אדיר גאורי

האוויר של ירושלים, ביום י"ט באדר ב' תשס"ג, עשרים ושלושה במרץ אלפיים ושלוש, נשם לתוכו התרגשות שקטה. הבית הקטן בשכונת גילה, עם הנוף הפתוח אל ההרים המקיפים את העיר, התמלא באור חדש כשנולד אדיר. הוא היה בנם הבכור של רות וחגי, והגעתו הייתה כמו משב רוח רענן, הבטחה לעתיד. רות, עייפה אך מאושרת, ליטפה את ראשו הרך והרגישה את כובד האחריות המתוקה שהוטלה על כתפיה. חגי, עמד לידה, מבטו נח על הפעוט הקטן, וליבו התרחב בתחושת גאווה ושייכות עמוקה. בשנים הראשונות, הבית היה מלא בצחוק תינוקות, בריחות של אבקת כביסה ובקבוקים, ובצליל עדין של שירי ערש. אדיר גדל להיות ילד סקרן, שעיניו הגדולות בחנו כל פינה בחדר, כל חפץ קטן, כאילו ניסה לפענח את סודות העולם. כשאפרת, אחותו הצעירה, הצטרפה למשפחה כמה שנים אחר כך, הוא קיבל אותה בזרועות פתוחות, בבגרות מפתיעה לגילו. הוא למד במהרה את קולה, את צחוקה, את הדברים ששימחו אותה ואת אלה שעשו לה עצוב. הוא היה שם בשבילה, אח מסור, שהבין לליבה ועשה הכול למענה, אם זה היה בבניית מגדלי קוביות שהתפרקו ברעש משעשע, או בהגנה עליה מפני ילדים גדולים יותר בגן השעשועים.

בילדותו המוקדמת, אדיר היה ילד שקט במהותו, לא מהסוג שרודף אחרי תשומת לב, אלא נוכחות רגועה ונעימה. הוא היה אדיב, תמיד הקפיד על מילות נימוס, והחיוך שלו, שילווה אותו כל חייו, היה חיוך קטן ומבוייש, כזה שהופיע על פניו רק כששמח או כשצחק מבדיחה טובה. מתחת לשלווה החיצונית הזו, פעם חוש הומור דק, עוקצני לעיתים, שהצליח להעלות חיוך על פני הסובבים אותו. כבר מגיל צעיר, ניכר בו חוסן נפשי יוצא דופן. הוא לא נטה להיסחף אחרי רגשות עזים, אלא ניגש לכל אתגר במחשבה תחילה, ביישוב דעת. כשהיה נופל וקם, היה מנער את אבק הדרכים מבגדיו, מחייך את חיוכו המבוייש, וממשיך הלאה, בלי דרמות מיותרות. בבית הספר, יכולותיו הבליטו אותו במהרה. הוא היה ילד אינטליגנטי מאוד, שקלט חומרים במהירות יוצאת דופן. לא פעם, המורה הייתה מסבירה נושא מורכב, ואדיר היה יושב בשקט, מהנהן בראשו, וכששאלו אותו שאלה, התשובה הייתה ניתנת בניסוח מדויק ובהיר, כאילו הנושא תמיד היה מובן לו מאליו. הוא היה חרוץ, לא ויתר על אתגר לימודי, ותמיד שאף למצוינות. זה הפך אותו לאהוב על המורים, שהעריכו את בגרותו ואת רצונו ללמוד. הוא לא היה מתלונן על שיעורי בית, אלא ניגש אליהם עם סקרנות, עם הרצון להבין לעומק. הוריו, רות וחגי, ראו את התכונות האלה מתפתחות בו, את הכבוד שרחש להם, את האופן שבו הקשיב לעצותיהם, את השקט שבו קיבל את סמכותם. הוא היה בן שכיבד את הוריו לא מתוך פחד, אלא מתוך הערכה ואהבה אמיתית.

מעבר ללימודים, אדיר היה חבר אמת. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו. אם מישהו היה זקוק לעזרה במבחן קשה, או סתם כתף להישען עליה אחרי אכזבה, אדיר היה שם. הוא לא רק עזר להם לפתור בעיות, אלא גם דחף אותם קדימה, האמין בהם, וגרם להם להאמין בעצמם. "חבר שתמיד יהיה שם בשבילך, לא משנה מה," כך הגדירו אותו חבריו, והמשפט הזה היה כל כך מדויק לאופיו. הוא היה רגיש לזולת, בעל לב טוב, ותמיד שם לב למי שנותר בצד. במסיבות יום הולדת או במפגשים חברתיים אחרים, כשהיה מזהה ילד שיושב לבדו בפינה, או מישהו שנראה נבוך ומודר, היה ניגש אליו בשקט, מציע לו להצטרף למשחק, משלב אותו בשיחה, ודואג שהוא ירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה. המעשים הקטנים הללו, שנעשו ללא צורך בהכרה או שבחים, הם שהותירו חותם עמוק על כל מי שפגש אותו. "אדיר היה מהאנשים האלה שמשאירים בך חותם עמוק וחיובי גם אם נפגשת איתם לזמן קצר," העידו עליו חבריו, והמשפט הזה סיכם היטב את מהותו. הוא היה נוכחות מרגיעה, מעוררת השראה, כזו שמשנה במעשיה הקטנים את האווירה סביבה.

האהבה הגדולה של אדיר, מחוץ לכותלי הבית והלימודים, הייתה הכדורגל. כילד, הוא היה אוהד נלהב של קבוצת "בית"ר ירושלים". צבעי הצהוב-שחור היו חלק בלתי נפרד מילדותו, ורעש הקהל מהטלוויזיה בימי שבת היה פס קול קבוע בבית גאורי. הוא היה יושב מול המסך, מרותק, מנתח כל מסירה וכל בעיטה. עם השנים, האהדה הזו הפכה למעורבות פעילה. הוא לא רק רצה לצפות, אלא גם לשחק. בנעוריו, הפך משחקן חובבני לשחקן כדורגל מצטיין. הוא החל לשחק בקבוצת הנוער של "בית"ר ירושלים", שם שייף את כישרונותיו, למד את חוקי המשחק לעומק, והרגיש את הדשא מתחת לרגליו. אחר כך, עבר לקבוצת "בית"ר נורדיה ירושלים", ושיחק בתפקיד בלם בקבוצת הנוער הראשונה של המועדון. תפקיד הבלם, מספר חמש על גבו, התאים לו כמו כפפה ליד. הוא דרש לא רק כוח פיזי אלא גם תפיסה מנטלית עמוקה, ראיית משחק רחבה. אדיר ניחן ביכולת אסטרטגית מבריקה. הוא היה מסוגל לצפות כיצד יתפתח מהלך נגדי עוד לפני שהוא התחיל, לקרוא את המגרש, ולמקם את עצמו ואת חבריו באופן שיבלום את התקפת היריב. הוא היה עוגן הגנתי, נקודת משען יציבה. "אדיר היה ילד מקסים, עם חיוך קטן של מבוכה," סיפר מאמנו בקבוצת נורדיה, ונזכר כיצד "שיחק עם המספר חמש על גבו והצליח לייצב את הקבוצה סביבו." החיוך הזה, שהיה כל כך אופייני לו, היה מופיע אחרי הצלה דרמטית, או אחרי שבלם מתקפה מסוכנת, כמעין התנצלות על תשומת הלב שקיבל, למרות שהיה ראוי לכל שבח. הוא היה המנהיג השקט, זה שמעניק ביטחון לחבריו לקבוצה, לא באמצעות צעקות או הוראות מתלהמות, אלא באמצעות נוכחותו השקטה, המקצועית והאיתנה.

השנים בתיכון, בבית הספר מקיף גילה, היו שנים של התגבשות נוספת. אדיר המשיך להצטיין בלימודים, וסיים אותם בהצטיינות, אך במקביל, החל לגבש את דרכו לעתיד. בתוכו בערה אהבה עמוקה לעם ישראל ולמדינת ישראל, תחושת שייכות ורצון עז להגן עליה. הוא לא רק דיבר על זה, אלא חש את זה בנשמתו. השיחות בבית, החדשות בטלוויזיה, הסיפורים על עברה של המדינה – כל אלה הזינו את תחושת השליחות שלו. הוא גמר אומר להגן על המדינה בשירותו הצבאי, אך לא סתם שירות. הוא רצה להגיע ליחידה מובחרת, יחידת עילית, וליבו נמשך במיוחד לסיירת מטכ"ל. המחשבה על האתגר, על המצוינות הנדרשת, על היכולת לתרום באופן משמעותי – כל אלה הציתו בו אש. הוא עשה הכול כדי להגיע למטרה ולהגשים את החלום הזה. ההכנה לצבא לא הייתה עבורו עוד מטלה, אלא פרויקט חיים. הוא בנה לעצמו מסגרת של אימוני כושר מפרכים, תוכנית נוקשה שדרשה משמעת עצמית ברזל. כל בוקר, הרבה לפני שהשמש טיפסה מעל הרי ירושלים, הוא היה כבר בחוץ, רץ, מתאמן, דוחף את גופו לקצה גבול היכולת. הזיעה הייתה נוטפת ממנו, השרירים בערמו, אך הוא עמד בזה בנחישות, עם מטרה ברורה מול העיניים. חבריו, שראו את המסירות וההתמדה שלו, נסחפו אחריו. הם הצטרפו אליו לאימונים, בהשראתו ובהנחייתו, וביחד, יצרו קבוצה קטנה של צעירים חדורי מוטיבציה, שהפכו את הדרך לצבא למסע משותף של התחשלות.

לקראת הגיוס לצה"ל, הגיע השלב המכריע: הגיבוש, תהליך מיון אינטנסיבי בן חמישה ימים ליחידה מובחרת. הגיבוש היה מבחן פיזי ומנטלי קשוח, ללא רגע של מנוחה, שנועד לדחוף את המועמדים לקצה גבול היכולת שלהם ולחשוף את אופיים האמיתי תחת לחץ. הלילות היו קצרים, הימים ארוכים ורוויים במשימות פיזיות תובעניות, במבחנים קבוצתיים ובדילמות אתיות. אדיר, למרות שהיה מתחרה על מקום ביחידה יוקרתית, לא איבד לרגע את טוב ליבו ואת רגישותו לזולת. הוא תמך במועמדים האחרים, עודד אותם, ודאג לרוח הצוות. אחד מהם סיפר לימים, בזיכרון טרי וכואב: "בסוף היום הראשון של הגיבוש סיפרתי לאדיר כמה קשה לי ושאני שוקל לפרוש. הייתי שבור, עייף, חבול, והמחשבה לוותר הייתה מפתה כל כך." אדיר הקשיב לו בשקט, עם המבט המרגיע שאפיין אותו, ואז אמר לו, בטון רגוע אך נחוש: "'תקשיב, גם לי קשה, וגם אני חושב על פרישה. כולם ככה ונסיים את זה ביחד.' הוא היה הכי טוב בצוות, ככה שברור שלא חשב על פרישה, אבל הוא רצה לעודד אותי ונתן לי המון כוח ותקווה להמשך." המילים האלה, שנאמרו ברגע של שבירה, היו כמו חבל הצלה. הן הפיחו תקווה, העניקו כוח להמשיך, והזכירו למועמד המתלבט שהוא לא לבד. החבר הזה, שלימים התקבל ליחידת יהל"ם, סיפר לאדיר את החדשות הטובות. "אמר לי שתמיד האמין בי," נזכר, והחיוך המבוייש של אדיר, שהופיע אז, היה שווה יותר מכל מילת שבח. בסיום תהליך המיון המפרך, התקבל אדיר לסיירת מטכ"ל, יחידת עילית באגף המודיעין. סגן מפקד היחידה, שראה אלפי מועמדים עוברים תחת ידיו, ציין כי נתן לאדיר ב"גיבוש" את הציון הגבוה ביותר מבין כלל המועמדים, עדות חותכת ליכולותיו יוצאות הדופן, לא רק הפיזיות אלא גם המנטליות והחברתיות.

ביום שמונה באוגוסט אלפיים עשרים ואחת, התגייס אדיר לצה"ל. היום הזה סימן את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו, פרק של הגשמת חלום. הוא לבש את מדי הזית, הרגיש את משקל הווסט על כתפיו, וידע שהוא צועד בדרך שבחר לעצמו בנחישות כה רבה. שירותו בסיירת מטכ"ל היה אינטנסיבי ומאתגר. הוא עבר את מסלול ההכשרה הבסיסית הארוך, שנמשך שישה עשר חודשים – תקופה שהפכה אותו מנער צעיר ללוחם מיומן, חדור מטרה. כל יום היה מבחן חדש, כל אימון דרש ממנו לדחוף את גבולותיו הפיזיים והמנטליים. הוא למד להתמודד עם חוסר שינה, עם עייפות קיצונית, עם תנאי שטח קשים, ותמיד עשה זאת בחיוכו השקט ובעקשנות עדינה. הוא סיים את ההכשרה בהצטיינות, כפי שסיים כל דבר בחייו. במהלך ההכשרה, הוא עבר גם קורס חובשים, תחום שבו גילה עניין רב. עולם הרפואה ריתק אותו, והוא צלל לתוך חומר הלימודים בלהט, סופג כל פרט. אימו, רות, סיפרה בחיוך על בקשתו להתאמן עליה בביצוע עירוי נוזלים – רגע ששילב את הרצינות והמקצועיות של החובש הצעיר עם החום וההומור של קשר בן-אם. היא סמכה עליו בעיניים עצומות, ונתנה לו את ידה, כשהוא מניח את המחט בעדינות, מתרכז במשימה, לומד את רזי המקצוע. ביולי אלפיים עשרים ושלוש, הוא התחיל את ההכשרה המתקדמת, השלב הבא בדרכו כלוחם בסיירת. הוא כבר תכנן את עתידו: לסיים את שירות החובה ולהמשיך לשירות קבע של שלוש שנים, כנדרש מלוחמים ביחידה זו. זה לא היה רק חובה, אלא בחירה מודעת, רצון להמשיך ולתרום, להעמיק את המעורבות שלו בהגנה על המדינה.

כשדיבר על העתיד, בתום שירות הקבע, עיניו היו מוארות ברצון להמשיך ולהשפיע. הוא לא ראה את עצמו רודף אחרי עושר או תהילה, אלא מבקש לעבוד עם בני נוער. הוא רצה להוביל אותם למצוינות, לתרום להם מארגז הכלים העשיר שצבר: דבקות במטרה, משמעת עצמית, כיבוד הורים, צניעות וענווה. הוא האמין בכוחה של ההשפעה האישית, ביכולת של מודל לחיקוי לשנות מסלולי חיים. הוא דמיין שיחות עמוקות עם נערים מתלבטים, אימוני כושר משותפים, והעברת הערכים שעיצבו את אישיותו. הוא ידע כמה כוח יש לדוגמה אישית, כמה מילה טובה בזמן הנכון יכולה לשנות, ורצה להיות המדריך, המנטור השקט והנחוש הזה. הוא רצה להעניק להם את הכלים להתמודד עם אתגרי החיים, בדיוק כפי שהוא עצמו התמודד עם אתגרי הגיבוש וההכשרה הצבאית. זה היה החזון שלו לעתיד, חזון של נתינה, של בניית דור חדש, חזק וערכי.

אדיר גאורי מירושלים שירת כלוחם בסיירת מטכ״ל ונפל בגיל 20.

אדיר לא היסס לרגע. הכאוס והזוועה שהחלו להתבהר לא שיתקו אותו. להיפך. הוא התארגן במהירות שיא, בלי מילים מיותרות, בלי פרידה ארוכה. הוא ארז את ציודו, לבש את מדיו, וחש את הדחיפות הבוערת לצאת ולהגן. הוא היה בין הכוחות הראשונים שהגיעו לגבול עזה, עוד כשהתמונה הייתה מעורפלת, עוד כשהסכנה הייתה עצומה ובלתי ידועה. הדרך לשם הייתה מלאה במראות קשים, בכאוס, ברכבים בוערים ופצועים. אבל אדיר התמקד במשימה. לוחמי סיירת מטכ"ל, כמוהו, התפרשו על שטח נרחב בעוטף עזה, ונלחמו במחבלים בכמה יישובים במקביל – כפר עזה, בארי, ועוד. אדיר יצא עם קבוצת לוחמי הסיירת כדי לסייע ללחימה בקיבוץ רעים, שם דיווחו על עשרות מחבלים שהשתלטו על המקום.

קיבוץ רעים היה תחת מתקפה אכזרית. עשרות מחבלים הגיעו בשלוש חוליות, והחלו להצית בתים, לירות לכל עבר, לזרוע הרס ומוות. חברי הקיבוץ הסתגרו בממ"דים שבבתיהם, באפלה ובאימה, מקשיבים לקולות הירי והצעקות בחוץ. חלקם אף נתנו מחסה לצעירים שנמלטו מפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" שהתקיים בסמיכות לקיבוץ, ועתה הפך לשדה קטל. את ההתקפה בלמה בשלביה הראשונים כיתת הכוננות של הקיבוץ, שמנתה שישה חברים אמיצים, ואליהם הצטרפו שוטרים ממשטרת ישראל, שנלחמו בעוז מול כוח עדיף בהרבה. כשצוותו של אדיר הגיע לקיבוץ, הם נחתו לתוך תופת. עשן סמיך מבתים בוערים עלה לשמיים, ריח שרוף נישא באוויר, וקולות ירי בלתי פוסקים מילאו את האוויר. אדיר וחבריו לסיירת מטכ"ל, יחד עם לוחמים מיחידות שונות שהצטרפו לקרב, החלו בפעולת טיהור נועזת ומסוכנת. הם נלחמו בחירוף נפש, מחסלים עשרות מחבלים, ומתקדמים מבית לבית, משחררים את הקיבוץ צעד אחר צעד.

אדיר נע במהירות ובקור רוח, כפי שאומן. הוא פרץ לבתים, עבר בין חדרים, וחיפש אחר אזרחים לכודים. באחד הבתים, שמע בכי חנוק מתוך ממ"ד נעול. הוא פרץ פנימה, ובאור הקלוש ראה משפחה שלמה נצמדת זה לזה, רועדת מפחד. "אנחנו כאן כדי להציל אתכם," לחש, קולו נחוש ומרגיע, והוביל אותם בבטחה החוצה, הרחק מאימת המחבלים. במקום אחר, נתקל במחבלים שהשתלטו על בני ערובה, אזרחים חפים מפשע שנתפסו בעת בריחתם. ללא היסוס, הוא הוביל את חבריו להתקפה, מתמרן בזריזות, מנטרל את האיום, ומשחרר את הלכודים. במשך שעות ארוכות, כמעט עד הערב, נלחם אדיר באומץ לב יוצא דופן, בנחישות ובגבורה שעלתה על כל דמיון. הוא הציל את חייהם של רבים, בלם את המתקפה, והחזיר תקווה למקום שבו השתולל הייאוש. כל צעד שלו, כל ירייה, כל החלטה, נבעו מתחושת שליחות עמוקה ומרצון עז להגן על חפים מפשע. הוא לא עצר לרגע, פועל תחת אש בלתי פוסקת, כשהעייפות והכאב הפיזי נדחקים הצידה מול המטרה העליונה.

השמש החלה לשקוע, והקרב עדיין לא תם. במהלך טיהור הבתים האחרונים ממחבלים, אדיר וצוותו הגיעו לבית האחרון בשכונה. המתח היה בשיאו, כל צעד נשקל בכובד ראש. הם ידעו שכל פינה עלולה להסתיר סכנה. בתוך ממ"ד של אותו בית, התבצר מחבל עם בן ערובה. אדיר, שהיה בחוד הכוח, פרץ פנימה בזהירות, מודע לסכנה הכרוכה בכך. המחבל, שהיה ערוך וממתין, הפתיע אותו ויורה בו צרור קטלני. אדיר נהרג במקום, בתוך רגע, כשגופו הגדול והחזק קורס אל תוך האפלה, במעשה גבורה אחרון של הצלת חיים. לצידו, באותו קרב הרואי, נהרג רב-סרן אריאל בן-משה, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, שהוביל את לוחמי הסיירת בלחימה בקיבוץ. באותה שבת שחורה, באותה זירת קרב מדממת בקיבוץ רעים, נפלו גם אלוף-משנה רועי לוי, מפקד היחידה הרב-ממדית, סרן יותם בן בסט, מפקד פלוגה ביחידה זו, ורב-סרן מרדכי מוטי שמיר, מפקד פלוגה בחטיבת גולני. הם נפלו יחד, כתף אל כתף, בקרב על הגנת הבית, על הגנת המדינה.

סגן אדיר גאורי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש. הוא היה בן עשרים בנופלו. צעיר כל כך, עם עתיד כל כך מזהיר שהונח לפניו, עם תוכניות וחלומות רבים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שבה נולד וגדל, על רקע נוף הרי יהודה שכה אהב. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה – הוריו, רות וחגי, אחותו אפרת, חברים מילדות, חבריו לקבוצת הכדורגל, מוריו, ומפקדיו וחבריו לסיירת מטכ"ל, כולם המומים וכואבים, אך גם חדורי גאווה על הגיבור שנפל. הוריו סיפרו, עם דמעות בעיניים, שגם במותו נראה על פניו החיוך הביישני והטהור שאפיין אותו מילדות, חיוך שנשאר חקוק בזיכרונם.

חבריו של אדיר, שאהבו אותו כל כך, כתבו על לוח הזיכרון, במילים רועדות ודומעות: "אדיר, היית מקור גאווה לכולנו – המשפחה, החברים והמורים – בחייך ובמותך. לנצח תהיה גאוותנו הגדולה. תמיד נזכור אותך ונעריץ אותך. אוהבים אותך ומתגעגעים." מילותיהם ביטאו את ההלם, את הכאב, אך גם את ההערצה העצומה למי שהיה. צה"ל, בהודעה רשמית, העלה את דרגתו מסמ"ר לסגן לאחר מותו, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

החלל שאדיר הותיר אחריו היה עצום, אך מורשתו החלה לחיות מיד, דרך מעשים של זיכרון והנצחה. בית הכנסת הרמב"ם, ברחוב צביה ויצחק בשכונת גילה בירושלים, השכונה שבה גרו אדיר ומשפחתו, בחר לאמץ את אדיר ולהנציח אותו בתפילות לעילוי נשמתו. זו הייתה חלק מיוזמה רחבה יותר, פרויקט "זוכרים ומנציחים", שבו קהילות ברחבי הארץ מאמצות את זכרם של נופלי צה"ל. בבית הכנסת, על לוח המודעות, הופיעה תמונתו של אדיר, והמתפללים, מכריו ושכניו, יכלו לראות את פניו המחייכות ולהרגיש את קשר הקהילה.

אלינור, בת דודו של אדיר, מצאה דרך אישית ומרגשת להנציח אותו. היא בנתה "פק"ל קפה" – ערכה להכנת קפה בתנאי שטח – והעניקה אותה לצוות שבו שירת אדיר בסיירת מטכ"ל. על הערכה, חרוטות היו מילים לזכרו. "פק"ל הקפה" הוא סמל לחברות, לרגעים של שקט והתכנסות בשטח, לרגעים שבהם לוחמים חולקים סיפורים, מתחממים סביב מדורה קטנה, ושותים קפה מהביל. כעת, בכל פעם שחבריו של אדיר בצוות ישבו להכין קפה בשטח, הם יראו את שמו, ירגישו את נוכחותו, והוא יהיה איתם, כאילו לא עזב מעולם. זה היה מעשה של אהבה, של המשכיות, ושל זיכרון חי ונושם בתוך השגרה הצבאית.

גם בבית הספר מקיף גילה, שבו סיים אדיר את לימודיו בהצטיינות, הוקמה פינת זיכרון לזכרו. פינה שקטה, עם תמונתו, ודפים עם דברי זיכרון מחבריו ומוריו. בנוסף, לזכרם של בוגרי בית הספר שנפלו בשבעה באוקטובר, ובהם אדיר, הוקלט סרטון שירת המונים מרגש. תלמידי בית הספר, דור ההמשך, בחרו לשיר את שירו של הזמר יגל אושרי, "לצאת מדיכאון". קולותיהם הצעירים והצלולים מילאו את האוויר, שרו מילים טעונות תקווה: "גם בשעות החשוכות של הלילה / תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך / את עצמך, את הדרך הביתה / תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה." השיר הזה, שנבחר על ידי בני הנוער, ביטא את הכאב העצום, אך גם את החוסן, את התקווה, ואת האמונה בזריחה שתבוא אחרי החושך הגדול. דרך השירה, הם הנציחו את אדיר, והבטיחו שרוחו תמשיך לחיות בקרבם.

הזיכרון של אדיר גאורי חי גם ברשתות החברתיות. דף הנצחה, remember_adirgaory, הוקם באתר אינסטגרם, והוא ממשיך לאסוף תמונות, סיפורים, וזיכרונות מחברים ובני משפחה. זהו מקום שבו האהבה והגעגועים ממשיכים לפעום, מקום שבו דמותו של אדיר ממשיכה להאיר, להצחיק, ולהיות מקור השראה. אדיר, הילד השקט עם החיוך המבוייש, שחקן הכדורגל האסטרטגי, החובש המסור, והלוחם האמיץ בסיירת מטכ"ל, הפך לסמל. סמל לאומץ לב, לנתינה, לאנושיות, ולמחיר הבלתי נתפס ששילמה מדינת ישראל על קיומה. סיפורו, סיפור של גבורה שצמחה מתוך מציאות אנושית וערכית, נחקק בלבבות ובתולדות העם. הוא לא נפל לשווא. הוא נפל בהגנה על הבית, על משפחתו, על חבריו, ועל מדינת ישראל. מורשתו, של דבקות במטרה, צניעות, חברות אמת ואהבת הארץ, היא נר לרגלינו, כוכב קטן המאיר את דרכנו בשעות החשוכות, ומזכיר לנו שתמיד, תמיד, הכי חשוך לפני הזריחה.