עדי בהרב רבינוביץ

השמש של שעות הבוקר המוקדמות, זו שצובעת את קו הרקיע מעל הים בכתום ובסגול עמוקים לפני שהיא הופכת לזהובה וחזקה, כבר נגעה בקירות בית החולים "ברזילי" באשקלון ביום כ"ב בסיוון תשכ"א, שישה ביוני 1961, כשעדי בהרב רבינוביץ' הגיח לעולם. אשקלון הצעירה, שהייתה אז עדיין עיר מתפתחת, ספוגה בריח המלח של הים התיכון ובאבק דרכים עתיקות, קיבלה אותו בזרועות פתוחות. הוריו, עדנה ורזיאל, הביטו בו ברכות אינסופית, בתקווה שקטה לעתיד טוב יותר, לעתיד שיהיה שלו, ושל כל ילדי המדינה שזה עתה קמה. הם היו חלק מדור שבנה את המדינה במו ידיו, דור שחלם על בית יציב ובטוח, ועדי, בנם הבכור, היה התגשמות חלק מהחלום הזה. הבית שלהם, צנוע וחם, היה מלא בצלילי העברית המתחדשת, בסיפורים על העבר ובתכנונים קדימה, על הגינה הקטנה שהייתה ספוגה באור שמש, על השכנים שחלקו כוס קפה ועל החיים הפשוטים אך עמוקים של עיר חוף ישראלית.

הילדות של עדי באשקלון הייתה שזורה בצלילי הגלים המתנפצים על החוף, בטעם המלוח של האוויר, בריח האדמה הרטובה אחרי גשם ראשון ובחום הלוהט של הקיץ הדרומי. הוא גדל בין חבריו ברחובות העיר, רגליים יחפות על האספלט החם, משחקי כדורגל עד שהשמש שקעה והאמהות קראו מהחלונות. הוא למד את ערכי המשפחה והקהילה מינקות, ראה את הוריו עמלים, יוצרים ומקימים, והפנים את החשיבות של עבודה קשה, של אהבת אדם ושל חיבור עמוק למקום שבו אתה חי. כשהגיעו לעולם אחיו הצעירים, עמירה ועוז, הבית התמלא בעוד יותר צחוק, בכי, משחקים משותפים וריבים קטנים שנגמרו תמיד בחיבוק. עדי, בתור האח הגדול, למד מהר מאוד את משמעות האחריות, את הצורך להגן ולדאוג, תכונות שיאפיינו אותו לאורך כל חייו. הוא היה ילד סקרן, שאהב לחקור את הסביבה, לטפס על עצים, לבנות מחבואים בחולות ולדמיין עולמות שלמים תחת כיפת השמיים הפתוחה של אשקלון, כשהוא מביט בכוכבים שהיו נראים קרובים כל כך. הוא אהב לבלות שעות ארוכות ליד הים, להקשיב לרחש הגלים, לאסוף צדפים שהשאירו אחריהם הגאות והשפל, ולחוש את החול הרך בין אצבעותיו, תחושה של חופש ושל שלווה שהתלוותה אליו גם בבגרותו.

שנות הנעורים הביאו עמן שינויים, את ההתפכחות ואת החיפוש אחר זהות. עדי, שהיה כבר נער גבוה וחזק, המשיך לבלוט בתכונותיו השקטות אך הנחושות. הוא לא היה מסוג הנערים שרודפים אחרי תשומת לב, אלא העדיף לפעול מאחורי הקלעים, להיות זה שאפשר לסמוך עליו, זה שנושא בעול. הלימודים בבית הספר התיכון באשקלון היו עבורו הזדמנות לספוג ידע, אך גם לפתח את כישוריו החברתיים והמנהיגותיים. הוא היה קשוב לחבריו, תמיד מוכן להושיט יד, להקשיב בסבלנות או להציע עזרה. כבר אז ניכרה בו אותה נכונות לקחת אחריות, לא רק על עצמו אלא גם על הסובבים אותו. הוא אהב לשחק כדורסל, את הריצה המהירה על המגרש, את תחושת הקבוצה, את העבודה המשותפת למען מטרה אחת, את רגע הניצחון המתוק אחרי מאמץ רב. הזיעה ששטפה את פניו אחרי אימון אינטנסיבי, קריאות העידוד של החברים, המבטים המשותפים אחרי סל מוצלח – כל אלה חיזקו בו את התחושה ששיתוף פעולה ואחריות הדדית הם אבני יסוד חיוניים לכל מסגרת חיים. הוא קרא לא מעט, בעיקר ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה, וניסה להבין את העולם שמעבר לחופי אשקלון, את הסיפורים הגדולים שעיצבו את האזור ואת מדינת ישראל. השיחות עם אביו, רזיאל, על ההיסטוריה של המקום, על הקשיים ועל ההישגים, נצרבו בתודעתו והעמיקו את תחושת השייכות שלו.

המעבר מהתיכון לשירות צבאי היה טבעי ומתבקש עבור עדי, כמו לכל בני ובנות דורו. הוא ראה בכך לא רק חובה אלא זכות, הזדמנות לתרום את חלקו להגנת המדינה שבנה דור הוריו. כשהגיע צו הגיוס, הוא חש תערובת של התרגשות וציפייה. הוא התגייס לצה"ל, ומתוך ענווה ורצינות, צעד בנתיב המאתגר של קצונה. המסלול לפיקוד דרש ממנו הרבה: משמעת עצמית קפדנית, יכולת להוביל תחת לחץ, ובעיקר, הבנה עמוקה של האחריות לחיי אדם. הוא זכר את השיעורים הראשונים שקיבל בבית, על חשיבות הדאגה לאחר, והם ליוו אותו בכל צעד במסלול. האימונים המפרכים בשטח, הריצות הארוכות עם הציוד הכבד על הגב, הלילות ללא שינה, והצורך לקבל החלטות מהירות וקריטיות – כל אלה עיצבו אותו למפקד נחוש ומסור. הוא למד להכיר את החיילים תחת פיקודו, את סיפוריהם, את חששותיהם, וידע להעניק להם ביטחון ותמיכה גם ברגעים הקשים ביותר. דרגות הקצונה שעל כתפיו לא היו רק סמל לסמכות, אלא בעיקר עדות למחויבותו, ליכולתו להניע אנשים, ולנכונותו להוביל בדוגמה אישית. הוא סיים את שירותו הסדיר כקצין, אך הקשר שלו עם המערכת הצבאית לא נותק מעולם. הוא המשיך לשרת במילואים, לעיתים קרובות, ולשאת על כתפיו את משא האחריות גם כאזרח, מבין היטב את חשיבות הכוננות המתמדת אל מול האתגרים הביטחוניים של ישראל.

לאחר השחרור מצה"ל, כשכבר צבר ניסיון וכישורים כמפקד, החל עדי לבנות את חייו האזרחיים, אך עם תחושה עמוקה של שייכות ואחריות למקום. הוא חיפש מקום שבו יוכל להכות שורשים, לבנות בית ומשפחה, ולהמשיך לתרום לקהילה. הבחירה בנתיב העשרה לא הייתה מקרית. היישוב, השוכן ממש על גבול רצועת עזה, היה התגלמות של חזון ציוני, של התיישבות ועיבוד אדמה, ושל עמידה איתנה מול אתגרים. הוא נמשך לאווירה הקהילתית החזקה, לקשרים האנושיים העמוקים, ולתחושת השליחות שריחפה באוויר. הוא מצא בנתיב העשרה את המקום שבו יכול היה לשלב את אהבתו לארץ, את ערכי העבודה הקשה ואת המחויבות לביטחון. הבית שבנה במו ידיו, או ששפץ והפך לשלו, היה עוגן של שקט ושלווה בעולם סוער. הוא אהב את הגינה הקטנה, את המגע של האדמה בחולות, את הריחות המשתנים עם עונות השנה, את קריאת הציפורים בבוקר ואת השקט המהדהד בלילה, שרק לעיתים הופר על ידי רעש חרישי מכיוון הגבול.

בנתיב העשרה, הקים עדי את משפחתו, שהייתה עמוד התווך של חייו. הוא מצא בת זוג אהובה, שחלקה איתו את חלומותיו ואת דרכו, ויחד בנו קן חם ומלא אהבה. לימים נולדו ילדיו, הילה ונדב, והבית התמלא בצחוק ילדותי, בריח של ארוחות משותפות ובתחושה של משפחה. עדי היה אב מסור וקשוב, שאהב לבלות עם ילדיו, ללמד אותם את ערכי האמת והיושרה, את אהבת הטבע ואת החשיבות של עשייה. הוא לקח אותם לטיולים בשדות סביב היישוב, הראה להם את צמחי הבר, סיפר להם על בעלי החיים, ולימד אותם להקשיב לסיפורים שהאדמה לוחשת. בערבים, אחרי יום עבודה, הוא היה יושב איתם, מקשיב לסיפורי בית הספר, עוזר בשיעורים, או פשוט מספר סיפורים משלו, מפיח חיים בדמויות ובאירועים. הוא היה מודל לחיקוי עבורם, דמות יציבה ורגועה, שגם מול הקשיים ידע לשמור על אופטימיות ועל חיוך. השיחות סביב שולחן השבת, שהיו מלאות בצחוק ובוויכוחים עדינים, היו רגעים יקרים שבהם התגבשה המשפחה, ושבהם עדי העביר לילדיו את המורשת הערכית שלו, את החשיבות של קהילה, של נתינה ושל אחריות.

חלק בלתי נפרד מחייו של עדי בנתיב העשרה היה חברותו בכיתת הכוננות של היישוב. זו לא הייתה סתם חברות, אלא מחויבות עמוקה, ברית דמים שקטה שנכרתה בין תושבי הגבול. כקצין מילואים ותיק, עם ניסיון פיקודי והבנה צבאית עמוקה, הוא היה עמוד תווך בכיתה. הוא הכיר כל שביל, כל ואדי, כל עץ ושיח בסביבת היישוב. הוא ידע את המשמעות של התראה קצרה, של הקפצה מהירה, של הצורך להיות דרוך ומוכן בכל רגע נתון. המדים הירוקים, האפוד הכבד והנשק האישי היו חלק בלתי נפרד מחייו, לא כאביזרים, אלא ככלים להגנה. הוא השתתף באימונים השגרתיים, תרגל מצבי חירום, והיה תמיד בין הראשונים להתייצב כשנדרש. חברי כיתת הכוננות ראו בו מנהיג טבעי, אדם ישר דרך, שקול ואמיץ, שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא הבין שהביטחון של ילדיו, של משפחתו ושל כל תושבי היישוב תלוי גם בו, ונטל את האחריות הזו ברצינות תהומית. השיחות עם חבריו לכיתה, על כוס קפה או תוך כדי סיור, היו מלאות בניתוח מצבים, בהחלפת דעות ובהתייעצויות, הכל מתוך תחושה של שותפות גורל. הוא ראה בנתיב העשרה לא רק מקום מגורים, אלא בית, עוגן, ואת הקהילה כמשפחה מורחבת שצריך להגן עליה בכל מחיר.

השקט של שבת בבוקר, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, היה שקט מטעה. בחוץ, השמש החלה לעלות, רכה ועדינה, מאירה את שדות החמניות שהחלו לפרוח ואת בתי נתיב העשרה. עדי, כמו רבים אחרים, התעורר לשבת רגילה, אולי תכנן לשתות כוס קפה בנחת, לשחק עם הנכדים אם היו באים, או לטפל בגינה. אך השלווה הזו התנפצה באחת, בצפירות עולות ויורדות של אזעקות "צבע אדום" שלא נשמעו כמותן. קולות הנפץ הראשונים, רחוקים אך מאיימים, העירו את כולם. הטלפון רעד בידו. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בטירוף, קצרות וקוטעות: "חדור", "מחבלים", "לצאת עם נשק". הלב פעם בחוזקה, אך המחשבה הייתה צלולה. שש עשרה שנות שירות במילואים, עשרות שנים של כוננות כחבר כיתת כוננות, התנקזו לרגע אחד. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא לא היסס. במבט חטוף אל בני ביתו, מבט שכלל בתוכו אהבה אינסופית ודאגה עמוקה, הוא תפס את נשקו האישי, לבש את האפוד הממוגן, ורץ אל עבר נקודת ההתכנסות של כיתת הכוננות.

האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, עשן וצעקות. קולות ירי נשמעו מכל עבר, קרובים יותר מאי פעם. עדי, סרן במילואים בן שישים ושתיים, שהיה יכול להישאר מוגן בביתו, בחר לצאת אל התופת. הוא היה אחד הראשונים שהתייצבו, יחד עם חבריו לכיתת הכוננות, פניהם נחושות, מוכנים להגן על היישוב שבנו במו ידיהם, על הבתים, על הילדים, על החלום. הם נלחמו בחירוף נפש, מול עשרות מחבלים חמושים היטב, שפשטו על היישוב מכל עבר. הדי היריות, הפיצוצים, צעקות האימה והכאב, התערבבו באוויר. עדי פעל בקור רוח, מנצל את ניסיונו הצבאי העשיר, משיב אש, מכוון את חבריו, תוך שהוא מגן על כל פינה ביישוב. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה: להדוף את הפולשים, להציל חיים. הוא נע ממקום למקום, מגיח מאחורי מחסה, יורה, מתדרך, ונאבק, גבורה פשוטה, אנושית, פורצת מתוכו אל מול פני הרשע. הוא לחם למען כל מה שהאמין בו: למען ביתו, למען משפחתו, למען קהילתו, למען המדינה. הקרב היה קשה ואכזרי, מול אויב אכזר וחסר רחמים. שעות ארוכות נמשך מסע הלחימה, כל דקה הייתה נצח, כל רגע היה מאבק על חיים ומוות. בתוך הכאוס הנורא, בין ירי לבין פיצוץ, סרן (במיל') עדי בהרב רבינוביץ' נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על נתיב העשרה. הוא נפל כגיבור, כפי שחי – איש שהקדיש את חייו למשפחתו, לקהילתו, למדינתו.

הבשורות על נפילתו של עדי היכו בנתיב העשרה ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הוא הותיר אחריו חלל עצום, שקט כואב בלב בת זוגו, ילדיו הילה ונדב, אחיו עמירה ועוז, וכל קהילת נתיב העשרה שאהבה והעריכה אותו. הבית שלו, שעד לפני רגע היה מלא חיים, התמלא בעצב עמוק, אך גם בזיכרון של אהבה אינסופית וגבורה שאין לה שיעור. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של נתיב העשרה, באדמה שכה אהב ושעליה הגן עד נשימתו האחרונה. קהל עצום של חברים, משפחה, שכנים וחיילים לשעבר, ליווה אותו בדרכו האחרונה, כשהשמש שוב שקעה מעל הים, צובעת את השמיים בצבעי פרידה וכאב. אדמת היישוב, שנלחם עליה בחירוף נפש, קיבלה אותו אל חיקה, עדות אילמת למסע חייו ומותו.

עדי בהרב רבינוביץ' היה עמוד תווך, איש של עשייה, של שקט ושל חוסן. הוא לא היה מסוג האנשים שנושאים נאומים חוצבי להבות, אלא מהאנשים שמעשיהם מדברים בעד עצמם. המורשת שהשאיר אחריו אינה רק סיפור של גבורה ברגע האחרון, אלא סיפור חיים שלם של מחויבות, של אהבה למקום ולאנשיו, של עבודה קשה ושל נתינה. הוא היה אב, בן זוג, אח, חבר ואיש קהילה, שערכיו עברו מדור לדור, ושהשפיע על כל מי שנגע בו. נפילתו היא תזכורת כואבת למחיר הכבד שאנו משלמים על קיומנו כאן, אך סיפור חייו הוא גם עדות לתקווה, לחוסן, וליכולת האנושית הבלתי נלאית לקום מחדש, לבנות ולצמוח, גם מתוך האפר. זכרונו של עדי, מפקד ואדם, ימשיך לחיות בלבבות משפחתו, חבריו וכל עם ישראל, כסמל לגבורה אזרחית, למסירות אין קץ ולנצחון הרוח הישראלית. הוא היה חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה, גיבור אמיתי של הארץ הזו, שחי ונפל למענה.