אדיר אישטו בוגלה

באריאל, עיר ששמה יונק מלב ההר וצופה אל נופי השומרון המשתנים, פרח בית משפחת בוגלה – בית חם, עוטף אהבה, שבו נשמה יתרה של אהבת אדם ואהבת הארץ הייתה ניכרת בכל פינה. לשם, אל החום הזה, נולד אדיר אישטו ביום כ"ג באב תשס"ג, עשרים ואחד באוגוסט 2003, ילד שני להוריו אורטל וגטנט גדעון. הוא הגיח אל העולם כמתנה מחייכת, אח צעיר לשקד ואח בוגר לעתיד לשובל, וכבר מרגעיו הראשונים ניכרה בו שמחת חיים מדבקת. עיניו היפות, שקיבלו גוון עמוק של חכמה וטוב לב, היו תמיד מלוות בחיוך רחב, חיוך של ילד שמרגיש בטוח ואהוב, חיוך שהפך לסימן ההיכר שלו. בבית הזה, על רקע שיחות הערב סביב השולחן שהיו מלאות בצחוק ובסיפורים, ובצל ההקפדה על מסורת וערכים, ינק אדיר את שורשיו העמוקים. הוריו, שהיו מחוברים בנשמתם למורשת ולקהילה, העניקו לו מיום לידתו את התשתית הערכית שעיצבה אותו – סובלנות, נתינה, כבוד לאדם באשר הוא, וחיבור בלתי מתפשר למסורת ישראל. לא הייתה פינה בבית שלא נשמה את הערכים האלה, בין אם זו הייתה ברכת המזון בסוף כל ארוחה, או הסיפורים על מעשי חסד שהיו עוברים מפה לאוזן בין בני המשפחה. אדיר, שקלט כל ניואנס של הסביבה שגידלה אותו, ספג את הכל אל תוך נשמתו הרכה, והפך, עוד בטרם ידע להגדיר זאת במילים, למגדלור קטן של אנושיות וטוב לב.

עם השנים, כשאדיר גדל, אישיותו הלכה והתעצבה לנגד עיני כל. הוא לא היה עוד סתם ילד חייכן, אלא נער שהצחוק העדין שלו הסגיר צניעות עמוקה, וטוב ליבו נשקף מכל מבט. הוא היה מרכז העניינים בכל חברה שאליה נקלע, לא בגלל שביקש תשומת לב, אלא בגלל האותנטיות והכנות שקרנו ממנו. חבריו אהבו להיות במחיצתו, כי ידע תמיד להצחיק ולשמח, בין אם בבדיחה שנונה או במעשה קונדס קטן ששיחרר את המתח. רוח הנתינה וההתנדבות שפעמה בו הייתה טבעית לו כמו אוויר לנשימה; אם מישהו נזקק לעזרה, אדיר היה הראשון להושיט יד, ללא היסוס, ללא ציפייה לתמורה. "הלב הכי טהור בעולם" – כך הגדירו אותו אוהביו, תיאור שביטא את מה שכולם הרגישו בנוכחותו. הוא היה מסוג האנשים שאם החלו במשימה, דבקו בה עד להשלמתה, לא מרפים, לא מוותרים, גם כשקשיים נערמו בדרך. זה היה ניכר גם על מגרש הכדורגל, אהבתו הגדולה מגיל צעיר, שם שיחק במועדון "ביתר ע. אריאל". הוא לא היה רק שחקן מוכשר, שהכדור נדבק לרגליו והוא חלף בקלילות על פני שחקני יריב, אלא גם מנהיג שקט, שתמיד עודד את חבריו לקבוצה, לא ויתר על אף אימון, ולא הרפה גם כשהקבוצה פיגרה. רעש המגפיים על הדשא הרטוב בבוקר קריר, האדרנלין שהציף אותו כשרוץ קדימה עם הכדור, תחושת הניצחון המתוקה אחרי שער שכבש או בישול שהוביל למהלך מבריק – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מילדותו ומנעוריו, ועיצבו את נחישותו הבלתי מתפשרת.

עם סיום לימודיו היסודיים, המשיך אדיר לקריית החינוך "אורט יובלי אריאל", שם העמיק את לימודיו בחטיבת הביניים ובהמשך בחטיבה העליונה. המעבר לבית ספר גדול יותר לא שינה את מהותו; הוא נשאר הנער החברותי והאהוב, שתמיד ידע למצוא את מקומו, וסביבו התגבשה חבורה של חברים קרובים. אך מעבר לכך, אדיר בלט בנוף החילוני של בית הספר, לא רק באישיותו המרשימה, אלא גם באמונתו העמוקה והבלתי מתפשרת. הוא היה היחיד שהלך עם כיפה וציצית בגלוי, בלא חשש ובגאווה שקטה, והשפעתו על סביבתו הייתה עצומה. זו לא הייתה השפעה של הטפה או ביקורת, אלא השפעה של דוגמה אישית, של אמת פנימית שקרנה ממנו. הוריו סיפרו בגאווה איך בטיולים שנתיים, כשיצאו עם חבריו לטבע הפתוח, אדיר היה מדרבן אותם להניח תפילין. הוא לא כפה עליהם דבר, אלא הציע, בהצעה כל כך כנה ואוהבת, שחבריו לא יכלו לסרב. הם נענו לו, ורבים מהם חוו לראשונה את המגע של רצועות העור על היד ועל הראש, את תחושת הקדושה הרגעית שהשתלבה בנוף הפראי. זה היה רגע של חיבור, רגע של הבנה עמוקה, שבו אדיר הצליח לגשר על פערים ולהביא את אמונתו אל ליבם של חבריו.

חייו של אדיר היו שזורים במסורת בכל יום ובכל שעה. בכל יום שישי, עוד לפני כניסת שבת, הקפיד על הליכה למקווה. זו לא הייתה רק מצווה שצריך לקיים, אלא טקס של היטהרות, של התנתקות משבוע החולין והכנה לקראת קדושת השבת. הוא היה צולל אל המים הקרירים, חש את תחושת הניקיון הפיזי והרוחני, ויוצא מהם רענן, מוכן לקבלת השבת. ובשבת עצמה, אתם יכולים לדמיין אותו על הספה הנוחה שבסלון, שקוע כולו בספר דברים, מאותיות התורה ניבטו אליו סיפורי העבר וההווה, מילות חכמה והדרכה. הוא היה קורא בשקיקה, לאט, מתעמק בכל פסוק, מנסה להבין את המשמעות העמוקה שמאחורי המילים. במוצאי שבת, כשהלילה ירד והשבת יצאה, היה חוזר מבית הכנסת, הליכתו קלה ורוויה בשמחה. כל הדרך הביתה, קולו היה ממלא את הרחוב בשירים מסורתיים, לעיתים קרובות מלווים בריקודי התלהבות קטנים, ספונטניים, הבעה טהורה של אושר על שעשה עוד שבת כהלכתה. חברת המשפחה תיארה אותו במילים: "כשמו כן היה – אדיר, עצום, נפלא ומרשים." היא הוסיפה, בתיאור שהמחיש את עומק אישיותו, "אחד כזה שאתה מקנא בו בכיבוד ההורים שלו וביחסו למבוגרים." בקידוש של ליל שבת, הוא היה מוזג יין לכולם, בקערה גדולה, דואג לכל אחד ואחד, ורק בסוף, כשהיה מוודא שכולם קיבלו את מנתם, היה מוזג לעצמו. לאחר מכן, היה מקדיש את זמנו לסבא וסבתא, מקשיב לסיפוריהם, שואל, מתעניין, מראה כבוד עמוק לדורות שקדמו לו. "אחד שידעת ששבת איתו תהיה כהלכתה – טהורה וקדושה," סיכמה, תיאור שביטא את השקט והביטחון שאדיר הקרין, את הידיעה שעם אדיר, הכל יהיה במקומו, בדרך הנכונה, בדרך הטהורה.

מעבר לאמונתו העמוקה, אדיר היה פטריוט בנשמתו, מחובר בכל נימי נפשו למדינה ולאנשיה. מגיל צעיר, עוד כשהיה נער, חלם לשרת כלוחם ב"גולני". זו לא הייתה סתם יחידה עבורו, אלא סמל, פסגה של שליחות ונתינה. הוא דמיין את עצמו עם הכומתה החומה, צועד בשבילי הארץ, מגן על המולדת. כשהתקרב מועד הגיוס, והוא קיבל שיבוץ לחטיבה אחרת, התשובה שלו הייתה נחרצת: הוא ייאבק. "גולני בשבילו זה לתת למדינה 'אקסטרה'," הסביר אביו, מבין את עומק המחויבות של בנו. "גולני מבחינתו הייתה החטיבה מספר אחת במדינת ישראל, ולא הייתה אפשרות שלא ישרת בה." אמו הוסיפה וחיזקה את הדברים: "אדיר היה ילד עקשן, וכשהייתה לו מטרה ששם לנגד עיניו תמיד נלחם ועשה הכול כדי לממש אותה." וזה בדיוק מה שעשה. הוא לא הרפה, טלפן, כתב, פנה, עד שהצליח לשנות את השיבוץ. ההתמדה הזו, העקשנות החיובית, הנחישות הבלתי מתפשרת, הוליכו אותו אל מחוז חפצו. הוא השיג את היעד, ותחושת הסיפוק שטפה אותו ואת משפחתו הייתה אדירה. הוא ידע שזו רק ההתחלה, אבל הוא כבר היה בדרך הנכונה, בדרך שבה יוכל לתרום את המקסימום.

ב-5 באפריל 2022, היום הגדול הגיע. אדיר התגייס לצה"ל, והחל את מסלול הכשרת הלוחם המפרך בגדוד 13 – "גדעון" – של חטיבת "גולני". הוא נפרד בחום ממשפחתו, חיבוק אחרון להורים, לשקד ולשובל, ויצא לדרכו. הימים הראשונים היו מאתגרים, כמצופה. הריצה המפרכת עם הציוד הכבד על הגב, שעות השמירה הארוכות בקור המקפיא, המפקדים שדחפו אותו ואת חבריו עד קצה גבול היכולת – כל אלה יצרו מסגרת קשוחה, אך אדיר לא נרתע. הוא הפגין מוטיבציה גבוהה, שלא נשברה גם ברגעים הקשים ביותר, ויכולותיו הפיזיות והמנטליות בלטו מיד. מפקדיו התרשמו עמוקות מנחישותו ומרוח ההתמדה שבו. חבריו בפלוגת "הזאבים", שעימם חלק את הקשיים והחוויות, אהבו אותו כאח. הם העריצו את מידותיו, את טוב ליבו, את יכולתו להרים את המורל גם כשכולם היו מותשים. אלירן, אחד מחבריו, כתב עליו: "עשית טוב להמון אנשים שאהבו אותך ורצו להיות לידך," משפט שסיכם במדויק את ההשפעה החיובית שהייתה לו על כל מי שפגש בו. הוא היה דמות מרכזית, עוגן של יציבות וחום, גם בתוך הקשיחות הצבאית.

אך מאבקיו של אדיר לא תמו עם קבלת השיבוץ הנכסף. שבוע לפני מסע הכומתה, המסע המסכם והמאתגר של המסלול, שבו עוברים הלוחמים עשרות קילומטרים ברגל, נקע את רגלו. הכאב היה חד, והאבחנה הרפואית הייתה ברורה: הוא לא יוכל להשתתף במסע. הוצע לו להשתתף באופן פסיבי, בשכיבה על האלונקה, כדי לא לפגוע בסיום המסלול. אך אדיר לא היה מוכן לוותר. המסע הזה, מבחינתו, היה חותם, הצהרה, הוכחה עצמית. הוא היה נחוש לצלוח גם את המכשול הזה. בימים שקדמו למסע, הוא טיפל ברגלו במסירות, עשה תרגילי חיזוק, קיבל טיפולים, ובעיקר – התפלל וקיווה. כנגד כל הסיכויים, כשהגיע יום המסע, אדיר הופיע על קו הזינוק. הוא צלח את המסע כולו על שתי רגליו, כואב אך נחוש, צעד אחר צעד, לא נותן לכאב או לעייפות לשבור אותו. בטקס הסיום המרגש, כשהכומתה החומה הונחה על ראשו, ניגש מפקדו אל הוריו ההמומים ואמר: "מאיפה הרוח הזאת?!" הוא לא האמין למראה עיניו, לראות את הנחישות הבלתי רגילה של הלוחם הצעיר שהתגבר על פציעה קשה כל כך. זה היה רגע של ניצחון אישי ענק, רגע שהעיד על עוצמת רוחו הבלתי נלאית של אדיר.

גם בתקופת השירות הסדיר, בצד גאוות היחידה ותחושת השליחות שפעמה בו, אדיר המשיך לדבוק באהבת התורה ובלימודה. הוא הקפיד על הלכות שבת גם בתנאי שטח, חיפש כל פינה שקטה כדי ללמוד פרק משניות או לקרוא בספר. הוא לא הפסיק לעסוק בגמילות חסדים ובמתן בסתר, מעשים שביצע בצניעות אופיינית. חבריו סיפרו כי נהג לתת מעשר לבית הכנסת שהתפלל בו בעיר מגוריו, אריאל, ממשכורתו הצבאית הצנועה. בכל פעם שחזר מהבסיס הביתה, עייף מהנסיעה ומהשבוע הקשוח, היה הולך ישירות לבית הכנסת, בעודו לבוש במדים, כדי לתת את המעשר. הוא לא רצה שידעו על כך, והתעקש שהגבאי ישמור את הדבר בסוד. ספיר, חברה קרובה, תיארה זאת במילים: "זה היה אדם שבמקום לחזור הביתה מהצבא ולצאת עם חברים ליהנות, לשתות, לקנות לעצמו שטויות, בחר לעשות בכסף הזה משהו טוב בשביל בית הכנסת, וגם את זה עשה בצניעות כמו את כל שאר המעשים שלו." זו הייתה הוכחה נוספת לאישיותו יוצאת הדופן, ללב הרחב שבו, שחשב תמיד על הכלל לפני הפרט. ולא רק זאת, באחת הפעמים, רכש ציציות מהודרות לחבריו מהפלוגה, והעניק להם אותן באהבה, כמתנה שקטה ומלאת משמעות, מבלי לבקש תמורה או הכרה. הוא פשוט רצה לחזק את רוחם, להזכיר להם את הקשר למסורת, בדרך עדינה ומרגשת.

אדיר, ששורשיו נטועים עמוק במסורת יהדות אתיופיה, שאף להתפתח כאיש דת בעצמו. הוא היה צאצא לשושלת קסים – כוהנים בעדת ביתא ישראל – והייחוס הזה לא היה עבורו רק סיפור משפחתי, אלא ייעוד. הוא ייחל לכך שבבוא העת, לאחר שחרורו מהצבא ועם התבססות בחייו, יחל לשקוד על לימודי קס ויזכה להסמכה. הוא דמיין את עצמו ממשיך את דרך אבותיו, מנהיג את הקהילה, משמש כגשר בין העבר המפואר לעתיד המבטיח. החלום הזה בער בו, והיה חלק בלתי נפרד מזהותו ומחזונו לעתיד. הוא ראה את עצמו משלב בין שירות למדינה לבין שירות לאל, בין הגנת הגוף הלאומי לבין הזנת הנשמה הלאומית. זו הייתה שאיפה גדולה, שדרשה מסירות ולימוד, אך אדיר, כידוע, לא נרתע ממטרות קשות. הוא ראה בכך צוואה רוחנית, מורשת שהוא מחויב להגשים, דרך להעמיק את הקשר שלו לעמו ולמסורתו.

בחג הסוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני האסון הגדול, שהה אדיר בבית. זו הייתה תקופה של שמחה וחופשה, ימים של משפחה וחברים. הוריו ואחיו נסעו לעשות את החג בבית סבתו השנייה, אך אדיר בחר להישאר בבית, עם סבתו האהובה שהתגוררה בסמוך, סבתא שעימה הייתה לו מערכת יחסים מיוחדת, שקטה ומלאה באהבה. הוא אהב את השקט של הבית, את האפשרות להתכנס בתוך עצמו, ללמוד ולהתכונן לימים הקרובים. הוא נהנה מהאווירה החגיגית, מהריחות שעלו מהמטבח של סבתו, משיחות החולין ומהרגעים השקטים. אלו היו רגעים של שלווה, של חיבור לשורשים, של מנוחה לפני הבאות. איש לא שיער אז, באותם ימים אחרונים של חג, כי השלווה הזו תופר בקרוב באלימות בלתי נתפסת, וכי הרגעים האלה יהפכו לזיכרונות יקרים, פיסות אחרונות של נורמליות לפני שהעולם ישתנה לבלי הכר.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת, אך בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נשבר. צפירות עולות ויורדות מילאו את האוויר, לא צפירות של חג, אלא צפירות אזעקה, חדות וחותכות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה שהייתה חסרת תקדים בהיקפה ובאכזריותה. תחת מטחי רקטות וטילים מסיביים מרצועת עזה, שפגעו באזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג וזוועה ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במסיבות טבע תמימות שהפכו לשדות קטל, בבסיסי צה"ל ועל צירי תנועה. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמה.

באותם רגעי אימה, אדיר ניצב בעמדת השמירה בשער של מוצב נחל עוז, בנקודה הרגישה ביותר של המוצב, שם מילא תורנות מהשעה ארבע בבוקר עם עוד שני לוחמים מגדוד 13. הוא היה דרוך, עיניו סורקות את האופק המזרחי, מחפש אחר כל תנועה חשודה. לפתע, השקט נקרע. לא רק ירי רקטות מרחוק, אלא ירי כבד וקרוב, קולות נפץ עזים של פצצות מרגמה, וצעקות של מחבלים שהסתערו על המוצב בעשרותיהם. בהיתקלות הראשונה, מול ההסתערות האדירה הזו, אדיר לחם לבד. הוא אחז בנשקו, ירה ללא הפסקה, מנסה להדוף את ההמונים ששטפו את השער. הוא ידע שכל שנייה שהוא מחזיק מעמד, היא קריטית, קונה זמן יקר לחבריו שבפנים. הוא לא היסס, לא חשב פעמיים, פשוט נלחם, איש אחד מול עשרות, כשהאדרנלין מציף את גופו, והנחישות הבלתי מתפשרת מניעה אותו.

עד מהרה הגיע מפקדו של אדיר, שרץ תחת אש תופת כדי לתגבר את השער. החייל הנוסף שהיה איתם נשלח להקפיץ את כל החיילים במוצב, לזעוק אותם לקרב, לנסות לארגן הגנה אל מול הכאוס. אדיר ומפקדו נותרו לבדם, צמד לוחמים מול גלים בלתי פוסקים של מחבלים. התקפה חדשה החלה, עזה אף יותר, והם נלחמו כתף אל כתף, יורים, מטעינים, מנסים לעצור את ההסתערות. כל ירייה, כל נשימה, כל תזוזה הייתה קריטית. הקרב היה אכזרי, פנים אל פנים, מטווח אפס, כשהם מבינים היטב את גודל הסכנה ואת חשיבות העמידה שלהם. בשיחה שהייתה למשפחתו של אדיר עם מפקד הגדוד, סגן-אלוף תומר גרינברג ז"ל (שנפל בקרב כעבור חודשיים בשיג'עיה, גיבור בעצמו), הוא אמר להם שבנם היה גיבור אדיר, ושהמשפחה צריכה להיות גאה בו, שהציל המון אנשים בגבורתו. הוא סיפר איך אדיר ושני רעיו, אותם לוחמים איתו בשער, נלחמו כמו אריות בש"ג, עד הכדור האחרון שלהם, עד נשימתם האחרונה. הם עמדו שם, מול המבול, הגנו בגופם על המוצב, על חבריהם, על הבית. בקרב חסר הסיכויים הזה, מול כוח עדיף בהרבה, נפל סמל אדיר אישטו בוגלה. הוא היה בן עשרים בנופלו, מגן על מולדתו, מגן על חבריו, גיבור במלוא מובן המילה, שלבו הפועם נדם ביום שחור של שבת.

אדיר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי "סגולה" שבפתח תקווה. מאות אנשים, בני משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, ואזרחים שלא הכירו אותו אך באו לחלוק לו כבוד, ליוו אותו בדרכו האחרונה. דגל "גולני" שאהב כל כך, ושרצה לשרת תחתיו בכל מאודו, עטף את ארונו. עפר הארץ שהגן עליה, קיבל אותו אל חיקה. לאחר נפילתו, הועלה אדיר לדרגת סמל-ראשון, אות של כבוד והערכה על גבורתו ומסירותו. הוא הניח אחריו הורים שבורים, אח ואחות שחייהם לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו, וקהילה שלמה שנותרה המומה וכואבת, מנסה לעכל את האובדן הבלתי נתפס. הוא השאיר חלל עצום, שאיש לא יוכל למלא, אך גם מורשת מפוארת של אומץ לב, נתינה ואמונה.

במלאות שלושים יום ללכתו, ספד לו בן דודו במילים נוקבות, שביטאו את עומק האופי של אדיר: "אדיר, בדיוק כמו השם שלך היית הבן אדם שאתה. כל דבר שעשית ואמרת היה בעוצמה ובחוזק. היית טוטאלי בכל דבר. כשחיבקת – חיבקת חזק עד שהתחננו שתשחרר. כשצחקת – צחקת מכל הלב ככה שכולם צוחקים. לא יכולת לעמוד מהצד ולשתוק, אם ראית חוסר כבוד. האמונה שלך בדת הייתה בראש סדר העדיפויות שלך, ורק הלכת והתחזקת. הבאת את כל כולך בשביל להיות לוחם וגם עד השנייה האחרונה." הוא סיים באמונה שהייתה נחמה קטנה בתוך הכאב העצום: "אנחנו בטוחים שאתה מחייך את החיוך הכובש שלך עכשיו עם המלאכים ושטוב לך, כי אתה נמצא במקום שמיועד במיוחד לצדיקים כמוך. אוהבים לנצח וזוכרים אותך תמיד בכל נשימה ונשימה." מילותיו של בן הדוד ציירו דיוקן חי של אדם שלם, בעל אישיות עוצמתית, שלא ידע פשרות כשזה הגיע לערכים ולאהבה.

בת זוגו, שאת אהבתם קטעה המלחמה בטרם עת, ספדה לו במילים קורעות לב, אך מלאות גאווה: "אדירי, הכרנו ביום ההולדת שלי, ומאז הרגשתי ואמרתי שאתה המתנה שלי. ידעתי כמה טהור וצדיק אתה, אבל כמות הגאווה שחשתי כששמעתי סיפורים וזיכרונות מאנשים שהכירו אותך גרמה לי להבין שאתה באמת אחד למיליון." היא תיארה את תמיכתו הבלתי מסויגת: "תמיד היית בשבילי ולצידי, מקשיב, מכיל, עוזר ומעודד. אתה הגיבור שלי. אני גאה בך ובטוחה שנלחמת באומץ, בביטחון מלא ובלב שלם. תודה שהראית לי שיש תקווה לדור הזה ושעוד קיימים אנשים כמוך. אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך, מחכה ויודעת שניפגש." מילותיה העניקו הצצה אל עומק הקשר ביניהם, אל האור שאדיר הפיץ בחייה, ואל התקווה שהותיר אחריו, גם בתוך השבר הנורא. גם שחר, אחד מחבריו, כתב לזכרו: "אדיר היקר, ילד שלנו, נזכור אותך לעד עם החיוך של המלאך. ילד צנוע ונעים לכל הסובבים, מקטן ועד גדול, שומר מסורת אבות. ילד נדיר שיישאר כך. לעולמי עד נזכור אותך..." כל המילים האלה יחד, שרטטו את דמותו של אדיר, איש שהיה מגדלור של טוב לב, אמונה ואומץ.

לזכרו של אדיר, ולמען הנצחת מורשתו, נבחרו מילים מפסוק מספר ישעיהו: "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), פסוק ששיקף את אהבתו העצומה לתורה ואת אישיותו האדירה. צוואתו הרוחנית, שהותיר אחריו לא רק למשפחתו אלא לכלל עם ישראל, הייתה להרבות באהבת חינם ולנהוג באחדות – ערכים שאדיר חי על פיהם בכל רמ"ח איבריו. ועל מנת להגשים את הצוואה הזו, ולשמר את זיכרו, פעולות רבות נעשו ונעשות. בעיר הולדתו אריאל, מתקיים שיעור תורה שבועי לעילוי נשמתו. כל המתפללים של בית הכנסת "פינטו", שם נהג אדיר לתרום את מעשרותיו בצניעות, מגיעים לבית ההורים, ובו, בלב הבית שגידל אותו, נערך השיעור. זהו מעגל של חיבור, של לימוד, של המשכיות – המילים שכל כך אהב, נלמדות כעת לזכרו, מפיחות בו חיים בכל שבוע מחדש.

בכ"ט בחשוון תשפ"ד, חג הסיגד, חג המבטא את הקשר העמוק של יהדות אתיופיה למסורת ולציון, צוין בעיר אריאל כנס מיוחד לקידוש זכרו. זה היה אירוע מרגש, שחיבר בין שורשיו העמוקים של אדיר לבין המורשת שהוא השאיר, מעצים את הקשר בין קהילה למסורת, ומציין את עוצמת האמונה שפעמה בו. גם בצה"ל, בתוך יחידת נח"ל, הוחלט ששיעורי חינוך-ניווט יתקיימו לזכר אדיר. בראש עמדת הריכוז של דפי השיעור, הוצבו תמונתו וסיפור חייו ונפילתו. כך, דמותו וגבורתו משמשות השראה לדורות הבאים של לוחמים, מנחות אותם לא רק בשבילי הארץ, אלא גם בשבילי הערכים והמסירות. זוהי הנצחה אקטיבית, חיה ונושמת, שבה זיכרו של אדיר ממשיך להשפיע ולעצב.

בקריית החינוך "אורט יובלי אריאל", בית הספר בו למד אדיר, ניטעה שדרת עצים לזכרו – "שדרת השבעה באוקטובר". עצים צעירים, המשתרשים באדמה ומצמיחים ענפים, מסמלים את החיים המתחדשים, את התקווה, ואת זיכרונו של אדיר שימשיך לפרוח ולהתפתח. תלמידים ובוגרים של בית הספר, שהושפעו עמוקות מסיפורו ומדמותו, תרמו עמדות תפילין לעילוי נשמתו. עמדות אלה, שהוצבו במקומות שונים, מאפשרות לכל דורש להניח תפילין, ובכך להמשיך את מעגל האמונה שאדיר כל כך אהב וקידם, ובמיוחד את דוגמתו האישית מטיולי בית הספר.

מחנכו של אדיר, דודי מסטיי, כתב לזכרו שיר מרגש בשם "שיחות עם אדיר", שהלחין וביצע תובל שפיר. השיר, שניתן להאזנה ברשת, נוגע בעצב ובגעגוע, ומצייר את דמותו של אדיר במילים חמות וכואבות. "פותח פנקס, מילים נשפכות / רחובות חסומים, באיילון מדורות / והלב הכואב / איך מזהים שהסוף מתקרב," נפתחות מילות השיר, מתארות את הכאב הלאומי והאישי. בהמשך, הוא מתייחס ישירות לאדיר: "הדברים הפשוטים מקבלים משמעות / חיוך שלך בתמונה באיזה רגע של שטות / מה נמצא בתוך ערפל / מי עונה כשאתה מתפלל." השיר מדגיש את עוצמת אמונתו ואת גבורתו: "כי האומץ שלך כמו נחל של עוז / גם באש מלחמה גם בבית קרוב / מה שווה אהבה / אם בסוף נפרדים / מעוד לב שגווע." זוהי קינה נוגעת ללב, שבה שם המוצב "נחל עוז" מקבל משמעות כפולה, ומחבר בין אומץ ליבו של אדיר לבין מקום נפילתו.

בפברואר 2024, נשא חבר הכנסת משה סולומון נאום מרגש בכנסת לזכרו של אדיר, וסיפר את סיפור גבורתו מעל במת המשכן, מעניק לו בכך הכרה לאומית. בני הדודים של אדיר, שאהבו אותו אהבת נפש, ערכו סרטון מרגש המנציח את דמותו, והקדישו לו מילות פרידה כנות: "אדיר, היית העוגן שלנו. היית עמוד התווך שכולנו נשענים עליו. תודה לך שדאגת להשאיר לנו חוויות בלתי נשכחות, תודה לך שתמיד דאגת להחדיר את האור שלך בתוכנו. אוהבים אותך ומתגעגעים בלי סוף." ובציון יום הולדתו ה-21 באוגוסט 2024, בחרה משפחתו להמשיך את דרכו בדרך מיוחדת: הם ערכו מבצע חלוקת סלי מזון לנזקקים, מעשה של חסד ונתינה, בדיוק כפי שאדיר נהג לעשות בחייו. סרטון תיעד את האירוע, והפיץ את האור שהותיר אחריו. בז' באלול תשפ"ד, עשרה בספטמבר 2024, נערך באריאל כנס התעוררות להצלחת עם ישראל וכוחות הביטחון, וגם כנס זה, בהשתתפות הרב זמיר כהן, נערך לעילוי נשמת אדיר, מחבר בין גבורתו לבין התקווה לעתיד טוב יותר. כיום, משפחתו של אדיר שוקדת על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, מעשה אדיר של הנצחה, שבו כל אות ואות נכתבת באהבה ובזיכרון, ממשיכה את דרכו ואת אהבת התורה שהייתה כה יקרה לו. אדיר אישטו בוגלה ז"ל, גיבור ישראל, אדם של נתינה, אמונה ואומץ, ימשיך לחיות בליבנו לעד, מגדלור של תקווה וגאווה ישראלית, דוגמה ומופת לכולנו.