עדי שני

בקריית אונו שטופת השמש, ביום חמישי, ט"ו באלול תשמ"ד, שקדם לחג הסוכות, ב-12 בספטמבר 1984, נולד עדי שני, בנם הצעיר של טובה ומשה, אח קטן לערן, קרן ותמר. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקים ובוויכוחים קטנים של אחים גדולים שכבר היו ותיקים בעולם. עדי הגיע כרוח רעננה, תינוק יפהפה שקיבל מיד שלל כינויי חיבה – עדושי, דילי, עדושקלה, פשושקי – כל שם היה עוטף אותו בחום ואהבה, כמו שמיכה רכה שהגנה עליו מפני העולם. ילדותו התנהלה על רקע השכונה השקטה והמוכרת, כשמרכז הכובד של עולמו היה "השדרה" בקק"ל, אותה רצועת ירק בין הבתים, בה העצים היו גבוהים מספיק כדי להסתיר סודות, והאדמה הייתה רכה מספיק כדי לספוג את ריצותיהם הבלתי נלאות של ילדים. שם, בין שבילי העפר לשיחי ההרדוף, עם אחיו הגדולים וחבריהם, עדי בילה שעות ארוכות, בונה מבצרים מענפים, מטפס על עצים עד לצמרותיהם, ומשחק כדורגל עד שהשמש שקעה וקריאות ההורים נשמעו ממרחק. הוא היה ילד סקרן, כזה שעיניו הכחולות או החומות – תלוי באור – היו רודפות אחרי כל תעלומה, לא נח לרגע עד שלא סיפק את יצר המדען הקטן שבו. לפעמים זה היה פירוק מכשיר חשמלי ישן כדי להבין איך הוא עובד, לפעמים זה היה ניסיון לייצר "שיקוי קסם" מהעלים והאבנים שמצא בשדרה, ולפעמים – וזה מה שהמורות בבית הספר "ניר" זכרו היטב – אלו היו מעשי שובבות בלתי צפויים, כאלה שהיו משאירים אחריהם שובל של צחוקים ומבוכה קלה. חיוכו הכובש, שהיה מופיע אחרי כל קונדס, ועיניו הצוחקות, היו סוד הקסם שלו. אי אפשר היה לכעוס עליו, וגם אם ניסו, הכעס היה מתפוגג במהירות מול הקסם האישי והטוב הטהור שאפף אותו. אחותו תמר, שכבר הכירה בעל פה את סיפורי הילדות המשותפים שלהם, זכרה היטב איך אהב לשגע אותה, והייתה זו דרכם הייחודית להביע אהבה, שזורה בהקנטות קטנות שהיו חלק בלתי נפרד ממרקם חייהם.

כשהתבגר, הילד השובב מקריית אונו הפך לנער מתבגר ומורד, ובשלב מסוים עבר להתגורר בהרצליה עם אביו. הייתה זו תקופה מאתגרת, שבה עדי חיפש את מקומו בעולם, מותח גבולות ומטיל ספק בכללים. האתגרים הלימודיים וההתנהגותיים היו לא מעטים, והמסלול לא היה פשוט. אך אביו, משה, ובת זוגו מירה, התגייסו במאמץ משותף, בנחישות ובאהבה, כדי לסייע לו. הם לא ויתרו עליו לרגע, ויחד, בסבלנות אין קץ ובעזרת אנשי מקצוע שהבינו את נפש הנעורים הסוערת, הם ליוו אותו צעד אחר צעד. הם ישבו איתו שעות ארוכות, עזרו לו להשלים את הפערים הלימודיים שנוצרו, ולימדו אותו להפנים את כללי ההתנהגות המקובלים, לא רק בבית הספר, אלא גם בקהילה ובחברה הישראלית הרחבה. לאט לאט, כמו ספינה שמתיישרת בלב ים סוער, עדי הצליח לעלות על המסלול הנכון. תקופת הרצליה הייתה עבורו כור היתוך, שבה עוצבה והתבגרה אישיותו המיוחדת. הוא סיים את לימודיו בתיכון "ראשונים" בהצלחה, כשהוא כבר אדם בוגר יותר, מחושב יותר, אך עדיין עם אותו ניצוץ בעיניים ואותו חיוך כובש, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

עם תום לימודיו בתיכון, עדי התגייס לצה"ל, צעד טבעי וברור עבורו. הוא שירת בחיל התותחנים, ביחידת MLRS – מערכת שיגור רקטות, יחידה שדרשה אחריות, דיוק ומסירות. השירות הצבאי, עם הקשיים והאתגרים שבו, עיצב עוד יותר את אישיותו, חיזק את תחושת השייכות והמחויבות שלו. במהלך אותה תקופה, בין אימונים לשמירות, בין בסיסים לשטחי אש, הכיר את ליאור. הייתה זו אהבה שהחלה בתוך מציאות השירות הצבאי, אהבה שצמחה מתוך שיחות ארוכות, מבטים גנובים ורגעים קטנים של ביחד, שהפכו אותם לבני זוג לחיים. הקשר ביניהם היה עמוק ומהיר, כמו שתי ציפורים שמוצאות זו את זו ובוחרות לבנות קן משותף.

לאחר שחרורם מהצבא, עדי וליאור בנו את ביתם ביישוב הקהילתי צור יצחק, השוכן במועצה האזורית דרום השרון. שם, בין שדות ירוקים לשכונות חדשות, הם יצרו לעצמם פינה משלהם, בסיס איתן למשפחה שחלמו עליה. תוך זמן קצר, הבית התמלא בצחוק, בצעקות ובריצות של שלוש בנותיהם: גאיה ויובל התאומות, שהביאו איתן שמחה כפולה, ותומר הצעירה, שהשלימה את התמונה המשפחתית. עדי היה אבא בכל רמ"ח איבריו, בעל מסור ואוהב שראה במשפחתו את מרכז עולמו, את עוגן חייו. אהבתו לבנותיו ניכרה בכל מעשה, בכל מילה, בכל מבט. הוא היה נוכח לחלוטין בחייהן, לוקח חלק פעיל בכל פרט ופרט. כשהיה חוזר מהעבודה, הבית היה מתמלא מיד בקריאות שמחה של הבנות, שרצו אליו בזרועות פתוחות, מטפסות עליו כמו על עץ חזק ובטוח. הוא לא רק היה שם פיזית, אלא גם נפשית ורגשית, מקשיב, מייעץ, משחק ומחבק. ליאור, רעייתו, תיארה אותו כבעל ואבא מושלם, קרן שמש שמאירה את כל מי שמסביב לו, איש של חיים שאהב את החיים בכל נימיהם. היא ידעה שכל מי שראה אותו התאהב בו במבט ראשון, שכן טוב ליבו, חיוכו המאיר והחום האנושי שלו היו כובשים. עדי שם תמיד את טובת משפחתו לפני טובתו שלו, דואג לכל מחסור, תומך בכל חלום. עבור בנותיו, הוא היה "האבא הכי הכי בעולם כולו", כפי שכתבה גאיה, "אולי אומרים שאף אחד לא מושלם, אבל אתה לא אף אחד, אתה מקסים ומושלם". הוא היה הגיבור שלהן, עמוד התווך, המקור לאהבה בלתי נגמרת.

מעבר לתפקידיו כבעל וכאב, עדי היה איש של עשייה, שילוב נדיר של טוב לב, רגישות עמוקה, חוש הומור שהיה פורץ החוצה ברגעים הכי פחות צפויים, וחום אנושי שנגע בכל מי שפגש. הוא עבד בשוק ההון, תחום שדרש חשיבה חדה ויכולת ניתוח, אך עם זאת, מעבר לשעות העבודה, הייתה לו תשוקה עזה לספורט, שהפכה לחלק מרכזי ומעצב בחייו. הוא לא רק אהב לרוץ ולרכוב על אופניים, הוא חי את זה. הוא חקר לעומק את עולם הריצה, קרא ספרים ומאמרים, למד על טכניקות אימון ותזונה נכונה, והפך את הידע התיאורטי למעשי. שעות רבות בילה על השבילים, כשזיעה קרה מכסה את גופו, נשימותיו הופכות כבדות, אך רוחו נשארת איתנה. הוא השתתף בשני מרתונים, מרוצים ארוכים ומתישים שדורשים משמעת עצמית ברזל, וסיים את שניהם בהצלחה, כשכל צעד היה ניצחון קטן של הרצון על הגוף. תוכניתו הבאה הייתה לא פחות מאתגרת: להשתתף, לפחות חלקית, בתחרות "איש הברזל" – טריאתלון אולטרה שמשלב שחייה, רכיבה על אופניים וריצת מרתון. זו הייתה השאיפה הגדולה שלו, ההר הבא שרצה לכבוש. ליאור, שראתה את התשוקה הבוערת בו, הצטרפה אליו עם הזמן לשגרת האימונים, והריצה והרכיבה הפכו לחלק משמעותי גם בחייה. היו אלו רגעים יקרים של שיתוף, של מאמץ משותף, של תמיכה הדדית, שחיזקו עוד יותר את הקשר ביניהם.

החיבור של עדי לטבע ולאדמה היה עמוק וראשוני. בשבילי החורשה הסמוכה לביתו בצור יצחק, ובשדות הפתוחים של דרום השרון, הוא מצא את המפלט שלו, את המקום שבו יכול היה להרגיש חופשי ושלם. בסופי השבוע, מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים ופיזרה את חום הקיץ, היה יוצא לריצות ארוכות. הוא היה חש את המגע של האדמה הלחה תחת כפות רגליו, את רחש הרוח בין העצים, את ריח הצמחים והפרחים המשתנה עם עונות השנה. באביב, הריצה הייתה מלווה בניחוח עז של פריחה, של רקפות וכלניות שהיו מציצות מבין הסלעים, ובקיץ – ריח של עשב יבש ושל אדמה צמאה. הוא אהב את האדמה הזו, את החיבור הבלתי אמצעי אליה, את תחושת השייכות שהיא העניקה לו. זה היה יותר מתחביב, זו הייתה פילוסופיית חיים, חלק מאורח חיים בריא שעדי וליאור אימצו, שהקפיד על כושר ותזונה נכונה. עדי היה גם אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב", והיה נוסע למשחקים שלה ברחבי הארץ, חלק מחבורת אוהדים נלהבת, שותף לשיחות על טקטיקה ומהלכים, חלק מקהילה גדולה של אהבה ותשוקה. חבריו העידו שהאור הפנימי שלו הקרין על כל מי שנמצא סביבו, שנגע בכל מי שפגש. הוא היה זה שראה את האחר, שדאג תמיד לכולם, שיוזם, שמחבר. אחותו תמר אמרה כי "נשמה טובה וטהורה שדואגת לכולם. זה פשוט מי שאתה". גיסתו מיה הוסיפה ש"הדבר הראשון שעולה לי בראש זה נתינה. אתה האדם הכי טוב לב ולא אנוכי שפגשתי בחיים. היית הופך את העולם כדי לעזור למישהו".

ואז הגיע בוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, בזמן שעדי ומשפחתו שהו בטיול בצפון הארץ, נפתחה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה את שמי הדרום, ובעקבותיו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – למדינת ישראל. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע, בבסיסי צה"ל ובעוברים ושבים בדרכים. המראות והדיווחים שהחלו לזרום היו בלתי נתפסים, תיאורים של זוועות שלא נראו כמותן. עדי וליאור, עם בנותיהם, הבינו מיד כי עליהם לשוב הביתה. הטיול בצפון נקטע באחת, והדרך חזרה לצור יצחק הייתה ספוגה בדאגה, בחרדה, בתחושה עמוקה של אי וודאות. בתוך שעות ספורות, עוד באותו אחר הצוהריים של יום שבת השחור, הטלפון צלצל – צו 8. עדי גויס למילואים. לא היה היסוס. הוא ידע את מקומו, את תפקידו, את חובתו. הבית, שהיה רק לפני רגע מלא בצחוקי ילדות ובתכנונים ליום כיף משפחתי, הפך להיות נקודת יציאה למערכה שאיש לא ידע היכן וכיצד תסתיים.

הוא שירת כלוחם פלס"ר, פלוגת סיור, באגד לוגיסטי 6036, יחידה שנדרשה לתמרון קרקעי מורכב ברצועת עזה. מתחילת התמרון, עדי היה בחזית, חלק בלתי נפרד מהלחימה, מגן על הבית, על המשפחה, על המדינה. היציאה אל הקרב הייתה קשה, לדעת שהמשפחה נשארת מאחור, כשכל יום הוא אי וודאות. ליאור והבנות חיכו לו בבית, מחכות לכל שיחת טלפון, לכל הודעה. עדי, שהיה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, התגעגע אליהן געגוע עמוק וכואב. אחת לשבועיים, לרוב, היה שב הביתה לחופשה קצרה, רגעים יקרים של חזרה לשגרה, לחיבוקים חמים, לשיחות ארוכות אל תוך הלילה. הבנות היו רצות אליו, מטפסות עליו, מנסות להשלים את הזמן האבוד. הבית היה מתמלא מחדש באורו, בחיוכו, בנוכחותו המרגיעה. הוא היה משתדל שלא להראות את הקשיים, את המתח, את המראות שראה, מנסה לשמור על אווירה קלה ורגועה, אך המתח היה תמיד באוויר, הידיעה שהכל ארעי, ושבקרוב הוא יצטרך לשוב לשם, אל הקרבות. הוא היה מנצל כל רגע, משקיע בבנותיו, בליאור, מתחזק את הקשרים, מכין את כולם לפרידה הבאה. מפקדו העיד עליו: "מהרגע הראשון היית סלע של יציבות עבורי ועבור חבריך. קשה לתאר את החלל שהותיר עדי בלכתו". הוא ידע שכשצריך לבצע משימה חשובה, בדרך הטובה ביותר, עדי הוא האיש. "טופל!" הייתה התשובה המהירה והמקצועית שתמיד קיבל ממנו.

ביום שבת, ה-2 בדצמבר, עדי היה בחופשה בביתו. הייתה זו חופשה קצרה, מתוקה ומרעננת, אך היא נקטעה מוקדם מן הצפוי. נקרא לשוב ליחידתו לקראת פעילות של כמה ימים ברצועה. האווירה בבית הייתה מתוחה, אך הוא ניסה להרגיע את כולם. ליאור ביקשה ממנו שישלח לה הודעה קולית, משהו שיישאר איתה, שיזכיר לה את קולו, את אהבתו. עדי, שהבין את עומק הבקשה, הקליט לה הודעה קצרה, כנה, ונוגעת ללב. "מאמי, אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד, אבל אני אוהב אותך, הנה לך משהו שיהיה לך בריפיט". קולו היה חם, אוהב, מנסה להכיל את כל מה שלא נאמר במילים. זו הייתה הודעת פרידה, מבלי לדעת שזו אכן תהיה הפרידה האחרונה. בשעת הצוהריים של אותו יום, הוא כבר נכנס חזרה לרצועה, אל עומק הקרבות, אל אי הוודאות של המלחמה.

ארבעה ימים לאחר מכן, ביום רביעי, ה-6 בדצמבר 2023, כ"ג בכסלו תשפ"ד, בצפון הרצועה, במהלך קרב עז, רס"ם במילואים עדי שני נפגע ונהרג. הוא היה בן שלושים ותשע בנופלו. הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובכל מכריו כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל, הדפיקה בדלת, המילים הקשות שהחריבו עולם ומלואו. אחותו תמר, שזכרה את אופיו חסר הפשרות, אמרה ש"זה ממש לא הפתיע אותי שזינקת ראשון. קופץ ראשון. עושה ראשון. נותן את נשמתך ואת הלב שלך לפני שבכלל צריך או לפני שמישהו בכלל מבקש. כי כזה אתה. נשמה טובה וטהורה שדואגת לכולם". עדי, שהיה סלע של יציבות, לוחם מסור ואיש של נתינה, נפל בהגנה על הבית שהקים, על המדינה שאהב, על הערכים שבהם האמין. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, וסביב קברו התקבצו מאות, כואבים, המומים, מנסים להכיל את הבשורה הנוראה. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, ליאור, שלוש בנות יקרות – יובל, גאיה ותומר – הורים, אח ושתי אחיות, וחור עמוק וכואב בלבבות של כולם.

החלל שהותיר אחריו עדי היה עצום, בלתי ניתן למילוי. ליאור, רעייתו, ספדה לו במילים שנבעו מתוך נשמה שבורה, אך מלאה באהבה נצחית: "אהובי שלי, אני כותבת ולא מאמינה שאלו דברי הפרידה שלנו. אמרת לי לא לדאוג, התחננתי שלא תהיה גיבור. כמעט תשע-עשרה שנה שאתה חרוט עמוק בליבי. אתה היית כל כך טוב, הכי טוב. האיש הכי יפה שהכרתי מבפנים ומבחוץ. היהלום שבכתר. עדי שלי, היית קונצנזוס, כל מי שהכיר אותך אהב אותך ישר. הטוב שבך, היעדר האנוכיות שבך, ראיית האחר, אלו המאפיינים הכי משמעותיים שלך. אבא שותף ומעורב והשארת בלב של כולם חור גדול בצורה שלך. תודה לך על כל השנים יחד, על זה שלימדת אותי לאהוב ללא גבולות, לאהוב גם את עצמי. כל מי שהכיר אותי לפניך יודע כמה אתה היית חלק מהשינוי שלי וההתפתחות שלי. האהבה שלנו היא אהבה ענקית שלא תיעלם לעולם ואני מבטיחה לך לדאוג לבית שלנו, למשפחה ולילדות שלנו, שלא יהיה חסר להן כלום לעולם ותהיה להן אהבה ללא סוף". הבת גאיה, במילותיה התמימות והכואבות, ביטאה את עומק הגעגוע: "אבוש שלי אתה חסר לי נורא ולא רק לי, אני אוהבת אותך". אביו, משה, הביע את הכאב הבלתי נתפס של אב ששכל את בנו: "מילים כבדות לימים שחורים, לתאר עכשיו את עדי. כמדקרות חרב בתוכי ואין בכוחי, מי שהכיר אותו יכול להבין. עדי בן הזקונים מחמל נפשי, מי ייתן מותי תחתיך. התהפכו סדרי עולם". הוא הוסיף, יחד עם מירה, ש"נפלת בקרב למען הגנת המולדת, במותך ציווית לנו את החיים. רוחך ונוכחותך ילוו אותנו לאורך כל הדרך. אהבתנו אליך נצחית".

אמו של עדי, טובה, תיארה אותו כתינוק היפה שלה, עדושי, דילי, עדושקלה, פשושקי, שנגע ללב של כולם בעיניו המדהימות, עם הצצה של חיוך שובב, חיבוקים מכל הלב, נשיקות, מחמאות כנות, נתינה ודאגה לזולת. היא סיפרה כיצד תמיד היה שם כדי לעזור, הראשון לקפוץ ולהתנדב, ואף ביצע משימות רבות כדי שחבריו יוכלו לנוח. "כשאנשים שואלים אותי כמה ילדים יש לך אני אומרת ארבעה! כן, כי הוא איתנו כל הזמן והוא יהיה לנצח. בכל פעם שעולה שאלה ואנחנו כולנו לא יודעים מה להחליט, אנחנו אומרים: מה עדי היה רוצה שנעשה? מה עדי היה אומר? וזה כל כך עוזר לנו... בני היפה והמדהים והנדיב, אני כל כך גאה בך ואני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך לחיבוקים ולנשיקות שלך. אתה הגיבור שלי, הגיבור של כולנו, הגיבור שלנו! הבן שלי המיוחד, עדושי שלי, דילי שלי, אנחנו כל כך אוהבים אותך ואנחנו כל כך מתגעגעים אליך. לנצח נצחים אתה איתנו". אחותו תמר, שוב, דיברה אליו בלשון הווה, כאילו הוא עדיין כאן, מנסה להבין "איך הפעם, תלך כל כך רחוק עם השטויות שלך. נראה לי שהפעם קצת הגזמת וזה כבר לא מצחיק. בבקשה תחזור". היא זכרה את טוב ליבו, נתינתו ואהבתו לכולם, שהיוו עבורה השראה ומודל. אחותו קרן תיארה אותו כ"נשמה טובה, יפה נפש ויפה תואר. אהוב על כל מי שהכיר אותך. החיוך שלך והעיניים הצוחקות צרובים לנו בלב". גיסו שגיא הודה לו על הבעל, האבא והדוד המדהים שהיה, וגיסתו איריס ספדה לחיבור שלו לטבע, לכך ש"השבילים, ההרים והוואדיות לא ירגישו יותר מגע רגליך בזמן ריצה. רקפות לא יחייכו כשתחלוף לידן. ילד פלא, בן, אח, בן זוג אהוב ואבא... הפשטות בדרכך, הנועם, היופי והאהבה שפיזרת נגעו בכל אחד... לעד איתנו, לעד נאהבך, לעד נתברך בליבנו. לעד עדי, גיבור אהוב שלנו".

בתום ימי השבעה, כשהכאב עדיין טרי וצורב, החליטה משפחתו של עדי להנציח את זכרו בדרך שכה אהב – בריצה. הם ערכו ריצה לזכרו בחוף הים בתל אביב, על רקע הגלים המתנפצים, כשכל צעד היה מחווה לאהבתו לספורט, לטבע, ולחיים. זה היה רגע של אופטימיות זהירה, של בחירה בחיים ובזיכרון פעיל. בצור יצחק, היישוב שבו הקים את ביתו וגידל את בנותיו, נחנכה פינת הנצחה מיוחדת לזכרו – "גבעת המשחקים של עדי". גבעה זו, שבה ילדים יוכלו לשחק ולצחוק, מסמלת את המשכיות החיים, את השמחה שאותה עדי כל כך אהב. מדי שנה, נערך ביישוב מרוץ ביער לזכרו, שבו רצים ואוהבי טבע מתכנסים כדי לכבד את מורשתו הספורטיבית והאנושית. גם בהרצליה, מול בית אביו, נקראה גינה קהילתית על שמו, מקום של התכנסות ושלווה, המזכיר את התקופה שבה אישיותו עוצבה והתבגרה. עדי מונצח גם באתר הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה, בתל חדיד, מקום שבו שמו חרוט לצד שמותיהם של לוחמים נוספים, שנתנו את חייהם למען ביטחון המדינה.

עדי שני, איש של אור ואהבה, של נתינה ושל חיבור עמוק לחיים, ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכיר אותו. חיוכו הצנוע, עיניו הצוחקות, טוב ליבו הבלתי נדלה ורוחו המאירה – כל אלה נותרו חקוקים בזיכרון, מקור השראה וכוח. במותו, ציווה לנו עדי את החיים, את הערכים של אהבה, חברות ומחויבות. הוא היה גיבור לא בגלל שהשתמש במילים גדולות, אלא בגלל שמעשיו, בחירותיו ואורח חייו היו גבורה צרופה. הוא נפל בקרב, מגן על הבית, על משפחתו ועל עמו, אך רוחו ממשיכה ללוות אותנו, כמו אותו קול אחרון שהבטיח אהבה שתהיה "בריפיט". זיכרונו הוא לפיד בוער, המאיר את הדרך ומעניק תקווה, גאווה ישראלית טהורה, המחברת בין אדמת הקיבוץ הלחה של הילדות, שבילי הריצה מלאי הריח של האדמה, ועד לקרב הקשה בצפון הרצועה. עדי שני, נוכח, קיים, ונצחי.