עדי לנדמן

ביקנעם עילית, עיר קטנה שקועה בירוק של עמק יזרעאל, בבית שדלתותיו היו תמיד פתוחות לרווחה, נולדה עדי לנדמן ביום כ"ז בשבט תשס"ד, הלא הוא התשעה עשר בפברואר שנת 2004. היא הגיחה לעולם לא לבד, אלא כחלק מצמד תאומים, כשליעד אחיה נולד לצידה, והייתה להם גם אחות גדולה, כפיר, שהמתינה בסבלנות בבית. הבית של אורית וברק היה קן חם, שבו צחוק ילדים התערבב בריח של בישולים ביתיים ושיחות ערב ארוכות. עדי, מגיל רך, הייתה ילדה שונה, קרן אור קטנה שהאירה כל פינה. כבר כשזחלה על ארבע, העיניים הגדולות והסקרניות שלה בחנו כל פרט, והחיוך הקטן שהיה מתפשט על פניה כל אימת שנתקלה במשהו חדש, כבר רמז על השמחה הפנימית העצומה שפעמה בה. היא וליעד היו קשורים בחוטים בלתי נראים, שפת תאומים משלהם, מבטים שהבינו בלי מילים, והקשר הזה העמיק ככל שגדלו, כשהם חולקים סודות קטנים בפינות נסתרות של הבית ובגינת השכונה. כפיר, האחות הגדולה, הייתה עבורה מודל לחיקוי, וממנה למדה את הניואנסים הראשונים של העולם הגדול, את חשיבות החברות ואת התעוזה שבניסיונות חדשים. הבית ברחוב השקד היה מלא במוזיקה – לא רק משירי ילדים אלא גם משירים שהתנגנו ברדיו, ועד מהרה גם מקולה הצלול של עדי שהתחיל לבקוע מהחדרים, מלווה את השגרה של משפחת לנדמן.

הילדות של עדי ביקנעם עילית הייתה רצופה בצבעים ובצלילים. היא למדה בבית ספר יסודי מקומי, שם בלטה לא רק ביופיה אלא גם בחוכמתה ובקלות שבה רכשה ידע וחברים. המורים זיהו בה ניצוץ מיוחד, סקרנות בלתי נדלית ורצון עז לעזור לזולת, תכונות שהלכו והתחזקו עם השנים. בכיתה ה', כשילדים אחרים עוד התלבטו בין חוגי ספורט לחוגי העשרה, עדי כבר מצאה את מקומה הטבעי – על הבמה. היא הצטרפה ללהקת "צעירי יקנעם", ומרגע שנכנסה לאולם החזרות, היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן. הקול שלה, שהיה עד אז שמור למקלחת או לשירה במכונית, התגלה כצלול וחזק, כזה שיודע למלא חלל, והתנועות שלה, גם אם בתחילה היו מהוססות מעט, הפכו במהרה לביטוי של אנרגיה מתפרצת. היא לא רק שרה ורקדה; היא שיחקה. כל תפקיד, קטן כגדול, הפך תחת ידיה לדמות חיה ונושמת, והיא הצליחה להעביר רגשות עזים במבט אחד או בתנועת יד קטנה. חזרות ארוכות אחרי ימי לימודים, שעות של שינון טקסטים וכוריאוגרפיות, הזיעה שנטפה מהמצח תחת אורות הבמה והריגוש העצום של רגע לפני עלייה, כל אלה היו עבורה חלק בלתי נפרד מהחוויה, והיא אהבה כל רגע. היא הייתה חברה בלהקה עד סוף כיתה י"ב, וכבשה את הבמה בהופעות ובמחזות זמר אינספור, כשהיא משאירה אחריה קהל נלהב ותחושה של קסם שעוד מרחפת באוויר.

במעבר לתיכון "אורט יקנעם", עדי לא ויתרה על אהבתה לבמה, אך מצאה עניין נוסף ומרתק – אדריכלות. היא בחרה במגמת אדריכלות, ושם, בין קווים ישרים וזוויות חדות, בין שרטוטים מדויקים ודגמים מוקפדים, ראתה את האפשרות לבנות עולמות חדשים, ליצור חללים שיש בהם יופי ופונקציונליות כאחד. היא חלמה לשלב בין שני העולמות שכה אהבה: את הקסם של הבמה, היצירה הדרמטית והביטוי האמנותי, יחד עם הדיוק, התכנון והאסתטיקה של האדריכלות. על שולחן השרטוט בבית, לצד ספרי הלימוד וערימת תווים, היו מונחים דגמים קטנים של בתים, מגדלים וגנים, פרי מחשבתה וידיה. היא אהבה את המרקם של נייר השרטוט, את הריח המיוחד של עפרונות העץ, ואת תחושת הסיפוק כשקו מורכב התחבר לכדי צורה בעלת משמעות. אבל לא רק לימודים ותיאטרון מילאו את חייה. עדי הייתה צעירה מלאת שמחת חיים, הומור ושטותניקיות. צחוקה המתגלגל היה סימן ההיכר שלה, צחוק כובש שיכול היה להפיג כל מתח ולהאיר כל חדר. היא אהבה לבשל ולאפות, ובמטבח המשפחתי, שהיה לעיתים קרובות שדה ניסויים קולינריים, יצרה מטעמים מתוקים ומלוחים, כשהריחות העשירים ממלאים את הבית ומזמינים את כולם להתקרב ולטעום. היא הייתה מזמינה חברים לערבי אפייה, כשהם לשים בצק יחד, מורחים שוקולד ומקשטים עוגות, והצחוק והשיחות הקלילות היו מתערבבים בריח המתוק של המאפים הטריים.

החברים היוו עולם שלם עבור עדי. היא הייתה ידועה כחברת אמת, כזו שיודעת לתמוך, להקשיב ותמיד לתת עצה טובה. היא ראתה את הטוב שבכל אדם, גם באלה שהיו נתפסים כקשים יותר, ותמיד דאגה ועזרה לכולם, שמה את טובת האחר לפני טובתה שלה. היא הייתה זו שחברות היו פונות אליה כשהלב נשבר או כשצריך הכוונה, והיא הייתה יושבת איתן שעות, מחזיקה להן את היד, מקשיבה בסבלנות ומציעה פרספקטיבה מרעננת, תמיד עם מילה טובה וחיוך מעודד. היא אהבה לראות הצגות ומחזות זמר, ויכלה לדבר עליהם שעות, לנתח כל תנועה וכל צליל. נסיעות במכונית הפכו להזדמנות לשיר בקולי קולות, כשהרדיו מכוון לתחנת המוזיקה האהובה, והיא שרה יחד עם חברותיה, רוקדת בכיסא, משוחררת ומאושרת. מפגשים בעגלות קפה, שהפכו לטרנד בישראל, היו בילוי קבוע. הן היו יושבות שעות ארוכות, עם כוס קפה מהביל ועוגיות, מדברות על הכל – על אהבות, על חלומות, על הלימודים ועל העתיד. עדי הייתה מביאה למפגשים האלה את ההומור, הציניות והיצירתיות שלה, שהתבטאו גם בעמוד הטיקטוק שלה, שצבר עשרות אלפי עוקבים. שם, בסרטונים קצרים וערוכים היטב, היא הציגה את אישיותה המיוחדת, את השנינות והקלילות שלה, והייתה מצליחה להצחיק ולהרשים קהל רחב. היא הייתה עוגן לחבריה, כתף יציבה להישען עליה, ובכל מקום שדרכה, הפיצה אור ושמחה.

ב-8 באוגוסט 2022, עדי התגייסה לצה"ל. זה היה רגע של התרגשות וגאווה, מעורבב עם חששות טבעיים לקראת הלא נודע. היא לבשה את המדים הירוקים, פרידה חמה מהמשפחה והחברים, וצעדה אל דרכה החדשה. היא שובצה לשרת כתצפיתנית בחיל הגנת הגבולות, תפקיד שמצריך ערנות גבוהה, ריכוז ויכולת לקבל החלטות מהירות תחת לחץ. תחילה, הוצבה בחמ"ל (חדר מלחמה/מרכז שליטה) של מחנה "יפתח" הסמוך לקיבוץ זיקים. החמ"ל היה מקום צפוף ואינטנסיבי, מואר במסכים רבים המציגים תמונות מהגבול, מלא ברעש קבוע של מכשירי קשר וצפצופים. שם, בין מסכים מהבהבים ודיווחי שטח, היא מצאה את מקומה. חברותיה לשרות מספרות שהיא הייתה האור של החמ"ל – תמיד הצחיקה את כולן, המציאה חמשירים קלילים ומשעשעים שהיו מפיגים את המתח, וידעה להיות שם בשבילן כשנזקקו לה. היא הייתה מגיעה למשמרת עם חיוך רחב, מביאה איתה עוגיות שאפתה או בדיחות ששמעה, והייתה הופכת את האווירה הכבדה למעט קלילה יותר. כשהייתה רואה חברה שמתקשה, עייפה או מודאגת, הייתה ניגשת אליה, מציעה לה כוס קפה, מקשיבה בסבלנות לכל מילה, ומזכירה לה כמה היא חזקה ומוכשרת. היא הייתה מבינה את הדקויות שמאחורי המבטים העייפים או הקולות המתוחים, ותמיד ידעה למצוא את המילים הנכונות כדי לעודד ולהרים את המורל. היא יצרה קשרים עמוקים עם הבנות, והפכה במהרה לאשת סוד ולעוגן רגשי עבור רבות מהן, כשהיא משלבת מקצועיות עם חום אנושי שנדיר למצוא.

לאחר שבעה חודשים של שירות אינטנסיבי בחמ"ל "יפתח", שבהם הוכיחה את יכולותיה המבצעיות והאנושיות כאחד, עדי יצאה לקורס מ"כיות (מפקדות כיתה). זה היה צעד טבעי עבורה, שכן תכונות המנהיגות, האחריות והדאגה לזולת היו טבועות בה עמוק. הקורס היה מאתגר, פיזית ונפשית, אך עדי צלחה אותו בנחישות ובהצטיינות. היא למדה את עקרונות הפיקוד, את חשיבות קבלת ההחלטות תחת לחץ, ואת האחריות העצומה המוטלת על כתפי מפקדת. היא לא רק למדה את החומר, אלא הפנימה את רוח הפיקוד, רוח של דוגמה אישית, של מסירות ושל אכפתיות אינסופית לחיילותיה. בסיום הקורס, עם דרגותיה החדשות, הוצבה עדי בחמ"ל בסיס נחל עוז. היא הגיעה לשם עם ציפייה גדולה, רצון עז לתרום ולהשפיע, ולמרות שהספיקה לשרת שם כחודש בלבד, היא השתלבה במהירות מסחררת. היא הייתה אהובה מאוד על הבנות, והפכה לחלק בלתי נפרד מהצוות, כאילו הייתה שם מאז ומתמיד. היא הביאה איתה את אותה אנרגיה, אותו חיוך, ואותו צחוק מתגלגל שהיו סימן ההיכר שלה. היא הייתה המפקדת שדואגת לכל פרט, מוודאת שכולן אוכלות, שותות, נחות, ושיש להן את כל מה שהן צריכות, גם אם זה בא על חשבון הזמן הפנוי שלה. היא שימשה דוגמה למקצועיות ומסירות, אך בו בזמן הייתה חברה קרובה, אשת סוד, ומי שתמיד ידעה להאיר את היום גם ברגעים קשים.

את ערב שמחת תורה תשפ"ד, יום שישי, השישי באוקטובר 2023, בילתה עדי עם חברותיה למוצב בארוחת ה-"Tea Time" המסורתית של תצפיתניות נחל עוז. האווירה הייתה חגיגית וקלילה, מעין הפוגה מבורכת מהשגרה המתוחה של החמ"ל. הן ישבו יחד, צוחקות ומספרות סיפורים, עם כוסות תה חם ועוגיות תוצרת בית. עדי, כהרגלה, הייתה במרכז העניינים, משחררת בדיחות שנונות וצחוקה המתגלגל מילא את החלל. היא הייתה נרגשת, שכן יום למחרת החג, הייתה אמורה לעבור את מבחן החפיפה, לסיים את תקופת ההכשרה במוצב ולהפוך למפקדת בחמ"ל באופן רשמי. זה היה רגע שציפתה לו בכיליון עיניים, פסגה בשירותה הצבאי, הזדמנות לממש את יכולותיה הפיקודיות במלואן. היא דמיינה את הרגע שבו תיקח אחריות מלאה, תנהל אירועים, ותהיה שם עבור הבנות שלה, בדיוק כפי שתמיד חלמה. עם אור אחרון של יום שישי, הן נפרדו זו מזו, כל אחת חזרה לחדרה, עם תחושה של רוגע ושלווה לפני יום החג. עדי הלכה לישון עם חיוך על פניה, חולמת על היום הגדול שיבוא למחרת, על האתגרים והסיפוק שיביא עמו התפקיד החדש, ועל עוד רגעים של צחוק ושמחה עם חברותיה.

אך הבוקר שלמחרת, שבת, השבעה באוקטובר 2023, בוקר שמחת תורה, לא עלה כמצופה. במקום קולות של חג, שקט ואוויר צח, החלו להישמע מטחי רקטות כבדים ובלתי פוסקים, שקרעו את דממת הבוקר. עדי, שישנה בחדרה שבמגורי הבנות, התעוררה בבהלה לקולות הפיצוצים הרחוקים, ההולכים ומתקרבים. האדמה רעדה תחתיה, והאוויר התמלא באזעקות צורמניות. היא קפצה ממיטתה, הלב דופק בחוזקה, ורצה עם חברותיה, בפנים חיוורות ועיניים מבוהלות, אל המיגונית – המבנה המוגן מפני רקטות. בתוך הצפיפות והחשכה היחסית של המיגונית, כשהרקטות ממשיכות להתפוצץ בחוץ, היא הספיקה לשלוף את הטלפון הנייד שלה. ידיה רעדו קלות כשהקלידה הודעה לאביה, ברק. "אני במקום מוגן," כתבה, מנסה להרגיע אותו ואת עצמה. היא ידעה שאביה דואג, והמסר הקצר הזה היה ניסיון לייצר תחושת ביטחון, גם אם שברירית. זו הייתה ההתכתבות האחרונה, מילים ספורות שהיו לצוואתה הלא כתובה.

הזמן במיגונית נראה אינסופי. הבוקר הפך לבלגן של צפירות, פיצוצים ודיווחים לא ברורים. כעבור מספר דקות, כשהירי החיצוני לא פסק והייתה עלייה בחשש למתקפת מחבלים על הבסיס עצמו – לא רק רקטות, אלא חדירה של אויב – עדי לא יכלה לשבת בחוסר מעש. היא שמעה את הקריאות ברשת הקשר, את קולות התצפיתניות במשמרת בחמ"ל, את הקולות המתוחים, המבוהלים. היא ידעה שהחמ"ל הוא לב הבסיס, המקום ממנו מנהלים את האירוע, המקום שבו נמצאות העיניים של המערכת. היא חשבה על חברותיה, על התצפיתניות הצעירות שהיו במשמרת, אלה שרק אתמול ישבו איתה סביב שולחן התה, ועכשיו נמצאות בחזית, לבד, מול הלא נודע. תחושת האחריות, הדאגה לאחר, והמחויבות לתפקיד, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותה, הכריעו. למרות הסכנה הברורה, למרות שיכלה להישאר בביטחון יחסי במיגונית, עדי קיבלה החלטה אמיצה. היא לא היססה. היא נפרדה מחברותיה במיגונית, במבט נחוש, ויצאה בריצה לכיוון החמ"ל. כל צעד שלה היה צעד של גבורה, של בחירה אנושית עמוקה להגן על ביתה ועל חברותיה, על אלה שסמכו עליה, גם במחיר סיכון עצמי. היא רצה אל תוך התופת, כשקולות הירי הולכים וגוברים, והבסיס כולו הופך לשדה קרב. היא הגיעה לחמ"ל, שם מצאה את התצפיתניות מנסות להבין את המתרחש, כשהמסכים מראים תמונות בלתי נתפסות של מחבלים מסתובבים בתוך הקיבוצים והבסיסים הסמוכים. היא הצטרפה מייד, מנסה לסייע בניהול האירוע, להרגיע, לתת הוראות, להפוך את הכאוס לסדר כלשהו. היא הייתה מפקדת במלוא מובן המילה, גם אם רשמית טרם עברה את מבחן החפיפה.

זמן לא רב לאחר מכן, התקיפו מחבלים את החמ"ל עצמו. הם פרצו לבסיס, מנופפים בנשק חם, ופתחו באש בלתי פוסקת לעבר המבנה. רעש יריות עז מילא את החלל, התערבב בצעקות ובריח עשן. המחבלים השליכו חומרי בעירה, והחמ"ל, שהיה עכשיו מלכודת אש, החל לבעור. עדי, יחד עם חברותיה, נלחמה בחירוף נפש. היא מילאה את תפקידה בגבורה עד הרגע האחרון, מנסה להפעיל את המערכות, לדווח, להגן על מי שהייתה איתה. היא פעלה מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך אהבה ואכפתיות ללא גבולות. היא עמדה איתן מול האויב, סמל לגבורה אנושית עילאית, עד שנפלה בקרב, כשהיא מגינה על חברותיה ועל המשימה. סמל עדי לנדמן נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. היא הייתה בת תשע-עשרה בנופלה. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל ראשון, הכרה רשמית בגבורתה ומסירותה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין ביקנעם, עטופה בדגל ישראל, כשהאדמה הרכה של עמק יזרעאל מקבלת אותה לחיקה. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב, אורית וברק, ושני אחים, ליעד וכפיר, שאיבדו חלק בלתי נפרד מנשמתם.

החלל שהותירה עדי היה עצום, והכאב בלתי נתפס. חברותיה, אלה ששירתו איתה, אלה שאהבו אותה, נותרו עם זיכרונות חרוטים עמוק בלב. שי, חברתה הטובה, כתבה מילים נוגעות ללב, ששיקפו את עומק הקשר ביניהן: "עדי הייתה האור הכי גדול בחיים שלי. הרבה יותר מחברה, הרבה יותר מאחות. היינו נפשות תאומות. אין כאב ופספוס יותר גדול לעולם הזה שאת לא בו." היא הוסיפה וסיפרה על עדי הגיבורה, "כל הסיפורים עליה, כל מה שהיא עשתה עבור החיילות שלה בכללי ובמיוחד ב-7.10 לא מפתיע אותי בכלל. זאת עדי, היא תיתן הכול מעצמה בשביל האחר, תמיד תדאג לכולם לפניה." שי זכרה את עדי שיודעת מתי להצחיק, מתי לייעץ ומתי פשוט להקשיב, "המפקדת, החברה והבן אדם שכל אחד צריך בחיים שלו." היא תיארה אותה מלווה באור בכל פעם שנכנסה לחדר, "הילדה החייכנית התומכת, הכי מצחיקה שפגשתי, עם הצחוק המתגלגל הזה שלא יוצא לי מהראש והחברה הכי טובה שיכולתי לבקש." געגועיה של שי היו קורעי לב, "אני מתגעגעת אליה בכל רגע, עכשיו ולנצח." המילים האלה של שי, שהכירה את עדי מנבכי נשמתה, ציירו תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, של חברות עמוקה מאין כמוה, ושל אובדן שאין לו מזור. שי זכרה את הטיולים המשותפים, את השיחות הארוכות בלילות, את הרגעים הקטנים של שטותניקיות ושל רצינות ששזרו את חייהן יחד. היא זכרה איך עדי הייתה מופיעה פתאום עם רעיון פרוע, איך הייתה מצליחה לגרום לכולם לצחוק גם ברגעים הכי מתוחים, ואיך המבט בעיניה היה תמיד מלא טוב לב ורוך. היא נזכרה בפרטים קטנים, כמו איך עדי הייתה מכינה לה כוס תה בדיוק כמו שהיא אוהבת, או איך הייתה שולחת לה הודעת עידוד בדיוק ברגע הנכון, כאילו קראה את מחשבותיה.

נעמה, חברתה התצפיתנית, שיתפה גם היא את כאבה וזיכרונותיה: "עדי הייתה העוגן שלי בחמ״ל, תמיד הייתה משמחת ומעלה לי חיוך על הפנים." היא תיארה כיצד עדי הגיעה שנה אחריה, ועל אף שבדרך כלל לוקח זמן להכיר ולהתחבר, אליה הרגישה חיבור עמוק וחברות אמיתית במהרה. "ברגעים הכי קשים שהיו לי בחמ״ל היא הייתה מחזיקה לי את היד ולא עוזבת אותי לרגע גם אם זה בא על חשבון הזמן הפנוי שלה," סיפרה נעמה, מדגישה את הנתינה האינסופית של עדי. "עדי הייתה חברה אמיתית שאין עוד הרבה כאלו. היא כל הזמן דאגה שלכולם סביבה יהיה טוב." נעמה סיפרה כיצד עדי הפכה מהר מאוד להיות אשת סודה, "זאת שיודעת לייעץ הכי טוב ולהקשיב." היא לא שכחה להזכיר גם את כישרונותיה הרבים של עדי: "לצד הנאמנות המדהימה שלה והאכפתיות לכולם, עדי הייתה מוכשרת בטירוף ושחקנית מדהימה, הערצתי אותה על הכישרון המדהים שלה שהיא עשתה איתו רק טוב לכולן." חיוכה וצחוקה של עדי נחרטו בראשה של נעמה, והיא הצהירה שלעולם לא תשכח אותם. "היא חסרה לי ואני מתגעגעת אליה בכל שניה ביום, היא לגמרי המתנה שקיבלתי מהצבא," סיכמה נעמה, כשהמילים משקפות את עומק הקשר שנוצר ביניהן בתוך חמ"ל התצפיות המאתגר. נעמה זכרה את המשמרות הארוכות בחמ"ל, כשעדי הייתה מגיעה עם קופסה של עוגיות שאפתה באותו בוקר, או מתחילה פתאום לשיר שיר אהוב בקול צלול, מפיגה את השקט המתוח. היא זכרה את הרגעים שבהם המסכים הבהבו באור אדום, וכל החמ"ל היה נכנס למצב חירום, כשעדי נשארת רגועה, ממוקדת, ותמיד מוצאת דרך לחזק את הבנות סביבה, אפילו במבט או במגע קל של יד. היא הייתה העוגן שלה, הקול השקט שהבטיח שיהיה בסדר, גם כשהכל סביב רעד.

אלמוג, חברה נוספת, כינתה את עדי "עדידי שלי, מלאכית שלי," והוסיפה: "כל מי שהכיר אותך יודע איזה בן אדם מדהים את, כמה אור וטוב הפצת בכל מקום שהיית בו, כמה היית עוגן לאנשים סביבך." אלמוג זכרה את שאיפתה של עדי להיות מפקדת: "עדידי שלי, ידעתי כמה רצית להיות מפקדת, לנהל אירועים, להיות אחראית על קבוצת בנות גדולה ופשוט להיות את." היא שיתפה זיכרון מיוחד מלפני סיום קורס המ"כיות: "לפני סיום קורס מ"כיות הייתה לנו שיחה ובה אמרתי לך שאני הכי גאה בך בעולם ושאני מקנאה בחיילות שלך כי הן זכו בך. אמרתי לך שמפקדות כמוך אני רוצה שיהיו אחראיות על אח שלי הקטן, ואת הסמקת והיית מובכת ואחרי דקות ארוכות של שיחה עמוקה היית מספרת איזה בדיחה עם ההומור שלך כדי לשבור את המוד הרציני, והצטרפתי אלייך כי ככה אנחנו, לא רגילות לדבר שיחות עמוקות ובורחות ישר לצחוקים." אלמוג הביעה את גאוותה על גבורתה של עדי: "אז אני יכולה להגיד בגאווה שנלחמת בגבורה, בשביל החיילות שלך ובשבילך, היית איתן שם עד הנשימה האחרונה שלכן ועשיתן מה שיכולתן לעשות..." היא סיימה את דבריה במילים כואבות: "אני מתגעגעת בכל שנייה שעוברת ואוהבת אותך, לעד תהיי חרוטה בליבי." התיאור של אלמוג העניק הצצה לתוך הדינמיקה המיוחדת של חברותן, שבה צחוק וקלילות כיסו לעיתים קרובות רגשות עמוקים, וחשף את הציפייה של עדי לתפקיד המפקדת, ואת ההכרה של חברותיה ביכולותיה ובגבורתה. אלמוג זכרה את המבט הממוקד של עדי כשהייתה מדברת על אחריות, על הצורך להגן, על הערך של כל חייל. היא זכרה את הלהט בעיניה כשהתכוננה לקורס המ"כיות, את השעות הארוכות שהשקיעה בלמידה ובהתכוננות, ואת ההבטחה שהייתה לה לעצמה ולחברותיה שתהיה המפקדת הטובה ביותר שהיא יכולה להיות.

מאיה, ששירתה עם עדי בחמ"ל נחל עוז, תיארה אותה כ"הרבה מעבר למפקדת טובה וחברה שהכרתי עוד בקורס. פשוט בן אדם מדהים, מקצועי ומבצעי, שגם בשגרה הייתה שם בשבילי ובמיוחד בחירום, עזבה הכול, סיכנה את עצמה ורצה לחמ"ל לעזור." עדותה של מאיה חיזקה את התמונה של עדי כאדם שמציב את טובת האחר לפני טובתו שלו, כמי שמוכנה להקריב את עצמה למען אלה שעליהם היא מופקדת. היא זכרה את הרגעים הראשונים של הבהלה בבוקר השבעה באוקטובר, את הבלבול, את הפחד, ואז את ההחלטה הבלתי מתפשרת של עדי לרוץ אל החמ"ל, אל תוך הסכנה, כדי לסייע. מאיה ידעה שעדי לא הייתה יכולה לפעול אחרת, שזו הייתה מהותה. היא זכרה את המקצועיות של עדי גם ברגעים של לחץ קיצוני, את היכולת שלה לחשוב בבהירות, לתת הוראות מדויקות, ולעשות כל שביכולתה כדי להציל חיים. היא זכרה את המבט האחרון, את הנחישות בעיניה, את השקט הפנימי ששידר כוח עילאי, רגע לפני שהאש והיריות השתלטו על הכל.

משפחתה של עדי, מתוך רצון להנציח את זכרה ולהפיץ את האור שהייתה, הדפיסה מדבקות עם תמונתה ועם משפט שמיטיב לתאר אותה: "תהיה קרן האור במקומות חשוכים." המשפט הזה, שהפך לסמל, ללפיד של תקווה וזיכרון, מבטא את מהותה של עדי – את היכולת שלה להאיר כל פינה, להפיג כל צל, ולהביא אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. הוא מהדהד את אישיותה, את שמחת החיים שלה, את נתינתה האינסופית, ואת הגבורה שבה בחרה לרוץ אל הסכנה כדי להגן על אחרים. להקת "צעירי יקנעם", שבה עדי פרחה ושגשגה במשך שנים רבות, הפיקה סרטון לזכרה. הסרטון, זמין לצפייה ביוטיוב, כלל קטעים ממחזות הזמר שבהם השתתפה, מציג את כישרונה הרב, את הנוכחות הבימתית המרשימה שלה, ואת האור שהפיצה בכל הופעה. קטעים נוספים מפעילותה בלהקה ניתן למצוא בערוץ היוטיוב של הלהקה, עדות מתמשכת לכישרונה ולאהבתה לאמנות. עמוד לזכר עדי נפתח גם באתר memoriz.plus, מאפשר לחברים, למשפחה ולכל מי שהכיר ואהב אותה, לכתוב דברי זיכרון, להעלות תמונות ולשמר את מורשתה.

עדי לנדמן ז"ל הייתה יותר מסמלת ראשון שנפלה בקרב. היא הייתה סיפור חיים שלם, עשיר בצחוק, בכישרון, באהבה ובהומור. היא הייתה בת, אחות, חברה ומפקדת, שאהבה את החיים בכל נימיה, שחלמה על שילוב של אדריכלות ובמה, ושאפתה להותיר חותם של יופי וטוב בעולם. גבורתה בבוקר השבעה באוקטובר לא הייתה רק מעשה של רגע, אלא שיקוף של אישיות שלמה – אישיות של נתינה, של אחריות ושל אומץ לב בלתי רגיל. היא בחרה בחיים, בחרה באהבה, וברגע האמת, בחרה להגן על חייהם של אחרים. הזיכרון שלה, חיוכה הכובש, צחוקה המתגלגל, והאור שהפיצה, ימשיכו לחיות בלבבות כל מי שהכיר אותה, ויהוו השראה לדורות הבאים. היא תהיה לנצח קרן האור במקומות חשוכים, גיבורה שמתוך המציאות האנושית והפשוטה ביותר, התרוממה לגבהים של גבורה עילאית, והותירה אחריה מורשת של אהבה, חברות ומסירות שתיזכר לעד.