עדי אלדור

בבית עטור הגפנים, על אחד מרכסי הכרמל הירוקים, בין בתי אבן ישנים שנדמה כי ספגו לתוכם את סיפורי הדורות, נולד עדי אלדור. היה זה ביום בהיר של קיץ, ט"ו בסיוון תשס"ב, 25 במאי 2002, והעיר כולה נשמה את ניחוח הים המלוח שעלה מהמפרץ. הוריו, רקפת ולירון, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, מוקפים באהבה וציפייה, ועדי הקטן מילא את הבית באור שנדמה היה כאילו תמיד היה שם, רק חיכה להתגלות. הוא היה הבכור, ולימים יבואו אחריו אורי, הילי וספיר, שלושה אחים שיהיו לו עולם ומלואו, והוא יהיה להם עמוד תווך, מודל לחיקוי, חבר אמת וכתף תומכת. כבר בינקותו נדמה היה שעדי נושא עמו חיוך תמידי, חיוך קטן וביישן שצץ בכל פעם שנתקל במבט אוהב, והוא גדל להיות ילד של שמחה, של נתינה, כזה שנוכחותו מילאה כל חדר בתחושה של קלילות ואופטימיות. הוא לא היה ילד שקט או מתבודד; ההפך הוא הנכון. הוא נמשך לאנשים כמו פרפר לאור, ובכל מקום שהיה, ידע למצוא את הדרך אל ליבם של הסובבים אותו.

שנות הילדות של עדי בחיפה היו שזורות בטיולים אינסופיים בשבילי הכרמל, שם למד לאהוב את הטבע במלוא עוצמתו. הוא לא אהב את הטבע בתיאוריה, אלא חי אותו בכל רמ"ח איבריו. הוא זכר את הריח המשכר של האורנים אחרי הגשם הראשון, את תחושת העפר הלח שנדבק לסוליות נעליו כשרץ במורד הגבעות, את ציוץ הציפורים הבלתי פוסק שקידם את פני הבוקר. כשהיה רק בן שש או שבע, הוא כבר ידע להבחין בין עקבות של שועל לעקבות של חזיר בר, וסיפר לאחיו הצעירים סיפורים מרתקים על חיות הלילה שצפו בהם מבין הסבך. בבית הספר "הריאלי", שם למד, עדי לא היה רק תלמיד מצטיין; הוא היה דמות מרכזית, אחד מאותם נערים שכולם רוצים להיות בחברתם. לא בגלל שהיה רעשן או דרמטי, אלא דווקא בזכות אותו לב זהב שפעם בו, אותו חוש הומור דק שהצליח להפיג כל מתח, ואותה יכולת נדירה לראות את הטוב בכל אדם, בכל סיטואציה. המורים זכרו אותו כילד ששואל שאלות מעמיקות, שמקשיב באמת, ושמצליח לגרום לכל דיון בכיתה להפוך למעניין יותר, גם אם הנושא היה יבש כחול המדבר.

אבל המקום שבו עדי באמת פרח היה בתנועת הנוער "הצופים", בשבט "לוטם". שם, במדים הכחולים-לבנים, הפך עדי לנער מוביל, למדריך נערץ, ולחניך שכל אחד רצה ללכת בעקבותיו. הוא לא הוביל בכוחניות או בצעקות, אלא בדוגמה אישית, בחיוך המפורסם שלו שמעולם לא מש מפניו, וביכולת שלו להכיל, להקשיב, ולמצוא פתרונות יצירתיים לכל בעיה. זוכרים אותו יושב סביב מדורה, מנגן בגיטרה את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, או מספר סיפורי בדים משעשעים שגרמו לכולם להתגלגל מצחוק. הוא היה שם, תמיד, בשביל החניכים הצעירים שחיפשו כתף להישען עליה, ובשביל חבריו למדריכים שחיפשו עצה או סתם שיחה טובה אל תוך הלילה. הקשר שלו עם הצופים לא היה רק פעילות אחרי בית הספר; זו הייתה דרך חיים, בית שני, מקום שבו ערכים כמו נתינה, חברות ואהבת הארץ לא היו רק סיסמאות, אלא משהו שחייו לפיו בכל יום ובכל שעה. הוא ארגן טיולים, יזם פעילויות קהילתיות, ותמיד היה הראשון להתנדב לכל משימה, קטנה כגדולה, עם אותה התלהבות מדבקת.

במהלך שנות התיכון, כשהתגבש אישיותו, עדי החל לאמץ לעצמו מעין מנטרה אישית, משפט מתוך השיר "שיר בעיפרון" של להקת "בית הבובות" – "מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך". המשפט הזה לא היה עבורו רק מילות שיר; הוא הפך למצפן פנימי, לקו מנחה שעל פיו חי ופעל. הוא התעורר לצלילי השיר הזה בבקרים, והרהר בו ברגעים של התלבטות. הוא האמין בכל ליבו שאם אתה מקשיב לקול הפנימי שלך, לאמת הפשוטה והטהורה שבך, אתה תמיד תמצא את הדרך הנכונה. זו הייתה פילוסופיה שקטה, לא דרמטית, אבל עמוקה, שהכתיבה את בחירותיו, מקטנות ועד גדולות. הוא לא פחד ללכת נגד הזרם אם חש שזה הדבר הנכון, ותמיד עמד על עקרונותיו, אך עשה זאת בדרכי נועם, בכבוד, ובלי לרמוס אף אדם אחר. החיוך שלו, שהפך לסימן ההיכר שלו, לא היה רק חיוך של שמחה; הוא היה גם חיוך של הבנה, של השלמה, של אדם ששלם עם עצמו ועם דרכו.

אהבתו של עדי לטבע ולבעלי חיים לא הייתה מוגבלת רק לטיולים הרגליים. יום אחד, כשיצא לטייל עם חבר על טרקטורון ביערות הכרמל, הרחק מהשבילים המוכרים, נתקלו השניים במחזה לא צפוי: ארבעה גורי כלבים קטנטנים, עזובים ומפוחדים, נחבאים בין השיחים. לבו של עדי נכמר למראה הגורים הרעבים והרועדים. בלי היסוס, הוא וחברו אספו אותם בזהירות, הניחו אותם בחיקם, ודהרו איתם חזרה הביתה. בבית של משפחת אלדור, הגורים קיבלו טיפול מסור וחם. עדי, בעזרת הוריו ואחיו, דאג לכל צרכיהם, האכיל אותם, שיחק איתם, וחיפש עבורם בתים אוהבים. לשלושה מהגורים נמצאו עד מהרה משפחות מאמצות, אבל הגור הרביעי, הקטן והשובב מכולם, נשאר בבית. עדי התקשר אליו באופן מיוחד, והוא הפך להיות "הכלב של עדי". הוא היה שם, בבית, מחכה לו בסבלנות, מלווה אותו בנביחות שמחות בכל פעם שחזר הביתה מבית הספר או מהצופים, ומשמש לו אוזן קשבת שאינה שופטת.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגבשה אצל עדי ההחלטה ללכת לקרבי, ולא סתם קרבי, אלא ליחידת עילית. הוא חלם על יחידת "מגלן", יחידת הקומנדו, יחידה שדורשת מהלוחמים שלה יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. הוא התאמן במרץ, רץ, שחה, דחף את גופו עד קצה גבול היכולת, וכל זאת עם החיוך הזה שנדמה היה כאילו חרוט על פניו. הוריו, רקפת ולירון, ראו את הנחישות בעיניו ואת הברק שבעיניו בכל פעם שדיבר על השירות הצבאי. ביום 7 באפריל 2021, עדי התגייס לצה"ל, צעד בגאווה אל האוטובוס שייקח אותו אל הלא נודע, אל תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו. כבר בטירונות, הוא בלט בכושר מנהיגותו הטבעי ובמקצועיותו. הוא לא היה צריך לדרוש כבוד; הוא פשוט קיבל אותו. חבריו למסע ראו בו מנהיג שקט, אחד שתמיד אפשר לסמוך עליו, אחד שתמיד ייתן מעצמו יותר ממה שמצופה. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו, ותיארו אותו כאדם ערכי, מסור, וחדור מוטיבציה, כזה שיודע להצטיין בכל משימה ולקחת אחריות גם על אחרים.

ביחידת מגלן, עדי מצא את מקומו. הוא היה ה"לב הרחב של הפלוגה", התואר שהעניקו לו חבריו, כי הוא באמת היה כזה. הוא היה החבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, לדבר איתו על הכול מבלי שישפוט, וזה שידעו שאפשר להעיר אותו באמצע הלילה כשזקוקים לעזרה והוא יתייצב מבלי לשאול שאלות. הוא היה הדמות המרכזית בחבורה, זה שהגיע לכל מפגש או בילוי, ותמיד השרה על סובביו אנרגיות טובות. גם כשהשירות היה קשה ומאתגר, גם כשהמסעות היו ארוכים והאלונקות כבדות, גם בקורס החובשים התובעני או באימונים המפרכים – החיוך שלו נשאר, סימן ההיכר שלו. חבריו סיפרו איך גם ברגעי שבירה, כשכולם היו מותשים, עדי היה מוצא את הכוח לחייך, לומר מילה טובה, לעודד, ולזכור לכולם למה הם שם. הוא היה הראשון להתנדב, לקחת אחריות ולסייע לחברי הצוות, גם במחיר של מאמץ אישי נוסף. במהלך שירותו, הוא נפצע, אך היה נחוש לחזור ליחידה, לא ויתר לעצמו לרגע, ועם חיוך של עקשנות, עבר את תהליך השיקום וחזר אל חבריו, חזק ונחוש מתמיד.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא הספיקה לעלות לגמרי מעל האופק המזרחי, ועדי עוד היה בביתו, אולי ישן את שנתו האחרונה של סוף השבוע. רעש האזעקות החל לקרוע את השקט, ואחריו הגיעו דיווחים ראשוניים, מטושטשים ומבהילים, על חדירת מחבלים. הקול הפנימי של עדי, זה שהדריך אותו כל חייו, לא השאיר מקום לספק. הוא ידע מה עליו לעשות. הודעות הוואטסאפ החלו לזרום בשרשרת, קריאות הקפצה, פקודות חירום. תוך דקות ספורות, עדי כבר היה בדרכו אל נקודת האיסוף, עם הציוד המלא, נחוש וממוקד. הוא וחברי צוותו הוקפצו לכפר עזה, אחד ממוקדי התופת המרכזיים של אותה שבת שחורה. הם נכנסו לתוך התופת, אל תוך התופת הבוערת, אל תוך בתי המשפחות שנרצחו במיטותיהן, אל תוך הממ"דים שהפכו למלכודות מוות, ונלחמו במחבלים פנים אל פנים, בקרב אכזרי ועקוב מדם, בניסיון להציל חיים ולבלום את הזוועה. הם לחמו שעות ארוכות, מטווח אפס, תחת אש כבדה, מול רוע שלא ידעו כמותו.

לאחר הקרבות הראשונים והמזעזעים של אותה שבת, עדי וצוותו עברו אימונים מרוכזים, הכנה אחרונה לקראת הכניסה לרצועת עזה. הם ידעו שהם עומדים בפני משימה קשה ומסוכנת, אבל תחושת השליחות בערה בהם. במשך חודשים ארוכים, עדי נלחם עם חבריו לצוות שכם אל שכם, בעומק השטח העזתי. הוא חווה את הלחימה העירונית המורכבת, את הסכנות האורבות בכל פינה, את הריחוק מהבית, את הקור ואת העייפות הבלתי נגמרת. אבל גם שם, בתוך התופת, עדי נשאר עדי. החיוך שלו, גם אם היה חלש יותר, עדיין היה שם, מנסה להפיח תקווה, לעודד את חבריו, להזכיר להם את האנושיות שבתוכם. הוא תיעד את חוויותיו ביומן אישי קטן, יומן שהפך למקלט למחשבותיו העמוקות ביותר. בדף הראשון של היומן, בכתב ידו המוכר, התנוסס שוב המשפט שליווה אותו כל חייו: "מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך". הוא כתב על הקרבות, על הפחד, על הגעגועים למשפחה, אבל בעיקר על החברות העמוקה שנרקמה בין הלוחמים, על הכוח שהם שאבו זה מזה, ועל האמונה בצדקת דרכם.

הצוות של עדי היה חלק מהאוגדה שכיתרה את העיר חאן יונס בדרום רצועת עזה, ונלחם שם במשך שישים ימים רצופים, תחת אש בלתי פוסקת, בתוך סבך של מבנים הרוסים ומנהרות. שישים ימים של לחימה אינטנסיבית, ימים ולילות שבהם לא עצמו עין כמעט. הוא לא רצה להלחיץ את הוריו, ובשיחות הטלפון המקוטעות, ניסה תמיד להישמע אופטימי וחזק, למרות הקשיים. לפני כשבועיים, הוא וחבריו יצאו להפוגה קצרה, שלושה ימים של מנוחה, של נשימה, של ניסיון לחזור לרגע אחד לשגרה. הוא הספיק לראות את משפחתו, לחבק את אחיו ואחיותיו, לדבר עם חברו נועם כהן על התכניות שלו אחרי השחרור, על השאיפות הרבות שהיו לו, על החיים שהמתינו לו מעבר לפינה. הוא סיפר על טיולים שתכנן, על עבודה שרצה למצוא, על חלומות שרק חיכו להתגשם. ואז, בלב כבד, חזר אל חבריו, אל חאן יונס, אל הלחימה. הם היו יחד, באש ובמים, דאגו למדינה, דאגו אחד לשני.

בבוקר ה-11 בפברואר 2024, יום ג' באדר א' תשפ"ד, עדי וצוותו שהו בחאן יונס, עמוק בתוך פעילות מבצעית. השמש עלתה באיטיות מעל הגגות ההרוסים, והאוויר היה רווי במתח של שעות הבוקר המוקדמות. הם פעלו בתוך בית, בתוך אחד מאינספור המבנים שהפכו לזירות קרב. לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, נורה טיל RPG לעבר הבית. הרעש היה מחריש אוזניים, הפיצוץ עז, והאבק והעשן מילאו את האוויר. בתוך הבלגן, בתוך הכאוס של הרגע, נהרגו עדי אלדור ולוחם נוסף. בן עשרים ואחת היה בנופלו.

הבשורה הנוראה הגיעה אל בית משפחת אלדור בחיפה כמו רעם ביום בהיר. צוות הקצינים דפק על הדלת, והעולם כולו קרס. רקפת ולירון, האחים אורי, הילי וספיר, כל עולמם התהפך. הגור הקטן, הכלב של עדי, שהמשפחה שמרה עבורו, חש שמשהו קרה. הוא החל להיות חסר מנוחה, נובח לשווא, מתרוצץ בבית, כאילו מחפש את בעליו שאיננו עוד, כאילו נשמתו של עדי ריחפה מעליו, מבשרת על הבשורה המרה. ההורים, שכל ארבעת חודשי הלחימה דאגו לו, מצאו את עצמם לפתע כבר "לא דואגים", תחושה אבסורדית וכואבת של שקט שירד עליהם, שקט שמעיד על הסוף הבלתי נתפס.

עדי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, על רקע נופי הכרמל שכה אהב, תחת שמיים אפורים שנדמה היה כי בוכים עמו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, אזרחים – קהל עצום של אנשים שנוכחותו של עדי נגעה בהם. על מצבתו, חקקו אוהביו את המילים שליוו אותו בחייו ובלחימתו: "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך". לירון, אביו, ספד לו בקול נשבר, אך מלא גאווה: "בן יקר שלי, עדידוש, החיוך של ליבי. החיוך הנצחי שלך שהאיר את הבית ונגע בכל כך הרבה אנשים. תסתכל מסביב, תראה מלמעלה לכמה אנשים הגעת בקסמך האישי, בדרכי הנועם. היית חלק מיחידת עילית שכל כך רצית להיות חלק ממנה. אני מסרב להיפרד ממך, תכשיט שלי. אתה איתנו לנצח. אני לא מצליח לנשום בלעדיך. נשאר חור פעור בלב שלעולם לא ייסגר, לעולם לא, עדי. ירד עלינו חושך שחור משחור. אבל בתוכי אני יודע שאתה תאיר לנו את הדרך מלמעלה ותלמד אותנו לחיות מחדש כי זה מה שאתה, אור בחיינו. כמו שאחותך הקטנה אמרה, 'היינו שישה, נשארנו שישה'. אתה שומר עלינו מלמעלה. תהיה חזק שם למעלה, בן אהוב שלי, תמשיך לחייך. אני אוהב אותך עדי, ניפגש. עוד ניפגש".

רקפת, אימו, עמדה שם המומה וחסרת אונים, מול הארון ומול הקהל העצום, הבטן מתהפכת מכאב שאין לו מילים. "סליחה שזה נפל במשמרת שלך. סליחה. סליחה, עדידי. אמרתי לך את זה מזמן, אני מצטערת שזה נפל במשמרת שלך ושל אורי אחיך. אבל ככה, זו המדינה שלנו. אנחנו חיים על חרבנו. אני כבר ארבעה חודשים כותבת לך הספדים בראש ועכשיו אין לי מילים. אני עומדת כאן מול ארון ומלא אנשים. משפחה, חברים, חיילים, אזרחים. המומה וחסרת אונים. הבטן מתהפכת. קשה לעכל אסון נורא כזה. אני מבטיחה לך, דידוש, אנחנו נקום, אנחנו נחיה, אנחנו נהיה ראויים להקרבה שלך. הגעגועים ילוו אותנו כל חיינו. הזיכרון שלך, החיוך שלך, ה'מה נשמע' שלך, ה'אמא, מה את מגזימה'. מעניין אם גם עכשיו היית חושב שהגזמתי. אוהבת אותך שזה כואב. אני אדאג לאחים שלך, לאבא שלך, לסבים והסבתות ולכל המשפחה. אני אוהבת אותך, ילד שלי. וכבר לא דואגת. אמא". במילותיה של רקפת, על אף הכאב הבלתי נתפס, ניכרה גם הבטחה, הבטחה לתקומה, לחיים, למורשת.

חברו הטוב, נועם כהן, שיתף בכאב את תחושותיו: "עדי היה חבר מדהים עם לב ענק, תמיד היה לו חיוך מאוזן לאוזן. לא משנה איפה הייתי פוגש אותו הוא היה מחייך את החיוך היפה שלו, ידע לצחוק, אהב את החיים ובעיקר אהב את הטבע, גבר שלא משנה איפה היית שם אותו היה מסתדר. אני אתגעגע למסיבות שהיינו יוצאים ביחד ולאין ספור חוויות שלנו. שבוע שעבר הוא סיפר לי על התכנון של אחרי השחרור וכמה שאיפות היו לו להגשים שלצערי לא יתממשו. רוצה להגיד שאני אוהב אותך עדי ולנצח אוהב אותך אחי היקר". מילותיו של נועם שיקפו את ההלם של דור שלם, של חברים שאיבדו לא רק חבר, אלא חלק מעצמם, חלק מהעתיד שדמיינו יחד.

בעיזבונו של עדי, נמצא היומן הקטן שבו תיעד את חוויותיו והגיגיו במהלך הלחימה בעזה. דפים ספוגים בזיכרונות, בפחד, בתקווה ובאהבה. היומן הזה, יחד עם זכרו ודמותו המיוחדת, הפכו למצפן עבור רבים. בני משפחתו פתחו דף אינסטגרם לזכרו, @remember_adidi, וכתבו עליו: "נאהב, נצחק ונחיה לזכרך כי במותו ציווה לנו את החיוך". החיוך שלו, שהיה כל כך מזוהה איתו, הפך לסמל, למורשת. חולצות, כובעים ומדבקות עם הכיתוב "במותו ציווה לנו את החיוך" ודגלים עם המילים "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך" הופקו לזכרו, ומופצים בקרב חבריו ואוהביו, מזכירים לכולם את האדם המיוחד שהיה. שבט "לוטם" של הצופים, שבו עדי גדל והתחנך, ערך פעילויות הנצחה רבות, שבהן סיפרו המדריכים והחניכים על דמותו, על מנהיגותו השקטה, ועל החיוך שמעולם לא מש מפניו. בפודקאסט "ואני זוכר אותך ככה" הועלה פרק מיוחד לזכרו של עדי, ובו בני משפחה וחברים סיפרו את סיפור חייו, קולותיהם רועדים אך מלאי אהבה.

אביו, לירון, התפלל שהמורשת של בנו תהיה אחדות העם. "אני מתפלל שהמורשת של הבן שלי תהיה אחדות העם הזה, והמשך קיומו כעם ולא כשבטים ועדות. צריך לדעת לסנן את רעשי הרקע. אבל תדעו: יש בנו יותר מהמאחד מאשר המפלג. עדי, אתה איתי לנצח". מילותיו של לירון שיקפו את התקווה העמוקה של משפחה שאיבדה בן, אך מסרבת לשקוע בייאוש, ובמקום זאת, בוחרת לראות את האור, את האחדות, את התקומה שתבוא. עדי אלדור ז"ל, רב-סמל ביחידת מגלן, לוחם אמיץ, בן ואח אוהב, חבר נאמן, ואדם של אור ושמחה, נפל כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות. הוא השאיר אחריו חלל פעור, געגוע בלתי נגמר, אבל גם מורשת חזקה של אהבת אדם, אהבת הארץ, ונחישות בלתי מתפשרת ללכת עם האמת הפנימית. זכרו ודמותו, חיוכו הנצחי, וצוואתו לחיים, ימשיכו להאיר את הדרך לכולנו, ויהיו עבורנו מקור השראה ותקווה, תזכורת לכוחה של הרוח הישראלית, המתחדשת תמיד, גם מתוך הכאב העמוק ביותר.