עדי אודיה ברוך

בקריית נטפים, יישוב קהילתי קטן ושקט בשומרון, שם נופלות קרני השמש על גבעות עטורות ירוק בבוקר, נשמה חדשה הגיחה אל העולם ביום כ"ח בחשוון תשס"א, הלא הוא העשרים ושישה בנובמבר לשנת 2000. קראו לה עדי אודיה ברוך, והיא הייתה הבכורה, פרי אהבתם של אורית ואברהם, שחיכו לה בכיליון עיניים. ביתם הקטן, שריחות תבלינים וקפה טרי נישאו בו תמיד, הפך בן רגע למרכז של שמחה וצחוק מתגלגל. עדי, עוד בטרם למדה ללכת, כבר פיזרה סביבה חיוכים כובשים, ועיניה הגדולות והסקרניות סרקו את העולם בהתפעלות. לא עבר זמן רב, ושני אחים נוספים, דביר יצחק ויניר דוד, הצטרפו למשפחה, ועדי, הבכורה, קיבלה על עצמה בטבעיות את תפקיד האחות הגדולה, המגוננת והאוהבת, תפקיד שמילאה בחן ובמסירות לאורך כל חייה. היא גדלה בתוך חיבוק חם של קהילה דתית, שבה השכנים מכירים זה את זה בשמותיהם, הילדים משחקים חופשי ברחובות, וערבות הדדית היא לא רק סיסמה אלא דרך חיים. כבר מילדותה המוקדמת, עדי הייתה ילדה שובבה, מלאת חיים, עם אנרגיה שנדמה היה כי אין לה סוף. היא לא פחדה להתלכלך בבוץ, לטפס על עצים גבוהים, או לרוץ יחפה בשדות הקוצים המקיפים את היישוב. חיוכה היה רחב ומידבק, והיא ידעה להאיר כל חדר אליו נכנסה, כשעיניה מצחקקות וקולה הצלול ממלא את האוויר.

את שנותיה הראשונות על ספסל הלימודים עשתה בבית הספר היסודי באלקנה, שם גילתה את סקרנותה האינסופית ואת יכולתה המיוחדת להתגבר על קשיים. אם היה תרגיל בחשבון שנראה בלתי אפשרי, או פרויקט יצירתי שדרש מאמץ מיוחד, עדי הייתה ננעלת עליו בעקשנות ובנחישות שאפיינה אותה כל חייה. היא לא ויתרה לעצמה, ופעמים רבות נשארה אחרונה בכיתה, עד שהבינה את החומר לעומקו, או שהצליחה לסיים את מלאכתה לשביעות רצונה המלאה. המורים, שזיהו את ניצוץ החוכמה וההתמדה בעיניה, ראו בה ילדה מיוחדת, כזו שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג, ומוכנה להשקיע את כל הנדרש כדי להגיע לשם. בבית, ההורים, אורית ואברהם, הקנו לה ולשאר הילדים ערכים של אהבת אדם, נתינה, אחריות וכיבוד המשפחה. עדי ספגה את הערכים הללו עמוק בתוכה, והם הפכו לבסיס איתן לכל מעשיה. היא כיבדה את הוריה עד מאוד, הקשיבה לעצותיהם, והעריכה את המסגרת החמה והאוהבת שהעניקו לה, מסגרת שבה יכלה לפרוח ולגדול בביטחון.

קשר מיוחד נרקם בין עדי לסבתה ניצה, קשר שחרג מעבר ליחסים רגילים בין נכדה וסבתא. בכל יום חמישי, כששבה מהצבא, עוד לפני שהספיקה לפרוק את התיק או להחליף מדים, הייתה דרכה של עדי עוברת קודם כל דרך ביתה של סבתא ניצה. הדלת הייתה נפתחת לקול צהלות השמחה של שתיהן, ומיד התיישבו יחד, סבתא ניצה מגישה תמיד עוגיות חמות ושתייה, ועדי מפיגה את געגועיה בשיחות ארוכות על השבוע שחלף, על החברים, על החלומות. בביתה של סבתא ניצה מצאה עדי נחמה, אוזן קשבת, ובעיקר אהבה ללא תנאי, שעיצבה את נשמתה הרגישה והאוהבת. החיבוקים החמים של סבתא ניצה, הריח המוכר של ביתה, והסיפורים שסיפרה על ימים עברו, היוו עוגן יציב בעולמה של עדי, פינה בטוחה שבה יכלה להיות היא עצמה, ללא מסכות.

כשעדי הגיעה לגיל חמש-עשרה, התגלה בה כישרון חדש, שהלך והתפתח במהירות מסחררת: צילום. זה התחיל כמעין תחביב, עם מצלמה פשוטה שקיבלה במתנה, אבל מהר מאוד התברר כי יש לה טביעת עין ייחודית, כזו שרואה את העולם מזוויות שאחרים מחמיצים. היא הייתה יכולה לצלם פרח יחיד בגינה, ולהפוך אותו ליצירת אמנות של ממש, או לתפוס הבעת פנים חולפת של אדם ברחוב, ולשקף בה עולם ומלואו. היא למדה באופן עצמאי, ניסתה, התנסתה, לא ויתרה לעצמה עד שהתמונה יצאה בדיוק כפי שדמיינה. דרך העדשה, עדי מצאה דרך חדשה לבטא את עולמה הפנימי העשיר, את רגישותה לפרטים הקטנים ואת אהבתה ליופי שבחיים. יחד עם הצילום, היא הרבתה לכתוב שירים ויומנים, בהם שפכה את רגשותיה ומחשבותיה, וגם ציירה בכישרון רב, מעניקה צבע וצורה למילים ולתמונות שרחשו בראשה. כל אלו היו אמצעי ביטוי שונים לאותה נפש יוצרת, עמוקה ורגישה.

את לימודי התיכון עשתה עדי ב"אולפנת השומרון אורט אלקנה", שם בחרה במגמת קולנוע ועיצוב גרפי, שילוב מושלם לכישרונותיה המתפתחים. היא שגשגה שם, הצטיינה בכל המקצועות, והצליחה לשלב את אהבתה לצילום עם עולם העיצוב הגרפי, שפתח בפניה אופקים חדשים של ביטוי חזותי. במסדרונות האולפנה, בין שיעורים על קומפוזיציה ותאורה לבין עבודה על פרויקטים גרפיים מורכבים, עדי הייתה עוגן של חברותא, תמיד מוקפת חברים וחברות, שאהבו את חיוכה המאיר ואת נכונותה לעזור לכל אחד. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, והייתה גאווה להוריה ולמוריה, כשבידיה תעודת בגרות מרשימה וכישרונות רבים שרק חיכו לפרוץ החוצה.

אבל מעבר לכישרונותיה האמנותיים, עדי נשאה בתוכה תמיד תחושה עמוקה של אחריות ומחויבות לחברה ולמדינה. מגיל שש-עשרה, היא התנדבה ב"משפחה אחת", ארגון סיוע לנפגעי טרור, שם פגשה פנים אל פנים את הכאב והשבר של משפחות שחייהן התהפכו. היא לא הסתפקה בלתת כתף, אלא הקשיבה באמפתיה עמוקה, ניסתה למצוא דרכים מעשיות לסייע, והביאה איתה את האור והשמחה שלה גם למקומות החשוכים ביותר. במקביל, הדריכה בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם שימשה דוגמה אישית לצעירים ממנה. היא אהבה את הדינמיקה הקבוצתית, את היכולת להשפיע, לחנך ולעצב, ובעיקר את האווירה המשפחתית והחברית ששררה בתנועה. היא תכננה פעילויות יצירתיות, הובילה דיונים מעמיקים, והייתה תמיד שם עבור חניכיה, עם חיוך ומילה טובה, נתינה אינסופית שהייתה טבועה עמוק באופייה.

כשסיימה את לימודיה, עמדה בפני עדי ההחלטה הגדולה של חייה הבוגרים. תחילה, שקלה ללכת לשירות לאומי, דרך שהייתה נפוצה בקהילה הדתית שבה גדלה. היא דמיינה את עצמה ממשיכה לתרום לחברה במסגרת אזרחית, אבל משהו בתוכה משך אותה לכיוון אחר. בשיחות ארוכות עם הוריה, עם חברותיה, ובעיקר עם עצמה, הרגישה קריאה חזקה יותר, קריאה למסגרת הצבאית, למקום שבו תוכל להגן על המדינה באופן ישיר ומשמעותי. "לשמור על המדינה שלי זו הזכות היופי והשלווה כי אם לא אני אז מי יגור פה בכזו גאווה", כתבה באחד משיריה, מילים שביטאו את תמצית מחשבותיה ורגשותיה. לא היה מדובר רק בסיסמה, אלא באמונה עמוקה, בתחושה פנימית של שליחות. היא רצתה להיות חלק ממשהו גדול ממנה, לתת את חלקה למען הביטחון, להבטיח את קיומו של הבית שבו גדלה ואהבה כל כך. ההחלטה להתגייס לצבא, שהייתה עבורה צעד טבעי ומתבקש, שיקפה את אופייה הנחוש ואת ערכיה הברורים.

בגיל צעיר מאוד, עוד בבית הספר, פגשה עדי את נבו. הקשר ביניהם התחיל כחברות תמימה, שהלכה והעמיקה עם השנים, והפכה בגיל הנעורים לסיפור אהבה יפהפה. עדי ונבו היו בלתי נפרדים, צמד שהשלים זה את זו, חולקים חלומות, צחוקים, ורגעים שקטים של הבנה הדדית. במשך שש שנים וחצי, הם בנו יחד עולם משלהם, עולם מלא אהבה, תמיכה והערכה. נבו ראה בעדי לא רק את יופייה החיצוני, אלא גם את נשמתה העמוקה, את טוב ליבה, את נחישותה ואת שמחת החיים הבלתי נלאית שלה. הם דיברו על העתיד, על בית משותף, על ילדים, ועל החיים שיבנו יחד. אהבתם הייתה עוגן בטוח בחייה של עדי, מקור כוח והשראה.

כשגויסה לצה"ל, שובצה עדי לתפקיד סמלת מבצעים, סמב"צית, בחטיבה מרחבית יהודה. זהו תפקיד הדורש ריכוז גבוה, אחריות עצומה, ויכולת לתפקד תחת לחץ, תפקיד שהוא ליבת העשייה המבצעית בחמ"ל. היא הייתה אמונה על העיניים והאוזניים של החטיבה, על הקשר בין הכוחות בשטח למפקדה, על העברת מידע קריטי ועל תיאום פעולות. עדי מילאה את תפקידה ברצינות ובמסירות אין קץ. השעות הארוכות בחמ"ל, מול מסכים מהבהבים ומכשירי קשר מצפצפים, לא הרתיעו אותה. היא הייתה קשובה לכל פרט, חדה, מדויקת, וידעה להבחין בעיקר מהטפל. החיילים שבפיקודה אהבו אותה והעריכו אותה עד מאוד. היא לא הייתה רק מפקדת, אלא גם חברה, אוזן קשבת, ומישהי שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. היא ידעה לשלב בין הסמכותיות הנדרשת לתפקיד לבין יחס אנושי וחם, וקשרי החברות שרקמה בצבא נשארו איתה גם לאחר מכן. על מסירותה, מקצועיותה ויכולותיה, זכתה עדי להערכה רבה מצד מפקדיה, וקיבלה הצטיינות מיוחדת ממפקד החטיבה, אות הוקרה לפועלה המרשים.

לקראת סיום שירותה הסדיר, עדי, עם רוח המנהיגות שפעמה בה, רצתה להמשיך ולהתקדם, ולכן ביקשה לצאת לקורס קצינים. מפקדיה, שהכירו את יכולותיה וכישרונה, העניקו לה המלצות חמות, ונדמה היה שהדרך פתוחה בפניה. אולם, אז הגיעה מגפת הקורונה, שטרפה את הקלפים והשפיעה על תוכניות רבות, כולל מסלולי קידום בצבא. התוכנית לקורס קצינים נדחתה ולבסוף לא התממשה, וזו הייתה אכזבה מסוימת עבורה. אך עדי, עם הפילוסופיה האופטימית שאפיינה אותה, לא נתנה לעצב להשתלט עליה. "הכול משתבש לטובה", אמרה לאימה באחד מימי האכזבה, והסבירה בבהירות שאי-הצלחה בדבר אחד, פותחת פתח להצלחה בדבר אחר, שייתכן ואף טובה יותר. זו הייתה דרכה לראות את העולם, להפוך כל מכשול להזדמנות, כל קושי לשיעור.

ואכן, אי-היציאה לקצונה פתחה בפניה דרך חדשה, שבה יכלה לממש את כישרונה האמנותי ואת אהבתה לאנשים. עם השחרור מהצבא, פתחה עדי עסק עצמאי לצילום חתונות, והצליחה בו מאוד. היא לא הייתה עוד צלמת, אלא אמנית שידעה לתפוס את הרגש, את האור, את הרגעים המכוננים של האהבה. היא אהבה את האווירה של החתונות, את השמחה, את התקווה, את ההתחלה החדשה. "אני רוצה לצלם את הרגעים המאושרים של אנשים שבונים בית בישראל ומוסיפים עוד ענף בעם ישראל", הסבירה את בחירתה, מילים ששיקפו את השילוב המופלא שבה בין אהבה למקצוע, לבין ציונות ותחושת שייכות עמוקה. היא ראתה בכל חתונה לא רק אירוע משמח, אלא אבן דרך בבניית הארץ, בהמשכיות העם. דרך עדשת המצלמה, היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מסיפורי האהבה של זוגות רבים, כשהיא משאירה אחריה מזכרות נצחיות של אושר.

הצלחתה בעסק לצד התפתחותה האישית והמקצועית, הובילו את עדי ונבו לשלב הבא בחייהם המשותפים. לאחר שש שנים וחצי של חברות הדוקה, הם עברו לגור יחד ביישוב ברקן, במרחק נסיעה קצר מקריית נטפים. הדירה הקטנה שלהם הפכה לבית חם ומזמין, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות, ובתוכניות לעתיד. נבו, שאהב את עדי בלב שלם, תכנן את הצעת הנישואין המושלמת. הוא המתין בסבלנות ליום הולדתה של עדי, כדי להפוך את הרגע למיוחד ובלתי נשכח עוד יותר. הוא דמיין את ההפתעה בעיניה, את השמחה, את התשובה המיוחלת. הם דיברו על חתונה, על הקמת משפחה, על ילדים שימלאו את ביתם באור. עדי, עם החיוך הקורן שלה, דמיינה את שמלת הכלה, את החופה, את הרגע שבו תקים בית בישראל עם נבו אהובה. חייה היו מסלול ישר וברור של אושר, הגשמה ואהבה, והעתיד נראה ורוד ומבטיח מאי פעם.

ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט. צפירות עולות ויורדות בקצב מבהיל, קולות נפץ עמומים שהלכו והתחזקו, והודעות ראשונות בטלפון הנייד שהחלו לזרום, הפכו את השבת החגיגית לבוקר של אימה וטירוף. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, וכיסה את השמיים בעשן וברשף. בחסות הירי הבלתי פוסק, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפת רצח על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על אלפי מבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. דקות ארוכות חלפו, השעות נמתחו כמו מסטיק, ורק אז החלו להתברר ממדי הזוועה. מחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחים חסרי ישע. בבוקר הנורא ההוא, בבוקרו של שמחת תורה, החלה מלחמה.

החדשות זרמו בערוצים ובקבוצות הווטסאפ, והותירו את כולם בהלם מוחלט. הבית בקריית נטפים, כמו בתים רבים ברחבי הארץ, היה שרוי במתח ובחרדה. אביה של עדי, אברהם, קיבל מיד צו 8 – צו גיוס חירום למילואים. תחושת הדחיפות והצורך לפעול אחזה גם בעדי. היא לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהמדינה בוערת. בתוכה בערה אש של נחישות, אותה נחישות שאפיינה אותה מילדות. היא הייתה נחושה להתגייס גם היא לשירות מילואים, לסייע במאמץ המלחמתי, להיות חלק מההגנה על הבית. היא פנתה לכל מי שרק יכלה, ניסתה למצוא ערוץ דרכו תוכל להצטרף לכוחות הלוחמים, לא משנה באיזה תפקיד. היא לא ויתרה, לא קיבלה "לא" כתשובה, שכן ידעה בבטחה כי מקומה שם, בין אלה שמגנים. לבסוף, מבוקשה נענה. ביום רביעי, 11 באוקטובר 2023, היא גויסה למילואים, לתפקיד של הקמת מערך הגנה לעיר שדרות, אחת הערים המותקפות ביותר בעוטף עזה. זה היה תפקיד קריטי, הדורש קור רוח, מקצועיות ומהירות תגובה, תפקיד שהתאים בדיוק לאופייה המיוחד.

למחרת, ביום חמישי, 12 באוקטובר 2023, בבוקר, אביה של עדי, אברהם, הסיע אותה למודיעין, נקודת מפגש ממנה המשיכה לשדרות. הנסיעה הייתה שקטה, כבדה, מלאה במחשבות ורגשות מעורבים. אברהם ראה את בתו הבכורה, מלאת חיים, יפה, בדרכה אל לב הסערה. הלב של אב דאג, אבל גם התמלא גאווה. במהלך הנסיעה, עדי פנתה אליו, וקולה היה יציב וברור. היא אמרה לו שהיא גאה בחינוך עליו גדלה, בערכים שהקנו לה בבית. "כך ארצה לחנך את ילדיי", אמרה לו, ועיניה שיקפו עתיד שלם של המשכיות ותקווה. והוסיפה, "אני גאה באפשרות שהענקתם לי לממש את החינוך על אף החשש והפחד". מילים אלו, שנאמרו ברגע קריטי כל כך, ביטאו את עומק אישיותה, את האמונה שלה בדרך, ואת האומץ שלה להתייצב מול הסכנה מתוך תחושת שליחות עמוקה. היא לא דיברה על גבורה במילים גבוהות, אלא על חינוך, על ערכים, על דוגמה אישית, ועל הזכות להגן על הבית.

במודיעין, נפרדה עדי מאביה בחיבוק חם וארוך, והמשיכה עם קצין השלישות לכיוון שדרות. הדרך הייתה מתוחה, כשקולות האזעקות נשמעים מדי פעם ברקע, ומזכירים כל העת את המציאות המלחמתית. כשהגיעו לעיר שדרות, שהייתה שרויה תחת אש בלתי פוסקת, נשמעה אזעקת "צבע אדום" מחרישת אוזניים. זהו הקול המוכר, המבשר על נפילת רקטות קרובה, קול שהפך לפסקול חייהם של תושבי הדרום. עדי וקצין השלישות מיהרו לצאת מהרכב, לחפש מחסה. הם רצו, נלחמים בשניות היקרות, כשכל החושים דרוכים. אך הרקטה נפלה קרוב מדי, קרוב באופן טרגי. רסיסים חדים עפו באוויר, פגעו בעדי והיא נפצעה באורח קשה. הכאב היה מיידי, החד, והפחד השתקף בעיני הסובבים. הצוותים הרפואיים שהיו בסביבה הגיעו במהירות, ניסו לייצב את מצבה, ופינו אותה במהירות לבית החולים "ברזילי" שבאשקלון, בית החולים שקלט מאות פצועים באותם ימים נוראים. הלבבות נשאו תפילה, תקווה קלושה, אבל הפגיעה הייתה אנושה. בבית החולים, למרות מאמצי הרופאים, נקבע מותה. סמל עדי אודיה ברוך, בת עשרים ושתיים בנופלה, נהרגה בקרב, ביום כ"ז בתשרי תשפ"ד, ה-12 באוקטובר 2023, כשהיא בדרכה להגן על הבית.

הבשורה הנוראה הגיעה למשפחתה, והפכה את עולמם. "אני הרגשתי", ספדה לה אימה אורית, בקול שבור אך מלא אהבה. "הרגשתי עוד לפני כי לב של אימא לא טועה אף פעם. וכל הדרך לבית חולים ברזילי אבא ואני החזקנו ידיים חזק, התפללנו והבטחנו שאנחנו מחזירים אותך אלינו כי אמרו לנו רק שנפגעת. דיברתי אלייך כל הדרך כמו שדיברתי איתך כשהיית בבטן שלי וקראנו לך צ'יקיטיטה קטנה". אך התקוות נמוגו. "לצערי, אלוהים החליט אחרת", המשיכה האם, "ואני מבינה באופן מוחלט וודאי שכשהספקת להיכנס לשדרות, למקום החשוך והכואב הזה, מקום של מלחמה, הכנסת איתך אור כל כך גדול שסנוורת את אלוהים. והוא לא יכל לעמוד באור הזה והיה חייב אותך אליו כדי שתעזרי לו להאיר למעלה". בהספדה, חשפה האם את הכאב והאשמה העצמית, אך גם את ההבנה העמוקה של אישיותה של בתה. "בשלושת הימים האחרונים אני נעה בין כעס על עצמי על שלא הצלחתי לעצור אותך. על שלא התחננתי שלא תלכי. ביקשתי רק פעם אחת ואת אמרת לי: 'אימא אני לא יכולה, זקוקים לי שם'. תמיד היית עקשנית שהשיגה את מבוקשה... מלאכית יפה שלי, הפכת עולמות כדי להגשים את הרצון שלך. וכל העדויות האלה פשוט גרמו לנו להבין איזה גיבורה היית, בפעם המי יודע כמה בחייך. ילדה גיבורה שלי שמתה על קידוש השם".

לאחר נפילתה, הועלתה עדי מדרגת סמל (במיל') לדרגת סמל ראשון (במיל'), כאות הוקרה והערכה על מסירותה ותרומתה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בברקן, מוקפת בהוריה, אחיה, נבו, חברים רבים, ובני קהילה שבאו לחלוק לה כבוד אחרון. השקט הכבד שאפף את בית העלמין היה רווי בכאב, אך גם בהערכה עמוקה לאישה הצעירה שנתנה את הכל למען המדינה. מפקדה בצבא, בהספד מרגש, ניסה להכיל במילים את דמותה הייחודית: "עדי, סמב"צית של מעלה, קשה להכיל במילים או בכתב את מה שאת עבורי, ואת מי שאת עבור עם ישראל. תפקידך הצבאי כסמלת ותפקידך המקצועי כצלמת יכולים לשקף מעט מהנשמה הגדולה שלך. היכולת לראות את המציאות בשתי עדשות... עדשת המצלמה – התופסת את הזווית הנכונה, החדות, הפוקוס, את היחס הנכון בין הצל, החושך לאור. ועדשה שנייה – כזו שמצלמת את הנשמה שבפנים. את הנפש, את הרגש, את העוצמה. עדי, סמב"צית של מעלה... תודה על השליחות שלך לעם ישראל, אצלך למצוא חן בעיני אלוקים ואדם מתבטא במציאות. איך מצאת חן בעיני כולם, ואיך כולם מצאו חן בעינייך. עדי, את באמת היית עדי – תכשיט. יהלום אמיתי".

המורשת שהותירה אחריה עדי אודיה ברוך ז"ל ממשיכה להדהד ולהאיר גם לאחר לכתה. על מצבתה חקוקות המילים המרגשות מתוך שיר שכתבה, ונמצא רק לאחר נפילתה: "תראו עולם בשבילי, תעריכו כל רגע קטן ומדי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם". השיר המלא, "ואם אי פעם אמות", הפך למעין צוואה רוחנית, מילות פרידה שמזכירות לכולם לחגוג את החיים, לא לבזבז אף שנייה, ולהתבונן לשמיים בגעגוע וחיוך. השיר זכה לכמה לחנים וביצועים, והפך לסמל של תקווה והמשכיות. הזמרת זוהר רזיאל, בהשראת הספד האם, כתבה שיר לזכרה של עדי, "לילה טוב אהובתי", שיר שנוגע בנימי הנפש העמוקים ביותר, ומבטא את הכאב העצום לצד האהבה האינסופית.

במלאת שלושים לנפילתה של עדי, חילקו בני משפחתה וחבריה, לכבוד השבת, פרחי חמניות. החמניות, הפרח האהוב עליה, עם פניהן הפונים תמיד אל השמש, הפכו לסמל של האור והשמחה שהביאה עדי לעולם, ושל התקווה שנותרה גם לאחר הכאב. כתב ידה המיוחד של עדי הונצח במיזם "אות חיים", פרויקט מרגש המעצב גופנים על פי כתב ידם של הנופלים והנרצחים במלחמה, וכך, גם דרך אותיותיה, היא ממשיכה לכתוב את סיפורה. היא הונצחה גם במיזם "אורות ניצחון", כרזות עם משפטי העצמה שאמרו הנופלים. לזכרה הוצאה תמונה לסוכה הנושאת את המשפט מפרי עטה: "הכל לטובה כל מה שקורה, הכל לטובה לכל הדברים שמסביבך יש סיבה, הם חלק מדרך ארוכה וחשובה לעזור לך ללמוד ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמך". משפט זה, המבטא את פילוסופיית החיים האופטימית שלה, ממשיך להעניק השראה וכוח לרבים.

לזכרה של עדי, הוקם גמ"ח "בניין עדי עד – גב חופה", המשאיל גב חופה ממקרמה לזוגות, פרויקט יפהפה הממשיך את דרכה של עדי בצילום חתונות, ומאפשר לזוגות לבנות את ביתם בישראל תחת חופה שנושאת את זכרה ואת ברכתה. בחודש ספטמבר 2024, נחנך בעיר שדרות גל-עד לזכר עדי, סמוך למקום שבו נהרגה, עוצב ונבנה על ידי תושב המקום אבשלום קריספל, אנדרטה אילמת המעידה על סיפורה, ומזכירה לכולם את המחיר הכבד של ההגנה על הבית. במלאת שנה לנפילתה, הוכנס ספר תורה לבית הכנסת בקריית נטפים לעילוי נשמתה, אירוע מרגש שחיבר את כל הקהילה סביב זכרה, והבטיח את המשכיות מורשתה הרוחנית. עמוד הנצחה פעיל באינסטגרם, "remember_adi_baruch", ממשיך לשתף תמונות, סיפורים וזכרונות, וכך, עדי אודיה ברוך ז"ל, הילדה השובבה מקריית נטפים, הסמב"צית המסורה, הצלמת המוכשרת, והאישה מלאת האור והנתינה, ממשיכה לחיות בלבבות רבים, להיות השראה, ולהזכיר לכולם את הכוח של אהבה, נחישות, ואומץ לב, בסיפור חיים שכולו גבורה ישראלית, גבורה של אדם שבחר להגן על ביתו, והשאיר אחריו חלל גדול, אך גם מורשת של תקומה וגאווה.