אדם ביסמוט

בבוקר כ"ט בחשוון תשמ"ט, ביום התשיעי בנובמבר 1988, נולד בקרני שומרון אדם ביסמוט, ילד רביעי למשפחתו. בבית בגינות שומרון כבר המתינו לו נתי, לירון ואבי, אחיו הגדולים, והוא עצמו יהפוך לימים לאח גדול למירי. הבית שבו גדל היה לב ליבו הפועם של עולם קטן, שהאם רות, אישה חרוצה ומסורה, הקימה במו ידיה, עמלה במשק הבית כדי להעניק לילדיה את הטוב ביותר שיכלה. באוויר הבית שררה תמיד תחושה של חום עוטף, של אהבה שקטה ושל ערכים מוצקים שהונחו כיסודות איתנים לכל אחד מהילדים. בתוך הסביבה הזו, אדם צמח להיות ילד מלא חיים, סקרן ושובב, שעיניו הנוצצות ידעו להסתיר היטב את תכנוני מעשי הקונדס שהגה בלי הרף.

הוא גדל בין שבילי גינות שומרון, למד בבית הספר "רימון" המקומי, שם כיתות הלימוד היו חלונות לעולם של ידע, ומשם המשיך לתיכון, כשהוא סופג עוד ועוד מן העולם שסביבו. אבל את שיעוריו החשובים באמת, כך נדמה, למד מחוץ לכיתה. הוא היה חובב נלהב של ספרי בלשות, שעות ארוכות היה שקוע בין דפי כרוכים ישנים, ריח הנייר המצהיב נישא באוויר, אצבעותיו עוקבות אחר שורות הטקסט, מנסה לפענח תעלומות לצד גיבוריו. האתגר האינטלקטואלי של פיצוח חידות סיקר אותו, ונדמה שהדבר הזין גם את תשוקתו הבלתי נלאית למכניקה. חדרו היה לעיתים קרובות מעבדה קטנה: שולחן העבודה היה עמוס בחלקים מפורקים של מכשירים אלקטרוניים ישנים – רדיו שפעם השמיע מוזיקה, שעון מעורר שחדל לצלצל, מכונת כתיבה שאיבדה את נשמתה. בידיים קטנות אך נחושות, היה מפרק כל בורג, כל גלגל שיניים, מנסה להבין את פנימיותם המורכבת, ואז, בסבלנות אין קץ ולעיתים קרובות גם בהצלחה מסחררת, היה מרכיב אותם בחזרה, מחזיר להם חיים, לפחות לכמה רגעים של ניסוי. רעש הקליקים והחריקות, ריח האבק והמתכת, היו חלק בלתי נפרד מילדותו.

אך לא רק בין דפי ספרים ורכיבים אלקטרוניים מצא אדם את אושרו. את מרבית זמנו בילה בחוץ, עם חבריו הטובים מהיישוב, או לצד אחיו, שאיתם יצר קשר הדוק של שותפות ורעות. יחד איתם, ובמיוחד במסגרת שבט הצופים "עמירים" – שם מצא בית שני – היה נשאב להרפתקאות קטנות וגדולות. שבט הצופים היה עבורו כר פורה ליצירה, למשחק ולמעשי קונדס משותפים. הוא וחבריו הטובים לא בחלו באף הזדמנות למתוח זה את זה, להפתיע, ולעיתים גם לחצות קלות את הגבולות המקובלים. הוא היה מומחה בהסוואה: מבטו התמים, חיוכו הכובש, היו מסווים היטב את חלקו במעשים השובבים, ועל פי רוב, היה מצליח להתחמק מעונש, משאיר את חבריו לתהות איך תמיד הוא מצליח לצאת מזה. בתוך כל השובבות הזו, כבר אז ניכרה בו תכונה עמוקה יותר, שתלווה אותו כל חייו: יכולת מופלאה לקחת אחריות על חייו שלו, לנווט אותם בנחישות אל המקומות שבהם הוא חפץ באמת, אל הערכים שבהם האמין בכל ליבו. הוא לא היה אדם שהולך אחרי העדר, לא עשה דברים רק מפני שכך מקובל. במקום זאת, הוא פעל מתוך חשיבה עצמאית, מתוך מצפן פנימי ברור שהיה מושרש עמוק באישיותו.

עם סיום לימודיו בתיכון, במקום למהר אל שירותו הצבאי, בחר אדם לעצור לרגע, לקחת שנת שירות משמעותית. הוא התנדב לפנימיית "הבית לילד" בכפר יחזקאל, פנימייה טיפולית שיקומית המיועדת לילדים ובני נוער בסיכון, כאלה שנסיבות חייהם לא האירו להם פנים. שם, בתוך הקומונה התוססת של שנת השירות, הוא הפך לדמות מרכזית, המפיצה סביבה אנרגיה מדבקת. חבריו לקומונה מספרים עליו בחיוך רחב: תמיד דאג שיהיה מצחיק, ידע איך לסחוף את כולם להשתטות יחד איתו, להפוך כל רגע קשה לפחות כבד. הוא עבד במרכז הלמידה של הפנימייה, אך תפקידו חרג הרבה מעבר לכך. הוא תכנן והוביל אינספור פעילויות חברתיות, יזם ערבי גיבוש שהיו מלאים בצחוק ובהתנסויות, שבמסגרתם לא רק בילה עם החניכים, אלא הקנה להם ערכים חשובים, כלים לחיים טובים יותר. הוא ראה כל ילד וילדה בפנימייה, גם את אלה שהיו קשים יותר, המאתגרים יותר. גם כשהיו רגעים של תסכול, של קושי, הוא מעולם לא ויתר על אף אחד מהם. השקיע מאמצים עילאיים, חיפש דרכים יצירתיות, רק כדי לאפשר לכל ילד ונער ללמוד בדרך הנוחה לו, בהתאם לצרכיו הייחודיים, להרגיש שייך ומוערך.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לא היה ספק לאן פניו מועדות. הוא המשיך את המסורת המשפחתית והצטרף לחטיבת גבעתי, חטיבה עטורת מורשת וקרבות. תקופת הטירונות והאימון המתקדם הייתה קשה ומפרכת, אך אדם עמד בה בהצלחה מרובה, כשנחישותו ורוחו הטובה סוחפות אחריו את חבריו לצוות. הוא שירת בפלוגת החבלה וההנדסה של החטיבה, הפלחה"ן של גבעתי, יחידה שדורשת יכולות טכניות גבוהות לצד אומץ לב וחשיבה יצירתית. בהמשך יצא לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתות, שם התחדדו כישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הוא שירת כמ"כ וכסמל במסלול, כשהוא מגלם דוגמה ומופת לחייל ומפקד ערכי, מוסרי ואידיאליסט. "אין מי שלא הכיר את השם שלך," כתב רז, מפקדו וחברו לצוות, שזכר אותו כאדם שאפשר לסמוך עליו תמיד, בכל משימה, בכל שעה. "חיוך כובש, אנרגיה מתפרצת ואישיות שאין מי שיכול לשכוח היו חלק מהאופי הייחודי שלך. ישר כמו סרגל, זה שתמיד יתקן את המעוות, זה שיגיד תמיד את המילים הנכונות... היית עבורי ועבור כולנו דוגמה ומופת לחברות אמת ועזרה לאחר ולחלש." אדם היה הדבק של הצוות, זה שדאג לרווחת כולם, שמעולם לא השאיר חבר מאחור. הוא היה שם כדי לדחוף, לעודד, ולעיתים גם כדי לתת כתף תומכת ברגעים קשים.

אבל לצד האחריות והמסירות שגילה במסגרת תפקידו כמפקד, אדם שמר לאורך כל השירות הצבאי על אותה רוח שטות שאפיינה אותו עוד מילדותו. הוא לא ויתר על אף הזדמנות למתוח את חבריו, להפיג את המתח והעייפות בימים הארוכים בשטח. בזמן המסלול, למשל, הוא פיתח מומחיות מיוחדת בסגירת המים החמים במקלחות, וגרם לחבריו להתקלח במים קפואים, כשהם מקללים וצוחקים בו זמנית. באחד הימים, כשהעייפות איימה להכריע את כולם, הוא החליף בחשאי את משחת השיניים של חבריו במשחה להקלה על שרירים תפוסים. הצעקות שנשמעו מהאוהל למחרת בבוקר היו שילוב של בלבול, כעס וצחוק מתגלגל, וזכורות היטב עד היום. איתמר, חברו לצוות, תיאר זאת בצורה מדויקת: "הכול הופך ליותר קל כשאתה נוכח, הדמות המעניינת שלך יכולה לקחת כל אירוע שולי ולהפוך אותו לחוויה שנספר עליה כל החיים. אדם, עם חוש הומור אין סופי שבא לידי ביטוי גם באירועים קשים בהם נתת לנו נחמה וכוח להמשיך קדימה. מעשי קונדס שידענו כולם שאסור להיכנס אצלך לפנקס כי אין לנו סיכוי לנצח." הוא היה מסוגל להפוך כל משימה מייגעת למשחק, כל רגע של שחיקה להזדמנות לצחוק ולהתחבר, והותיר חותם בל יימחה על כל מי ששירת לצידו.

עם שחרורו מצה"ל, אדם, כהרפתקן אמיתי, יצא לדרך. תחילה טס למחנה קיץ בארה"ב, שם ספג את האנרגיה הצעירה והתוססת, נהנה מהמפגשים הבין-תרבותיים ומהאווירה המשוחררת. משם, המשיך לטיול גדול ומרתק ברחבי צפון ומרכז אמריקה. הוא טייל בנופים עוצרי נשימה, בין יערות עבותים לערים סואנות, בין חופים טרופיים להרים נישאים. הוא נהנה מכל רגע, מהמסיבות הסוערות, מהטיולים המאתגרים, מההיכרות עם תרבויות חדשות ואנשים מכל קצוות תבל. בתוך ליבו, תמיד נצר את החלום לחזור יום אחד לארה"ב, הפעם לטיול מחוף לחוף, לחוות את מלוא מגוון האנושיות והנוף שהיבשת העצומה הזו מציעה.

כשחזר לארץ, עבד תקופה קצרה בעבודה לא שגרתית אך מלאת סיפוק: פינוי מוקשים. ההתעסקות עם חומר נפץ, הדיוק והזהירות הנדרשים, קסמו לו. אבל רוחו היזמית והחברתית לא נתנה לו מנוח. בהמשך, עבר להתגורר בדרום הארץ, באזור נאות המדבר, שם פתח פרק חדש ומרגש בחייו. הוא החליט להקים שבט צופים במושבי "יחדיו" – ברוש, תדהר ותאשור – יישובים בצפון מערב הנגב שבהם לא צמח דבר כזה לפניו. הוא הגיע למקום שבו לא הייתה תשתית, עם חזון בעיניו ועם מטרה ברורה: להקים שבט צופים לתפארת. תוך שנים בודדות, בזכות נחישותו, כריזמתו ויכולתו לחבר אנשים, הוא הצליח להפוך את השבט לעצמאי ומשגשג. כמקים וכמרכז השבט, הוא הפך במהרה לדמות מרכזית בקהילה, מגדלור של השראה עבור הילדים ובני הנוער. הוא ניצל את השפעתו על מנת לחבר אל השבט ילדים ובני נוער שנותרו בשוליים החברתיים, כאלה שאולי הרגישו שונים או לא שייכים. הוא ראה בהם את הפוטנציאל שלא הצליחו לראות בעצמם, עזר להם לממש את שאיפותיהם ולאתגר את עצמם. הוא ידע לשלב רצינות עם כיף, ארגן פעילויות יצירתיות ויוצאות דופן, אך גם ידע להציב גבולות ולהעמיד במקום כשנדרש, ובכך הקנה לחניכיו מסגרת בטוחה ומעצימה. השבט שהקים היה הוכחה נוספת לכוחו של אדם ליצור יש מאין, לחבר קהילות ולהאיר את סביבתו.

באותן שנים עמוסות פעילות, כשלצד עבודתו עם הצופים, מצא אדם זמן גם להרחיב את אופקיו האקדמיים. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון רב-תחומי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בבאר שבע. הוא בחר במסלול ששילב פוליטיקה וממשל, לימודי מדינת ישראל וכן ניהול ויישוב סכסוכים, תחום שבמסגרתו אף השלים קורס גישור. האוניברסיטה הייתה עבורו לא רק מקום ללמוד בו, אלא זירה נוספת לחגוג את החיים. כהרגלו, הוא הצליח לשלב בין הלימודים התובעניים והעבודה המאתגרת לבין חגיגה של כל רגע ורגע. הוא הרחיב את מעגל החברים שלו, בילה רבות בבריכת האוניברסיטה השוקקת, במסיבות סוערות ובבילויים שונים, כשהוא תמיד מוקף באנשים שאהבו את חיוכו ואת האנרגיה המתפרצת שלו. הוא היה נוכח בכל רגע, חי את הרגע במלוא העוצמה.

בשנה השלישית ללימודים, הוא השתתף בתוכנית חילופי סטודנטים מרתקת בשיתוף אוניברסיטת מסריק בעיר ברנו שבצ'כיה. השהות במדינה חדשה, התרבות השונה, פתחו בפניו עולמות נוספים. שם, הרחק מהמוכר והידוע, החל להתעניין באופן מעמיק בקורסי יזמות, תחום שילווה אותו בהמשך דרכו. במקביל, ניצל את זמנו במדינה החדשה לטיולים, בילויים והיכרות עם התרבות המקומית, כשהוא סופג כל חוויה ומעשיר את עולמו.

כשחזר לארץ, הוא צלל לעבודה משמעותית נוספת. הוא החל לעבוד כמנהל החממה למנהיגות של עמותת "כוכבי המדבר", עמותה הפועלת לפיתוח מנהיגות בדואית צעירה בנגב. בתפקיד זה, הוא ליווה חניכים ומדריכים צעירים, העניק להם כלים מעשיים להעצמה אישית וחברתית, ופעל ללא לאות לטובת שינוי המרקם החברתי בנגב ובחברה הישראלית כולה. חניכיו, עמיתיו ומנהליו בעמותה מספרים עליו כי ראה כל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי דת, גזע או מין. הוא נתן יחס אישי לכל אחד מסובביו, הקשיב בקשב רב, וסייע לכל מי שפגש להתגבר על אתגרים פנימיים וחיצוניים כאחד, כדי שיוכלו להגשים את יעדיהם. אדם היה עבורם מנטור, חבר ומגדלור של אופטימיות.

כמו הרפתקן אמיתי, חיפש אדם תמיד אחר הדבר הבא שבו יוכל להתנסות, ליצור ולהוביל. נקודת מפנה משמעותית הגיעה כאשר היה עד למקרה טביעה, אירוע שהותיר בו רושם עמוק והוליד רעיון ששינה את מסלול חייו. הוא החליט להקים סטארט-אפ חדשני בשם SightBit, מיזם שנועד לפתח תוכנה למניעת סכנות, הצפות וזיהומים בחופי רחצה. הרעיון נולד מתוך רצון עמוק להציל חיים ולשפר את איכות הסביבה הימית. עם המון התמדה, נחישות, כריזמה כובשת, יוזמה ויצירתיות בלתי נדלית, הוא הצליח להפוך את הסטארט-אפ מחלום למציאות. SightBit הפכה לחברה מבטיחה, שמערכותיה הותקנו בחופים שונים בארץ ובעולם, שם הן מצילות חיים ומשפרות את איכות חייהם של בני האדם ובעלי החיים בחוף ובים. כל התקנה של מערכת, כל דיווח על הצלה, מילא אותו תחושת סיפוק עמוקה, ידע שהחלום שלו הפך למציאות מצילת חיים.

את דאגתו העמוקה לעולם ולסביבה הפגין אדם גם בדרכים נוספות. הוא התנדב לשמש כנאמן ניקיון, תפקיד שלקח ברצינות תהומית. הוא לא היסס לחלק דוחות לאנשים שזרקו פסולת מרכבם, מתוך אמונה שהסביבה היא אחריות של כולנו. בכל טיול שאליו יצא, בין אם עם משפחתו או עם חבריו, נהג לאסוף בעצמו זבל שהושאר מאחור, כשהוא מותיר אחריו שבילים נקיים ויפים יותר. הוא האמין ששינוי מתחיל במעשים קטנים, וכי כל אחד יכול לתרום לחברה ולסביבה.

לצורך הקמת הסטארט-אפ וניהולו, פרש אדם מניהול חממת המנהיגות של "כוכבי המדבר", אך הקשר לא נותק. הוא המשיך להנחות את תוכנית היזמות של העמותה, כשהוא מעביר את הידע והניסיון שצבר ליזמים הצעירים. בנוסף, הנחה תוכנית דומה בשם "ראידאת", המיועדת לנשים בדואיות בנגב, יוזמה שתאמה באופן מושלם את עמדותיו הנחרצות בנוגע לחיזוק מעמד האישה וקידום שוויון הזדמנויות. הוא ראה בכל יזם, ובמיוחד ביזמיות, פוטנציאל עצום לשינוי.

לאחר שסיים בהצלחה את התואר הראשון, המשיך אדם ישירות ללימודי תואר שני עם תזה במנהל עסקים. הוא סיים את התואר בהצלחה מסחררת, והצטיינותו לא נעלמה מעיני הסגל האקדמי. הוא הוצע לו להנחות שני קורסים באוניברסיטה: סמינר לתואר ראשון וקורס "ניהול האתגר החברתי" לתואר שני. חווית ההוראה, העברת הידע וההשראה לסטודנטים, מילאו אותו סיפוק רב. הוא היה מרצה מעורר השראה, כזה שידע לחבר בין תיאוריה למעשה, בין עולם היזמות לעולם החברתי, והסטודנטים נהרו לשיעוריו.

בסוף שנת 2014, בתוך כל המהומה של לימודי התואר הראשון, פגש אדם את שי איגרא. היה זה מפגש שהצית ניצוץ, ומהר מאוד התפתח ללהבה של אהבה עמוקה. השניים התאהבו ועברו להתגורר יחד בבאר שבע, בונים להם קן חם ומשלהם. תחילה, הבית היה מלא צחוק וחיים עם הכלבה טופי, ומאוחר יותר הצטרפה למשפחה גם הכלבה אלפי. בשנת 2021, כשהם מוקפים באהבה ובשמחה, נישאו בטקס אזרחי מרגש, ועברו למושב ביצרון הסמוך לגדרה, שם בנו את ביתם המשותף. יחד, הם טיילו ברחבי הארץ והעולם, חקרו נופים חדשים וטעמו תרבויות שונות, כשהם חולקים ערכים משותפים ואהבה עמוקה. ביתם היה תמיד פתוח לאירוח חברים ומשפחה, מקום שבו שררה אווירה של חופש, אהבה וקבלה. הם פעלו יחד למען הווה ועתיד נעימים, אוהבים, מאפשרים וחופשיים, מתוך אמונה בכוחה של אהבה וקהילה.

כשם שידע להניע את עצמו לפעולה, כך ידע אדם להניע גם אחרים. הוא היה מנטור טבעי, שמעולם לא היסס להושיט יד. בין היתר, סייע ליזמים צעירים בתחילת דרכם, חולק עימם מניסיונו האישי, הטיפים והאזהרות של הדרך. הוא תרם מניסיונו גם למתעניינים ברכישת דירה, כשהוא מלווה אותם בתהליך המורכב. ליבו הרחב לא ידע גבולות, והוא פעל למציאת בית חם עבור כלבה שעברה התעללות, כשהוא משקיע זמן ומאמץ למען יצור חסר ישע. אדם מעולם לא היסס לעזור לאדם בצד הדרך, בין אם בהחלפת גלגל או בהגשת עזרה ראשונה. הוא אסף טרמפיסטים רבים לאורך השנים, מנהל שיחות מרתקות עם זרים שהפכו לפעמים לידידים, ותמיד ידע לשמש כאוזן קשבת ולתת עצה חכמה ומרגיעה כשצריך. הוא היה "הדבק" של החברה, המחבר בין אנשים, המושיט עזרה.

כחובב טבע מושבע, נהג אדם לצאת לטיולים רבים עם משפחתו וחבריו ברחבי הארץ, חוקר כל פינה וכל שביל נסתר. מכריו מספרים שאם היה בסביבה מקור מים – נחל זורם, מעיין צלול או ים כחול – הוא היה בתוכו, לרוב עם משקה אלכוהולי ביד, נהנה מהשלווה ומהרגע. על הטיול השנתי לחו"ל עם חבריו הקרובים לא ויתר בעד שום מחיר. כל שנה, הייתה זו מסורת קבועה, שבה חזר עם חוויות מפעימות, סיפורים מצחיקים ומרתקים, ופעמים רבות גם עם קעקוע חדש שסימל את המסע והחוויה. קשרי החברות העמוקים שיצר, ממגוון מעגלים חברתיים שונים – מהצופים, דרך הצבא, האוניברסיטה ועד עולם היזמות – היו חשובים לו מאוד, כמו גם חיי המשפחה והזוגיות עם שי. הוא דאג לשלמות המשפחה, כדברי גיסתו ענבל ביסמוט, הקפיד לשמור על קשר חם עם כולם, תמיד ארגן הפעלה, חידון שנון, משחק חשיבה מאתגר או מדורה מקרבת, תוך שהוא מוודא שכל אחד מהנוכחים מקבל את המקום שלו להתבטא, להרגיש שייך ולהפיק מעצמו את המיטב. הוא היה העוגן, המרכז, זה שכינס סביבו את כולם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השלווה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנה פני המדינה, והחלה מלחמה.

באותו בוקר שחור, כשהדיווחים החלו לזרום ותמונות האימה התפשטו, אדם הבין מיד את חומרת המצב. לא היה לו ספק. הוא ידע שעליו להתגייס למילואים. הוא נפרד משי, כשהוא משדר רוגע ונחישות, ויצא לכיוון בה"ד 1. הוא האמין בכל ליבו בהגנה על הארץ, על הבית, ועל הערכים שבהם דגל כל חייו. שנים קודם לכן, כשקיבל מלגת לימודים, נשא נאום שבו אמר: "תמיד אני אומר לנוער שאיתו אני מתנדב כי אנחנו צריכים להימנע ממלחמה ככל האפשר, אך כאשר המלחמה היא בלתי נמנעת אנחנו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה ולהגן על מדינת ישראל". ובבוקר ההוא, כשהמלחמה הפכה לבלתי נמנעת, הוא עשה בדיוק את זה. הוא נכנס מתחת לאלונקה, מתוך תחושת שליחות עמוקה.

לאורך החודשים הבאים, תקופה ארוכה ומורטת עצבים, מילא אדם משימות הגנה מורכבות בעוטף עזה. הוא נכנס שוב ושוב לתוך שטח הרצועה לצורך פעולות ומבצעים שונים, כשהוא חוזר אל תפקידו כמפקד כיתה בגדוד 6261 שבחטיבה 261. בתוך התופת והלחימה, אדם מצא דרך לשלב את שני העולמות שלו. יחד עם חבריו ליחידת המילואים, הוא הקים משרד קטן וזמני בקיבוץ מגן הסמוך לגבול הרצועה. ממשרד מאולתר זה, המשיך לנהל את הסטארט-אפ שלו, SightBit, להרצות באוניברסיטה דרך זום, ולתפעל את עיסוקיו השונים. זה היה מחזה סוריאליסטי כמעט: טילים מעל הראש, קולות קרב ברקע, ואיש אחד מנהל חברה מצילת חיים ומלמד סטודנטים, הכל מתוך חדר קטן בקיבוץ. חרף הגעגועים העזים הביתה, לשי ולכלבות, וחרף הפגיעה הברורה בעסקיו, אדם ראה חשיבות עליונה בהתגייסות למען השבת החטופים לביתם, ולמען החזרת השקט והביטחון לעוטף, לצפון ולמדינה כולה. הוא היה נחוש, ממוקד מטרה, ומוכן להקריב את הכל למען הכלל.

בבוקר ה-22 בינואר 2024, יום י"ב בשבט תשפ"ד, נכנס אדם עם כוחו פעם נוספת לרצועת עזה, הפעם למשימה מורכבת של פיצוץ מבנים במחנה הפליטים אל-מע'אזי, שהיוו איום על הכוחות. הכוח התקדם בזהירות, החיילים מיומנים ודרוכים, כשכל אחד יודע את תפקידו. הם הספיקו למלכד שלושה מבנים, כשהם מכינים אותם לפיצוץ מבוקר. לפתע, ללא התרעה, נורו לעברם רקטות RPG קטלניות. שניים מהמבנים הממולכדים, אלה שהוכנו לפיצוץ, התפוצצו בעקבות הירי וההדף האדיר, וקרסו על הלוחמים. הפיצוץ העצום והקריסה הפתאומית הותירו אחריהם הרס וחורבן. באותו רגע טרגי, נפל רס"ם (במיל') אדם ביסמוט בקרב. יחד איתו, נהרגו ארבעה מחברי הצוות שלו ושישה-עשר לוחמים נוספים. הוא היה בן שלושים וחמש בנופלו. בשורת האיוב הכתה בבית בביצרון, בקרני שומרון, ובכל מי שהכיר ואהב אותו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בקרני שומרון, כשהוא מותיר אחריו אם אבלה, שלושה אחים, אחות ובת זוג שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה אדם מדרגת רב-סרן (במיל') לדרגת רב-סמל מתקדם (רס"ם במיל'), כאות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

אדם לא חזר מהמלחמה, ואיתנו נותרה רק המורשת שלו כצוואה, כתבה משפחתו בכאב עמוק. מורשת שכוללת הן ערכי מוסר, רצינות ופעולה למען עתידנו האישי והקולקטיבי, כמו גם את ההתעקשות על ההווה, תחושת הביחד, ההנאה, הצחוק ולפעמים אף ההגזמה וההשתטות, כמו שנהג לומר בהומור – "Living the minute". אדם שלקח את החיים ברצינות, אך ידע גם לא לעשות מהם עניין גדול, לשמוח בכל רגע. הוא היה ונשאר אהובנו לעד. יהי זכרו ברוך. אחותו הצעירה, מירי, ספדה לו בדמעות קורעות לב, קולה רועד: "כמה למדתי ממך, האח הפרטי שלי. זה שתמיד חיבק אותי אחרי יום רע, זה שבהסתכלות עלי ידע מה עובר עלי. אדם שלי, שכל טיול איתו זה הדבר שמחכים לו הכי הרבה – אתה זוכר שאתה חייב לי עוד טיול יחד? זה שכל גופי זועק ורוצה אותו בחזרה, רק לחיבוק קטן, רק תיתן סימן מה עושים בלעדיך."

שי, בת זוגו, עמדה מעל הקבר הטרי, מבטה נישא אל האופק, ודבריה יצאו בקושי, אך בנחישות: "מתחשק לי לנאום עכשיו לפחות שמונה וחצי שנים, לשחזר כל רגע שזכינו להיות בו ביחד, לבקבק ולשמור שלא יעלם לי – שלא תיעלם לי... אבל צריך לבחור, אז אני אתחיל עם סיפור מהזמן האחרון שמתאר את כל היופי שבך." קולה נשבר אך היא המשיכה, מתארת רגע קטן, אנושי ומרגש בתוך תופת המלחמה: "בתוך כל המלחמה הזאת נשלחת לאבטח מתנדבים ברפת בעוטף, וזכית להיות עד להמלטה של עגלה. כמה התרגשת לראות חיים בתוך כל המוות הזה. העגלה נולדה פגה והציעו לך לוותר. אבל אתה, עקשן שכמותך, לא ויתרת. הנקת אותה מבקבוק קטן, שלחת לי תמונות גאות של טיולי חיזוק שרירים בקיבוץ, וכמה שמחת שבסוף החתימו אותה. קראת לה שלווה, במשאלה לימים אחרים." הסיפור הקטן הזה, על עגלה פגה שקיבלה חיים בזכות נחישותו של אדם, היה כה אופייני לו, ללב הרחב שלו, ליכולתו לראות את החיים גם בתוך המוות. "כזה אתה," המשיכה שי, "אדם מורכב של ניגודים – עקשן ברמות בלתי נסבלות, אבל כמעט תמיד מתוך אכפתיות לאחר... כזה שהולך למילואים ונכנס לעזה, לא בגלל המלחמה, אלא בשביל החברים מהצוות... שיכול להנות ממסעדת שף באותה מידה שאתה מתענג על גבנ"צ עם אבוקדו, עגבנייה וטבסקו." אדם היה הכל יחד: איש של ניגודים משלימים, של אהבה אדירה לאדם ולטבע, של נחישות בלתי מתפשרת ושל שמחת חיים מדבקת.

מורשתו של אדם חיה ונושמת בכל מקום שאליו נגעה רוחו. הוא מונצח באתר ההנצחה של תנועת הצופים, הבית השני שלו, המקום שבו צמח כמנהיג וכמחנך. המפקד הצופי השנתי של קהילת מושבי "יחדיו" ושבט צופי "אשל" לשנת 2024, השבט שהקים במו ידיו, הוקדש לזכרו ולזכר הנופלים בקרבות ברצועת עזה, עדות חיה להשפעתו העצומה על הנוער והקהילה. המחלקה למנהל עסקים של הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב, במסגרתה הנחה אדם את סדנת "ניהול האתגר החברתי", קראה לסדנה על שמו, מנציחה את דרכו הייחודית ביזמות חברתית. InNegev, חממה ליוזמות טכנולוגיות בנגב, ערכה אירוע הנצחה והשראה בשם "בשביל האדם", שבמסגרתו חולקו פרסים למספר חברות סטארט-אפ מקומיות שפועלן מזוהה עם דרך חייו וערכיו של אדם, כהוקרה על חזונו היזמי והחברתי. קרנות ההון סיכון Flashpoint, Firstime, RUNI Ventures, ובנק רוטשילד ושות' בישראל, ערכו ערב מיוחד לזכרו של אדם, שבמסגרתו שישה סטארט-אפים נבחרים הציגו את הפיתוחים שלהם בפני משקיעים, אנשי תעשייה ויזמים, כשהם ממשיכים את דרכו ביצירת חדשנות.

ובעוטף עזה, במקום שבו נלחם ונפל, ניטעה מורשתו גם באדמה: סמוך לקיבוץ השלושה, שתלו אנשי הצוות של אדם עצי דולב צעירים, סמל לצמיחה ותקווה. ובקיבוץ מגן, המקום שבו הקים את "משרד המלחמה" שלו, הוקם אתר הנצחה עם חמישה עצי אורן, לזכרם של חמשת הנופלים מהצוות, עדות אילמת ומרגשת לאחווה של לוחמים. ביישוב קרני שומרון, ביתו הראשון, החליטו להקים עמדת תצפית לזכר נופלי המלחמה, ובני משפחתו של אדם, מתוך רצון עמוק להנציח את אהבתו לטבע ולחיים, החליטו להקים אתר הנצחה בטבע שייקרא "שביל האדם", שביל שיאפשר לכל מי שיעבור בו לחוות מעט מרוחו של אדם, לזכור את חיוכו, את נחישותו, את אהבתו הבלתי נלאית לחיים, לארץ ולאנשים. אדם ביסמוט, הילד הנצחי של גינות שומרון, הברדקיסט עם החזון האגדי, ממשיך להאיר את סביבתו, וזכרו יהיה חרוט לעד בלבבות כל מי שהכירו, כסמל לגבורה אנושית, ליזמות, לאהבת האדם והמולדת, ול"Living the minute" – לחיות כל רגע במלואו, עד נשימתו האחרונה.