ומאוחדים." מילותיו היוו מגדלור של תקווה ואחדות, במיוחד לנוכח ניסיונות הפילוג. "לצערי יש אנשים שלא מאמינים בשיתוף הפעולה בין המגזרים, מנסים להפחיד, להתגרות ולהרוס את היחסים, להרוס את האמון. אל תאמינו להם ואל תתנו לזה לקרות." הוא סיים במסר של הזדהות עם קורבנות הטבח, ללא הבדל דת, וקרא לשמירה על האמון והשותפות. "הקהילה הבדואית אבלה על הקורבנות האזרחיים שנרצחו על לא עוול בכפם – יהודים, נוצרים או מוסלמים." מילותיו אלה, שנכתבו בדם ליבו, שיקפו את עומק נשמתו ואת אמונתו הבלתי מעורערת באחדות.

ב-29 באוקטובר 2023, כחודש לאחר השביעי באוקטובר, קיבל אחמד את צו המילואים. לא היה בו כל היסוס. הוא ידע שזה תפקידו, זכותו וחובתו. הפרידה מזהרא ומנסורה הקטנה הייתה קשה מנשוא. הוא חיבק את מנסורה חזק-חזק, נשם את ריחה המתוק, וניסה לאצור בליבו כל פרט מפניה המחייכות. "אבא חוזר מהר," לחש לה, למרות שידע שאין לו מושג כמה זמן ייקח. הוא הבטיח לזהרא שישמור על עצמו, והיא, בעיניים דומעות אך חזקות, הבטיחה לו שתשמור על הבית ועל מנסורה. "תחזור אלינו בשלום, אחמד," אמרה, קולה רועד, "אנחנו מחכים לך." הוא עלה על מדי הזית בפעם המי יודע כמה, הפעם בנסיבות שונות כל כך, כשהאוויר רווי במתח ואימה. הוא הצטרף לחבריו בגדוד 8208, חטיבה 261, יחידת חיל רגלים, ועד מהרה מצא את עצמו בתוך המערבולת של הלחימה בדרום רצועת עזה. המציאות בשטח הייתה אכזרית. הבתים ההרוסים, הקרבות מטווח קצר, הסכנות האורבות בכל פינה – כל אלה יצרו אווירה של מתיחות ודריכות בלתי פוסקת. אך אחמד, בטבעו, לא נתן לפחד להשתלט עליו. הוא התמקד במשימה, בביטחון חבריו ובהגנה על האזרחים שבבית. הוא היה לוחם מקצועי, חדור מטרה, שזכר היטב את המילים שכתב בפייסבוק – על ארגון הטרור הרצחני, על הצורך להגן על המדינה, ועל השותפות הבלתי מעורערת. בשיחות קצרות עם חבריו, בין משימה למשימה, הוא חזר והדגיש את חשיבות האחדות. "אנחנו נלחמים פה לא רק על הגבולות," אמר פעם לחבר, כשהם הסתתרו מאחורי קיר הרוס, "אנחנו נלחמים על מי שאנחנו, על הזכות לחיות פה ביחד, בלי פחד." הוא לא הפסיק להתגאות בשירותו, ביחידה, ובחבריו, וביתר שאת מאז אירועי ה-7 באוקטובר. גאוותו לא הייתה יהירה, אלא נבעה מתחושת שליחות עמוקה, מהבנה שכל אחד תורם את חלקו למען מטרה גדולה יותר.

הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, ואחמד המשיך לשרת בעומק הרצועה. הוא עבר משימות רבות, פעל באזורים שונים, וראה את פני המלחמה מקרוב. ביום שני, י"ב בשבט התשפ"ד, ה-22 בינואר 2024, היה אחמד וחבריו למשימה בדרום רצועת עזה, באזור אל-מע'אזי שבמרכז הרצועה. הם עסקו בפעילות שגרתית של אבטחת כוחות ופירוק תשתיות טרור, פעולה שנועדה לאפשר את התקדמות הכוחות ולטהר את השטח. המבנים באזור היו ממוקשים על ידי חמאס, והכוחות פעלו בזהירות רבה. באותו יום, במהלך פעולה מורכבת של פיצוץ פיר מנהרה, אירע אסון נורא. שני מבנים בני שלוש קומות, שהכילו כוחות צה"ל, קרסו על הלוחמים. הפיצוץ, שהיה כנראה תוצאה של כשל טרמי או תגובת שרשרת, גרם לקריסת המבנים כקלף. האבק והעשן כיסו את השטח, ובתוך שניות הפך שדה הקרב לזירת חילוץ מורכבת. קריאות לעזרה נשמעו מכל עבר, והחיילים שלא נפגעו החלו מיד בפעולות חילוץ הירואיות, תחת אש. אחמד, רס"ל במילואים, לוחם מסור ומנוסה, היה באחד מהמבנים שקרסו. הוא נהרג במקום, יחד עם עשרים לוחמים נוספים, באחד האירועים הקשים ביותר שידעה המלחמה. בן עשרים ושש היה בנופלו. הוא נפל במילוי תפקידו, בדרך שבה האמין, כשהוא מגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו. מותו הותיר חלל עצום, לא רק בלב משפחתו וחבריו, אלא בלב האומה כולה.

הידיעה הקשה על נפילתו של אחמד הגיעה לרהט כרעם ביום בהיר. הבית שתמיד היה מלא בצחוק ובחיים, נמלא עתה באבל כבד. מנסורה ותאופיק איבדו בן, זהרא איבדה בעל אהוב, ומנסורה הקטנה איבדה אבא. היא לעולם לא תזכה לראות את חיוכו הרחב, לשמוע את סיפוריו או לחוש את חיבוקו החם. הקהילה כולה התייצבה מאחורי המשפחה, עטפה אותם בחום ובתמיכה, ויחד איתם כאבה את האובדן הנורא. אחמד הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי ברהט, כשמסע הלוויה שלו הפך להפגנה של אחדות וכאב משותף. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מרהט ומהאזור, חבריו מהצבא, יהודים וערבים, כולם יחד, מתאבלים על הלוחם האמיץ ששילם את המחיר היקר ביותר. מעל קברו הטרי, נשבעו כולם לזכור את דרכו, את מילותיו, ואת המסר שהותיר אחריו. לאחר נפילתו, הועלה אחמד מדרגת סמל (במיל') לדרגת רב-סמל (במיל'), הוקרה על מסירותו ועל הקרבתו. אך יותר מדרגה, הוא הותיר אחריו מורשת – מורשת של אהבת אדם, של שותפות, של גאווה בזהותו הכפולה, ושל אמונה בלתי מתפשרת בעתיד משותף.

מורשתו של אחמד אבו לטיף ז"ל חיה ונושמת בכל מי שפגש אותו, בכל מי שקרא את מילותיו, ובכל מי שמאמין בדרכו. החלל שהותיר אחריו הוא עצום, אך יחד איתו, נובטת גם תחושת תקומה. אחמד היה סמל לאותה רוח ישראלית עמוקה, המשלבת גוונים וזהויות שונות לכדי שלם אחד. הוא הוכיח במעשיו ובמילותיו כי אהבת המולדת אינה מוגבלת לדת, לעדה או למוצא, וכי כולנו, יהודים, בדואים, דרוזים, נוצרים, שותפים לאותו גורל בארץ הזו. הסיפור שלו הוא סיפור על אדם שבחר לחיות חיים של משמעות, חיים של תרומה, וחיים של גשר בין עולמות. מנסורה הקטנה תגדל ותלמד על אבא גיבור, שאהב אותה עד אין קץ, ושנפל בהגנה על הבית שבו תגדל. היא תלמד על אבא שלא הסתפק בדיבורים, אלא פעל מתוך אמונה עמוקה, ושקולו, קול של אחדות ותקווה, ממשיך להדהד גם לאחר לכתו. זכרו של רס"ל (במיל') אחמד אבו לטיף, בן רהט, לוחם בגדוד 8208, חטיבה 261, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, יישאר חקוק לנצח בספר הזיכרונות של מדינת ישראל, כעדות לגבורה אנושית, למסירות ולמחויבות הבלתי מתפשרת לחיים משותפים ולעתיד טוב יותר לכולנו. יהי זכרו ברוך.