אפיק רוזנטל

בבית קטן, עטוף עצי הדר במושבה גדרה, נשם לראשונה אפיק רוזנטל את אוויר העולם הקריר של תחילת החורף, ביום שלישי, השמיני בדצמבר 2002. הוא היה הבן הצעיר ביותר, ה"נוקי פינוקי" כפי שאימו דורית תום כינתה אותו שנים לאחר מכן, אח קטן לים ולשחף, שהמתינו לו בציפייה ובשובבות. כבר מרגע לידתו, הבית התמלא בצחוק מתגלגל ובתחושה של שמחה חדשה, הבטחה לחום וחיבור שהיוו את אבני היסוד של משפחת רוזנטל. הילדות המוקדמת בגדרה הייתה רצופה בצלילים של משחקים בחצר, ריחות של פרדסים פורחים באביב, וקולות שיחות חמות סביב שולחן האוכל, שם הושתתו כבר אז ערכי הנתינה והאכפתיות שאפיק יפנים ויחיה על פיהם כל חייו.

כשאפיק היה בן ארבע, החליטה המשפחה לעבור לקיבוץ כפר מנחם. המעבר היה שינוי מהותי, מבית פרטי במושבה ללב קהילה חיה ונושמת, שבה הגבולות בין הבית לחצר הקהילתית היו מטושטשים כמעט לחלוטין. הוא זכר את הריח של הדשא הטרי שנגזם זה עתה, את קולות הילדים הרצים בחופשיות בין בתי הקיבוץ, ואת תחושת המרחב הפתוח שהחליפה את הרחובות הצרים של גדרה. כפר מנחם הפך לבית שלו, למקום שבו גידל את שורשיו העמוקים, למקום שבו נצרבו בו הנופים והקולות שהגדירו את ישראליותו. הוא למד בבית הספר היסודי "האלה" שבקיבוץ, מסדרונותיו הדהדו בצחוקם של ילדים, בכיתותיו נזרעו זרעי הידע הראשונים, ועל מגרשיו התגבשו חברויות אמת. לאחר מכן המשיך לתיכון האזורי "צפית", שם עברו עליו שנות ההתבגרות הסוערות, כשכבר אז, בין שיעורים למבחנים, בין טיולים שנתיים למסיבות נוער, התחילה להתגבש אישיותו המיוחדת.

כבר בילדותו המוקדמת, אפיק בלט בקרב בני גילו בתכונה נדירה: אינטליגנציה רגשית גבוהה. הוא לא היה רק ילד שמח עם חיוך רחב וצחוק מתגלגל, שהפיץ סביבו אור ואהבה; הוא היה רגיש במיוחד לסביבתו, בעל יכולת כמעט אינטואיטיבית לזהות מתחים באוויר, להבין את תחושותיהם העמוקות של חבריו גם כשאלו לא נאמרו במילים. כששניים מחבריו היו מסוכסכים, כשאחד היה שקוע בעצב שקט או כשאחר הרגיש בודד, אפיק היה הראשון לזהות זאת. הוא לא היה נוזף או מתערב בבוטות, אלא ניגש אליהם ברוך, מציע אוזן קשבת, לפעמים רק חיוך מרגיע או בדיחה קטנה שפוררה את המתח. הוא ידע לחבר בין אנשים ועולמות שונים, למצוא את המכנה המשותף גם כשנראה היה שאין כזה, ליישב אי-הסכמות על ידי הקשבה אמיתית והצעה כנה לפשרה. הוא היה הלב הפועם של החבורה, זה שכולם התקבצו סביבו, שידע לראות את הטוב בכל אדם ולשים את טובתו של האחר לפני טובתו שלו. תכונות אלו הפכו אותו לאהוב מאוד, וחדרו עמוק גם אל תוך שנות נעוריו, כשהוא מוקף תמיד בחברים וחברות, שראו בו עוגן רגשי, כתף תומכת ונשמה טובה.

מלבד היותו עוגן חברתי, אפיק היה גם מוזיקאי חובב, שניגן בכישרון רב בגיטרה. האצבעות שלו ידעו לנוע בקלות על המיתרים, וליצור מנגינות שנעו מבלדות שקטות ומהורהרות ועד לריפים רוקיסטיים תוססים. הוא אהב לשבת לבדו בחדרו, הגיטרה מונחת על ברכיו, המנגינות נשפכות מתוכו כזרם בלתי פוסק, קולותיהן מתערבבים עם רעשי הקיבוץ המנומנמים בערב. לעיתים קרובות יותר, הוא היה מרכז המעגל במפגשי חברים ליליים, כשהגיטרה שלו משמשת פסקול לשירים ישראליים מוכרים או ללחנים מקוריים שזה עתה יצאו מפיו. הנגינה לא הייתה רק תחביב עבורו, אלא שפה נוספת, דרך לבטא רגשות, לחבר בין אנשים, ולתת ביטוי לנפש עשירה ומורכבת. הוא גם היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב". ימי שבת רבים, או ערבי אמצע שבוע, מצאו אותו דבוק למסך הטלוויזיה או, כשניתן היה, ביציע באצטדיון בלומפילד, צועק, מעודד, מתרגש ומתאכזב יחד עם אלפי אוהדים אחרים. האדום היה צבעו, והקבוצה הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו, סמל לנאמנות, לתשוקה ולרוח קהילתית שכה אהב.

כבר מגיל צעיר, עמוק בתוכו בערה תחושת שליחות ברורה. הוא לא רק רצה לחיות חיים מלאים, אלא גם לתרום למדינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו. המוטיבציה להתגייס לשירות קרבי לא הייתה עבורו רק קלישאה או ציפייה חברתית, אלא עניין פנימי, כמעט הכרח קיומי. הוא עקב אחרי החדשות, שמע סיפורים, וחש תחושה עמוקה של אחריות כלפי ביטחון הבית והחברה שבה גדל. הוא לא דיבר על זה במילים גבוהות, אלא בנחישות שקטה. כשהגיע זמנו, ביום שישה עשר בדצמבר 2021, הוא התגייס לצה"ל, לחטיבת הצנחנים, לגדוד 890. כבר ביום הגיוס, כשעמד על מגרש המסדרים במדי הזית החדשים, עם התיק העמוס על הגב ותחושת הלא נודע באוויר, הוא ידע שזהו רק הצעד הראשון במסע ארוך ומשמעותי. ההכשרה הייתה אינטנסיבית, פיזית ומנטלית, אך אפיק, עם חיוכו הקבוע ורוח ההתנדבות שבו, צלח אותה בגבורה. הוא למד לרוץ עם משקלים כבדים, לזחול בבוץ, לישון תחת כיפת השמיים, ולהפוך מחלק מיחיד לחלק מקבוצה, מ"אני" ל"אנחנו".

במסגרת מסלול ההכשרה, אפיק הוכשר להיות חובש קרבי. ההכשרה הזו, שדרשה ממנו לא רק ידע רפואי אלא גם קור רוח תחת לחץ, התאימה לו באופן מושלם. הוא היה מיומן, מדויק ובעל יכולת מדהימה לשמור על רגיעה גם במצבים כאוטיים. בזמן תרגילי פציעה מדומה, כשחיילים אחרים נכנסו ללחץ, הוא נשאר ממוקד, ידיו נעו בזריזות וביעילות, עיניו סרקו את הפרטים הקריטיים, וקולו נשאר רגוע וברור כשהנחה את הסובבים אותו. הוא ידע בדיוק מה לעשות, איך לעשות זאת, וחשוב מכל – איך להעביר תחושת ביטחון לפצוע ולסביבה. מפקדיו זיהו במהרה את יכולותיו המיוחדות, את המקצועיות הרבה שבה פעל ואת האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שאיפשרה לו לתמוך בחבריו גם מעבר לטיפול פיזי. לכן, כבר בשלב מוקדם של מסלול ההכשרה, כשהיה עדיין טירון, הוא מונה להיות חובש פלוגתי. המינוי היה צעד יוצא דופן, והוא אף הועלה בדרגה מוקדם מן הצפוי, קודם לסמל, כהכרה ביכולותיו המרשימות ובפוטנציאל הגלום בו. הוא קיבל את התפקיד בשיא הרצינות, והפך במהרה לכתובת עבור כל חייל בפלוגה, לא רק לפציעות פיזיות קלות או חמורות, אלא גם למצוקות נפשיות, לקושי בגעגועים הביתה או ללחץ שהצבא מביא עמו. הוא היה שם עבור כולם, תמיד עם חיוך ומילה טובה, תמיד מוכן לעזור.

אולם אפיק לא הסתפק בתפקידו כחובש פלוגתי, על אף חשיבותו. בתוכו בערה תמיד השאיפה להיות לוחם חוד ביחידה מובחרת, להיות בחוד החנית של העשייה הביטחונית, במקום שבו ההשפעה על המציאות היא הגדולה ביותר. הוא שאף ליחידת הקומנדו "מגלן", יחידה ששמה הלך לפניה, יחידה של לוחמים מיומנים ומוכשרים. הוא פעל לשם כך ללא לאות, פונה למפקדיו, בודק אפשרויות, מתאמן באופן עצמאי מעבר לדרישות הרגילות, ודוחף את עצמו לקצה. הוא ידע שזה המקום שבו יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, ולהגשים את תחושת השליחות שבוערת בו. המעבר למגלן היה כמעט מובטח, חלום שהיה בהישג יד. אך החיים, כידוע, מלאים הפתעות, ולפעמים גם קשיים בלתי צפויים. מספר חודשים לפני מעברו המתוכנן למגלן, התגלתה אצלו בעיה רפואית. ההחלטה שהתקבלה הייתה קשה מנשוא עבורו: הוא אמור היה להיות פטור משירות קרבי, ואף להשתחרר מצה"ל.

הבשורה הזו היכתה בו כרעם ביום בהיר. כל מה שבנה, כל מה ששאף אליו, נראה היה שהולך להתנפץ לרסיסים. הרעיון לוותר על השירות הקרבי, לוותר על חלום מגלן, היה בלתי נסבל עבורו. הוא לא קיבל זאת. הוא נלחם. נלחם כמו לביא על מקומו בצבא, על זכותו לשרת את מולדתו כלוחם. הוא פנה לכל גורם אפשרי, עבר ועדות רפואיות, נפגש עם מפקדים, הסביר, התחנן, הראה את הנחישות הבלתי מתפשרת שלו. הוא חתם על התנדבות לשירות קרבי, צעד יוצא דופן שפרץ נורמה צבאית מקובלת. הוא היה נחוש כל כך, שאי אפשר היה לעמוד מולו. רוחו הבלתי נלאית ניצחה, וכנגד כל הסיכויים, כנגד חוות דעת רפואיות והגדרות בירוקרטיות, הוא הצליח להגיע למגלן, לא כחייל מן השורה, אלא כמתנדב, כלוחם שחתם על כתב ויתור על זכויות, רק כדי לשרת. זו הייתה עדות מובהקת לאופיו, לנחישותו ולמסירותו העמוקה.

בחודש יולי 2023, סוף סוף, התגשם חלומו. אפיק עבר ליחידת מגלן. הצעד הזה מילא אותו אושר עילאי. הוא הרגיש שהוא במקומו הנכון, בין לוחמים שחולקים את אותה רוח ואת אותה נחישות. הוא הצטרף לחדר הפיקוד הקדמי (חפ"ק) של סגן מפקד היחידה, תפקיד הדורש אחריות רבה, קור רוח ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ. הוא ידע שהדרך לא תהיה קלה. המעבר ליחידה מובחרת, ועוד לאחר הפסקה וסאגה רפואית, יצר פערים שדרשו השלמה. אפיק לא היסס. הוא השקיע את כל כולו, עבד קשה, למד, התאמן, ודחק את עצמו כדי להשלים את הפערים ולהיות חלק בלתי נפרד מהיחידה. הוא היה מאושר מהמעבר, מהאתגרים החדשים, מהאחריות שהוטלה עליו, ומהידיעה שהוא נמצא במקום שבו הוא יכול לתרום את תרומתו המשמעותית ביותר. יחידת מגלן, על לוחמיה המובחרים ומשימותיה המסווגות, הפכה לביתו השני, למשפחתו החדשה, ולמקום שבו הגשים את ייעודו.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נחרטה בזיכרון הלאומי כיום שבו השתנתה המציאות הישראלית לבלי הכר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של בוקר החג נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו במסות אדירות מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, ובינתיים, בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – לתוך יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים ונתיבות. הם פתחו במתקפה רצחנית, טבחו באזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. כ-800 אזרחים נרצחו באכזריות שאין כדוגמתה, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו ונהרסו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

אפיק היה בביתו בכפר מנחם כשהאזעקות הראשונות החלו לילל. הוא התעורר בבהלה, מבין מיד שמשהו חריג ורחב היקף קורה. בלי להתלבט לרגע, בלי לחשוב פעמיים, הוא קפץ על מדים, ויצא במהירות שיא אל בסיס היחידה. הדרך הייתה מתוחה, הרדיו דיווח על אירועים חריגים, אך הוא היה ממוקד במטרה אחת: להגיע ליחידה, להתחבר לכוח, ולעשות את מה שצריך. כשהגיע לבסיס, מצא את עצמו במהרה בחפ"ק של סמג"ד היחידה, כוח שהורכב מהסמג"ד עצמו, מקצין האג"ם של היחידה, ומשני לוחמים נוספים. הפקודות היו ברורות: לנוע דרומה, אל לב התופת. הם היו הכוח הראשון של מגלן שיצא לשטח, חוד החנית, הקצה החד של החץ. הדרך דרומה הייתה רווית אדרנלין ומתח. עשן עלה מכל עבר, קולות ירי נשמעו מרחוק, והתחושה הייתה של כניסה לאזור לחימה פעיל ובלתי צפוי.

הכוח של אפיק הגיע סמוך לקיבוץ נחל עוז, אחד מהיישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר. כבר מרחוק, זיהו תנועה חשודה בכניסה לקיבוץ. מארב של מחבלים ארב שם, מוכן לפגוע בכל מי שינסה להיכנס או לצאת. הכוח של אפיק לא היסס לרגע. הם נכנסו לקרב יריות עז, קרב פנים אל פנים, ובמקצועיות וקור רוח, חיסלו את המחבלים. פעולתם המהירה והמדויקת הצילה חיים רבים, מנעה מהמחבלים להמשיך לטבוח בתושבי הקיבוץ או לארוב לכוחות נוספים שהיו בדרכם. אך במהלך הקרב, בעיצומו של חילופי האש, נפגעו הסמג"ד וקצין האג"ם. אפיק, החובש הקרבי המיומן, עם האינסטינקטים המהירים והמחויבות העמוקה לחבריו, ניגש אליהם מיד. הוא לא חשב על הסכנה המיידית, אלא רק על הצורך להעניק טיפול רפואי מציל חיים.

בעודו כורע על הקרקע, תחת אש בלתי פוסקת, מעניק טיפול רפואי מציל חיים למפקדיו הפצועים, ממוקד כולו במשימה ובחיי אדם המונחים על כף המאזניים, נהרג אפיק מירי המחבלים. הוא נפל בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023. בן עשרים היה בנופלו. הוא נהרג כשהוא עושה את מה שאהב יותר מכל – להציל חיים, להגן על חבריו, ולעמוד בחוד החנית של ההגנה על המולדת. סמל אפיק רוזנטל הובא למנוחות בבית העלמין בכפר מנחם, עטוף באבל כבד אך גם בגאווה עמוקה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, דורית ואמיר, ושתי אחיות, ים ושחף, שהעולם שלהן השתנה באחת.

לאחר נפילתו, הועלה אפיק לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ומסירותו. אימו דורית ספדה לו, בקול רועד אך איתן, מילים שביטאו את עומק האהבה והכאב: "אפיק שלי, אני לא מעכלת שאני נמצאת בסיטואציה הזו, שאני נפרדת ממך. היית הבן הקטני שלי שמחובר אליי כל כך. תמיד כשהתקשרת הייתי עונה לך בצהלה. לפעמים היית שם אותי ברמקול ואומר לחברים שלך 'תראו איך אימא שלי עונה לי'. היית הנוקי פינוקי שלי הקטני שלי, למרות שעם הזמן הפכת לגבר חסון ומושלם, יפה מבחוץ וכל כך יפה מבפנים עם אהבה אין-סופית ונתינה מטורפת, שמחת חיים אין-סופית, אינטליגנציה רגשית גבוהה ועם לב זהב כזה ענק, לכולם היה מקום בלב שלך. כשהקפיצו אותך בבוקר של יום שבת כל כך שמחת, רצית כל כך להילחם ולהציל את המולדת, לדבריך. אז הצלת אנשים כמו שרצית וקיפחת את חייך. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אוהבת אותך כל כך וגאה בך, אימא". מילותיה תיארו בדיוק את אפיק – הילד המפונק שהפך ללוחם אדיר, בעל לב זהב, נשמה טהורה, ורצון עז להגן על כל מה שיקר לו.

השמש, סמל לאור, לחום ולחיים, הייתה קעקוע על ידו של אפיק. היא הייתה שם, זורחת תמיד, מזכירה את חיוכו הרחב ואת האור שהפיץ סביבו. לאחר נפילתו, חבריו ליחידת מגלן, אחים לנשק שחלקו עמו את שדה הקרב ואת רגעי השקט, בחרו להנציח אותו בדרך מיוחדת. הם קעקעו קעקוע זהה של שמש על ידיהם. זו הייתה לא רק מחווה של זיכרון, אלא הבטחה אילמת להמשיך לשאת את אורו, את חיוכו, ואת רוחו המלאה בנתינה. הקעקועים הללו הפכו לסמל של אחווה, של זיכרון בלתי נמחה, ושל מחויבות להמשיך את דרכו.

אחותו של אפיק, יחד עם חברתה מור, מצאה דרך מרגשת להפוך את האבל העמוק לעשייה של חיים ונתינה, ברוח שאפיק כל כך אהב. הן הקימו את מיזם "אפיק פורים" – מיזם לבניית תחפושות מיוחדות לעזרי התניידות עבור ילדים עם צרכים מיוחדים. הרעיון היה להפוך כסאות גלגלים, הליכונים או כל עזר תנועה אחר, לחלק מתחפושת מרהיבה וייחודית, שתאפשר לילדים אלו לחגוג את פורים בשמחה וביצירתיות. המיזם הזה, שנושא את שמו של אפיק, הוא עדות חיה לרוח הנתינה שלו, ליכולתו לחבר עולמות, ולהפיץ אור ושמחה גם במקומות שבהם קיימים קשיים. הוא מאפשר לילדים מיוחדים להרגיש גיבורים, נסיכות, או כל דמות שיבחרו, ולו לרגע קט, מחזיר חיוך לפניהם ומפיץ את רוחו של אפיק.

במלאת שנה לנפילתו, הוקמה לזכרו גינה קהילתית בעיר בת ים. הגינה, על ערוגותיה הפורחות, העצים הצעירים והספסלים המזמינים, הפכה למקום של מנוחה, התכנסות וזיכרון. היא מסמלת את החיים, את הצמיחה ואת הקהילתיות שכה אפיינו את אפיק. כל שתיל שננטע בה, כל פרח שנפתח, וכל אדם שבא לשבת בה ולהרהר, מהווים עוד חוט בבד הזיכרון שנארג סביבו. זוהי דרך נוספת להנציח את שמו לא רק באבן קרה, אלא במקום חי ונושם, שממשיך לתת ולהעניק יופי ושקט, בדיוק כמו שאפיק עשה בחייו.

גם עולם המוזיקה, שכה היה קרוב לליבו של אפיק, לא שכח אותו. היוצרים גילי אסרף, בן ווייד וגיל בודק כתבו שיר לזכרו של אפיק, במסגרת פרויקט "שרים לזכרם", פרויקט שנועד להנציח את הנופלים דרך המוזיקה. השיר, שנקרא "יום אחד", הוא בלדה מרגשת שמשולבת בה נגינתו של אפיק עצמו בגיטרה. הצלילים שיצאו מידיו, אלו שליוו את חייו ואת חלומותיו, ממשיכים להדהד דרך השיר, מעניקים לו נופך אישי ועוצמתי. השיר ניתן להאזנה באתר "יוטיוב", ומאפשר לכל מי שמקשיב לו להתחבר אל נשמתו של אפיק, אל הכישרון שלו ואל האור שהפיץ.

ולבסוף, עמוד הנצחה פעיל הוקם לזכרו באינסטגרם, "remember_afik_rosenthal". העמוד הזה הוא פסיפס של תמונות, סרטונים, זיכרונות וסיפורים מחייו של אפיק, ששותפו על ידי משפחתו, חבריו, ומכריו. הוא מהווה מרחב וירטואלי שבו זיכרונו נשמר חי, נגיש לכל, וממשיך לחבר בין אנשים. דרך הפוסטים והתגובות, אפשר לראות את ההשפעה העצומה שהייתה לאפיק על חיי כל כך הרבה אנשים, את החיוך שלא נשכח, את הצחוק המתגלגל, ואת הלב הענק שכל כך אהב לתת. אפיק רוזנטל, סמל ראשון במגלן, נפל במלחמת התקומה, אך סיפור חייו, גבורתו, ונתינתו האינסופית, ממשיכים להדהד ולחיות, מפיצים אור ותקווה, ומזכירים לנו את המחיר העצום של חירותנו ואת רוח האדם הבלתי מנוצחת.