אדיר טהר

בירושלים, בין סלעי הגיר הבהירים של שכונת גילה, שם שהשמש הייתה נושקת להם בצהריים והאוויר התקרר בערב עם רוח עדינה שעלתה מההרים, נולד אדיר טהר. זה היה בכ"ח בחשוון תשס"ד, ה-23 בנובמבר 2003, יום שהביא אור חדש לביתם של סגלית ודוד. הבית ברחובות גילה, עם הנוף הפתוח אל המדבר במזרח ואל עיר הבירה העתיקה במערב, היה עד מהרה מלא בצלילי צחוקו המהדהד של התינוק החדש, ובקרוב גם בריצת רגליים קטנות. הוא היה אח צעיר לספיר ועוז, ובהמשך גם אח בוגר לשגיא, ובמעמדו החדש במשפחה, אדיר לא איחר להפוך לציר מרכזי, לנקודת הכובד של הבית, מוקד של חיבה ושמחה.

כבר מילדותו המוקדמת, אדיר היה ילד שאי אפשר היה להתעלם ממנו. רעמת שיער שחורה, עשירה ומלאת חיים, עטרה את ראשו, והעיניים החומות הגדולות שלו הבריקו בתבונת מה ובסקרנות אינסופית. הוא היה עליז ומלא חיות, כזה שכל מפגש איתו הותיר חיוך קטן בלב. זכרו הוריו כיצד בימי הורים בבית הספר היסודי, המורים היו מתארים אותו כילד שכל מילה טובה שייכת לו – תלמיד מצטיין, חבר אהוב, ילד שמביא נחת וגאווה. הוא לא היה ילד "בעייתי" או כזה שדורש תשומת לב מיוחדת בגלל קשיים; במקום זאת, הוא היה "ילד של אהבה", כפי שכינו אותו, שכל מעשיו היו מונחים מאותו מקום של טוב לב טהור. הוא היה ילד ש"גידל את עצמו", כפי שדוד וסגלית נהגו לומר, לא במובן של הזנחה, אלא במובן של עצמאות מופלאה ויכולת ללמוד ולצמוח כמעט ללא התערבות דרמטית. הוא השקיע בלימודיו מתוך הבנה פנימית לחשיבותם, והפגין רצינות ואחריות בכל משימה שהוטלה עליו – בין אם זו הכנת שיעורי בית, סידור חדרו, או עזרה לאחיו הצעירים.

שכונת גילה, עם רחובותיה המתפתלים והגנים הציבוריים הרחבים, הייתה מגרש המשחקים הראשון שלו. אדיר בילה שעות ארוכות עם חבריו, כשהוא משמש לעיתים קרובות כ"מחבר בין ילדים", יוצר גישור בין קבוצות שונות, תמיד עם חיוכו הכובש, שהפך לסמלו המסחרי. חיוך שהיה יכול להמיס כל כעס ולפתוח כל דלת. הוא אהב את הספורט, את תנועת הגוף ואת האתגר הפיזי. במגרש הכדורסל השכונתי, היה אפשר לראות אותו שעות ארוכות, מקפיץ את הכדור, מתאמן על זריקות לסל, זיעה נוטפת ממצחו, אך עם ניצוץ של הנאה בעיניו. הוא לא היה רק שחקן טוב, אלא גם חבר לקבוצה שידע להרים את רוחם של האחרים, להציע מילה טובה או עצה מעשית ברגע של תסכול. אהבתו למחשבים הייתה עוד צד באישיותו המורכבת: הוא היה יכול לשבת שעות מול המסך, ללמוד תוכנות חדשות, לשחק במשחקים מורכבים, או פשוט לחקור עולמות וירטואליים. הכישרון והאינטליגנציה שלו באו לידי ביטוי גם בתחום זה, כשהוא מבין מהר ומתקדם במהירות.

עם השנים, כשאדיר עבר לתיכון "מקיף גילה", התכונות האלה רק התחזקו והתפתחו. הוא היה תלמיד חכם, שנון, עם יכולת ניתוח חדה וסקרנות בלתי נדלית. המורים אהבו אותו לא רק בגלל ציוניו הגבוהים, אלא גם בגלל התרומה שלו לשיעורים, השאלות המעמיקות ששאל והתשובות המנומקות שנתן. הוא היה דעתן, לא חושש להביע את עמדתו, אך תמיד עשה זאת בכבוד ובצניעות, בלי להרגיש שהוא עדיף על אחרים. חבריו ראו בו עוגן, מישהו שאפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, או פשוט לבלות איתו בכיף. הוא היה זה שתמיד ארגן מפגשים, טיולים, או סתם ישיבות ערב מול הבית, והיה לו כישרון נדיר לחבר בין אנשים, ליצור אווירה טובה ולגרום לכולם להרגיש שייכים.

תנועת הנוער "הצופים" הייתה עבור אדיר בית שני, מקום שבו ערכים של אחריות, נתינה וחלוציות לא היו רק מילים, אלא דרך חיים יומיומית. במפגשים, בטיולים ובמחנות, הוא למד להדליק אש, להקים אוהל, לנווט בשטח, אך בעיקר – לשתף פעולה, לקחת אחריות על אחרים, ולתרום לכלל. הוא היה מנהיג טבעי, כזה שחבריו הלכו אחריו לא בגלל שהוא דרש זאת, אלא בגלל שהם ראו בו דוגמה אישית. "צריך להסתכל על הצד הטוב שבחיים ולא על הרע, פחות להתלונן על דברים ויותר לעזור למי שצריך", כתב פעם, משפט ששיקף את תפיסת עולמו האופטימית והמעשית. הוא האמין ביופי של החיים, ביכולת לדמיין דברים שאי אפשר לדמיין, וביכולת האדם להפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא לא רק דיבר על ערכים אלה, אלא חי אותם בכל יום: הוא היה הראשון להושיט עזרה לחלשים, לתמוך במי שזקוק, ולהאיר פנים לכל אדם, ללא קשר לרקע או למצב. הוא פשוט ראה את האדם שמאחורי כל סיפור, והיה שם בשבילם, עם חיוך, מילה טובה, או פשוט נוכחות מרגיעה.

אחד מתחביביו הבולטים בשנים אלו היה הטסת רחפנים. זה לא היה סתם משחק; עבור אדיר, הרחפן היה כלי שאיפשר לו לראות את העולם מפרספקטיבה אחרת. הוא היה יכול לבלות שעות ארוכות בשדות הפתוחים שמסביב לירושלים, כשהוא שולט במכשיר הקטן בדיוק מופלא, רואה דרך העיניים הדיגיטליות שלו את הנוף הנשקף מלמעלה – את הבתים הקטנים שהופכים לנקודות, את הדרכים המתפתלות כחוטים, את העצים ככתמי ירוק. הייתה בכך תחושה של חופש, של שליטה, ושל התבוננות מעמיקה על העולם. הוא אהב לצלם, לתעד, ולחלוק את התמונות והסרטונים עם חבריו ובני משפחתו, ונדמה היה שגם דרך העדשה הזו, הוא תמיד הצליח למצוא את היופי, את הצד החיובי בכל דבר.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ב-12 בדצמבר 2022, לא היה ספק בליבו של אדיר לאן הוא רוצה ללכת. הוא רצה לשרת כלוחם קרבי, לשרת את המדינה, להגן על בני עמו. חטיבת "גולני" הייתה הבחירה הטבעית עבורו – חטיבה עם מורשת קרב מפוארת, לוחמים חזקים, ותחושת משפחה חזקה. הוא שובץ בגדוד 13, שם עבר הכשרה מפרכת, פיזית ומנטלית. הימים היו ארוכים ומתישים, האימונים קשוחים, אך אדיר, עם נחישותו ורוחו החיובית, הצליח להתעלות על הקשיים. הוא למד את רזי הלחימה, את השימוש בנשק, את הניווט בשטח, ובעיקר – את חשיבות העבודה בצוות, את האחריות ההדדית בין לוחמים. הוא הוכשר לתפקיד קלע, ומהר מאוד התבלט בכישוריו המיוחדים, בדייקנותו ובקור רוחו, וקיבל הסמכה כ"קלע חוד" בפלוגת הפחת"ק – פלוגת חשיפה-תקיפה. זהו תפקיד הדורש דיוק מרבי, ריכוז עילאי, ויכולת לפעול תחת לחץ עצום, בדיוק התכונות שאדיר הפגין לאורך חייו.

במהלך שירותו, התקדם אדיר במהירות. הוא מונה למפקד חוליה, תפקיד הדורש יכולות מנהיגות גבוהות, ומחויבות עמוקה לחייליו. הוא היה מפקד שראה את האנשים שמתחתיו, דאג להם, הקשיב להם, והיה עבורם דוגמה ומופת. הוא הוכשר לפקד על חוליית מפעילי טיל "גיל" נגד טנקים, מערכת נשק מתוחכמת וחזקה, שדורשת ידע טכני רב ותפעול מדויק. המעבר מנער צעיר לגבר, לוחם ומפקד, היה מהיר ומרשים. הוא הפך להיות רציני עוד יותר, ממוקד, אך לא איבד את חיוכו, את שמחת החיים ואת החום שהקרין סביבו. חבריו ומפקדיו העריצו אותו – על מקצועיותו, על אנושיותו, ועל היותו פשוט אדיר. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, שהוא תמיד יהיה שם עבורם.

עם סיום הכשרתו, הגיעה פלוגתו לתעסוקה מבצעית בגזרת עזה. הם הוצמדו לגדוד שריון 77, ותפקידם היה להגן על יישובי עוטף עזה, ובפרט על מעבר "ארז", שם שוכנת מינהלת התיאום והקישור (מת"ק). זה היה שירות מאתגר, מלא במשימות שמירה, סיורים, והגנה על הגבול המתוח. אדיר וחבריו חיו במציאות ביטחונית מורכבת, שבה כל יום יכול להביא איתו אירוע בלתי צפוי. הם התמודדו עם חום הקיץ הלוהט, עם הקור המקפיא של החורף, ועם המתח התמידי שהיה באוויר. אדיר היה גאה מאוד בשירותו בגולני, והרגיש שהוא ממלא את ייעודו. הוא ראה את עצמו כחלק ממערך ההגנה על המדינה, ולקח את תפקידו ברצינות תהומית. הוא לא התלונן על הקשיים, אלא ראה בהם אתגרים שיש להתגבר עליהם. הוא התגעגע הביתה, למשפחתו ולחבריו, אך ידע שהוא במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון. יום ראשון, השמונה באוקטובר 2023, היה אמור להיות עבורו יום מרגש במיוחד: הוא תוכנן לצאת לקורס רחפנים של הצבא, שילוב מושלם בין אהבתו לתחביב ילדותו לבין תפקידו הצבאי. הוא כבר ראה בעיני רוחו את האפשרויות הטקטיות והמודיעיניות שהכלי הזה יאפשר לו, וציפה בכיליון עיניים לאתגר החדש.

אבל השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, לא הייתה דומה לשום יום אחר. היא החלה בשש וחצי בבוקר, עם שריקות צורמות של אזעקות "צבע אדום" שהדהדו ברחבי עוטף עזה ודרומה. ממעבר ארז, שם עמד אדיר במשמרת לילה, ונותר לעוד כמה שעות כדי לסייע לחייל שהחליף אותו, נשמעו הדי פיצוצים עזים. היה זה ארגון הטרור חמאס שפתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה, מחפים על חדירה המונית של אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. המחבלים הסתערו על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום שדרות, אופקים ונתיבות, על מסיבת טבע תמימה ליד קיבוץ רעים, ועל בסיסי צה"ל. מטרתם הייתה אחת: לרצוח, לחטוף, להרוס ולבזוז.

בתוך הטירוף הזה, בבסיס במעבר ארז, התקבלה התרעה על חדירת מחבלים. הרעש היה מחריש אוזניים, הבלבול היה רב, אך הלוחמים, ובראשם אדיר, ידעו מה עליהם לעשות. אדיר, שרק לפני רגע סיים משמרת, לא היסס לרגע. הוא לא חשב לעזוב, לא חשב לנוח. הוא נשאר. יחד עם חבריו, תחת פיקודו של מפקד המחלקה, החלו להתארגן לתקיפה. המילים האחרונות בוואטסאפ, אם היו כאלה, היו כנראה הודעות קצרות של אהבה או עדכון, בלי לדעת שהן יהיו האחרונות. אדיר, כקלע חוד, היה בחוד החנית. הוא יצא עם לוחמים נוספים, אל תוך התופת, אל תוך הקרב הבלתי נתפס מול עשרות רבות של מחבלים שהסתערו על הבסיס.

הקרב היה עז, כאוטי וחסר רחמים. קולות ירי בלתי פוסקים, פיצוצים, צעקות. אדיר וחבריו נלחמו בגבורה ובאומץ לב עילאי. הם עמדו מול כוח עדיף בהרבה, מול רוע טהור. אדיר השתמש בכל כישוריו כקלע, כיכולותיו כמפקד, כדי להגן על חבריו ועל הבסיס. הוא ירה, תמרן, ניסה לחפות על חבריו, והוביל אותם בהתקפה ובהגנה כאחד. הוא לא חשש, לא נרתע. הוא היה שם, עם עיניו הממוקדות וליבו הלוהט, נלחם למען הבית, למען המשפחה, למען האנשים. בתוך האש והעשן, בתוך ההמולה הבלתי נתפסת, נפגע אדיר מפגיעת טיל נגד טנקים. הוא נפל בקרב, בן תשע-עשרה בלבד, כשהוא מגן על חיי אחרים, על המדינה. באותו קרב אכזרי ובלתי נשכח, נפלו שמונה לוחמים נוספים, חבריו לנשק, שהפכו לגיבורים במותם.

מותו של אדיר, רב-טוראי אדיר טהר, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, היה מכה קשה ועמוקה למשפחתו, לחבריו ולמדינת ישראל כולה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שכה אהב, האדמה שבה גדל ושאותה הגן. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, סגלית ודוד, שני אחים ואחות שאיבדו חלק מליבם – ספיר, עוז ושגיא. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה מאוחרת אך חשובה בגבורתו ובמקצועיותו.

החלל שהותיר אדיר היה עצום, והכאב שבלב המשפחה והחברים היה ונותר בלתי נתפס. "אבא מתגעגע אליך", כתב דוד, מילים פשוטות שנושאות בתוכן עולם של געגוע וכאב. אדיר, שאהב לחבר בין אנשים, שהיה ילד של אהבה ודאג תמיד לחלשים, השאיר אחריו מורשת של נתינה וערבות הדדית. כדי להנציח את דרכו ואת רוחו, יזמה משפחתו היקרה מספר מיזמים. האחד הוא כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, סמל של קדושה ונצח שמשקף את עוצמת נפשו. המיזם השני, הנושא את השם המרגש "אדיר במרום", הוא מרכז לנערים בסיכון. מרכז זה נועד לסייע לנערים צעירים למצוא את דרכם, להיות אזרחים תורמים לחברה, תוך טיפוח חיי חברה ורוח. זהו ביטוי חי ונושם לדרכו של אדיר – לקרב את החלשים, לעזור להם, ולראות את הטוב בכל אדם. זהו מפעל חיים שממשיך את נשמתו של אדיר, הופך את זכרו למקור השראה ותקווה.

בטקס מרגש ועצוב, עם שחרורם משירות סדיר בצה"ל, התאספו חבריו לפלוגה של אדיר מעל קברי החברים שנפלו במלחמה, ובהם קברו של אדיר. הם גזרו את תעודות החוגר שלהם, סמל לסיום תקופה משמעותית בחייהם, והניחו אותן על המצבות. הייתה זו הבטחה שקטה, חקוקה בלבבות, לזכור את כולם לנצח. הרגע הזה, של פרידה ושל הבטחה, שיקף את עוצמת הקשרים שנוצרו בין הלוחמים, ואת המחוייבות הבלתי מתפשרת לזכרם. אדיר טהר ז"ל, עם חיוכו הכובש, רעמת שיערו, טוב ליבו ונחישותו הבלתי מתפשרת, נצרב בזיכרון הלאומי כגיבור ישראל. הוא היה "ילד של אהבה", לוחם אמיץ, מפקד לדוגמה, ובן אדם שפשוט רצה לעשות טוב. סיפור חייו, קצר ככל שיהיה, הוא סיפור של גבורה אנושית, של נתינה, ושל אהבת מולדת עמוקה, והוא יישאר חקוק לנצח בלבבות אלה שהכירו אותו ואלה שלמדו עליו. מורשתו, דרך המיזמים המרגשים שהוקמו לזכרו, תמשיך להאיר את דרכם של רבים, ותהווה עדות חיה ונושמת לכוחה של הרוח הישראלית, רוח של תקומה, של תקווה ושל גאווה.