עדי ליאון

האוויר ביישוב ניל"י, בשעות הבוקר המוקדמות של כ' באדר א' תשס"ג, היה עודנו צונן, נושא עמו ניחוח של אדמה רטובה מטל ופריחה עדינה של שקדיות, שהחלה מבשרת את בוא האביב. אל תוך השקט הזה, אל ביתם החם של נורית ואמיר, נולד עדי ליאון, בן בכור ומוקף באהבה מהרגע הראשון. הבית, שהיה עד אז מלא בצחוקם ובשיחותיהם של זוג צעיר, התמלא בקולות חדשים – בכי קטן, גיחוך רך, ובמהרה גם קולות של תינוק שובב שמתחיל לגלות את העולם סביבו. ניל"י, יישוב קהילתי קטן במועצה האזורית מטה בנימין, הפכה למגרש המשחקים הראשון שלו, למקום שבו צעד את צעדיו הראשונים על שבילי האספלט החמים, ובו נשמו ריאותיו את האוויר הצלול שמעל הרי בנימין. מאוחר יותר הצטרפו למשפחה הקטנה גם שתי אחיותיו, זוהר ואורי, והבית הפך למעוז של המולה שמחה, של משחקים בלתי פוסקים ושל קשר אחים שהלך ונרקם בחוזקה עם כל יום שעבר.

כבר מילדותו, בלט עדי בקרב הילדים בניל"י. היה בו ניצוץ מיוחד, שילוב של סקרנות אינסופית, חוכמה טבעית ושמחת חיים מדבקת. חיוך קבוע עיטר את פניו, חיוך רחב וכובש, שהיה פותח כל דלת וממיס כל לב. הוא לא היה רק עוד ילד בחבורה; הוא היה המרכז, המגנט שאליו נהרו כולם. לא הייתה זו דומיננטיות כוחנית, אלא כריזמה שקטה, יכולת נדירה לאחד ולגבש את כולם סביבו, תוך שהוא מקפיד לתת מקום של כבוד לכל אחד ואחת. הוא ידע להתחבר לכל אדם, מילדים קטנים ועד מבוגרים, ללא קשר לגיל, למגדר או לרקע. חברויות עמוקות וארוכות שנים נרקמו סביבו, עם אנשים מכל קצוות הארץ, שחלקו איתו רגעים קטנים של יומיום, ורגעים גדולים ומשמעותיים שעיצבו את שנות התבגרותו. את שנות היסודי העביר בבית הספר המקומי בניל"י, שם ספג את אווירת הקהילה הצמודה, את ערכי החברות והעזרה ההדדית, והיה לתלמיד מבריק, סקרן, ותמיד מוכן לאתגר הבא. לאחר מכן, המשיך ללימודי התיכון במודיעין-מכבים-רעות, תחילה בתיכון עירוני ה', ובהמשך בתיכון "מעוף ברנקו וייס", שם המשיך לפתח את כישוריו החברתיים והלימודיים, אך בעיקר את עולמו הפנימי העשיר.

אחרי שעות הלימודים, כששמש אחר הצהריים הייתה צובעת את שמי ניל"י בגוונים כתומים-סגולים, לא מיהר עדי הביתה לנוח. הוא מצא את מקומו הטבעי בתנועת הנוער "מכבי צעיר". תחילה היה חניך נלהב, סופג את הפעילויות, משתתף בטיולים ובמחנות, ומתחבר במהרה לערכי התנועה של מנהיגות, אחריות ואהבת הארץ. ככל שהתבגר, עבר באופן טבעי אל עמדת ההדרכה. הוא הפך למדריך בולט, חלק בלתי נפרד מצוות הבוגרים של סניף ניל"י, ועד לגיוסו לצה"ל, הוביל שכבות גיל רבות של בני נוער ביישוב. הוא לא רק העביר פעולות; הוא הטמיע בחניכיו את אותה אהבת הארץ שפיעמה בו בעוצמה, לא כסיסמה, אלא כחלק בלתי נפרד מהווייתו, כחיבור עמוק לשורשים, לנוף, לאנשים. הילדים היו מקשיבים לו מרותקים, נשבים בקסמו, נהנים מהאנרגיה המתפרצת שלו ומהיכולת שלו לראות את הטוב שבכל אחד, ולעורר בו את המוטיבציה לפעול, ליצור ולהיות חלק ממשהו גדול יותר.

אבל יותר מכל עיסוק או תחביב, היה דבר אחד ששלהב את נפשו של עדי, שהצית בו אש פנימית ונתן קצב לחייו: מוזיקה. עוד כילד קטן, גילה כישרון יוצא דופן בתחום, והיה ברור לו שזהו עתידו. הוא לא הסתפק בהאזנה; הוא רצה ליצור. כשהיה בן שלוש-עשרה בלבד, עם נחישות שלא תמיד מאפיינת ילדים בגילו, פתח עסק קטן לגינון יחד עם חבר טוב. הם קשרו את קצותיהם, עבדו קשה תחת השמש הקופחת, וחסכו כל שקל. הכסף שהרוויחו לא הלך לממתקים או למשחקים, אלא לרכישת ציוד תקלוט. מהר מאוד, שני הנערים החלו להפיק אירועים ומסיבות קטנות ביישוב ובסביבה, מביאים איתם את הקצב, את האנרגיה ואת הכישרון שלהם. הוריו, שזיהו את התשוקה הבוערת בו, תמכו בו בכל דרך אפשרית. בגינת הבית, בין העצים והשיחים, בנו עבורו אולפן קטן וביתי, שהפך למעבדת היצירה שלו. שם, שעות ארוכות, כשהעולם מסביב נרדם, היה עדי שוקע בעולם של צלילים, יוצר מוזיקה אלקטרונית, משלב מקצבים, מלודיות ואווירות. הוא היה יושב מול המסך, אצבעותיו מרקדות על המקלדת והעכבר, ויוצר עולמות שלמים של סאונד, מביע את עצמו דרך הצלילים. הוא הותיר אחריו שני ערוצי מוזיקה ביוטיוב וב-SoundCloud תחת השם "Leon", עדות חיה לכישרונו ולחלומותיו הגדולים בתחום.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התבהרה בחירתו של עדי. על אף שקיבל זימון למיונים ביחידת סייבר יוקרתית, הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי כוונתו לשרת ביחידה קרבית. הוא לא חיפש את הדרך הקלה או המרשימה ביותר על הנייר; הוא חיפש את המקום שבו יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר, להרגיש את האדמה תחת רגליו, ולשאת בנטל ההגנה על המדינה. ב-16 באוגוסט 2021, כשהוא נרגש ונחוש, התגייס לצה"ל. הוא שובץ לגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי", חטיבה ששמה הולך לפניה בזכות רוח הלחימה והמקצועיות שלה. הוא עבר בהצלחה את מסלול ההכשרה המפרך, את האימונים האינטנסיביים שכללו מסעות ארוכים, תרגילי שטח מורכבים ולימוד יסודות הלחימה. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הפיקודי הטמון בו, ובזכות כישוריו ומנהיגותו הטבעית, הוא יועד לפיקוד ושובץ למחלקה הפיקודית. הדרך אל קורס המ"כים נראתה סלולה וברורה.

אך החיים, כידוע, מועדים להפתעות. שבועיים בלבד לפני מסע הכומתה המיוחל, אותו מסע ארוך ומתיש המסמל את סיום ההכשרה וההצטרפות לחטיבה, נפצע עדי. אובחן קרע בברך, פציעה שהייתה אמורה להשבית אותו ולהוציא אותו ממעגל הלוחמים, לפחות באופן זמני. אך עדי לא היה מוכן לוותר. למרות הכאבים, למרות העובדה שלא היה כשיר רפואית, הוא התעקש בכל תוקף להשתתף במסע. הוא צעד עם חבריו, צעד אחרי צעד, קילומטר אחר קילומטר, כשהוא נאחז בכוחותיו האחרונים, כשהכאב מקנן בברכו, אך רוחו נשארה איתנה. בסיומו של המסע, כשהוא מותש אך מאושר, הסביר להוריו בפשטות: "לא היה סיכוי שהייתי מקבל את הכומתה הסגולה מבלי להשלים את המסע". המילים הללו שיקפו את עומק מחויבותו, את נאמנותו לחבריו, ואת ההבנה העמוקה שלו שחלק מהיותו לוחם הוא לעמוד באתגרים, גם כשהם בלתי אפשריים כמעט. הוא קיבל את הכומתה הסגולה בגאווה, סמל למסע שעבר, לדרך שבה בחר.

פציעתו, על אף התעקשותו, מנעה ממנו לצאת לקורס מ"כים באופן מיידי. בשל חוסר הכשירות הרפואית, נאלץ להמתין. אך כישרונותיו לא נותרו בלתי מנוצלים. לאחר תקופת המתנה בגדוד, ובשים לב ליכולותיו הבולטות, שובץ בסגל ההדרכה של פלוגת טירוני אוגוסט 2022, בתפקיד קצין המבצעים (הקמב"ץ) של מפקד הפלוגה. זה לא היה התפקיד הקרבי הטהור שייחל לו, אך עדי ניגש אליו באותה מקצועיות, מוטיבציה ותחושת שליחות שאפיינו אותו. הוא ליווה את הטירונים לאורך שמונת חודשי המסלול, מהצעד הראשון שלהם בבסיס הטירונות ועד לסיום ההכשרה. הוא היה שם עבורם, מדריך, תומך, מנהיג ומודל לחיקוי. הוא ראה בהם את הדור הבא של הלוחמים, והשקיע בהם את כל מרצו.

אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים בתפקיד הקמב"ץ, כשסיים ללוות את מחזור הטירונים שלו, החליט עדי שהגיע הזמן לחזור למקום שבו הרגיש שייעודו האמיתי טמון. הוא התעקש בכל תוקף לחזור לגדוד כלוחם מן המניין, למרות האפשרות להישאר בתפקיד הדרכה נוח יותר. הוא היה מאושר מההחלטה, ואמר להוריו מאוחר יותר שזו הייתה "ההחלטה הטובה ביותר שקיבל". הוא הרגיש כי ייעודו האמיתי הוא להיות לוחם, להרגיש את הדופק של השטח, להיות בחזית. וכך היה. הוא חזר לגדוד "צבר" של גבעתי, לוחם מקצועי, מלא מוטיבציה, עם תחושת שליחות וגאווה בוערת. הוא אהב את הארץ והמולדת בכל ליבו, לא כקלישאה, אלא כערך עליון שהניע את כל מעשיו. הוא היה "מלח הארץ", ביטוי עממי שמתאר אדם ישר, ערכי, פשוט בהליכותיו אך איתן בעקרונותיו.

המוטו של עדי, שהיה חרוט על ליבו וניכר בכל אינטראקציה שלו, היה פשוט אך עוצמתי: "חייכו!". על פיו חי את חייו. הוא מיצה כל רגע, ראה בכל יום הזדמנות חדשה לשמוח, ליצור, להתחבר. הוא הפיץ שמחה בכל מקום אליו הגיע, כמו שמש קטנה מהלכת, ושיפר את מצב הרוח של כל מי שפגש. היה לו חיוך תמידי על הפנים, גם ברגעים קשים, חיוך שהיה סוד כוחו ויכולתו להתמודד עם אתגרים. עדי תמיד עזר בחפץ לב, גם אם כלל לא התבקש לעזור. הוא פשוט ראה צורך ופעל, באופן טבעי וללא ציפייה לתמורה. הייתה לו יכולת נדירה לתת לכל סובביו תחושה טובה, תחושה של שייכות ושל קבלה. היו לו חברים מכל קצוות הקשת החברתית, והוא ידע לחזק את המתקשים, אלה שפעמים רבות נדחקים לשוליים, ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהחבר'ה, ליצור מעגל רחב של אהבה ותמיכה.

סיפור אחד, קטן לכאורה, ממחיש טוב מכל את אישיותו הייחודית ואת יכולתו לחבר בין עולמות. אחד מחבריו לשירות, בחור בן ישיבה שגדל על ברכי המסורת, סיפר כי כששירתו יחד באזור מדברי צחיח, הוא ביקש מעדי לנסות לארגן לו חוט עירוב לקראת שבת. חוט עירוב הוא חוט הנמתח סביב שטח מיושב במטרה להתיר בתוכו פעולות האסורות בשבת בשל מלאכת הוצאה מרשות לרשות – פרט הלכתי שרוב הישראלים החילונים אינם מכירים. עדי, שבא מבית חילוני ולא שמע מימיו על המונח "חוט עירוב", לא גיחך או ביטל. במקום זאת, הוא חקר את חברו בסקרנות כנה, שואל על המהות, על המשמעות, ועל מה בדיוק עושים עם החוט. כשקיבל את ההסבר, הבין את עומק המשמעות עבור חברו הדתי, ואת החשיבות של קיום המצווה. בלב המדבר, ללא כלום כמעט מסביבם, הוא לא ויתר. הוא הפך אבן אחר אבן, חיפש בנחישות, עד שמצא חוט מתאים. בעדינות ובקפדנות קשר אותו מסביב לעמדה שלהם, ויצר חוט עירוב "למהדרין". עבור חברו, זה היה עולם ומלואו – קיום מצווה בלב שממה, תחושה של בית ושל קדושה. עבור עדי, העזרה ההדדית הייתה טבעית, אינסטינקטיבית, גם כשהיא קשורה לעולמות תוכן שאינם מוכרים לו. זו הייתה תמצית אישיותו: פתיחות, כבוד, ורצון עז לעזור ולגשר.

לעדי היו חלומות רבים, עתיד מזהיר שהיה פרוש לפניו כמו שטיח רחב של אפשרויות. באמצע אפריל 2024, היה אמור להשתחרר מהצבא, והתכניות כבר היו מגובשות בראשו. הוא תכנן לטוס לטייל בעולם, לחוות תרבויות חדשות, לראות נופים רחוקים. ובכל מקום שיגיע אליו, הוא רצה להמשיך לנגן ולהפיץ את יצירותיו המוזיקליות, את הצלילים שיצר באולפן הקטן בגינת ביתו בניל"י, ברחבי העולם. הוא ראה בעיני רוחו את עצמו מופיע, מתקלט, חולק את הקצב שלו עם קהלים חדשים, מפיץ את שמחתו ואת כישרונו לכל עבר.

אך כל התכניות, כל החלומות, נקטעו באחת בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עוד ישנו את שנתם העמוקה של סוף השבוע, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה לעד.

באותו בוקר שחור, עדי היה בביתו בניל"י, בחופשת "רגילה". הוא חזר באותו בוקר ממסיבה שבה בילה את כל הלילה, שקוע עדיין באווירת המוזיקה והשמחה שכה אהב. בסביבות השעה 9:00, לאחר לילה ללא שינה כלל, כשהחדשות על הזוועות החלו לזרום, הוא הוקפץ חזרה לגדוד. הגדוד היה באותה עת באימון ברמת הגולן, מרוחק ממוקד האירועים, אך המצב הבהיר לכולם שאין זמן לבזבז. עדי, ללא היסוס, בלי לחשוב פעמיים, עזב הכול ודהר אל עבר נקודת הכינוס. לאחר הצטיידות מהירה, כשכלי הנשק עמוסים והלבבות דרוכים, נכנס עם חבריו לגדוד ללחימה קשה בקיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה העיקריים. הוא לחם באומץ לב יוצא דופן מול המחבלים הרבים שעוד הסתובבו בקיבוץ, מחבלים חמושים היטב, שטופי שנאה וצמאים לדם. בין הקרבות, הוא סייע בחילוץ תושבי המקום, מבוגרים וילדים, מבתים בוערים וממקלטים שהפכו למלכודות מוות. הוא ראה מראות שאיש לא צריך לראות, מראות שייחרטו בנפשו לעד. לאחר שלושה ימי לחימה אינטנסיביים בקיבוץ, כשנמצא רגע של שקט יחסי, התקשר להוריו. קולו היה שבור, אך נחוש. "ראיתי דברים שאף אחד בחיים לא צריך לראות...", אמר להם, והם ידעו שהבן שלהם עבר תופת.

בשלושת השבועות שלאחר מכן, הגדוד עבר לתקופת אימונים והכנה לקראת הכניסה הקרקעית הצפויה לרצועת עזה. זו הייתה תקופה של דריכות עצומה, של אימונים בלתי פוסקים, ושל הבנה עמוקה שהמשימה הבאה תהיה מסוכנת מאין כמותה. בתוך תקופה זו, הצליח עדי להיפגש עם הוריו שלוש פעמים בשטח האימונים, רגעים קצרים אך יקרי ערך של חיבוקים, מילים חמות וניסיונות להפיג את המתח. במהלך אחד המפגשים הללו, אמרו לו הוריו, בראייה היסטורית ובאומץ לב: "אתה וחבריך נמצאים בצומת היסטורית של מדינת ישראל. תוכל לספר לילדיך בעוד עשרים שנה איך בזכותכם אנחנו חיים כאן". המילים הללו, שנאמרו מתוך כאב וגאווה, הדהדו בנפשו של עדי, והן חיזקו את תחושת השליחות שפעמה בו. הוא ידע שהוא חלק ממשהו גדול יותר, חלק ממאבק על עצם קיומה של המדינה, על עתידם של ילדיה.

ב-27 באוקטובר, הגיע הרגע. כוחות החי"ר הראשונים נכנסו ללחימה קרקעית עמוק בתוך שטח הרצועה. עדי, כפי שהיה אופייני לו, לחם במחלקת החוד, זו שהובילה את הגדוד בנמ"רים הראשונים אל תוך שטח עוין, בלתי מוכר ומסוכן. הוא היה בקצה החץ, חוד החנית, מוכן לכל אתגר. הוא עמד בחזית, בראש הכוח, מול סכנות בלתי ידמיינו. במשך ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית, יום ולילה, הוא וחבריו התקדמו, טיהרו שטחים, נלחמו במחבלים, והתמודדו עם איומים בלתי פוסקים.

אך הגורל, באכזריותו, ארב מעבר לפינה. ביום ט"ז במרחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023, במהלך קרב עז בצפון הרצועה, פגע טיל נ"ט (נגד טנקים) בנמ"ר שבו שהה עדי יחד עם אחד-עשר חיילים נוספים. הפגיעה הייתה ישירה וקטלנית. עשרה מהחיילים נהרגו במקום. עדי וחייל נוסף נפצעו באורח אנוש. הכאוס היה בלתי נתפס, הריסות בוערות ועשן סמיך מילאו את האוויר. צוותי החילוץ פעלו במהירות תחת אש. עדי פונה תחילה לנמ"ר פינוי, משם הועבר במהירות מסחררת במסוק של יחידה 669 לבית החולים איכילוב בתל אביב, בניסיון נואש להציל את חייו. הטיסה הזו, ה"טיסה האחרונה של עדי", כפי שתועדה מאוחר יותר במגזין חיל האוויר, הייתה מירוץ נגד הזמן, אך הפגיעות הפנימיות מהן סבל היו חמורות מדי. זמן קצר לאחר הגעתו לבית החולים, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. סמל ראשון עדי ליאון, בן עשרים בלבד בנופלו, סיים את דרכו כגיבור.

עדי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, יישוב שבו בילה שעות רבות מנעוריו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, נורית ואמיר, ושתי אחיות כואבות, זוהר ואורי, שנותרו עם חלל עצום בלב. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים שתיארו אותו טוב מכל: "עדידוש, עם החיוך הנצחי ועם המוזיקה בלב". מילים אלו, תמצית חייו, שיקפו את שמחת החיים הבלתי נלאית שלו ואת אהבתו העצומה למוזיקה, שליוותה אותו בכל דרך.

במהלך ימי השבעה, כשהבית היה מלא באנשים ובכאב, נמסרה להוריו מחברת קטנה. מחברת שעדי כתב לפני כניסתו לרצועת עזה, בידיעה עמוקה ונוקבת שייתכן ולא יחזור ממנה. על כריכתה, בכתב ידו, כתב: "לקרוא לאחר מותי", והזדהה בתור "עדי ליאון, צבר, גבעתי, רובאית, חוד" – תמצית זהותו כלוחם ששייך לחוד החנית. בתוך המחברת, מצאו הוריו אוצר של מילים – מכתבי פרידה מרגשים, כנים וכואבים. מכתבים להוריו, לכל אחת מאחיותיו, למשפחתו המורחבת, לחבריו וגם למדינה.

להוריו, נורית ואמיר, כתב עדי בכנות מצמררת: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור. ויש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר. אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך, גם כשהייתה לי תקופה קשה לא הפסקתם לנסות להתקרב ולעזור, אפילו שדיברתי אליכם בזלזול וויתרתי על הכול אתם לא ויתרתם עלי. תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום. ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה והתחלתי לראות את זה בעיקר כשזוהר התבגרה. בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות, בסופו של דבר המשפחה זה הכל, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי". במילים אלו, נחשף עדי הבוגר, המבין, המעריך. הוא הביע חרטה על רגעים של התבגרות טבעית שבהם התרחק מעט, אך הבהיר מעל לכל ספק את עומק אהבתו והערכתו להוריו, לעמלם, ולחינוך הערכי שהעניקו לו, חינוך שעיצב את אישיותו ואת החלטותיו.

לאחותו הגדולה, זוהר, כתב מילים ששוברות את הלב: "זוהר, אחותי המדהימה. אני כותב את זה ונזכר בכל הרגעים שלנו יחד בילדות, איך היינו נהנים ולא מפסיקים לחפש תעסוקה, מלקום בבוקר לפני ההורים ולהכין להם ארוחת בוקר ועד לצלם ביחד סרטונים מצחיקים ולחשוב שאנחנו מפורסמים, איך היינו משגעים את אורי בלי סוף ולא מפסיקים לצחוק על שהבטן כואבת. עכשיו כבר התבגרנו וכל אחד עסוק בשלו, את בחדר ואני במסיבות. אני כל כך מתגעגע לילדות איתך. עכשיו את האחות הבכורה, זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה, כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת יש שיגידו 'האחות המוצלחת'. אני כל כך אוהב אותך וחשוב לי שתזכרי את זה, חבל שאני לא אוכל לומר לך את זה פנים אל פנים". המילים הללו ציירו תמונה חיה של ילדות משותפת, של קשר אחים עמוק, של משחקים ושובבות. הוא ראה בזוהר את הכוח והאחריות שתצטרך לשאת, והביע בה אמון מלא, יחד עם געגוע כואב לרגעים שכבר לא ישובו.

לאוריקי, אחותו הקטנה, כתב עדי במילים רכות ומרגשות: "אוריקי אחותי הקטנה, אני לא חושב שאלוהים יכול לברוא דבר חמוד ומושלם כמוך, אני כותב את זה אחרי שבועיים שלא ראיתי אותך וזה מרגיש כמו נצח, הלוואי ויכולתי לחבק אותך פעם אחת אחרונה. את רק בת עשר ועדיין כל כך תמימה. אני תמיד נהנה לראות אותך מתלהבת ומתרגשת ומגלה דברים חדשים. זה מזכיר לי אותי. אני אפילו מקנא בך לפעמים. אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה". מילים אלו חשפו את עדי האח המגן, האוהב, זה שרואה באחותו הקטנה את התמימות והשמחה שכל כך אהב בחיים. תיאור ההתלהבות שלה, ש"מזכירה לי אותי", מראה עד כמה ראה בה חלק מעצמו, ועד כמה דאג לה גם ברגעיו האחרונים.

למשפחה המורחבת, משפחות ליאון ופרלברג, כתב: "אני לא יכול לכתוב לכולם כי באמת יצא לי להכיר המון אנשים במהלך חיי, אבל בכל זאת חשוב לי לומר לכם תודה על כל הרגעים והחוויות שנתתם לי. משפחת ליאון ומשפחת פרלברג, תמיד הרגשתי בנוח איתכם, האווירה הביתית והחמה, הנתינה ההומור. תמיד הייתה לי תחושה שיש בי קצת מכל אחד ואחת מכם. תודה לכם על הכל באמת אני אוהב אתכם ומצטער על כל ארוחה משפחתית או אירוע שלא הגעתי, כי אני יודע שפספסתי חוויות ואנשים מדהימים". מילים אלו שיקפו את עולמו החברתי הרחב של עדי, את הערכתו העמוקה לקשר המשפחתי, לאווירה החמה ולנתינה שקיבל מהם. הוא זיהה את תרומתם לעיצוב אישיותו, והתחרט על כל רגע שלא היה חלק מהם.

לחבריו ולחברותיו הטובים, מעגל שהיה כה משמעותי בחייו, כתב: "לחברים ולחברות הטובים, באמת שיש לנו כל כך הרבה חוויות יחד שאני לא יכול בכלל להתחיל לפרט. תודה שתמיד הייתם שם בשבילי ובניתם לי ילדות מדהימה, מקווה שתחגגו כמו שתכננו שנעשה כשאני אחזור ושתספרו לילדים שלכם על כל הרגעים והחוויות שאני הייתי שותף להם, מתגעגע". במילים אלו, עדי הותיר לחבריו צוואה של שמחה וזיכרון. הוא ביקש מהם להמשיך לחיות, לחגוג, ולספר את סיפורם המשותף, להנציח אותו דרך המשך החיים והזיכרונות הטובים.

ואת מכתבו חתם במילים עוצמתיות למדינה, שבהן ריכז את כל תפיסת עולמו ואת הסיבה לבחירתו: "אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות הזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין, מקווה שתזכרו אותי, עדי". מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו של לוחם צעיר, הן צוואה של אהבת מולדת עמוקה וחסרת פשרות. הן מגלמות את תמצית הגבורה – הבחירה להגן על הבית, על האנשים, על הערכים, גם במחיר היקר מכל. הוא לא דיבר על מליצות, אלא על מעשים, על חינוך שקיבל בבית, ועל אמונה צרופה בצדקת הדרך.

לאחר נפילתו, התגובה למכתבים אלו הייתה עצומה. זוהר, אחותו הגדולה, כתבה ביום הולדתה, כשהכאב עוד טרי: "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מקבלת הודעה מעדי ב-0:00 בלילה של 'מזל טוב אחותי'. לא משנה כמה היינו רחוקים, הוא לא היה שוכח... תודה על ילדות מדהימה, על שהיית שם בשבילי תמיד, שמעולם לא נתת לי להרגיש בודדה וחיזקת אותי ברגעים קשים וגם בטובים. תודה על החוויות, על הצחוקים, על הקשר המיוחד שהיה רק לי ולך, כי איתך זאת הייתה אהבת אמת ללא ספק". מילותיה של זוהר חיזקו את התחושה של אובדן עצום, של קשר אחים ייחודי שנקטע באיבו.

קרובות משפחתו של עדי, בניסיון להבין ולתאר את חייו הקצרים והמלאים, כתבו: "עדי הספיק הכול, או יותר נכון כמעט הכול. עדי היה בכל מסיבה אפשרית, יצא כל יום וכל לילה, עדי בנה לעצמו את אולפן החלומות ובזמן שכולם למדו בבית הספר היה יושב ויוצר מוזיקה. עדי רקד, שמח, צחק וחייך בכל רגע אפשרי, הוא עשה את הכול בדיוק לא לפי הספר, הוא הבין שהחיים קצובים וניצל אותם בצורה הכי טובה שאפשר". תיאור זה תפס את מהותו של עדי – צעיר שחי את החיים במלוא העוצמה, ללא עכבות, שמיצה כל רגע, שרדף אחרי חלומותיו, שהבין את קוצר החיים ובחר לחיות אותם בשמחה, באהבה וביצירה, מתוך תחושה עמוקה של דחיפות ואותנטיות.

מכתבו האחרון של עדי הפך עד מהרה למקור השראה לרבים, לחלק משמעותי בהנצחתו. קטעים ממנו צוטטו בטקס יום הזיכרון הממלכתי שנערך בהר הרצל בירושלים, כמו גם בטקסי זיכרון רשמיים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ. נשיא המדינה בחר להקריא קטעים ממכתבו מספר פעמים, ומילותיו הוזכרו אין ספור פעמים באירועים שונים. "פסטיברנקו 2024", מופע המוזיקה השנתי של תיכון "מעוף ברנקו וייס" בו למד, הוקדש כולו לזכרו. במסגרתו, נכתב והולחן השיר "תמיד בלב", בהשראת המכתב שהשאיר, וכל קטעי הקישור במופע היו מן המוזיקה שיצר עדי בעצמו, מנגינות שהמשיכו לחיות ולרגש גם לאחר לכתו. המוזיקאי יואב אסיף יצר גם הוא שיר בהשראת המכתב, שנקרא "עכשיו תורי", והמוזיקאי עומר קורן, שהלחין את שירו של חיים גורי "עשוי מאותיות", הקדיש את השיר לעדי, כשלאורך הקליפ המלווה את השיר, מופיעות במלואן מילות המכתב. שלושת השירים הללו, עדות חיה ומרגשת להשפעתו של עדי, ניתנים להאזנה ביוטיוב.

מעבר למוזיקה ולמילים, מורשתו של עדי קיבלה ביטויים נוספים. ממכתבו האחרון נוצרה ערכה חינוכית ערכית, שזכתה לשם "האורות של עדי". ערכה זו עוסקת בשמונה ערכים מרכזיים שמשתקפים במילים שכתב – אהבה, משפחה, חברות, נתינה, אחריות, אופטימיות, אהבת הארץ ומוזיקה. הערכה מופצת בארץ ובעולם, במגוון שפות, ומוטמעת במסגרות חינוכיות רבות: במשרד החינוך, במכינות קדם-צבאיות, בצה"ל, בתנועות נוער וכן בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם. היא מאפשרת להתחבר לערכים הללו דרך דמותו של צעיר ישראלי מיוחד, שחי חיים מלאים ואיבד אותם בהגנה על הארץ, ומפיצה את אורו למרחקים. כתב ידו של עדי הפך לגופן במסגרת פרויקט "אות.חיים", ונבחר לשמש כגופן הטקסט על גבי עטיפת האלבום של המוזיקאי חן פורתי.

היישוב ניל"י, שבו גדל עדי כל חייו, בחר להנציח את זכרו באופן שיגשר בין העבר לעתיד. הרחוב הראשי ביישוב נקרא על שמו: "מעלה עדי ליאון". בעיר מודיעין-מכבים-רעות, שם התחנך והעביר שעות רבות מנעוריו, נקרא על שמו מעלה רחוב, במרכז העיר, בין הרחובות פיקוס ולבונה. בבית הספר שבו התחנך בניל"י, הוקם קיר פסיפס גדול, יצירת אמנות צבעונית ומרגשת, שבה עדי הונצח, ובסניף תנועת הנוער "מכבי צעיר" בניל"י, המקום שבו צמח כמנהיג, הוקמה פינת ישיבה לזכרו, מקום שקט למחשבה ולזיכרון, שבו בני נוער יכולים להתכנס ולשאוב השראה.

גם בעולם הדיגיטלי, עדי ממשיך לחיות ולהשפיע. עמודים לזכרו נפתחו באינסטגרם ובפייסבוק, תחת השם "remember_adi_leon", ובטיקטוק תחת השם "adileonforeveryoung". עמודים אלה הפכו למוקד של שיתוף זיכרונות, תמונות וסרטונים, המאפשרים לרבים להכיר את עדי, את חיוכו הנצחי ואת רוח החיים שבו. המוזיקה שיצר עדי, אותם צלילים אלקטרוניים שכל כך אהב, ממשיכה להיות מושמעת ביוטיוב וב-SoundCloud, תחת שם האומן "Leon", מנגינות שמרחפות באוויר ומספרות את סיפורו לכל מי שמוכן להקשיב. עדי מונצח גם במיזמים רבים נוספים, ביניהם ספר שהופץ ובו רוכזו מכתבי נופלים בשם "אם תקראו את המילים האלו", ספר שעל פי כותביו, מכתבו של עדי היה ההשראה לכתיבתו, ובכלל זה הציור של החתול שהשאיר לאחותו הקטנה והמילים האחרונות במכתב "...מקווה שתזכרו אותי...". נעשו מספר כתבות אודותיו, הן בארץ והן בחו"ל, וסיפור חייו מונצח בפרויקטים שונים של כתיבה, המעבירים את מורשתו לדורות הבאים.

עדי, כתבו בני משפחתו, ביקש בסיום מכתבו "...מקווה שתזכרו אותי..." וחתם עם לב ומגן דוד. והמשפחה, יחד עם קהילה שלמה של אנשים שנגע בחייהם, פועלת לקיים את צוואתו זו. הם דואגים שסיפורו של עדי, הצעיר בעל החיוך הנצחי והמוזיקה בלב, הלוחם שאהב את הארץ בכל נימי נפשו, יישאר חקוק בזיכרון הלאומי. עדי ליאון ז"ל הוא סמל לגבורה אנושית, לגבורה שבבחירה בחיים, בשמחה, ביצירה, ולגבורה שבבחירה להגן על הבית, על המשפחה ועל המדינה, גם כשמחיר הבחירה כבד מנשוא. הוא חי חיים קצרים אך מלאים, והותיר אחריו חלל עצום, אך גם אור גדול ותקווה, המאירים את הדרך לכולנו, ומזכירים לנו את הכוח שבאחדות, באהבה ובהקרבה, למען עתיד טוב יותר לארץ הזאת.