אדיר פורטוגל

במזכרת בתיה, יישוב שקט ופסטורלי הנטוע בלב השפלה, נולדה לפני עשרים ושלוש שנים נשמה בוהקת, ילד ששמו "אדיר" היה לו לתוכנית עבודה ולנבואה שהגשימה את עצמה בכל יום ורגע בחייו הקצרים והמלאים. ביום ח' בשבט תש"ס, חמישה עשר בינואר שנת אלפיים, הגיח לעולם אדיר פורטוגל, בנם השני של דינה ואברהם, אחיהם של עדן הבכורה, עוז וספיר הצעירים. הוא נולד אל תוך בית חם ותומך, שבו שולחן השבת היה תמיד מלא בצחוק ובשיחות עמוקות, מקום שעיצב את עמוד השדרה הערכי שלו והקנה לו את הביטחון לצאת ולכבוש את העולם. כבר מצעדיו הראשונים, ניכר היה בו ניצוץ מיוחד, סקרנות בלתי נדלית שדחפה אותו לגעת, לחוש, לפרק ולהרכיב כל דבר שנקרה בדרכו, להתנסות בכל חוג אפשרי, מהנגרות שחיברה אותו לעץ ולמלאכת הידיים, דרך חוגי אומנויות לחימה שלימדו אותו משמעת וכוח, ועד לחוגי טבע שבהם התבונן בפליאה בפרח נפתח או בנמלה הנושאת גרגר מזון גדול ממנה פי כמה. הוא לא הסתפק בידע שטחי; כשצפה בסדרות טלוויזיה על עולם הטבע או על המצאות פורצות דרך, עיניו היו ננעצות במסך, סופגות כל פרט, ותוך כדי צפייה כבר היה מדמיין בראשו איך יוכל לשחזר את הניסויים או לצאת למסע גילוי משלו.

אדיר גדל להיות נער הרפתקן, לא פחד להתלכלך בבוץ של שביל עפר או לטפס על העץ הגבוה ביותר בחצר, תמיד בחיפוש אחר הדבר הבא, המקום החדש שעוד לא נחקר, השביל שטרם נרמס. הוא אהב לטייל, לא רק בארץ אלא גם בדמיונו, לדמיין את העולם הגדול שמעבר לאופק, והחלומות הללו התגבשו בו עוד בטרם ידע לנסחם במילים. הוא היה ילד חברותי, כזה שמושך אליו אנשים כמו מגנט, לא בזכות מאמץ מיוחד אלא פשוט בזכות מי שהיה – טוב לב, קשוב, ועם חיוך כובש שהיה נדלק בקלות ומדביק את כל הסובבים אותו. חבריו אהבו אותו והעריכו אותו על נכונותו להקשיב, על יכולתו להצחיק, ובעיקר על ליבו הרחב שדאג תמיד לחלש, לקטן, לזה שצריך עזרה. אם ראה ילד שנדחק הצידה בהפסקת בית הספר בבית הספר היסודי על שם הרצוג, הוא היה ניגש, מניח יד על כתפו ומצרף אותו למשחק, ובהמשך בתיכון על שם רבין, אם שמע על מישהו שחווה קושי, הוא היה הראשון להציע עזרה, פשוטה ככל שתהיה, מתוך אמונה עמוקה שכולם ראויים לכבוד ולמקום. בתיכון הכיר את דניאל, נערה יפהפייה וטובת לב, והקשר ביניהם פרח והתפתח לאהבת אמת שנמשכה שבע שנים, קשר עמוק של חברות, אמון ותמיכה הדדית, ששניהם טיפחו באהבה ובמסירות.

אבל מעל לכל, אדיר היה כדורגלן בנשמתו. מגיל צעיר מאוד, עוד לפני שלמד לקשור את שרוכי נעליו בעצמו, הוא רדף אחרי כדור במרץ בלתי נלאה, ובמהרה התגלה ככישרון יוצא דופן. הוא שיחק בקבוצות מקצועניות בליגות הילדים והנוער, ועד גיל שש-עשרה הקדיש את כל כולו למגרש הדשא הירוק. חבריו לקבוצה, שהעריצו את כישרונו ואת נחישותו, כינו אותו "פורטו" – כינוי שדבק בו גם שנים אחר כך, כשהיה קצין בצה"ל, והפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. אביו, אברהם, סיפר לא פעם על נחישותו הבלתי מתפשרת על המגרש: באחד המשחקים, כשלמרות סדק בקרסול, סירב אדיר לרדת מהמגרש והמשיך לשחק שמונים דקות תמימות, רץ, חטף, מסר ובעט, כאילו הכאב אינו קיים, כשהוא מונע רק מהרצון לנצח. גם כשפרש ממשחק תחרותי, אהבתו לכדורגל לא דעכה לרגע. הוא המשיך לשחק עם חברים בשכונה, במגרש הקטן שליד הבית, שם הכדור היה מתגלגל על האספלט החבוט והצחוק היה מהדהד באוויר עד שעות הערב המאוחרות. גם בתקופת שירותו הצבאי העמוס, הוא מצא זמן – בשבתות, או בחופשות קצרות – לארגן משחקי כדורגל בבסיס, ולוודא שתמיד יש כדורגל בחייו. מעבר להיותו שחקן, אדיר היה אוהד שרוף של מכבי תל אביב, עלה וידע את כל השירים והקריאות של "שער 11", עמוד האוהדים השרופים. הוא נהג לנסוע למשחקים בארץ באופן קבוע, לחוש את הדופק הפועם של הקהל, את המתח באוויר, את השמחה או האכזבה שמתחלפות בין רגע. הוא אף הגשים חלום וטס לצפות במשחקים של הקבוצה בחו"ל, חוויה שהייתה עבורו פסגת האושר, שבה שילב את שתי אהבותיו הגדולות – כדורגל ונסיעות.

בתוך הבית, אדיר היה עוגן של אהבה ומסירות. הוא היה קשור מאוד למשפחתו, לא החמיץ ארוחות ערב שבת כל עוד הדבר היה תלוי בו, ותמיד מצא את הדרך לחזור הביתה, ולו רק לכמה שעות, כדי לחלוק את האוכל, את השיחות, את החום המשפחתי. הוריו, דינה ואברהם, העריצו אותו והתגאו בו בכל ליבם, רואים בו את מימוש כל התקוות והחלומות שהיו להם. עבור אחותו הצעירה, ספיר, הוא שימש מודל לחיקוי, דמות של אח גדול חזק ותומך, שניתן לסמוך עליו בכל מצב. היא ראתה בו את הדרך, את הדוגמה האישית, את מי שהראה לה שאפשר לשאוף גבוה ולהגיע רחוק. אחיינו הקטן, ליעד, אהב את "דוד אדיר" מעומק ליבו, שמח על קרבתו, ועיניו היו אורות בכל פעם שאדיר היה נכנס בדלת, מביא איתו רוח של שטות, משחק וחיבוקים גדולים. אדיר היה בחור יפה תואר, עם אותו חיוך כובש שהיה סימן ההיכר שלו, מבט חודר ועיניים טובות ששידרו רגישות, טוב לב ואכפתיות אינסופית כלפי הזולת. הוריו תיארו זאת בצורה מדויקת: "כל מי שהכיר אותו, התאהב בו מיד". הוא ידע להצחיק את סובביו, למצוא את נקודת האור בכל סיטואציה, ולהפיץ סביבו אווירה של שמחה וקלילות. אך מעבר לכך, בלטה בו נתינה אין קץ, צניעות אמיתית לצד תחכום, נחישות בלתי רגילה, כוח רצון פלדה ודבקות במטרה ובערכים שהאמין בהם. בכל מסגרת שבה פעל, היה חשוב לו להיות הטוב ביותר, לא רק ביחס לאחרים, אלא גם ביחס ל"עצמו של אתמול", כפי שתיארו זאת הוריו. הוא תמיד שאף להשתפר, לשנות, להוביל ולהצטיין, לא להסתפק במה שטוב, אלא לחפש את הדרך הטובה יותר. כפי שאמו ניסחה זאת, "לא הסתפק בדרך טובה, תמיד סלל דרך טובה יותר". כמנהיג אמיתי, הוא אהב לקרוא תיגר על המוסכמות, לא התפשר על מה שנראה לו נכון, חיפש אתגרים חדשים, שאל שאלות נוקבות והטיל ספק במטרה להגיע לאמת עמוקה וטובה יותר.

בנובמבר 2018, כשאדיר היה בן שמונה עשרה, הוא התגייס לצה"ל. הצבא לא היה עבורו רק חובה, אלא ייעוד, הגשמת חלום ילדות. הוא שאף לשרת בחטיבת "גבעתי", חיל הרגלים, ובמיוחד בסיירת החטיבה, יחידה שנודעה בקשיחותה ובדרישותיה הגבוהות. הוא עבר את הגיבוש המפרך בהצלחה, תוך הפגנת יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן, ושובץ כפי שרצה – בסיירת גבעתי. השירות הצבאי היה עבורו לא פחות מקודש. בכל שלב, מיום הגיוס ועד לשחרור, הוא בלט לטובה ביחסו הרציני לכל משימה, במקצועיות חסרת פשרות, בביטחון העצמי שהקרין על סביבתו, ובעשייה בלתי מתפשרת. כושרו הגופני היה מעולה, והוא הציב לעצמו סטנדרטים גבוהים במיוחד, אך מעל לכל אלה, בלטו בו הרעות, הנכונות לעזור לזולת, והרגישות לכל אחד ואחת. הוא ידע לזהות מצוקה, להציע כתף, מילה טובה או עזרה מעשית, גם כשהיה עמוס במשימותיו שלו. על כן, כל מי ששירתו לצידו, פקודיו ומפקדיו כאחד, סמכו עליו בעיניים עצומות, על תפקודו המצוין ועל החלטותיו בשדה הקרב וגם מחוצה לו.

לאחר שנתיים של שירות קרבי מאתגר בסיירת גבעתי, במהלכן צבר ניסיון מבצעי עשיר והוכיח את מנהיגותו הטבעית, יצא אדיר לקורס קצינים. היה זה מהלך טבעי עבורו, שכן תכונות המנהיגות והיכולת להוביל היו טבועות בו עמוק. הוא סיים את הקורס בהצטיינות ביולי 2021, כשדרגות הקצונה מנצנצות על כתפיו, והוצב כמפקד מחלקה בפלוגה המסייעת של גדוד "שקד" בחטיבת "גבעתי". כמפקד, אדיר היה דמות נערצת על חייליו. הם העריצו את אדיבותו, את האכפתיות הכנה שהפגין כלפיהם, את ההתעניינות הבלתי פוסקת בשלומם, במצב רוחם ובחייהם האישיים. הוא לא היה רק מפקד, אלא חבר, אח גדול, ולעיתים אף דמות אב. הוא העניק עזרה בכל מה שנדרש, בין אם היה זה עצה מקצועית, אוזן קשבת ללבטים אישיים, או סיוע מעשי בפתרון בעיות. חייליו הושפעו לטובה משיחות המוטיבציה שיזם, מילות העידוד שהיו מעניקות להם כוח להמשיך גם ברגעים קשים, וגם משיחות הביקורת – שתמיד נאמרו בטון בונה ומכבד, ונועדו אך ורק לשפר ולפתח אותם. אחד מחייליו תיאר את הקשר המיוחד עמו: "קראנו לך 'החתיך של הפלוגה' לא סתם – עם החיוך הכובש שלך שגרם לכולנו לחייך גם". חיוכו של אדיר היה פשוט מדבק, והוא הצליח להאיר כל חדר, כל עמדה, כל רגע מתוח.

לקראת סיום תפקידו כמפקד מחלקה, התמיין אדיר לתפקיד מפקד צוות בקורס קצינים בבה"ד 1, תפקיד יוקרתי המכשיר את דור המפקדים הבא של צה"ל. באופן מפתיע, אדיר עצמו לא שאף לקבל תפקיד זה. הוא העדיף להישאר בשטח, בלב העשייה המבצעית, להילחם ולהוביל חיילים בקרב. אולם מפקדיו, שהכירו היטב את אישיותו הייחודית ואת כישרונו כמנהיג, טענו שדווקא משום כך הוא יהיה המפקד המוצלח ביותר בקורס. הם האמינו שביכולתו להחדיר בצוערים הצעירים את המוטיבציה העמוקה לשירות משמעותי בפלוגה לוחמת, לנטוע בהם את אותה אש בעיניים שבערה בו. הם ידעו שאדיר, עם הניסיון הקרבי שצבר והערכים שהנחו אותו, יוכל להעביר את המסר החשוב ביותר: להיות קצין לוחם זה לא רק לדעת לפקד, אלא בעיקר לדעת לדאוג, לאכוף, ולהיות אדם. ואכן, אדיר קיבל את התפקיד, ועם כניסתו אליו, העביר לחייליו מסר שהפך למעין מנטרה, תמצית פילוסופיית הפיקוד שלו: "תדאגו לחיילים כמו אימא שלהם, תחנכו אותם כאילו הייתם אבא שלהם, תלמדו אותם כאילו היו האח הקטן שלכם ותקשיבו להם כמו לחבר שלכם". המסר הזה, שאותו חזר ושינן לאורך כל דרכו הפיקודית, שיקף את תפיסת עולמו – פיקוד מבוסס על אהבה, אמון, הקשבה ודאגה אמיתית, כזה שרואה את האדם שמאחורי המדים.

בתום תפקידו בבה"ד 1, חזר אדיר לשטח הפעיל, הפעם לתפקיד סגן מפקד הפלוגה המבצעית בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי. במשך שמונת החודשים בתפקיד זה, הוצב אדיר עם יחידתו בגזרות מורכבות ומאתגרות, בין היתר בגוש עציון, באזור שכם וג'נין. הוא הוביל את חייליו במבצעים מורכבים, בפעילויות ביטחון שוטף ובסיורים רבים, כשהוא מפגין שוב ושוב מקצועיות, קור רוח ושיקול דעת תחת לחץ. הוא היה תמיד בחזית, מוביל בדוגמה אישית, נחוש במשימה ודואג לכל פרט ופרט. אחד מחייליו תיאר אותו כתמצית של דמות אב: "הוא היה כמו אבא שני שלי – כל שבת איתך הייתה חוויה, היית מסתכל עליי ועל כולם בגובה העיניים ומקשיב ועוזר בכל מה שצריך". ביטוי זה תפס את מהותו של אדיר כמפקד: הוא ראה את חייליו כאנשים שלמים, לא רק כחיילים. הוא ידע להפריד בין הדרישות המבצעיות הקשוחות לבין הצורך להתייחס לכל אחד בכבוד, בהבנה ובאמפתיה. הוא היה שם בשבילם, תמיד, לכל דבר, גדול כקטן, וזה מה שהפך אותו למפקד נערץ ואהוב כל כך.

באוגוסט 2023, לאחר חמש שנות שירות משמעותי ומאתגר, שכלל גם שירות חובה וגם שירות קבע, השתחרר אדיר מצה"ל. הוא יצא לחופשת שחרור ארוכה ומיוחלת, תכנן לטייל בעולם, לחוות תרבויות חדשות, ולמלא את המצברים. שבוע אחד בלבד לאחר שהוריד את המדים, הוא כבר היה על מטוס לדרום אמריקה, היבשת שמשכה אותו מזה זמן רב. שם, הוא הצטרף לבת זוגו דניאל, שהמתינה לו. במשך חודשיים הם טיילו יחד, חקרו נופים עוצרי נשימה, גלשו על גלים באוקיינוס, צילמו שקיעות מרהיבות בצבעי אש ודם, ופשוט נשמו חופש. דניאל שבה ארצה בתחילת אוקטובר, אך אדיר תכנן להמשיך לטייל עוד כחצי שנה, לצלול עמוק יותר לתוך התרבות המקומית, ולהגשים את חלום ההרפתקנות שפיעם בו עוד מילדות. השקט, החופש והריחוק מישראל היו בדיוק מה שהיה צריך אחרי שנים כה אינטנסיביות בצבא, אך השקט הזה נשבר באחת, ברעש מחריש אוזניים, בבוקר שמחת תורה.

בשבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, כשאדיר ישן עמוק אי שם באמריקה הדרומית, נפתחה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס על יישובי עוטף עזה ועל מדינת ישראל כולה. כשהידיעות על הזוועות החלו לזרום, כשהוא שמע על הטבח ביישובי הדרום, על אלפי הטילים, על חטיפת האזרחים, ובין היתר, קיבל את הבשורה הקשה על נפילתו של מי שהיה מפקד הפלוגה שלו – ידע אדיר ללא היסוס, ללא צל של ספק, שהוא חייב לחזור לארץ, ויהי מה. הרצון העמוק להגן על ביתו, על משפחתו, על המולדת שכל כך אהב, בער בו בעוצמה שלא הותירה מקום לשום מחשבה אחרת. הוא התקשה למצוא טיסה שיוצאת לארץ, הטיסות בוטלו, השמיים נסגרו, אך אדיר, עם הנחישות שאפיינה אותו כל חייו, לא ויתר. הוא חיפש בכל דרך אפשרית, התקשר לכל מי שיכול היה לעזור, ולבסוף, מצא טיסת חילוץ שהמריאה מפרו, שהייתה בדרכה לישראל. ביום חמישי, שנים עשר באוקטובר, הוא נחת בישראל, ועוד לפני שהספיק להחליף בגדים או לנוח מהטיסה המפרכת, התייצב למילואים. הוא לא קיבל צו 8, אף אחד לא קרא לו, אך הוא ידע שמקומו בקרב, עם חבריו. הוא חתם על נשק ועל ציוד, לבש את המדים הסגולים שהיו לו כעור שני, ונסע במהירות לנקודת ההתכנסות של גדוד "שקד", מוכן לכל משימה, עם אותה אש בעיניים שכל כך אפיינה אותו.

ביום שישי, עשרים ושבעה באוקטובר 2023, כשהכוחות הראשונים של צה"ל נכנסו קרקעית לרצועת עזה, אדיר היה שם, עם הגדוד שלו. הוא נלחם בגבורה ובתעוזה, ראשון לכל משימה, מוביל את הדרך באומץ לב ובחוסר פחד. הוא האמין בכל ליבו שישוב הביתה לאחר ניצחון במלחמה הצודקת הזו, מלחמה על קיומנו ועל עתידנו. בתחילת הלחימה, שובץ אדיר כמפקד "נמר פינוי" – נגמ"ש כבד המשמש לפינוי נפגעים, ופעל ביחד עם הרופא של הגדוד, תפקיד קריטי שהציל חיים רבים תחת אש. ימים בודדים לאחר מכן, חווה הצוות שלו תקלה טכנית בנמר, והם נאלצו לצאת מעזה בחזרה לשטחי הכינוס כדי לסדר אותה. שם, בשטחי הכינוס, ראה אותו הסמג"ד של גדוד "שקד". הסמג"ד, שהכיר את אדיר עוד מתפקידיו הקודמים, התלהב מיכולותיו, מנוכחותו, מהרעל בעיניים ומהמוטיבציה הבלתי רגילה שלו. הוא ביקש שאדיר יעבור לפקד על הנמר שלו עצמו – תפקיד משמעותי, המאפשר להיות בלב העשייה המבצעית, כמה שיותר קרוב ללחימה. אדיר, שזה בדיוק מה שרצה, קפץ על ההזדמנות, ועבר להיות מפקד הנמר של הסמג"ד, נלחם לצידו בחזית, מוביל את הכוחות פנימה, אל תוך סמטאות ג'באליה.

ביום חמישי, שישה עשר בנובמבר 2023, לאחר שבועות ארוכים של לחימה אינטנסיבית בתוך הרצועה, יצא אדיר מעזה לכמה שעות בודדות של חופשה בביתו במזכרת בתיה. הייתה זו חופשה קצרה, אך רגעים יקרים מפז. לראשונה, זכה לפגוש את אחייניתו החדשה, תינוקת קטנה ויפהפייה שנקראה "שקד" – שם שמהדהד את שם הגדוד שבו שירת ואת רוח הלחימה שלו. אחיו עוז בישל ארוחה משפחתית חמה, והמשפחה התכנסה סביב השולחן, כאילו הייתה זו ארוחת שבת רגילה, מנסים לדחוק הצידה את המחשבות על המלחמה המשתוללת מעבר לגדר. אדיר, עם חיוכו המפורסם, ניסה להשרות אווירה של נורמליות, לספוג כמה שיותר אהבה וחום מהקרובים לו. באותו ביקור, הוא העניק לאחותו ספיר, שהייתה באותה עת בקורס קצינים בעקבותיו, את סיכת המ"מ שלו – סמל לדרך, למנהיגות, למסירות, מעין העברת שרביט סמלית. הוא נפגש גם עם חברתו דניאל, עם חברים מהבית, מנסה לדחוס לתוך שעות ספורות עולם שלם של אהבה ותמיכה, של זיכרונות וחלומות. הוא ידע שישוב אל התופת, אך הרגעים הללו נתנו לו כוח להמשיך.

ביום ראשון, התשעה עשר בנובמבר 2023, בשעות הבוקר המוקדמות, שב אדיר אל לב הלחימה. במהלך פעילות מבצעית בעיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה, נקלע הגדוד להיתקלות קשה ופנים אל פנים עם מחבלים. הקרב היה עז, והאש ניתכה מכל עבר. באותם רגעים קריטיים, מפקדים וחיילים רבים נפצעו. אדיר, עם התושייה המדהימה שאפיינה אותו, עם חוסר הפחד שאיפשר לו לראות את התמונה כולה תחת אש, ועם הדאגה הבלתי מתפשרת לחבריו, לא היסס לרגע. הוא רץ קדימה, אל לב הסכנה, כדי להגן על חבריו ולעזור לפצועים. הוא פעל במהירות ובנחישות, מתוך אינסטינקט עמוק של הקרבה עצמית. בזכות גבורתו ותושייתו הבלתי רגילה, ניצלו חייהם של חיילים רבים באותה היתקלות קשה. אך אדיר, סגן אדיר (פורטו) פורטוגל, שילם את המחיר היקר ביותר. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושלוש בלבד, כשחיוכו הכובש, אומץ ליבו והאש בעיניו היו חלק ממנו עד הרגע האחרון.

הבשורה המרה הכתה כרעם ביום בהיר בתושבי מזכרת בתיה ובישראל כולה. אדיר, הילד עם החיוך, הכדורגלן, המפקד הנערץ, נפל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה, ביום ו' בכסלו תשפ"ד. מסע ההלוויה היה בלתי נתפס בעוצמתו: אלפים מתושבי מזכרת בתיה, מכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסייה, עמדו בצידי הכביש המוביל אל בית העלמין, נופפו בדגלי ישראל, והצדיעו לו במסעו האחרון, מלווים אותו בכאב עמוק ובהערכה אינסופית. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב – דינה ואברהם, שתי אחיות – עדן וספיר, אח – עוז, וחברה – דניאל, וחלל עצום שאין לו תחליף.

אתר הנצחה הוקם לזכרו – www.rememberadir.com – מקום שבו ניתן לראות את פניו המחייכות, לקרוא על פועלו, ולהיזכר באור שהיה. אמו, דינה, כתבה במילים קורעות לב: "אדיר היה אח דואג, דוד אהוב ובן שהייתי מאחלת לכל אימא. עדיין לא מעכלת את הסרט הרע הזה, רוצה להתעורר מהסיוט ושהוא יהיה לידי. הגעגועים לא מרפים, והלב מרוסק. מחכה שתבוא לי בחלום ואוכל לנשק אותך שוב". מילותיה שיקפו את הכאב העמוק והבלתי נתפס של אם שאיבדה את בנה, את התקווה חסרת הסיכוי לראות שוב את חיוכו. אביו, אברהם, ספד לו וחיבר את חייו אל נשמתו הלוחמת: "מהילדות ידענו שתהיה לוחם, תמיד היית פייטר. כל משחקי המחשב ששיחקת – על מלחמות, צלפים, קרבות ירי. כששיחקת כדורגל, לא היה אכפת לך מכלום – גליצ'ים על אספלט זה כלום בשבילך. בקבוצת כדורגל של מזכרת שיחקת אפילו עם סדק בקרסול – במשך שמונים דקות לא ויתרת. גם כשהיינו משחקים ב'סוני' כדורגל, לא ידעת לחטוף גול. היית ילד חכם ונבון וחתיך-על. כל מקום שהיית בו, היית כמו מגנט – כולם היו סביבך. חלמת להיות לוחם והגשמת את החלום". דבריו ציירו תמונה של ילד שחי את הלחימה, את האתגר, את הניצחון, בכל תחומי חייו.

אחותו הבכורה, עדן, ביטאה את הגאווה האינסופית בו: "תמיד היית גיבור, תמיד חייכת, תמיד עזרת לכולם ותמיד תמיד רצית להיות ראשון. וככה באמת היית. ועכשיו נשאר לנו לספר עליך בגאווה רבה, על כמה אדיר היית, כמה רעל, כמה אש בעיניים. אני מבטיחה להמשיך לספר עליך לכל מי שירצה לשמוע, ולא נפסיק לעולם, עד שניפגש שוב ביום מן הימים". אחיו, עוז, ספד לו במלאת שלושים לנפילתו, וחשף את הקשר העמוק והתוכניות המשותפות שנגדעו באחת: "כבר שלושים יום אני מריץ בראש את כל התוכניות שהיו לנו ביחד, איך רצינו ואפילו התחלנו להתקדם ולצמוח ביחד. ממש הייתי צריך אותך לידי. כבר שלושים יום שאני נכנס לחדר שלי וחולף ליד החדר שלך. שלושים לילות שאני נרדם בידיעה שהחדר הצמוד אליי יישאר ריק לעולם. הזיכרונות ממך מלווים אותי בכל רגע, אני אחיה אותך בכל יום". אחותו הצעירה, ספיר, שבחרה לצאת לקורס קצינים בעקבותיו, כתבה מילות פרידה ששיקפו את רוחו ואת מורשתו: "מודה כל בוקר וערב על שנפלה בחלקי הזכות להיות אחותך במשך תשע-עשרה שנים נפלאות. לא הייתי מחליפה אף לא שנייה איתך". לאחר שסיימה את קורס הקצינים, כשהסיכה של המ"מ, זו שאדיר העניק לה בביקורו האחרון, נצנצה על מדיה, היא כתבה מסר עוצמתי, מעין צוואה רוחנית מפיו: "אם יש משהו אחד שאני יכולה לגמד אליו את כל מה שאדיר היה רוצה שאעביר הלאה – זה לחיות ולא להתחרט. לנסות, ליפול ולקום. לדעת ליהנות מהחיים. זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי. תחיו בדרך שלא תתחרטו על כלום. תנצלו כל רגע, תעשו דברים שאתם אוהבים נטו בשביל עצמכם. תנצלו כל משאב שיש לכם, תשקיעו בעצמכם, תפתחו את עצמכם ותמיד תחפשו איפה אפשר להשתפר. תיהנו מהדברים הקטנים, תצחקו חזק, אל תעצרו חיוכים, תראו לאנשים שאתם אוהבים אותם, תרעיפו מחמאות וטוב לסביבה, זה לא עולה כסף, ותמיד תדאגו לאנשים שלכם. נכון, בסוף לא גימדתי את זה לדבר אחד קטן, אבל ככה אדיר היה. לא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח לתאר אותו במילה, אולי חוץ מהמילה שתפורה עליו כמו כפפה ליד – אדיר".

הזיכרון של אדיר פורטוגל ממשיך לפעום בלבבות רבים. עוז, אחיו, ורוני, גיסו, כתבו לזכרו את השיר המרגש "מלאך בסגול", שהולחן על ידי עדי לאון ובוצע על ידי הזמר רון שובל, שיר שהפך להמנון כאב וזיכרון. סרטון מרגש עם תמונות מחייו הועלה ליוטיוב, מלווה בשיר נוסף שבוצע על ידי רוני אברהם, ובו מילים נוגעות ללב: "חולפות השעות, עוברים הימים / יודע אתה – הימים לא קלים / סמל שכמוך מביט בי, מחייך / ייתכן שנשארת ולעולם לא תלך / מביט עוד פעם ושואל 'איך?'". גם מועדון הכדורגל "מכבי תל אביב", קבוצתו האהובה, הנציח אותו בכתובת גרפיטי גדולה ומרגשת שעליה נכתב "שער 11 לא שוכח", ודף מיוחד הועלה לזכרו באתר האינטרנט של המועדון. בתיכון רבין במזכרת בתיה, בו למד אדיר, נערך בינואר 2024 טורניר כדורגל לזכרו וליום הולדתו, כשהכדור ממשיך להתגלגל על המגרש שבו אדיר בילה שעות כה רבות, ומסמל את המשכיות החיים ואת הרוח הספורטיבית שהייתה בו. אליה קמוס, חבר מפלוגת המסייעת של שקד, תיאר אותו במילים פשוטות ונוגעות: "הכרתי את אדיר מהיום הראשון שלי בגדוד והוא תמיד התנהג וקיבל אותנו בצורה מושלמת. צורה של בן אדם גבר שמעריך את הדברים הקטנים קפה סיגריה וחיוך זה האיש. נזכור אותו לעד אני מבטיח 💜". אדיר פורטוגל, שאת שמו נשא בכבוד, היה אכן אדיר במעשיו, ברוחו, בחיוכו ובאהבתו לאדם ולמולדת. הוא הקרין אור, אהבה, אומץ ונחישות, והשאיר אחריו מורשת של גבורה אנושית, של דאגה לזולת ושל אמונה בלתי מתפשרת בטוב. חיוכו יישאר חרוט בזיכרון, עדות לחיים מלאים, משמעותיים, ולבחירה אמיצה להגן על הבית, עד נשימתו האחרונה. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לחיות בתוכנו, להאיר את דרכנו, ולזכור לנו שתמיד יש דרך טובה יותר, תמיד יש סיבה לחייך, ותמיד יש על מה להילחם.