אגם נעים

האוויר בפרדס חנה היה ספוג תמיד בניחוח יסמין ובריחות אדמה חמה, ובתוך הבית הקטן ברחוב שקט, ביום כ"ד באלול תשס"ג, עשרים ואחד בספטמבר 2003, נולדה אגם. היא הייתה בתם השלישית של דורית ודודי, אחות קטנה לפלג ויובל שכבר ציפו לה בכיליון עיניים. מהרגע הראשון, נדמה היה שאגם הגיעה לעולם עם חיוך שמיימי שובה לב, שקט פנימי ועומק נדיר. בשנותיה הראשונות, הבית היה מלא בצחוקן של שלוש האחיות, בקולות משחק ובשיחות אינסופיות שהתגלגלו בין חדרי הבית, על רקע הצלילים המוכרים של חיי משפחה. דודי, האב, זכר במיוחד אחר צהריים שישי אחד, כשאגם הייתה בקושי בת שנתיים, כשיצא לעבוד בגינה. השמש כבר החלה לרדת, מציירת צללים ארוכים על ערוגות הירק הקטנות, והאדמה הייתה עדיין לחה מן הגשם של הבוקר. אגם הקטנה, עם רעמת תלתלים שובבה ועיניים סקרניות, התרוצצה סביבו, מנסה לחקות כל תנועה שלו. "אבא, גם אני רוצה לעזור," אמרה בקול צלול, שכל מילה בו הייתה הפתעה מתוקה. דודי, שרצה להעסיק אותה, הצביע על פיסת אדמה קטנה, כמעט חול, ואמר: "טוב, אגמי, את יכולה לעשב לי פה. תוציאי את כל העשבים הרעים." הוא ציפה שתשחק כמה דקות ותאבד עניין, אך אגם התיישבה באדנות, אצבעותיה הקטנות חפרו בעדינות באדמה. כעבור כמה דקות, היא קמה, ידיה מלוכלכות, חיוך רחב על פניה. "סיימתי!" הכריזה בגאווה, ואז הוסיפה, במבט רציני שהפתיע אותו: "אבל יש צמח אחד ממש קטן שלא הוצאתי. הוא ממש קטן ומסכן, ועדיין לא הספיק לחיות." דודי נשאר פעור פה, נדהם מהרגישות העצומה וטוב הלב הנדיר של בתו הפעוטה, וגם מיכולת הדיבור המרשימה שלה. הסיפור הזה הפך לאבן יסוד בהבנת אופיה של אגם, סימן מוקדם לרוח רחבת הלב והחמלה שתלווה אותה כל חייה.

השנים הראשונות בפרדס חנה התמלאו ברגעי ילדות תמימים, בטיולים רגליים בשדות שמסביב לבית, בבניית מחבואים בגינה ובקריאת ספרים תחת עץ התות בחצר. אגם הייתה ילדה שקטה בטבעה, אך לא ביישנית. היא צפתה בעולם בעיניים פקוחות, קולטת כל פרט, מעבדת אותו בשכל חריף, ולעתים קרובות הפתיעה את הוריה ואחיותיה בתובנות עמוקות שלא תאמו את גילה הצעיר. הקשר עם אחיותיה, פלג ויובל, היה עוגן יציב בחייה. הן היו לה לא רק אחיות, אלא גם חברות ושותפות סוד, והבית היה תמיד מלא בתמיכה הדדית, בצחוק ובאהבה. כשמלאו לה אחת עשרה, ובדיוק כשנכנסה לכיתה ו', החליטה המשפחה לעבור לקיבוץ משמרות הסמוך. המעבר היה שינוי מרגש, פתח לפרק חדש בחייה של אגם, כזה שישלב את שורשיה העמוקים בבית עם רוח הקיבוץ הפתוחה והקהילתית. היא נקלטה במהרה, והחיוך הכובש שלה, יחד עם טוב ליבה וחוכמתה, פתחו לה דלתות ללבבותיהם של הילדים והמבוגרים כאחד.

שנות הנעורים של אגם התאפיינו בשילוב יוצא דופן של מצוינות אישית ומעורבות חברתית עמוקה. היא למדה בחטיבת הביניים ובתיכון "מבואות עירון" שבקיבוץ עין שמר, שם בלטה כתלמידה מצטיינת בכל קנה מידה. אגם לא הסתפקה בציון עובר, אלא שאפה תמיד למקסימום, ובכל תחום שבו עסקה, היא עשתה חיל. היא בחרה במגמת ביולוגיה ומדעי המחשב, שילוב שמעיד על סקרנות רחבה ויכולת אנליטית מרשימה, וגם מצאה זמן לעשות עבודת גמר במדעי החברה, מה שהעיד על רצונה להבין את העולם ואת האדם על רבדיו השונים. המורים שלה סיפרו על נערה חרוצה ומשקיעה, שמעולם לא התלוננה, תמיד באה מוכנה, ותמיד הציעה עזרה לחבריה. מעבר לספסל הלימודים, אגם הייתה פעילה נמרצת בתנועת הנוער "השומר הצעיר". היא החלה כחניכה סקרנית ונלהבת, אך עד מהרה התגלתה כמנהיגה טבעית. היא הפכה למדריכה מובילה ואהובה, שילדים ומבוגרים כאחד נשבו בקסמה. החיוך שלה היה מדבק, והיכולת שלה לגרום לכל אחד להרגיש נראה, חשוב ומיוחד, הפכה אותה למרכז חברתי תוסס. היא שימשה כרכזת השכבה הצעירה בקן המקומי, שם תכננה פעילויות, הובילה דיונים ונטעה בילדים ערכים של חברות, עזרה הדדית ותרומה לקהילה. בסיום לימודיה, קיבלה תעודת הצטיינות מיוחדת על פעילותה החברתית הענפה, עדות לכך שהצליחה לשלב בהרמוניה בין דרישות הלימודים לבין תשוקתה העמוקה לתרום ולעצב את החברה סביבה.

חבריה תיארו אותה כ"ילדה של חופש," כזו שלא נשארה דקה באותו המקום, תמיד קופצת ממשימה למשימה, מוצאת זמן להכול: ללימודים תובעניים, לפעילות בתנועה, ולבילויים ספונטניים עם חברים. היא הייתה מוקפת תמיד במעגל רחב של חברים, שאספה בתחנות חייה השונות, מפרדס חנה ועד משמרות. אגם הייתה חברת אמת, קשובה תמיד, תמיד נכונה לעזור, לתת עצה טובה, או פשוט להיות שם עם אוזן קשבת. היא שימרה את חברויותיה במסירות, מטפחת כל קשר וקשר. בתוך כל העשייה הזו, אגם נשארה בת מסורה ואחות אוהבת. היא הסבה גאווה ונחת להוריה, שהביטו בה בערגה ובהערכה, ואחות תומכת וקרובה לשתי אחיותיה, פלג ויובל. הקשרים המשפחתיים היו עבורה עוגן, מקור לכוח ולשמחה. היא ידעה להפיץ אור ושמחת חיים על כל סובביה, בנועם הליכותיה, במאור פניה ורוחב ליבה. משפט אחד שהנחה את אגם בחייה, והפך למעין מנטרה אישית שלה, היה "אפשרי בעולם, אפשרי עבורי." הוא שיקף את האמונה הבלתי מעורערת שלה ביכולתה להגשים כל מטרה, להתגבר על כל מכשול, ולממש את הפוטנציאל העצום שחבוי בה.

לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, במקום למהר ולהתגייס, בחרה אגם להקדיש שנה נוספת לתרומה לקהילה, מתוך אותה תחושת שליחות עמוקה שאפיינה אותה. היא התנדבה לשנת שירות בפנימיית "עדנים" שבבית קמה, כפר נוער המטפל בבני נוער בעלי קשיים רגשיים, התפתחותיים ונפשיים, כאלה שיצאו מאשפוז וחיפשו מסגרת תומכת ומשקמת. שם, בכפר הנוער, מצאה אגם את ייעודה, לפחות לזמן מה. היא עבדה עם בני הנוער במסירות אין קץ, מביאה איתה את החיוך שלה, את הסבלנות האינסופית, ואת היכולת הנדירה לראות את האדם שמאחורי הקשיים. המדריכים והחניכים התאהבו בה מהרגע הראשון. הם סיפרו על נערה ערכית, בוגרת וחכמה, שהצליחה ליצור קשרים עמוקים עם הנערים, להעניק להם תקווה ותחושה של שייכות. היא לא רק מילאה תפקיד, היא חיה אותו, מביאה את כל כולה לכל אינטראקציה, לכל שיחה, לכל חיבוק.

במקביל לשנת השירות, ומתוך דחף פנימי להציל חיים, התנדבה אגם גם במגן דוד אדום. במסגרת ההתנדבות הזו, היא עברה הכשרה מקיפה, ועד מהרה התגלתה כמתנדבת מוכשרת באופן יוצא דופן. היא הפגינה חמלה וסבלנות רבה כלפי המטופלים, אך יחד עם זאת, הצליחה לפעול במקצועיות ובקור רוח מעורר השתאות גם תחת לחץ אדיר. בין אם היה זה אירוע טראומה קשה באמצע הלילה, או קריאה למקרה רפואי מורכב, אגם תמיד ידעה לשמור על ראש צלול, לקבל החלטות מהירות ומדויקות, ולספק טיפול מציל חיים. היכולת הזו, לשלב רגישות עמוקה עם קשיחות מקצועית, הייתה סימן מבשר לבאות, אינדיקציה ברורה לדרך שבחרה לעצמה. היא לא הסתפקה בעבודה ההתנדבותית, אלא הייתה נחושה להמשיך ולהציל חיים גם במסגרת הצבאית, והחליטה ללכת בדרך התובענית של פרמדיקית צבאית.

ביום 26 ביולי 2023, התגייסה אגם לצה"ל, מלאה מוטיבציה ורצון עז לתרום. היא שובצה לחיל הרפואה והחלה את מסלול ההכשרה התובעני לפרמדיקים. המסלול כלל טירונות בסיסית, שאותה סיימה באוקטובר 2023, ולאחר מכן הכשרה מעמיקה ומקיפה, שכללה השתלמויות במחלקות שונות בבתי חולים ברחבי הארץ ובניידות טיפול נמרץ של מד"א. היא התחברה במהרה לעולם הרפואה הדחוף, לומדת כל פרט, סופגת כל ידע, ומיישמת כל מיומנות בדיוק ובמסירות. מפקדיה העריכו אותה מאוד על מקצועיותה, על יכולת הלמידה המהירה שלה, ועל מסירותה הבלתי מתפשרת למשימה. היא לא הייתה רק "עוד חיילת" בקורס; היא בלטה ביכולותיה ובמחויבותה.

ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התנפצו השגרה והשלווה לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה. אגם, שהייתה אז בעיצומו של מסלול ההכשרה לפרמדיקים, ספגה את הזעזוע כמו כל אזרח במדינה. הלב נחמץ, אך הנחישות שלה רק התחזקה. היא ידעה עכשיו יותר מתמיד, עד כמה תפקידה חשוב, עד כמה היכולת שלה להציל חיים קריטית.

לאגם היה ברור למן ההתחלה כי ברצונה לשרת כפרמדיקית קרבית. היא לא רצתה להישאר מאחור, רחוק משדה הקרב. היא רצתה להיות בחזית, שם הצורך בה היה הגדול ביותר. במרץ 2024, סיימה אגם את קורס הפרמדיקים בהצטיינות יתרה, כשמפקדיה מעידים על כישרונה הרב, על מקצועיותה ועל יכולתה המרשימה לתפקד תחת לחץ. עם סיום הקורס, שובצה אגם לגדוד 52 של חטיבה 401, עוצבת "עקבות הברזל" – יחידת שריון שהפכה להיות בחזית הלחימה ברצועת עזה. היא הייתה בין החיילות הראשונות ששירתו כפרמדיקיות לוחמות, פורצת דרך ומגשימה את שאיפתה. רק יומיים בלבד לאחר שסיימה את הקורס, כבר נכנסה אגם לרצועת עזה. זו הייתה קפיצה אל הלא נודע, אל מציאות קשה ומורכבת, אך אגם הייתה מוכנה. היא אמרה ליקיריה, במילים ששיקפו את אופיה החזק והבלתי מתפשר: "אני מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות גם הכי אישה שיש, גם שהצבע האהוב עליי יהיה ורוד, וגם להיות הכי לוחמת שיש, להיכנס לעזה ולעשות בדיוק את מה שהלוחמים עושים שם ולצפות שיתייחסו אליי אותו הדבר." זו הייתה אמירה חזקה של שוויון, של אמונה ביכולותיה, ושל נחישות לשרת את מטרתה במלואה, ללא כל פשרות. היא לא ראתה את מינה כמגבלה, אלא כחלק בלתי נפרד מזהותה, שאיפשר לה להיות גם עדינה וגם חזקה, גם מטפלת וגם לוחמת.

הלחימה ברצועת עזה הייתה מציאות קשה ויומיומית. אגם שירתה שכם אל שכם לצד חיילים מחיל ההנדסה, חטיבת "גבעתי" וחיל השריון. היא פעלה בחזית, נושאת על כתפיה אחריות עצומה לטיפול ולהצלת חיים בתנאי שטח קשים ביותר, תחת אש ובסכנה מתמדת. כל יום היה אתגר חדש, כל קריאה הייתה מבחן לאומץ ליבה, למסירותה ולמקצועיותה. היא טיפלה בפצועים, העניקה עזרה ראשונה תחת אש, ופינתה חיילים תחת סיכון, תמיד במאור פנים, תמיד עם מילה טובה, תמיד עם יד מנחמת, גם כשהעייפות והמתח היו בלתי נסבלים. אמה, דורית, ביטאה את חרדותיה במילים ששוברות לב: "יש לנו שלוש בנות מדהימות. בארץ שלנו אמרתי, בנות לא ילכו למלחמה, אני רגועה… אגם קיבלה זימונים לקורס פרמדיקים, כל כך שמחנו, אולי בהמשך תהיה רופאה. היא סיימה את הקורס בהצטיינות והודיעו לנו שהיא מסופחת לשריון, יומיים אחרי סיום הקורס כבר הייתה בעזה עם חיל הנדסה, הפסקנו לנשום, לישון, החיים השתנו… בפעמים האחרונות שהצליחה לצלצל אמרה לנו שהכל בסדר ורגע אחרי הודיעה שלרוב הם בהתקפות לכן אין לה יכולת ליצור קשר. רק השבוע טיפלה בפצועים ביניהם קשים, תקופה מאתגרת, ללא שינה רציפה, ללא נשימה סדירה. איזו ילדה אני אקבל בסוף המלחמה?" שאלתה של האם, החוזרת ומהדהדת, משקפת את החרדה של כל הורה שילדו בחזית, את המחיר הנפשי הבלתי נתפס של המלחמה.

אגם, מצידה, המשיכה לתפקד במקצועיות ובמסירות. היא ידעה שהיא עושה את מה שצריך, את מה שהיא מאמינה בו. "אם לא את, לא יהיה מי שיעשה את התפקיד שלך," כך אמרה בת דודתה ירין, והדברים מהדהדים את תחושת האחריות העמוקה שאגם נשאה על כתפיה. "לא יהיה מי שיגן על החיילים ויטפל בהם." היא הייתה שם, בכל מצב, בכל שעה, דואגת לחייליה, נלחמת על חייהם של חבריה ליחידה, נושאת באחריות עצומה, תחת אש, בתוך סבך הסמטאות והמבנים הממולכדים של עזה. היא הייתה סמל לאומץ לב, לנחישות ולשליחות, שהובילו אותה אל קצה גבול היכולת האנושית.

אגם נעים ממשמרות שירתה כפרמדיקית בגדוד 52 של חטיבה 401 ונפלה בדרום רצועת עזה בגיל 20.

אבל המציאות, כמו תמיד, הייתה אכזרית יותר מכל תכנון או תקווה. ב-17 בספטמבר 2024, אגם שהתה עם יחידתה בשכונת תל סולטאן שברפיח, בדרום רצועת עזה. הכוח עסק בפעילות מבצעית שגרתית לכאורה, סריקה של מבנים, חיפוש אחר תשתיות טרור. בשבריר שנייה, ללא התרעה מוקדמת, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה שהוטמן במבנה שבו שהה הכוח. הפיצוץ היה אדיר, קטלני. אגם ושלושה לוחמים נוספים – גיבורים כמוה – נהרגו במקום. הקרקע רעדה, קירות התמוטטו, והאוויר התמלא עשן ואבק. הלב נדם. אגם, סמל אגם נעים, נפלה בקרב. היא הייתה בת עשרים במותה, ימים ספורים לפני יום הולדתה העשרים ואחד. היא הייתה החיילת הראשונה שנפלה בתמרון הקרקעי שהחל בסוף 2023 ברצועת עזה. הידיעה נפלה כרעם ביום בהיר על המשפחה, על החברים, על הקיבוץ כולו. החיוך של אגם, שעד כה האיר את העולם, כבה בפתאומיות.

הבשורה המרה הכתה במשפחה בעוצמה בלתי נתפסת. דורית, אמה, ספדה לה במילים קורעות לב, ששיקפו את הכאב העמוק ואת האהבה האינסופית: "אהובתי, הילדה הקטנה שלי… אני מחפשת אותך בכל מקום ואת לא כאן. הלכת לך בשביל שכאילו היה מסומן במיוחד עבורך והוביל אותך אל מותך. כל כך הרבה התפצלויות היו לך בדרך, ואת בחרת דווקא את אלו עם המהמורות, את אלה שהובילו אל התהום… לכל מקום שאני הולכת אני רואה אותך, הילדה הגבוהה המרשימה שלא היה ניתן להתעלם מנוכחותה. יפה מבפנים ומבחוץ. אמרתי לאבא שאני מפחדת לשכוח את התחושה הזו, הכול כך אמיתית של היותך, את הקול המרגיע שלך. אבל זה לא יקרה. את איתי, איתנו, בכל רגע. אני נושמת איתך את נשימותיי, אני קמה ונרדמת איתך. תבואי אליי בחלומות, תשלחי סימנים כדי שאדע שאת בסדר כי אנחנו כאן נהיה בסדר. זה ייקח קצת זמן אבל זה יקרה, מבטיחה לך. אוהבת אותך עד השמיים, והפעם שלא כמו הפעמים הקודמות, כבר לא בחזרה." מילותיה של דורית, רוויות ייאוש ואהבה, ביטאו את הקושי הבלתי נתפס לקבל את האובדן, את הניסיון הנואש להיאחז בזיכרון, בתחושה, בקול המרגיע של אגם.

דודי, אביה, כתב על בתו במילים שחזרו אל סיפור הילדות ההוא בגינה: "כשאגם נכנסה לעזה נזכרתי בסיפור הזה וקיוויתי שבזכות טוב ליבה לא יקטפו את הפרח הקטן שלי. אבל, האמת שכאילו ידעתי שזה יקרה כי תמיד אומרים שהכי טובים ומושלמים נהרגים. ואגם היא בול הסגנון. ילדה מושלמת שבהכול היא הכי. תלמידה מצטיינת עם בגרות מלא יחידות וציונים מטורפים וגם חניכה מצטיינת בקורס פרמדיקים, וכל זה בקלילות מדהימה, עם המון חברים וחברות… אגמי, כפי שאת יודעת היו לי לא מעט רגעים קשים בחיים אבל אין ספק שזה הגדול מכולם. בכל זאת אני רוצה להתחייב לך וגם לאחיות שלך יובל ופלג שאעשה הכול לשמור על המשפחה כפי שהיית רוצה. וכפי שביקשת ממני ברגעי הצחוק אם יקרה לי משהו, יש לכם אמא לביאה ואני מאמין שיחד נצליח בכך." במילותיו, דודי שזר את כאבו העצום עם הבטחה כנה לחיים, להמשכיות, לשמירה על המשפחה, כפי שאגם הייתה רוצה. הוא ראה בה את ההתגלמות של השלמות, של הטוב, של הכישרון, שנגדע בטרם עת.

ירין, בת דודתה, שיתפה גם היא את רגשותיה: "אגמי שלי, הילדה הכי יפה בגן, הכי טהורה, הכי חכמה, הכי חייכנית, הכי חברותית, הכי אמיצה, הכי מצטיינת. הכי פשוט מהכול… היית אחות קטנה למשפחה אבל תמיד התנהגת כאילו את אי שם עשור מעל כולם… היית עטופה בהילה כזו, שלכל מקום שנכנסת כל היושבים בחדר היו מחייכים. החיוך שלך היה מדבק… תודה שהייתה לי הזכות להיות קרובה אלייך. תודה שלימדת אותי לא לוותר על כלום ולהשיג כל מטרה שלי. תודה שהצחקת אותנו בכל רגע נתון, ועם זאת תמיד היית שם בשביל שיחות ייעוץ גם אם לא היינו מדברות חודשים. אני אוהבת אותך, יש לי חור בלב. אני מבטיחה לעשות הכול כדי שידעו בכל מקום כמה מדהימה טהורה וטובה היית. כמה רצית לעשות טוב בעולם ועוד לא הספקת לעשות רבע ממה שרצית." ירין נגעה בנקודות רבות שאפיינו את אגם: החיוך המדבק, החוכמה הבוגרת, הרצון העז לעשות טוב, וההבטחה להמשיך ולספר את סיפורה, כדי שאף אחד לא ישכח.

אגם נטמנה בבית העלמין בקיבוץ משמרות, עטופה בדגל ישראל, כשמעגל עצום של משפחה, חברים, מפקדים וחיילים מלווה אותה בדרכה האחרונה. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל-ראשון, אך הדרגה, כמו כל תואר או כיבוד, היא רק סמל חיצוני לגבורה הפנימית, לאור הגדול שהפיצה בחייה הקצרים. משפחתה, יחד עם חבריה הרבים, החליטו להנציח את זכרה בדרכים רבות, להבטיח שסיפורה, ערכיה ורוחה ימשיכו לחיות ולהאיר. הם הקימו אתר אינטרנט ייעודי ודף אינסטגרם, שבהם נאספים תמונות, סרטונים, זיכרונות ופעולות הנצחה. הופקו חולצות ותיקים הנושאים את דיוקנה ואת הכיתוב "Woman of the Year" – אשת השנה, ביטוי הולם לאישה צעירה שעלתה לגדולה במעשיה. יין מיוחד יוצר לזכרה, ומדבקות וחולצות נשאו את המשפט שהנחה אותה בחייה: "אפשרי בעולם, אפשרי עבורי." כל אלה הם לא רק פריטים, אלא דרכים לשאת את סיפורה הלאה, להזכיר לכולם את הכוח שבה, את האמונה שלה ביכולת האנושית להגשים חלומות ולעשות טוב. לזכרה של אגם הופק גם פרק מרגש בפודקאסט "גיבורים," שבו סופר סיפור חייה וגבורתה, והועלה פלייליסט עם השירים שאהבה, פסקול לחייה הקצרים והעשירים. אגם מונצחת גם באתר הזיכרון לחללי חיל הרפואה שהוקם בחיפה, בין שאר הגיבורים והגיבורות של החיל.

אגם נעים, הילדה מפרדס חנה, הנערה ממשמרות, הפרמדיקית הלוחמת, הייתה התגלמות הרוח הישראלית – שילוב של חוכמה, חמלה, אומץ לב ונחישות. היא חיה חיים מלאים, עשירים במשמעות, והותירה אחריה חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של נתינה, של אהבת אדם, ושל גבורה שנובעת מתוך המציאות האנושית ביותר. סיפורה הוא סיפור של תקומה, לא רק של אומה, אלא של רוח האדם. הוא מזכיר לנו שהגבורה אינה שמורה למיתוסים, אלא נמצאת במעשיהם של אנשים רגילים לכאורה, שבשעת מבחן בוחרים בחיים, בהגנה, ובהצלת אחרים, גם במחיר היקר מכול. זכרה יהיה נצור בלבבות לעד, כהבטחה שהאור שהפיצה לא יכבה לעולם.