עדי צור

בירושלים, בירת אבן ואור, הגיח לעולם עדי צור ביום כ"ז בכסלו תשס"ג, השני בדצמבר 2002, כמתנה מאוחרת ומרגשת. הוא היה בן הזקונים, השלישי במספר, אח קטן לרועי ולעמית, והוריו, סיגל ומאיר, ראו בו תכשיט יקר ערך עוד לפני שבכורותיו הספיקו לשחק בחצר הבית. ההחלטה להביאו לעולם, כשהילדים הגדולים כבר צעדו בביטחון בדרכם, לא הייתה מובנת מאליה, אך במהרה התברר כי זו הייתה ההחלטה הנכונה ביותר, מתנה שנצצה בכל צבעי הקשת והאירה את חייהם באור יקרות. עדי, כשמו כן הוא, היה עדין וטהור, פרח שנפתח לאיטו, חושף עולם פנימי עשיר, מלא חמלה, נדיבות לב וכבוד עמוק לכל אדם. הוא היה ילד שקט, לא מרבה במילים, אך מעשיו דיברו בקול רם וברור, והחסדים הרבים שחולל סביבו נעשו תמיד בצניעות ובשקט, כאילו היו הדבר הטבעי והמובן מאליו. חיוכו היה נסוך תמיד על פניו, חיוך רך וממגנט שהשרה רוגע וביטחון על כל מי שנקרה בדרכו, והוא נצרב בזיכרונם של בני משפחתו וחבריו כ"הנסיך הקטן" שלהם, כינוי שקיבל משום שהיה תכלית האהבה והנחת.

שכונת בית הכרם הירושלמית, עם רחובותיה השלווים ובתי האבן העתיקים, הייתה הקן החם שבו עדי גדל והתחנך. את שנותיו הראשונות בילה במסדרונות בית הספר היסודי "יפה נוף", שם כבר ניכרו בו תכונותיו המיוחדות. הוא היה אהוב על חבריו ומוריו כאחד, והייתה בו יכולת נדירה לאסוף אל חיקו את השונה, את האחר, את זה שזה עתה הגיע או את מי שהיה חלש יותר. כשהבחין בילד מתקשה, בין אם בלימודים ובין אם בהשתלבות חברתית, לא יכול היה להישאר אדיש. מתוך הקשיים האישיים שחווה בעצמו, פיתח רגישות עמוקה ויוצאת דופן, והיה נחלץ לעזרה באותה צניעות שאפיינה אותו, מושיט יד, מציע עצה, ומעניק תחושת שייכות אמיתית. הוא לא רצה הקלות בלימודים, על אף שהוצעו לו, התעקש ללמוד ככל האחרים, להוכיח לעצמו ולסביבתו כי בכוח רצונו ובנחישותו יוכל להתגבר על כל מכשול. הבית בבית הכרם היה תמיד פתוח לרווחה עבור חבריו הרבים, שראו בו חבר אמת, שותף למשחקים וסודות, ומישהו שאפשר לסמוך עליו תמיד. ארוחות שישי היו מתארכות אל תוך הלילה, מלאות צחוק ושיחות, והחום המשפחתי עטף את כולם, כשהוא, עדי, במרכז, לא מדבר הרבה, אבל נוכחותו השקטה והמלאה חום הורגשה בכל פינה.

עם המעבר לבית הספר התיכון על שם זיו ומרקס, העמיקה אישיותו של עדי והתגבשה. זו הייתה תקופה של התבגרות, של חיפוש וגילוי עצמי, ועדי צלל לתוכה במלוא הרצינות והקסם שבו. הוא הכיר חברים חדשים, אך הקשרים הישנים רק התחזקו, והוא היה הדבק שחיבר בין כולם. בתקופה זו פגש את עינבל, בת זוגו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. הקשר ביניהם היה עמוק ומיוחד, ארוג מחוויות משותפות, משיחות ארוכות על ספסל הלימודים ועל טיילת ארמון הנציב, מצחוקים מתגלגלים ומתמיכה הדדית. יחד הם התבגרו, צעדו יד ביד, בנו עולם שלם משלהם, שבו כל פרט קטן – פרחים שהביא לה בימי שישי, שעות ארוכות של אפיית חלות במטבח ביתו, רגעים של שקט ושל חום משפחתי – הפכו לזיכרונות יקרים מפז. עינבל ראתה בו את הנסיך הקטן הפרטי שלה, את העוגן השקט והעוצמתי, והוא עטף אותה באהבה ללא תנאי, בתמיכה ובחיוך המתוק שהמיס את ליבה בכל פעם מחדש.

עדי היה ספורטאי מחונן. מגרש הכדורגל היה עבורו מקדש של ממש, מקום שבו יכול היה לשחרר את האנרגיה שבו, להרגיש את דשא הרגליים ואת ריח הזיעה המתוק, את קולות הקריאה של חבריו ואת אדרנלין הניצחון. מגיל צעיר שיחק בקבוצת הילדים של "בית"ר ירושלים", קבוצה שאותה העריץ בכל ליבו, וחלם על הרגע שיעלה במדיה הבוגרים. אך מעבר לאהבה המקומית, ליבו נשבה בקסמיה של נבחרת "ריאל מדריד" הספרדית, אותה העריץ בנשמתו, עוקב באדיקות אחר כל משחק וכל מהלך, כאילו הוא עצמו על המגרש. הוא שיחק גם כדורעף בנבחרת הבית-ספרית, ואף ייצג אותה בטורניר בברלין, חוויה שהותירה בו חותם עמוק של גאווה ושייכות. חבריו ידעו היטב: אם רציתם לנצח, בין אם זה על מגרש הכדורגל, במגרש הכדורעף, או במשחקי המחשב, עדי היה האיש שאתם רוצים בקבוצה שלכם. הוא היה אלוף בלתי מעורער גם במשחקי הסוני למיניהם, גיימר בחסד ששיחק מול חברים מהארץ ומהעולם, ובכל פעם שהיה אוחז בשלט, ידעו כולם שהניצחון כמעט מובטח.

אך מעבר לתשוקה לספורט ולמשחקים, הייתה לעדי אהבה גדולה ומרגשת לא פחות – אהבתו לבעלי חיים, ובמיוחד לכלבים. זו הייתה אהבה טהורה, נטולת פשרות, שביטאה את טוב ליבו ונדיבותו עד תום. כנער, התנדב בעמותת "ירושלים אוהבת חיות" ובעמותת "חיים של אחרים", שהצילה ושיקמה בעלי חיים פגועים. הוא בילה שעות ארוכות בכלביות, מטייל עם הכלבים, מאכיל אותם, מנקה את הכלובים, ומעניק להם את החום והמגע שכל כך חסרו להם. הוא האמין שלכל יצור חי מגיעה הזדמנות שנייה, ומתוך האמונה הזו, אימץ את לני (הלנה), כלבה שעברה התעללות קשה ונותרה פגועה ומפוחדת. לני, שחיכתה חמש שנים לאהבה גדולה, הייתה סגורה ומסוגרת, לא פשוטה להתקרבות, אך עדי לא ויתר. בסבלנות אין קץ, בידיים נוגעות ובעיניים רואות, הוא טיפל בה, האכיל אותה בעדינות, ליטף אותה בשקט, ודיבר אליה בקול רך. לאט לאט, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הצליח עדי להחזיר ללני את אמונה בבני אדם. היא נהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו, צמודה אליו כצל, מחכה לו בדלת בכל פעם שיצא, וכשחזר מהצבא, לא עזבה את חדרו לרגע. "מי היה אז מאמין שהלנה תזכה לפגוש את עדי, נסיך חלומותיה," סיפרו בעמותה, "שהביא לה גאולה." הקשר המיוחד הזה בין עדי ללני היה עדות חיה ונושמת לנשמתו הגדולה, ליכולתו לראות את הכאב של האחר, ולרפא אותו באהבה ללא תנאי.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ב-18 באוגוסט 2021, לא היה לעדי שמץ של היסוס. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה: שירות קרבי משמעותי, תפקיד שבו יוכל לתרום באמת למדינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו. הוא בחר בחטיבת גולני, בחטיבה החומה, המכונה "החטיבה של המדינה", ויועד לגדוד 51. כבר בטירונות, במהלך אימון אינטנסיבי, חווה פגיעה בשמיעתו. הרופאים, בדאגה כנה, המליצו לשחרר אותו משירות קרבי, להקל עליו, אך עדי סירב בתוקף. "אני לוחם, ואני אשאר לוחם," אמר בנחישות שקטה. הוא נלחם על זכותו לשרת כלוחם, עבר סדרת בדיקות, והשיג את מטרתו. הוא חזר לשורות הלוחמים, ובמהרה התבלט ביכולותיו המרשימות. הוא נשלח לקורס צלפים, שם הציג רמת דיוק וקור רוח יוצאי דופן, ובסיומו הוכרז כצלף הגדוד. זו הייתה עמדה שדרשה אחריות עצומה, ריכוז בלתי מתפשר, ויכולת לקבל החלטות גורליות בשבריר שנייה – תכונות שבהן ניחן עדי באופן טבעי.

אך מעבר ליכולותיו המקצועיות כלוחם, עדי היה אישיות מיוחדת במינה גם בתוך היחידה. חבריו העריכו אותו עד מאוד, ולא בכדי העניקו לו את התואר המכובד "הסמוראי האחרון" – תפקיד שניתן ללוחם המוערך ביותר, זה שמהווה דוגמה ומופת. גם לאחר פעילות אינטנסיבית, בשעות שבהן כל הלוחמים האחרים ניצלו כל רגע למנוחה מוחלטת, עדי המשיך לפעול למען הגדוד. הוא לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים כשידע שיש מי שזקוק לעזרה. הוא נהג להדריך חיילים חדשים, לסייע להם להתאקלם בסביבה הקשוחה של הצבא, לתת להם עצות מניסיונו העשיר, ולהיות עבורם "אח גדול" של ממש. הוא הקשיב בסבלנות ללבטיהם, הושיט יד תומכת, ודאג שאיש לא ירגיש לבד. חיילים רבים סיפרו כיצד יצא מגדרו כדי לסייע להם, והעידו כי גם עבורם, עדי היה ה"נסיך הקטן" שלהם – מקור של רוגע, של חום, ושל תחושת ביטחון. נוכחותו השקטה והמלאה אהבה יצרה סביבו מעגל של חברים נאמנים, שראו בו לא רק לוחם מצטיין, אלא אדם יוצא דופן, בעל עוצמה פנימית אדירה ורגישות בלתי נדלית. הוא הצליח לגעת באנשים, לחבר ביניהם, ולהיקשר במהירות, ואחרים התחברו אליו באותה מהירות, כמהים להיות בקרבתו, שכן תמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו, רצה לעזור ולשמח, והצליח, בעצם נוכחותו, להשרות רוגע וביטחון על כל מי שבא עמו במגע.

לקראת סוף שירותו הצבאי, תכנן עדי את צעדיו הבאים בהתרגשות. ב-2 בדצמבר 2023 היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים ואחת, ציון דרך משמעותי שסימן את המעבר לבגרות מלאה. הוא כבר דמיין את המסיבה עם חברים ומשפחה, את העוגה, את הברכות החמות. יעד נוסף שאליו נשא את עיניו היה חודש מרץ 2024, במהלכו עתיד היה להשתחרר מצה"ל. הוא כבר תכנן טיול גדול לדרום אמריקה עם עינבל, הרפתקה של פעם בחיים שתכלול טרקים בהרי האנדים, חופים אקזוטיים, ומפגשים עם תרבויות חדשות. לאחר מכן, חלם על לימודים באוניברסיטה, על בניית חיים משותפים עם עינבל, על הקמת בית ומשפחה. היו לו תוכניות רבות, חלומות גדולים, וציפייה עצומה לחיים שיבואו. הוא היה על סף פרק חדש ומרגש, מלא באפשרויות בלתי מוגבלות, ועם כל יום שחלף, גדלה התרגשותו לקראת הבאות.

אך כל התוכניות הללו נקטעו באחת, בבוקר שבת שחור, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כאשר השקט של הדרום נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב ההגנה על הבית. בבוקר זה, נפתחה מלחמה.

באותו בוקר ארור, עדי וחבריו לצוות הצלפים של גדוד 51 היו בסיור ליד גדר הגבול עם עזה, באזור קיבוץ כיסופים השקט. השמש כבר החלה לטפס מעל האופק, מאירה את שדות הדרום בזהב רך, כאשר לפתע נקרעה הדממה. בקשר, בקול רועד ומבוהל, נשמעה זעקתה של התצפיתנית: "חדירת מחבלים! לכיוון כיסופים!" האזעקות החלו ליילל, והשמיים נצבעו באדום כתוצאה ממטחי הטילים הבלתי פוסקים. הצוות, שהיה בג'יפ לא ממוגן, עצר לרגע, הסתתר במיגונית קרובה, אך אז הגיעה ההודעה המדאיגה: ארבע חוליות מחבלים מתקרבות לקיבוץ. עדי וחבריו לא היססו לרגע. לא הייתה להם כל התלבטות. "אנחנו חייבים להגיע לשם," אמר עדי בקור רוח, עיניו ממוקדות במטרה. הם קפצו בחזרה לג'יפ, מנועו נשמע כשהוא מזנק קדימה, ודהרו אל עבר הקיבוץ, אל הלא נודע.

כשהתקרבו לקיבוץ, התמונה שהתגלתה הייתה קשה ומבעיתה. מספר חוליות מחבלים חמושות היטב המתינו להם, והג'יפ נקלע למארב קטלני. אש כבדה נפתחה לעברם מכל הכיוונים. קליעים שרקו באוויר, פוגעים ברכב, ומהר מאוד נפגעו חלק מהצלפים עוד בעודם כלואים בתוך הג'יפ. הבלבול והכאוס יכלו להשתלט, אך עדי, כפי שהיה תמיד, היה איש של מעשים, של קור רוח תחת אש. בלי לחשוב פעמיים, בלי שמץ של היסוס, הוא פרץ ראשון מתוך הג'יפ הבוער, ועמו הסמל שלו, מיכאל בן-חמו. "אש! אש!" צעק עדי, נשקו בידו, ופתח בקרב יריות עז מול המחבלים. הוא ומיכאל הסיטו את האש הכבדה לעברם, ידעו היטב שהם הופכים למטרה, אך בכך איפשרו לג'יפ עם הלוחמים הפצועים לסגת במהירות לכיוון הבסיס. זה היה רגע של הקרבה עילאית, של הבנה עמוקה שהם חייבים להגן על חבריהם, לאפשר להם לחזור, להזעיק תגבורת.

עדי ומיכאל נותרו לבדם בשטח, מתמודדים מול כוח עדיף של מחבלים. הם נלחמו בעוז ובגבורה, כל ירייה שלהם מדויקת, כל תנועה נחושה. הם הצליחו לעכב את המחבלים, להרוג רבים מהם, למנוע מהם להתקדם אל תוך הקיבוץ ואל הבסיס. הם קנו זמן יקר, זמן שהציל חיים רבים. הקרב היה ארוך וקשה, עדי נלחם כפי שרק הוא ידע, עד הרגע האחרון, עם נשקו בידו, מגן על המעטים, מגן על הבית. לבסוף, לאחר שעות ארוכות של לחימה עיקשת, הוכרעו השניים על ידי המחבלים הרבים. עדי נהרג בקרב, בן עשרים בנופלו.

שלושה ימים ארוכים ומייסרים עברו על משפחתו של עדי. איש לא ידע מה עלה בגורלו. כל שעה שחלפה הייתה גיהינום של חוסר ודאות, של תקווה וייאוש שהתערבבו זה בזה. הלבבות היו כבדים, הדאגה כרסמה. עד שהגיעו נציגי הצבא, פניהם חתומות, והודיעו את הבשורה הנוראה: עדי נפל בקרב, לא יחזור עוד הביתה.

הגבורה של עדי וחבריו לא הייתה לשווא. בזכות התגובה האמיצה שלהם, בזכות העיכוב שנוצר, הצליחו כוחות נוספים להגיע לקיבוץ כיסופים. המידע שהועבר מהג'יפ הנסוג אפשר לחיילי גדוד 51 להיערך בזמן, להיכנס לקיבוץ ולהגן עליו. בכך נמנעה פגיעה קשה בהרבה בתושבי הקיבוץ, שלא חווה את הזוועות שאירעו בקיבוצים אחרים בעוטף. בסיס כיסופים היה הבסיס היחיד באזור שהמחבלים לא הצליחו להשתלט עליו, וזאת בזכות הקורבן העצום של עדי וחבריו. הוא הציל חיים רבים, חיילים ואזרחים, ועל כך העידו מפקדיו: "בזכות האומץ והגבורה שלו, שקפץ מהג'יפ אל מול המחבלים הרבים, הוא הציל את חבריו ואת תושבי קיבוץ כיסופים."

סמל ראשון עדי צור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים המרגשות, מתוך השיר "הנסיך הקטן" של יהונתן גפן: "ואם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח. הנסיך הקטן שלנו." המילים הללו סיפרו את סיפורו כולו: ילד של אור וטוב לב, שקט ועוצמתי, שצנח כגיבור, נסיך אמיתי. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, סיגל ומאיר, ושני אחים המומים, רועי ועמית, כמו גם בת זוג אהובה, עינבל, וחברים רבים שהרגישו כאילו נקרע מהם חלק בלתי נפרד.

ההספדים שנשאו בני משפחתו וחבריו, כמו גם מפקדיו ומוריו, שרטטו תמונה עשירה ונוגעת ללב של מי שהיה עדי. אביו, מאיר, ספד לו בקול רועד: "עדי, תכשיט שלי, צבעת את חיינו בכל צבעי הקשת. היית כדור הרוגע והשלווה של הבית. לפני הגיעך לעולם, חשבנו האם כדאי להיכנס להריון בשלישית, למרות שהילדים כבר גדלו והפכו לעצמאיים. ילד שלי, דבר בחיים לא היה כדאי יותר מההחלטה להביא אותך לעולם, ולא הייתה זכות יותר גדולה מלהיות אביך, להכיר אותך וללוות אותך בכל דרך שהלכת." במילים אלה נשמעה האהבה העצומה וההודיה על כמעט 21 שנה של אור ושמחה.

אימו, סיגל, דיברה על אופיו המיוחד: "לצד השקט שלך, ידעת כבר מקטנותך מה מתאים ונכון עבורך... ידעת לזהות מגיל קטן את השונה, האחר, את החדש ואת זה שנדרש ואימצת אותו. מלווה אותו, פותח את ליבך ואת ביתך, משרה בו תחושת שייכות וכי הוא חלק מעולמך. כמה אהבת לארח, להעניק, לשתף במשחקיך ולתת מליבך הגדול. ככל שהתבגרת נדיבותך גדלה והתרחבה... תודה ילד שלי קטן-גדול על שבחרת בנו. תודה על הדרך שלימדת אותי, על הענווה, האצילות, החום והאהבה הגדולה שעטפת אותי, אותנו. את העולם." היא תיארה אותו כתינוק יפהפה, קל לגידול ורגוע, שלא הפסיק לחייך. "לקחת את הזמן, התפתחת בקצב שלך, היה לך עולם פנימי עשיר משלך," אמרה, והוסיפה: "לייט בלומר, נטו לומר עליך… ואכן פרחת לאטך, נפתח ומתגלה אט אט כמו פרח נדיר ביופיו. בשנים האחרונות הגעת לשיאך. עמדתי נפעמת מול הילד הקטן שלי, שהפך להיות גבר צעיר, בעל עוצמה פנימית וחוסן נפשי בלתי רגילים, מכיל, ועוטף אותנו. לצד מזגך העדין והשקט, כבר משחר ילדותך ידעת תמיד מה אתה רוצה ומה לא. השתוממתי מהאסרטיביות השקטה שהייתה טמונה בך. תמיד ידעת מה אתה רוצה, היכן אתה רוצה להיות ומה לא מתאים לך. נשמה יקרה שמקרינה על כל סביבתך. היו בך הרבה צניעות דרך, כבוד לזולת באשר הוא, חמלה ונדיבות לב. שפעת חום רב וניחנת ברמת רגישות בלתי רגילה לבני אנוש ולבעלי חיים. לעיתים קרובות הבנת מצבים אינטואיטיבית, ללא מילים, ופעלת תוך עשייה שקטה שכה אפיינה אותך. תמיד היית ילד של מעשים יותר מאשר של מילים. ילד אהוב הבריות, כובש ומקסים את כל סובביך. קיבלנו אותך כמתנה לכמעט 21 שנה. אני מודה על הזכות שניתנה לי להיות אימא שלך, ילד של אהבה, ילד של נחת, ילד של אור גדול."

אחיו הבכור, רועי, שיתף בתחושת הגאווה והכאב: "מושלם שלנו, אני יודע שבזכות פועלך ובנחישותך אל מול המפגעים הארורים, הצלת את חייהם של רבבות חיילים. פעלת בעוז, בנחישות ובקור רוח שרק אתה ניחנת בהם. אני גאה בך אחי הקטן, ומוקיר מעומק ליבי שהייתה לי הזכות להכיר אותך, ללוות אותך, לחיות אתך ובעיקר להיות אחיך. תמשיך ללוות אותנו מלמעלה, וניפגש בגלגול הבא." אחיו הגדול, עמית, הוסיף פרט מצמרר מהקרב: "בשיחה עם איתמר שהיה אתך ברכב בזמן ההיתקלות, הוא סיפר לי שפרקת מהרכב ביחד עם הסמל וצעקת אש אש - נהרגת עם הנשק בידיים, נלחמת באומץ גיבור שלנו, כמו שאתה יודע עד הרגע האחרון." עדות זו רק חיזקה את התמונה של עדי כלוחם אמיץ וחסר פחד, שמוכן להקריב הכל למען חבריו ולמען הגנת הבית.

בת זוגו, עינבל, שיתפה בכאבה העצום ובזיכרונות המתוקים: "אני רוצה להגיד לך תודה ענקית על כל מה שהיית ותישאר בשבילי לנצח. תודה על הזמן אתך, תודה על האהבה אתך ושלך ועל כל העזרה והתמיכה שהענקת לי. על החיוך החמוד הזה שלך שאני נמסה ממנו, על הפרחים בשישי, על זמן האיכות שהקדשנו רק לנו כדי לאפות חלות, על כל מה שעברנו ביחד. תודה ששמרת עלינו, עליי, על מדינת ישראל." מילותיה של עינבל המחישו את הקשר העמוק והמיוחד שהיה ביניהם, קשר של אהבה, חברות ותמיכה הדדית, שנגדע באכזריות.

מפקד גדוד 51, סגן אלוף מאיר אוחיון, ספד לעדי במילים נרגשות, והדגיש את גבורתו הבלתי רגילה: "פעולה בשעת מבחן איננה דבר פשוט, מי שלא חווה אש ישירה לא יבין זאת. עדי והחברים נעו לביצוע המשימה! וכשפגשו את האויב פרקו בדיוק כפי שמצופה, בדיוק כפי שדמיינתי שהלוחמים יפעלו ביום פקודה ותחת אש. לחתור למגע זה לא דבר מובן מאליו גם אם אתה לוחם מנוסה מאוד והחבר'ה האלה של פלוגה ב' מחלקת הצלפים וגדוד 51 פעלו כך בחוויית הלחימה הראשונה שלהם. גיבורים - נוטים להגיד בעת הזו בעם, המילה לא מספיקה לתאר את עדי וחבריו, עבורי לפחות נכון יותר להגיד שבזכותם אנחנו כאן ונישאר כאן, אלו שעשו כל שביכולתם להגן על יישובי העוטף ולמעשה לא להגן רק עליהם, אלא על כל העם." דבריו של המפקד הדגישו את ההקרבה העצומה ואת ההשפעה הגורלית של מעשיו של עדי על ביטחון האזור כולו.

מנהל בית הספר התיכון ע"ש זיו ומרקס, יורם חיים, נזכר בעדי כפי שהכירו במסדרונות בית הספר: "עדי נשאר בזיכרוני כתלמיד עם חיוך תמידי, לב של חבר, אוהב אדם ובעלי חיים, ורוח של לוחם. כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו." המילים הללו ביטאו את ההד העמוק שהותיר עדי בלבבות כל מי שפגש בו, את הריקנות שנוצרה בלכתו, ואת ההכרה כי רוחו תמשיך לחיות ולהשפיע.

מאז לכתו של עדי, הבית בבית הכרם עצוב, שקט וריק בלעדיו. הוא חסר בכל רגע, והגעגועים אליו מייסרים את בני משפחתו. אך מתוך הכאב העצום, מנסים בני המשפחה, החברים וכל מי שנגע עדי בחייו, לתעל את האבל לעשייה, להנציח את דרכו הטובה, את מעשיו, את נדיבות ליבו ואת האחדות והאהבה שאינה תלויה בדבר, שאפיינו אותו. מיזמי הנצחה רבים קמו לזכרו, וכל אחד מהם מספר חלק אחר מסיפורו המופלא של עדי. "הבית הקסום ע"ש עדי צור", שהוקם על ידי עמותת "חיים של אחרים" – אותה עמותה שדרכה אימץ את לני – הוא בית חם ומוגן לכלבים נטושים, המגשים את חלומו של עדי להעניק לכלבים חסרי סיכוי בית אמיתי משלהם. זהו מקום שבו האהבה לבעלי חיים, שהייתה כה עמוקה בליבו, ממשיכה לפעום ולהציל חיים.

בית הכנסת "אבני ספיר" נקרא לזכרו, מקום של קהילה ותפילה, המזכיר את צניעות דרכו ואמונתו בטוב האדם. בבית הספר היסודי "יפה נוף" נערך טורניר כדורגל לזכרו, תחת הסימן המובהק של מורשתו: "האר לחבר גם אם הוא אחר", מסר שמחבר בין אהבתו לספורט ליכולתו לחבק את השונה. בתיכון ע"ש זיו ומרקס הוחלט לקיים יום קט-רגל שנתי לזכרו, להנצחת רוח הספורט שבו וראיית האחר שאפיינה אותו. גם במועדון המעריצים של ריאל מדריד, נבחרת החלומות שלו, עדי מונצח בראשית כל משחק, ובאתר הזיכרון של בית"ר ירושלים לאוהדים שנפלו, שמו חקוק לעד. סיפורו של עדי מובא בספר "שביעי באוקטובר - אסופת קטעים על נופלי ונרצחי ה-7.10", והוא מונצח גם בריצה מיוחדת שנערכה במסלול ותחנות חייו, ואנדרטה לזכרו הוקמה במקום נפילתו בכיסופים. סרטים, שירים, ודפי זיכרון ברשתות החברתיות, כולם מספרים את סיפורו, מבקשים להבטיח שזכרו לא יישכח. "לגעת באור שלהם" הוא סרט המתאר את סיפור חייו, שהופק על ידי אולפנת צביה חפץ חיים, וסרטונים נוספים הופקו על ידי המרכז הקהילתי של שכונת בית הכרם ואחיו רועי, כולם זמינים לכל מי שרוצה להכיר את עדי. השירים "הוא הלך בדרכו" ו"כיסופים לעדי" מרגשים את הלב ומנציחים את פועלו ואת הכאב על לכתו.

עדי צור, הנסיך הקטן, התכשיט של משפחתו ושל העם כולו, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, חמלה, אומץ לב וגבורה. הוא היה אדם של מעשים, שקט ועוצמתי, שחיבק את האחר והשונה, שהיה מונע מאהבה ורצון עז לתרום ולהגן. בנפילתו, הוא הציל חיים רבים, ובכך ציווה לנו חיים, אכפתיות, שמחה, אחדות וקבלת האחר. דרכו, ערכיו, חיוכו ומעשיו ממשיכים להאיר את הדרך, להוות השראה ולזכור לנו מהי גבורה אמיתית – גבורה הנובעת מתוך אנושיות, מחויבות ואהבה עמוקה לזולת. זכרו של עדי צור ז"ל, גיבור ישראל, יהיה נצור בליבנו לעד, סמל לתקומה וגאווה ישראלית, לנצח נצחים.