אדר בן סימון

ביישוב הקהילתי נווה זיו, בין גבעות הגליל הירוקות, בבית חמים שאור השמש נשפך דרך חלונותיו הרחבים, נולדה אדר בן סימון ביום בהיר של י' באדר ב' תשס"ג, ה-13 במרץ 2003. היא הגיחה לעולם יחד עם אחיה התאום, אביב, והצטרפה למשפחה שהייתה כבר עשירה באהבה, עם אחיה הגדולים, רז ושחף, והוריה, זהבה וארז, שציפו לה בכיליון עיניים. מהרגע הראשון, היה ברור שאדר היא ילדה מיוחדת, סוג של פרח נדיר, ועד מהרה דבק בה הכינוי "פרח לב הזהב של משפחת בן-סימון". היא הייתה הילדה שכל מי שפגש בה לא יכול היה שלא לחייך – יופי חיצוני שובה לב עם עיני דבש שובבות, ויופי פנימי שהאיר את סביבתה, מפיצה קסם טבעי בכל מקום אליו הגיעה, בגן הילדים הצבעוני ובמסדרונות בית הספר המלאים בצחוק.

כבר בינקותה, ניכרה באדר אנרגיה בלתי נדלית ותשוקה עזה לתנועה. היא לא ידעה מנוח, רצה, קפצה ושיחקה ללא הרף, ממלאה את הבית ואת החצר בצחוק מתגלגל ובאור חיים. בגיל צעיר, כשחיפשו הוריה ערוץ לאותה אנרגיה מתפרצת, מצאו אותו בבית הספר למחול בקיבוץ געתון, שם החלה לרקוד בלט. במשך שתים-עשרה שנים ארוכות, היא הקדישה את עצמה לריקוד, שעות על גבי שעות של אימונים מפרכים, של מתיחות ושל חזרות מול מראה גדולה, כשריח זיעה ופרקט עץ באוויר. היא למדה את המשמעת הבלתי מתפשרת של הבלט, את הדיוק שבכל תנועה, את הכאב שבשרירים התפוסים ואת הסיפוק העצום שביצירה מושלמת. היא רקדה עם חברותיה, בנות גילה, ועם בנות בוגרות יותר, שואבת מהן השראה ומעניקה להן בחזרה את רוחה התוססת. הבלט לא היה רק תחביב עבורה; הוא היה בית ספר לחיים, שבו למדה על מקצועיות, על התמדה ועל היכולת לקום מנפילה, לשפר, לדייק ולשאוף לשלמות.

שנות בית הספר שלה, תחילה ב"מעלה הגליל" שבמושב מעונה ולאחר מכן ב"בית חינוך גליל מערבי", היו שנות פריחה והתפתחות. אדר הייתה תלמידה מצטיינת, לא רק בציונים, אלא גם בנוכחותה המרשימה. היא הייתה דומיננטית, כריזמטית, פעילה ומעורבת בכל פינה בחיי בית הספר. קולה נשמע, דעתה נחשבה, ונוכחותה הורגשה. היא הייתה הדבק של החבורה, זו שאליה פנו כשצריך עצה, תמיכה או סתם כתף להישען עליה. חבריה אהבו אותה אהבת נפש, נשבו בקסמה ובחיוכה הכובש, שהיה פתוח לכולם. היא הפגינה כישרונות מגוונים – יצירתיות בכל פרויקט, חוכמה חדה בוויכוחים, ומנהיגות טבעית שגרמה לאחרים ללכת אחריה בעיניים עצומות. אך לצד כל אלה, היא הקרינה נועם הליכות ודרך ארץ, יחס של כבוד לכל אדם, ללא הבדל. היא הייתה דמות להערצה, לא רק בעיני חבריה, אלא גם בעיני משפחתה, שהייתה גאה בה בכל מאודה. "היא פשוט נולדה כדי להאיר את העולם," נהגו לומר הוריה, מביטים בה במבט מלא אהבה.

ערכי נתינה, עזרה ואהבת הזולת לא היו עבור אדר סיסמאות ריקות מתוכן, אלא מצפן פנימי שעל פיו חייתה כל רגע. היא הייתה חברה מסורה ותומכת, תמיד מוכנה להושיט יד, תמיד שם עבור מי שצריך. היא נתנה מעצמה לכל הסובבים אותה, לעיתים עד כדי כך ששכחה את עצמה. "תמיד חשבה על האחרים לפני שחשבה על עצמה," העידו עליה חבריה, זוכרים אינספור רגעים קטנים וגדולים של טוב לב טהור. אך לצד הרצינות והאחריות הזו, היה באדר גם צד קליל, שמח ומשוחרר. היא אהבה לצחוק, להשתולל, להכניס רוח שטות ולהקל את האווירה. "היא לקחה הכול בפרופורציות," סיפרו אוהביה, "חיה את החיים מהיום למחר, נהנתה מכל רגע ותמיד תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה." גם ברגעים קשים, כשהעננים כבדו, היא הייתה זו שמצאה את נקודת האור, את הסיבה לחייך, את התקווה שמעבר לפינה. היא הייתה אופטימית בלתי מתפשרת, אמונה פנימית חזקה שהכול יהיה בסדר, שגם מתוך הקושי תצמח טובה.

אהבת המדינה בערה באדר בעוצמה רבה, בכל רמ"ח איבריה. היא לא הייתה עוד נערה שמתגייסת כי "צריך", אלא צעירה בעלת תחושת שליחות עמוקה. עם כישוריה הרבים – תלמידה מצטיינת, יכולות חברתיות יוצאות דופן, כריזמה ומנהיגות – יכלה להתקבל לשלל תפקידים נחשקים בצבא, כאלה שמבטיחים נוחות ויוקרה. היא אף עברה בהצלחה מבחנים לתפקיד יוקרתי באגף המודיעין, דלת פתוחה לקריירה מבטיחה. אך אדר לא חיפשה נוחות. מגיל צעיר, בערה בה השאיפה להתגייס לתפקיד לוחמה, להיות שם, בחזית, להגן על מה שאהבה. יום אחד, כשהגיעה ליום חשיפה של לוחמות, משהו נדלק בה בעוצמה שלא ניתנה לעצירה. היא חזרה הביתה, עיניה נוצצות, מלאת התרגשות, ומיד הודיעה לאימה, זהבה, בקול נחוש: "אימא, אני הולכת להיות לוחמת! אני רוצה להיות בשטח, לעבוד עם אנשים, להיות מפקדת!" קולה היה חדור מטרה, והיה ברור לכל שזו לא גחמה חולפת, אלא החלטה עמוקה שנובעת ממעמקי נשמתה. שבוע בלבד לאחר מכן, זומנה למבחנים ליחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. כשנודע לה שהתקבלה, האושר הציף אותה. היא קפצה וחיבקה את הוריה, התחושה שחלום ישן מתגשם הייתה מתוקה מאין כמותה.

ב-4 באוגוסט 2021, עם גיוסה לצה"ל, החלה אדר את דרכה כלוחמת חילוץ והצלה. היא הגיעה לפיקוד העורף עם ברק בעיניים, מוכנה לכל אתגר. מסלול ההכשרה היה קשוח ותובעני – אימונים פיזיים מפרכים, לימוד מיומנויות חילוץ מורכבות, שעות ארוכות בשטח, תחת שמש קופחת וקור מקפיא. אך אדר, כדרכה, הצטיינה כבר מתחילת הדרך. היא לא התלוננה, לא ויתרה, ודחפה את עצמה ואת חבריה קדימה. חבריה לפלוגה זכרו אותה תמיד מחייכת, גם כשהגוף כאב והנפש התעייפה. היא הקרינה טוב לב ושלווה, והייתה מקור ביטחון עבור כולם. ברגעים הקשים, כשעייפות ותסכול איימו להשתלט, היא הייתה שם, תומכת ומעודדת, ולא חדלה להזכיר את הסיסמה שהפכה למעין מנטרה עבורה ועבורם: "הקושי רגעי; הגאווה נצחית". היא האמינה בכל ליבה במילים האלה, והן נתנו לה ולחבריה את הכוח להמשיך, לדעת שהמאמץ ישתלם, שהגאווה שתגיע בסוף המסלול תהיה שווה כל טיפת זיעה.

לאור יכולותיה המרשימות, כמעט מייד עם סיום קורס המ"כים, היא שובצה לפקד על מחזור של קורס מפקדים. זה היה צעד יוצא דופן, עדות ליכולותיה המנהיגותיות והמקצועיות. היא זכתה בתואר "מפקדת מצטיינת", תואר שלא הוענק בקלות ראש, אלא בזכות עבודה קשה, מסירות אין קץ ויכולת יוצאת דופן להוביל אנשים. משם, הייתה הדרך לקצונה קצרה וברורה. רוני, חברה שהכירה אותה בטירונות ועברה איתה כברת דרך, כתבה עליה: "חווינו יחד את כל הרגעים הטובים והפחות. היית האדם הכי שמח והכי עוצמתי בפלוגה, כולם נפלו לרגלייך והלכו אחרייך בעיניים עצומות. הובלת פלוגה שלמה, מחזור שלם, רק בקסם המיוחד ובחיוך שלך." המילים הללו שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לאדר על סביבתה, את היכולת שלה לעורר השראה ולגרום לאנשים לרצות להיות טובים יותר, חזקים יותר, מסורים יותר. שרית, אימה של חיילת שאדר פיקדה עליה בקורס המ"כים, סיפרה בהתרגשות: "אדר הייתה מפקדת נערצת ומוערכת. היא רצה עם הבת את המסלול, שרקה לה ועודדה אותה, ובזכות העזרה והעידוד שלה, בתי סיימה את מבחן הכושר האחרון והוסמכה למ"כית. אדר תיזכר לנצח כמפקדת מיוחדת עם חיוך מקסים ולב ענק." עדויות אלו, ועוד רבות אחרות, ציירו תמונה של מפקדת יוצאת דופן, שאישיותה הכריזמטית, חיוכה המאיר וליבה הענק יצרו קשר עמוק עם פקודיה, קשר שהיה מבוסס על אמון, הערכה הדדית ואהבה אמיתית.

גם בקורס הקצינים ובהשלמה החילית, בלטה אדר ברוחה החיובית וביכולת ההשקעה וההתמסרות שלה. היא הייתה דוגמה ומופת לחבריה לקורס, שהעריכו את בגרותה הנפשית ואת הגישה הרצינית והמעמיקה שלה לכל משימה. באחד הרגעים בקורס, כשהתבקשה לכתוב על עצמה, היא שיתפה תובנה עמוקה על חשיבות הלמידה מכישלונות: "טעויות, כישלונות והצלחות הם חלק בלתי נפרד מחיי," כתבה, ומיד קישרה זאת לניסיונה רב השנים כרקדנית בלט: "רקדתי בלט במשך שתים-עשרה שנים וזה לימד אותי על קצה המזלג מקצועיות מהי: היכולת ללמוד מטעויות לצורך למידה ושינוי." עבורה, כל מעידה הייתה הזדמנות לצמוח, כל קושי היה מדרגה בדרך לפסגה. היא ניסחה את ה"אני מאמין" שלה בצורה ברורה ומחייבת: "אני מאמינה בחשיבות הדוגמה האישית. כמפקדת, לא אתן לעצמי ליפול ברשת של אכזבה ותסכול; אדע לגבש לי אסטרטגיה טובה כדי לבצע משימות בצורה המיטבית. אדרוש מעצמי כל מה שאדרוש מהחיילים שלי, כי הכוח שלנו הוא הביחד שלנו. כדי להשיג מוטיבציה גבוהה בקרב פקודיי חשוב שאכיר אותם היטב – רגשית ומקצועית. חשוב לי לבצע איתם את המשימות בגישה אופטימית עם מוטיבציה גבוהה, נחישות ורצון לעמוד באתגרים תוך שמירה על חוקים, כללים ומשמעת ברורה. מאמינה שאצליח לשמור על מקצועיות ולחתור יחד עם חייליי לניצחון, ותמיד להוביל קדימה." במילים אלו, היא שרטטה את המצפן המוסרי והמקצועי שלה, תכנית פעולה שלמה לאופן שבו תפעל כמפקדת, מתוך אמונה עמוקה באנשים, בכוחה של הדוגמה האישית וביכולת המשותפת להתגבר על כל מכשול.

אדר ייחלה וציפתה בכיליון עיניים לרגע שבו תוכל להכשיר דור חדש של לוחמים, להעביר להם את הידע והניסיון שרכשה, אך יותר מכך – להנחיל להם את הערכים שבהם האמינה בכל ליבה. היא דיברה על אהבת הארץ, לא כסיסמה, אלא כחיבור עמוק לשורשים, לנופים, לאנשים. היא הדגישה את חשיבותם של דרך ארץ ומוסר, של אמונה עצמית ואמינות, של כבוד הדדי ושיתוף פעולה. חמלה ואכפתיות היו עבורה עמודי תווך בחברה ובצבא, והיא חזרה והדגישה את הצורך "להעריך את היש בכל יום מחדש," לראות את הטוב, את השפע, את הברכה, גם בתוך הקשיים והאתגרים. היא ראתה בתפקידה כמפקדת לא רק משימה צבאית, אלא שליחות חינוכית, הזדמנות לעצב את הדור הבא של מגיני המדינה, אנשים שיהיו לא רק לוחמים אמיצים, אלא גם בני אדם ערכיים, רגישים ואוהבים.

באוגוסט 2023, כשהיא ענודה בדרגות סגן-משנה, הגיעה אדר לבסיס האימונים החטיבתי של פיקוד העורף (בא"ח) זיקים, שבעוטף עזה. שם, קיבלה לפיקודה מחלקת טירונים מפלוגת "תבור". זה היה שיא שאיפותיה, הרגע שבו תוכל ליישם את כל מה שלמדה, להגשים את חלומותיה. עם כניסתה לתפקיד, התבקשה לבחור בעל חיים שלאורו תצעד המחלקה. ללא היסוס, היא בחרה בעוף החול – הפניקס – אותה חיה מיתולוגית עוצמתית, המתאפיינת ביכולת לקום לתחייה מעפרה ולהתאושש מכל משבר. בשיחת הפתיחה המרגשת עם חייליה, כשמבטה נודד בין פניהם הצעירים, המלאים בציפייה וחשש, היא אמרה בקולה הצלול והנחוש: "אנחנו הולכים לעבור הרבה דברים ביחד. נחווה רגעים קשים, משמחים, מצחיקים ואולי גם קצת כואבים. אבל ביחד אפשר לעבור הכול!" היא נטעה בהם תקווה, אמונה ועוצמה, ממש כפי שעוף החול מסמל את הלידה מחדש ואת הכוח להתגבר על כל קושי.

אדר התגאתה בכומתה הכתומה שלה, סמל פיקוד העורף, בכל רמ"ח איבריה. היא אהבה כל רגע בצבא, כל אתגר, כל משימה. היא חשה כי היא מממשת את שליחותה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שבו היא צריכה להיות. גם בחופשות סוף השבוע הקצרות, כשהייתה חוזרת הביתה לנווה זיו, האווירה הייתה משתנה. הבית כולו נערך לקראתה. "חיכינו שתחזרי כדי שנוכל לחבק ולנשק ולהריח אותך," כתב אחיה רז, מתאר את הכמיהה והאהבה הגדולה. היא הייתה מרכז תשומת הלב, מקור האור והשמחה. רז סיפר איך מתוך הרגל, הייתה מגישה את לחיה ומפטירה בבדיחות הדעת: "'קדימה, סיימו עם זה ותירגעו.'" החיבוקים האלה, הנשיקות, הריחות המוכרים של הבית, היוו עבורה עוגן, תזכורת לכוחה של המשפחה, לביחד שממנו שאבה את כוחותיה. היא הייתה מחוברת עמוקות למשפחתה, לאחיה, להוריה, לבת זוגה, והקשרים האלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהייתה.

שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נפתחה בשקט מתוח. בשעה שש וחצי בבוקר, הופר השקט באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות נורה מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, כשבחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמת "חרבות ברזל".

בבא"ח זיקים, בסיס האימונים שבו פיקדה אדר, התעוררו כולם לבומים מחרישי אוזניים ולשריקות טילים מעל ראשיהם. האדמה רעדה. מיד, מפקד הפלוגה פקד על אנשי הסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה, והטירונים עצמם נשלחו לתפוס מחסה במיגוניות, המבנים המוגנים שנועדו להגן מפני רקטות. אדר ידעה שזה לא עוד מטח רגיל, שהפעם משהו אחר קורה, משהו אפל ונורא. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה למחנה חוליית מחבלים חמושה היטב. הם היו מצוידים באמצעי לחימה רבים, ומיד החלו לירות רימוני רסס ורקטות "אר-פי-ג'י" לעבר הבסיס. הרעש היה מחריד, הריח של אבק שריפה החל להתפשט באוויר, והבסיס כולו הפך לשדה קרב. אדר לא חשבה פעמיים. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד מנגד בזמן שחייליה, הטירונים הצעירים שהופקדו בידיה, היו בסכנה. יחד עם שלושה מפקדים נוספים, היא רצה לעבר עמדת הש"ג, שער הכניסה לבסיס, המקום שממנו חדרו המחבלים, מתוך כוונה ברורה להסתער עליהם ולהגן על הטירונים.

הודעות הווטסאפ האחרונות ששלחה אדר לאחותה, שחף, היו עדות מצמררת לאומץ ליבה ולרגעיה האחרונים. "מחבלים רצים לש״ג שלנו," כתבה, קולה כמעט נשמע מבין המילים, דחוף ונחוש. "יורים עלינו. תשעה מחבלים מולי. מ"כים שלי נפצעו. אני עם כדור בקנה. שמע ישראל." המילים האחרונות, "שמע ישראל," היו תפילה, זעקה, וגם הצהרה. הצהרה על נכונות להילחם עד טיפת הדם האחרונה. שחף, בביתה המרוחק, התחננה אליה שתתחבא, שתשמור על עצמה, אך אדר כבר הייתה עמוק בתוך הקרב. "אנחנו בעמדות, מחכים להם," עדכנה, כאילו ידעה שזהו רצף האירועים שיוביל לגורלה. בשעה 7:38 בבוקר, הגיעה ההודעה האחרונה: "אנחנו בקרב יריות. המ״כים שלי נפצעו." ואז, דממה. שחף המשיכה לשאול אם היא בסדר, התחננה לסימן חיים, אך אדר כבר לא ענתה. היא הייתה עמוק בקרב, מלחמת הישרדות על חייה וחיי חייליה.

במשך כחמישים דקות ארוכות, שנראו כמו נצח, ניהלו אדר וחבריה המפקדים קרב יריות הרואי מול מחבלי חמאס. הם היו מעטים מול רבים, חמושים פחות, אך רוח הלחימה שלהם הייתה בלתי ניתנת לשבירה. הם השיבו אש, הסתערו, חתרו למגע בשיניים, בגבורה עילאית. הם הצליחו להדוף את המחבלים, למנוע מהם להשתלט על הבסיס ולבצע טבח נורא ב-120 הטירונים, אנשי הסגל והאורחים ששהו בו. גבורתם הבלתי נתפסת הצילה גם אזרחים רבים שנמלטו לתוך הבסיס מחוף זיקים הסמוך, שם התחוללה מתקפה אכזרית נוספת. אדר נלחמה כמו לביאה, מגנה על עדר צעיריה. היא הייתה עמוד האש שלפני המחנה, מנהיגה ומסורה, מציבה את עצמה בין הסכנה לבין אלה שהופקדו עליה. במהלך הקרב, המחבלים ירו טיל RPG לעבר העמדה שבה שהתה אדר. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית. סגן-משנה אדר בן-סימון נפלה בקרב, בת עשרים בנופלה. היא נהרגה במקום, גיבורה, לוחמת, מפקדת. בקרב על המחנה נפלו עוד שישה לוחמים ולוחמות, ששילמו בחייהם על הגנת הבסיס. בזכות גבורתם, ניצלו לא רק 120 הנפשות בבסיס, אלא גם נמנעה חדירה נוספת של מחבלים לקיבוץ זיקים, לכרמיה, לעיר אשקלון ואף צפונה יותר. מפקד הבסיס אמר במילים ברורות: "אם לא הייתה אדר, היו הרבה משפחות היום בוכות על יקיריהן." גבורתה הדהדה מעבר לחומות הבסיס, והשפיעה על ביטחונם של יישובים שלמים.

הידיעה על נפילתה של אדר נפלה כרעם ביום בהיר על משפחת בן סימון ועל היישוב כולו. הבית שהיה מלא בצחוקה ובאורה, התמלא באבל כבד. איך ייתכן שפרח לב הזהב, הילדה מלאת החיים, הלוחמת האמיצה, איננה עוד? אדר, בת עשרים בנופלה, הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה, בטקס מרגש ועצוב מאין כמותו, כשכל הגליל ליווה אותה בדרכה האחרונה. לאחר נפילתה, היא הועלתה מדרגת סגן-משנה לדרגת סגן, כהוקרה על גבורתה ומנהיגותה. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב – זהבה וארז – ושלושה אחים ואחות – רז, שחף ואביב – שאיבדו את עוגן חייהם, את האור שבהם.

ההספדים שנשמעו מעל קברה, ולאחר מכן באזכרות ובימי הזיכרון, חשפו את עומק האהבה וההערצה שרחשו לה. אביב, אחיה התאום, שיתף בכאב את הקשר המיוחד ביניהם: "אדר שלי, חצי שלי, תאומה שלי, האור של חיי. רק אתמול חזרנו מבית הספר והכנת לנו ארוחת צהריים. היית בן אדם מדהים. כל מה שרצית השגת, אף אחד לא היה יכול לעצור אותך. רק את הבנת אותי במבט. אני כל כך גאה בך וגאה שאת אחותי. נתת לי כל כך הרבה ערכים, ביגרת אותי ולימדת אותי והיית לצידי. אני רוצה להגיד לך תודה. אני אוהב אותך נסיכה שלי." מילותיו של אביב שיקפו קשר נשמתי, הבנה עמוקה מעבר למילים, את הקשר המיוחד שרק תאומים יכולים לחוות. שחף, אחותה, שהייתה עדת ראייה מרחוק לרגעי הקרב האחרונים שלה דרך הודעות הווטסאפ, ספדה לה בכאב עמוק וגאווה אין קץ: "אדר, אחותי היחידה, אחותי הלוחמת, מפקדת המחלקה, הקצינה שלנו. כל הגוף שלי שורף מכאב ומתחושת גאווה שהגנת בגופך והצלת כל כך הרבה חיי אדם. הערצתי אותך ולמדתי ממך כאילו את אחותי הגדולה. היית פייטרית אמיתית, כולם העריצו ומעריצים אותך. גיבורת ישראל, גיבורת המשפחה, והגיבורה הפרטית שלי. לעד תהיי איתי בכל תא ותא בגוף שלי." מילותיה של שחף העידו על ההקרבה העצומה, על המחיר ששילמה אדר, ועל ההשראה הנצחית שהיא מותירה אחריה.

גם רז, אחיה הבכור, שפך את ליבו בהספד מרגש: "אחותי הקטנה, הקטנטנה, הנסיכה שלנו, הזהב של הבית והגאווה הטהורה שלנו. זכיתי להיות אחיך הגדול. היינו ארבעת האחים שכולם קינאו בהם, המשפחה המאוחדת, המיוחדת והחזקה בעולם. הורים מושלמים שגידלו ילדים לתפארת. עברנו כל כך הרבה ביחד ודאגנו לצבור חוויות קסומות ובלתי נשכחות. אהבת כל כך את החיים והיו לך תמיד עקרונות וים של ערכים. היית חדורת מטרה להצליח במשימה, גם שידעת שתיהרגי בסופה. היית ותמיד תהיי הכתר והכוח של המשפחה. אני אוהב אותך אהבת אמת, אחותי." מילותיו של רז הדגישו את עוצמת הקשר המשפחתי, את היותה של אדר עמוד תווך ומופת, ואת ההכרה בהקרבתה המודעת. שניר, בן זוגה האהוב, שיתף בכאב את אהבת נעוריהם: "אדר שלי, אהבת נעוריי. תמיד אמרתי לך שהשמיים בשבילך הם הגבול, ואת הוכחת את זה פעם אחר פעם. מותך הוא מות גיבורים. כמו פרפר לאש היית, לא מפחדת מכלום. תודה רבה על הזכות לחיות לצידך. תודה על אהבה אין-סופית, על כבוד הדדי, תודה על כל נשיקה וכל חיבוק. הלב שלי הלך – יחד איתך." מילותיו של שניר, המלאות באהבה וגעגוע, ציירו תמונה של אהבה עמוקה, של חיים שנקטעו באחת, ושל אומץ לב בלתי רגיל.

בני משפחתה, שבורי לב אך נחושים בדעתם להנציח את דמותה, כתבו לזכרה מילים ששיקפו את רוחה: "אדר, כמו עוף החול, הייתה עוצמתית, מובילה, ייחודית. מעולם לא ייחסה חשיבות לקושי או לאתגר הניצב לפניה – היא התרכזה בהתמודדות עימו ובצמיחה ממנו בחוזקה ובעוצמה. בשירותה במדבר היוותה את עמוד האש שלפני המחנה, הפגינה מנהיגות ומסירות בעת שהסתערה מול האש והגנה בגופה על חייליה. וכך אנו צריכים לחיות היום, לנסות לקום מהקושי ולהתגאות בה תמיד." חודש לאחר נפילתה, במלאות שלושים, ספדה לה אימה זהבה במילים נוגעות ללב, שבהן שילבה את הכאב העצום עם הגאווה הבלתי נתפסת: "את מושא להערצה, לדוגמה, לתפארת ולגאווה לנו ולכל עם ישראל. גיבורה שלנו, הקשבת ללב שלם והפכת לגיבורת ישראל. אך מי צריך גיבורה במרומים? בעיני רוחנו היינו מייחלים את השביל לחופתך בעלים ובפרחים. ואולי כעוף החול – מושא הערצתך – תמשיכי מעופך ותמשיכי לזהור. פניקס עוצמתית שכמוך העין לא ראתה עוד. אהובה יפהפייה עם כנפי אש ותעוזה. כך אהבתנו תלך ותגבר לעדי עד." המילים הללו, על עוף החול והחופה שלא תהיה, ביטאו את הכאב העמוק על אובדן החיים שנגדעו בשיאם, ואת התקווה שהיא תמשיך להאיר גם ממעל.

מורשתה של אדר לא נותרה רק במילים ובהספדים. היא הפכה למקור השראה, לצוואה רוחנית חיה. ערן ברזנר כתב לזכרה את הרשימה "אומץ", שבה תיאר את גבורתה במילים חזקות: "אומץ הוא הידיעה שלקרב הזה את יוצאת, כמעט חסרת סיכוי. אומץ הוא להכניס מחסנית, לחבוש קסדה ולדעת שבלעדייך, עשרות אנשים אם לא יותר נידונו למוות. אומץ הוא לדעת, שאת משאירה אחרייך אנשים שאוהבים אותך, אבל שאין ברירה אחרת. אומץ הוא החיוך האחרון, המילה האחרונה והתפילה האחרונה. אומץ הוא למות בשביל המדינה שאת אוהבת והחיילים עליהם נשבעת להגן. בזכות אנשים כמוך, אדר, ועשרות גיבורים אחרים, יש לנו תקווה, יש לנו אמון." מילותיו אלו הפכו למגדלור המאיר את דרך הזיכרון, ומזכיר לכולנו את המחיר, את הבחירה, ואת האמונה.

סיפורה של אדר, סיפור של אומץ לב, מסירות וגבורה, סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת בישראל ובעולם כולו. היא הפכה לסמל, לפנים של הגבורה הישראלית במלחמת התקומה. חודש לאחר נפילתה, הטירונים שפיקדה עליהם ושניצלו בזכותה, המשיכו במסע הכומתה שלהם. הם צעדו, עייפים אך נחושים, ועל כתפיהם נישא בגאון דגל עם שמה ותמונתה של אדר, סמל לנוכחותה המתמדת. בני משפחתה הצטרפו לקילומטר האחרון של המסע, מלווים את הצעירים שלחייהם ניצלו, חשים את הקשר העמוק והכואב שנוצר בינם לבין אדר. גן המצפור בנווה זיו, יישוב הבית שלה, הפך לגל-עד לזכרה. במקום הוקם גל-עד מרשים, שעליו נחקקו המילים: "לעד נצדיע לך, מלאכית יפה וטהורה. לעד נתגעגע לאצילות, טוהר וחמלת ליבך. לנצח תיזכר גבורתך בתושייה שהצילה חיים. תיזכר גדולת הנפש וההקרבה. אדרי, עד קץ הימים תהיי הילדה שלנו, עם עיני הדבש השובבות והכומתה הכתומה. אהבתנו אלייך נצחית. תהא נשמתך כעוף החול." המילים הללו, על עיני הדבש השובבות והכומתה הכתומה, מזכירות את הילדה והלוחמת, את השילוב המופלא שהיה בה.

הנצחתה של אדר לובשת צורות רבות, כולן מבטאות את רוחה ואת האור שהפיצה. הזמרת ריטה, בקולה העוצמתי והמרגש, שרה לזכרה את השיר "קחי לך". זה היה השיר שאמה של אדר, זהבה, הקדישה לה במסיבת הגיוס שלה, ואל מילותיו המרגשות הובאה אדר למנוחות. מילות השיר, שקיבלו משמעות מצמררת לאחר נפילתה, הפכו למעין המנון לזכרה. האמן ליאור קימל צייר את דמותה בצבעי שמן על בד קנבס, לוכד את מהותה. הוא כתב על הציור: "אדר, עולם ומלואו, אדם עם חוסן בלתי רגיל, ילדה כל כך יפה וחזקה, שילוב עוצר נשימה בין ילדת מדים של צבא לילדת שמלת קיץ ושיער פזור. מספיק לראות אותה פעם אחת והצמרמורת מעצם נוכחותה כבר תפרוץ מאליה כאילו הרגע פגשת מלאך." הציור, כמו גם המילים, לכד את הרבגוניות שבה, את העוצמה והיופי, את החוסן והעדינות.

ב-30 במרץ 2024, נערך מרוץ חצי מרתון לזכרה בחוף תל ברוך בתל אביב, אלפי רצים ורצות הגיעו לכבד את זכרה, לרוץ בשבילה, לזכור את רוח הספורטיבית והנחושה שלה. חברת "שאטו יחיעם", יקב מהגליל, הפיקה סדרת יינות מיוחדת בשם "ADAR", שכללה יין רוזה גראנש נואר – היין האהוב על אדר – ויין לבן מסוג ויונייה. דרך יין, אותו נוזל שמחבר בין אנשים, נמשך סיפורה של אדר, מלווה רגעים של שמחה וזיכרון. משפחתה של אדר, על אף הכאב הבלתי נתפס, עוסקת בהנצחה פעילה, מתוך תחושת שליחות עמוקה. אחותה, שחף, מעבירה הרצאות מרגשות בשם "לחיות את החיים" בבסיסי צה"ל, בארגונים ובמוסדות ציבור, ומנחילה את מסריה של אדר, את רוח האופטימיות, הנתינה וההערכה לחיים. חולצות עם הדפס דמותה של אדר, מפיצות את סיפור חייה הנועזים, השמחים, הצבעוניים והמאושרים. בני המשפחה מאירים את דמותה באירועים, בתוכניות טלוויזיה, בפודקאסטים ובעוד מגוון פלטפורמות, מתוך רצון להבטיח שסיפורה לא יישכח, שגבורתה תהווה השראה לדורות הבאים. דף לזכרה נפתח ברשת החברתית "אינסטגרם", ודפי הנצחה נוספים, עמוסים בתמונות, סרטונים, סיפורים והספדים, נפתחו בפלטפורמות "סיפור חיי" ו-"REMEMBER", באתר "גיבורות ישראל" ובאתר האינטרנט של "בית חינוך גליל מערבי".

אדר בן סימון ז"ל, פרח לב הזהב מנווה זיו, הילדה עם עיני הדבש והחיוך הכובש, הלוחמת והמפקדת שאהבה את המדינה בכל נימי נפשה, הפכה לסמל של גבורה ישראלית, של נתינה ללא תנאי, של אומץ לב בלתי רגיל. חייה הקצרים, אך המלאים כל כך, נקטעו באחת, אך מורשתה חיה ובועטת, נושאת את רוח עוף החול שכל כך אהבה. היא לימדה אותנו לחיות את החיים במלואם, ליהנות מכל רגע, להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה ולהגשים את כל החלומות. גבורתה בקרב על בא"ח זיקים, שבו הגנה בגופה על חייליה והצילה חיים רבים, תחקק לעד בדפי ההיסטוריה של עם ישראל. אדר איננה עוד, אך סיפורה, כעוף החול, קם לתחייה מן האפר, וממשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החירות, את כוחה של האהבה, ואת התקווה הנצחית. דרך סיפורה, אנו שואבים את הכוח לקום מן השבר, לבנות מחדש, ולהמשיך את דרכה, מתוך תחושת תקומה וגאווה ישראלית עמוקה. היא תישאר לעד גיבורה, אחות, בת, מפקדת ואור, שזיכרונה יאיר את הדרך לדורות הבאים.